רכבת לקנדה / אריאלה באום
אני שונאת את יום ראשון בבוקר. תמיד שנאתי ותמיד אשנא. המעבר החד מסוף השבוע, בו אני לא חייבת לאף אחד שום דבר, ליום הראשון של השבוע, בו מצפים ממני לבצע כל כך הרבה משימות שלא באמת מעניינות אותי, גורם לי לחשוב מה ,לעזאזל, אני עושה כאן? האם הבחירה שעשיתי לפני חמש שנים הייתה נכונה? הרי בקלות יכולתי ללכת ללמוד בכל פקולטה אחרת, אבל בחרתי דווקא במדעי המחשב. הרי אני שונאת מחשבים ואלקטרוניקה. אני מרגישה כל כך חסרת אונים כשמשהו לא מצליח לי בעבודה, ורק העקשנות שלי והפחד מכישלון עוזרים לי לפתור את הבעיה, אבל כמה אנרגיה זה לוקח לי. זה מה שקורה כשמחליטים על הפקולטה לא לפי אהבה למקצוע, אלא לפי רגש למישהו.
אלכס הלך ללמוד מחשבים. אהבתי אותו מאוד ורציתי להיות צמודה אליו. הוא לא היה צריך הרבה זמן כדי לשכנע אותי שזה יהיה טוב למערכת היחסים שלנו, הוא פשוט לקח אותי יחד אתו לאוניברסיטה ואמר שזה יהיה מדהים אם נלמד יחד. לא חשבתי שזה מה שיהרוס לנו את הקשר, הרי מי יכול לדעת מראש דברים כאלה? העובדה שרוב מערכת השעות שלנו הייתה זהה הפכה לבלתי נסבלת, במיוחד אחרי שהוא המשיך הלאה, ואני נשארתי לבד.
מחזרים היו לי בשפע, אבל איך יכולתי למצוא זמן לצאת אתם, כשנאלצתי ללעוס את חומר הלימוד הזוועתי הזה ללא הפסקה. עד היום אני לא מבינה איך הצלחתי להיות המצטיינת של המחזור. אולי כי המזדיינת של המחזור תפסה את האהבה הראשונה שלי ודאגה להתחתן אתו עוד לפני ששנת הלימודים האחרונה הסתיימה. היא ביקשה ממני, כמובן, להיות השושבינה שלה, כי בזכותי הם הרי יחד. כן, אני המטומטמת שהסכימה להיות השושבינה של הכלה של האקס שלה, ולא סתם אקס, אלא האקס האגדי, הגבר הראשון ששכבתי אתו וחלמתי שיהיה גם האחרון.
אני שונאת את המיגרנה הזו, תמיד שנאתי ותמיד אשנא. היות שזו מיגרנה שבאה אחרי שתיית אלכוהול באירוע בו הייתי אתמול, אני שונאת אותה במיוחד. למה אנשים עושים אירועים במוצאי שבת? ימי חמישי נפלאים לאירועים, ואפילו יום שישי מתאים לי, משום שאיני שומרת שבת. אבל אירוע במוצאי שבת זה אסון.
רוב האנשים קוראים לזה הנגאובר, אבל במקרה שלי זאת עוד סיבה למיגרנה להגיע לבקר אותי. יש לי מערכת יחסים מאוד קרובה וממושכת אתה. היא אוהבת אותי, ואני שונאת אותה. ממש מזכירה יחסים של חותנת עם חתן, היא תמיד מגיעה לבקר, כשהמכנסיים שלו מופשלים למטה.
יותר מכל אני שונאת איחורים, תמיד שנאתי ותמיד אשנא. במיוחד כשאני המאחרת. ברגע זה יכולתי למצוא לעצמי מיליון תירוצים לאיחור. האלכוהול, המיגרנה והעובדה שבדיוק הלילה התחלף שעון החורף לקיץ וישנתי שעה פחות. השעון המעורר לא צלצל, כנראה בגלל שיבוש השעה. התירוצים עובדים על הבוס שלי, הוא מתוק אמתי. לא כועס על האיחור, משום שזה דבר נדיר ביותר אצלי. אבל עליי זה לא עובד, אני שונאת לאחר. למה אורית לא יכלה להתקשר אליי, לפחות חצי שעה מוקדם יותר? אוף אתה. היא התקשרה רק כשראתה שלא הגעתי לתחנת האוטובוס, אז ברור שפספסתי אותו.
התקלחתי בזריזות במים פושרים, ויתרתי על איפור וקפה, ותוך חמש עשרה דקות כבר הייתי במונית בדרכי אל תחנת הרכבת, מקווה לא לפספס אותה. יכולתי לחכות לאוטובוס הבא, אבל אז האיחור שלי היה גדול הרבה יותר בגלל הפקקים.
רציתי להקיא. בקושי זכרתי לשלם לנהג המונית והספקתי ברגע האחרון לרוץ לשירותים בתחנת הרכבת. מבלי לפספס את האסלה, כל מה שאכלתי אתמול במסיבה יצא החוצה. חיפשתי מסטיק מנטה בתוך התיק שלי וגיליתי שאין לי. הכי גרוע זה שאני לא אספיק לקנות חבילת מסטיקים חדשה בלי להסתכן בפספוס הרכבת.
מצאתי את דרכי לספסל האחורי והתיישבתי במושב זוגי. קיוויתי שלא יתיישבו לצדי, היות שנשימתי מצחינה עד כדי חנק. כמובן שזה לא היום שלי. מכל האנשים בעולם, נעצר ליד מושבי אחד הגברים הכי חתיכים שראיתי אי פעם. הוא סימן עם אצבעו על המושב שלצדי, כשואל אם המושב פנוי. הרי זה ידוע שאנשים שמתיישבים במושב החיצוני ושמים את התיק שלהם על המושב הפנימי, מאוד רוצים לשבת לבד. אמנם הרכבת מלאה, אבל היא עדיין לא מפוצצת כל כך, משום שאנחנו בתחנה הראשונה שלה, בבאר שבע. הלוואי שיכולתי לשקר לו ולהגיד שהמקום שמור למישהו, אבל אני שונאת לשקר. תמיד שנאתי ותמיד אשנא.
קמתי מהמושב ונתתי לבחור החתיך להיכנס פנימה, במקרה ששוב יתחשק לי להקיא. חסר לי שזה יקרה לידו או עליו. המחשבה הזו לא שעשעה אותי כלל. בחנתי אותו בזמן שהוא עבר אותי והתיישב ליד החלון. הסתכלתי על עיניו הכחולות המהפנטות זמן ממושך מהמקובל. הוא הבחין במבטי, ואני הסטתי את פניי במבוכה. החלטתי שלא משנה מה יהיה, מהרגע שיתיישב לידי, לא אפתח את פי כלל. הגענו לקריית גת וחשתי גאווה, הצלחתי לשאוף דרך נחיריי בעוד פי נשאר סגור, למעט הזמן שהוא ניגש לשירותים ובו נשמתי בחופשיות. הוקל לריאותיי בזמן המנוחה הקצרה הזו. חיכיתי לרגע בו אצטרך להחליף רכבת בלוד ולא אשב יותר ליד הבחור הסקסי המטריף הזה. הוא בטח חשב שאני הברווזון המכוער. חבל שהוא לא ראה אותי אתמול, לבושה בשמלת המיני הסגולה הצמודה שלי, קצת איפור ושיער אסוף. הוא בטוח היה חושב שאני שווה לפחות שיחה ואולי אפילו היה מזמין אותי לדייט. נו באמת, אילונה, תתחילי להרגיע את ההורמונים הרעבים שלך ותפסיקי לחלום בהקיץ.
ברגע שהרכבת התקרבה לתחנה, קמתי ממקומי ונעמדתי ליד הדלתות. התפללתי שהן ייפתחו, ואוכל לנוס לחנות הראשונה שאמצא, על מנת שארכוש חבילת מסטיקים ואשוב לנשום כרגיל. תשומת לבי הופנתה לבחור, שגם קם ממקומו. הלוואי שהוא ייגש לשירותים ולא ירד אתי בתחנה, ייחלתי.
במהרה נכנסתי לחנות בתחנת הרכבת וקניתי מסטיקים ואספרסו ארוך עם תוספת חלב, כמו שאני אוהבת. יש לי עוד שבע עשרה דקות עד שהרכבת לרחובות תגיע.
אני יוצאת מהחנות ומסתכלת בלוח הזמנים, לא מבינה למה הרכבת שאני צריכה לעלות עליה רשומה ברציף מספר אחת ולא שלוש, כפי שצוין באתר רכבת ישראל. אני אמורה לעבור לרציף ממול, אבל הוא ריק לחלוטין, נראה כאילו הוא בשיפוצים. אני מחפשת מישהו מהעובדים כדי לשאול אותו וקולטת את הבחור החתיך. נראה כאילו גם הוא מחפש מישהו. אני עושה צעד אחורה ונצמדת לקיר, מרגישה מגוחכת, הרי ברור שהוא לא מחפש אותי. למה אני מסתתרת ממנו? בדיוק באותו רגע עובר אחד העובדים, ואני שואלת אותו בנוגע לרכבת שלי. הוא מצביע על שלט בצד, עליו כתוב שרציפים שלוש וארבע בשיפוצים וכל הרכבות יעברו ברציפים אחת ושתיים. אני מסיימת לשתות את הקפה ומכניסה לפי שני מסטיקים. הכרוז מודיע שהרכבת לרחובות מגיעה ושעל הנוסעים לזוז אל מעבר לקו הצהוב.
אני מחכה לרגע שאתיישב ברכבת ואתקשר לאורית כדי להפריע לה קצת לעבוד. היא תמיד אומרת שכל הפרעה מבורכת. בדיוק כשהרכבת מגיעה, אני קולטת שאין לי מושג איפה הנייד שלי ומתחילה לחפש אותו בתיק. איני מפסיקה לחפש אחר הנייד גם בזמן העלייה לרכבת. אני מרוכזת בחיפוש. יד נוגעת בכתפי, אני מרימה את עיניי ורואה את הבחור החתיך.
"תסלחי לי, שכחת את הנייד שלך", הוא אומר באנגלית רהוטה ונותן לי את מכשירי האבוד.
"תודה". אני רוצה לומר עוד משהו, אבל הדלתות נסגרות, ואני קולטת את המבט האבוד שלו. אולי הוא לא אמור היה לעלות על הרכבת הזו בכלל, ובגללי נתקע כאן?
כמו קורא את מחשבותיי, הוא שואל אותי לאן הרכבת הזו נוסעת. אני עונה לו, לרחובות, ולא מספיקה לשאול אותו לאן הוא צריך להגיע כשהכרוז מודיע שהתחנה הבאה היא קריית גת. אני בטוחה שהמבט האבוד שהיה לו לפני רגע מתגמד לעומת הפרצוף שעשיתי בשנייה ששמעתי, קריית גת. אני משאירה אותו עומד ליד הדלתות ויורדת במדרגות לשאול את האנשים שיושבים, לאן הרכבת נוסעת. התשובה שלהם לא מוצאת חן בעיניי. איך, לעזאזל, עליתי על הרכבת לבאר שבע, שעוברת דרך קריית גת, במקום על הרכבת לרחובות? אני חוזרת לבחור החתיך ומופתעת לגלות חיוך על פניו.
"אין לי מושג איך עשיתי את זה, אבל עליתי על הרכבת הלא נכונה. לאן אתה היית צריך לנסוע?"
"קנדה", הוא עונה ושוב מחייך אליי.
"ואני חשבתי שהטעות שלי איומה. אתה יודע שלקנדה טסים ולא נוסעים ברכבת?"
"כמובן, הייתי אמור להגיע ללוד, ושם בן דוד שלי היה אמור לאסוף אותי. הוא בטח לא מבין לאן נעלמתי. הטיסה שלי יוצאת היום בלילה, ותכננו לבלות כמה שעות יחד לפני זה".
"אז עלית על הרכבת הזו רק כדי להחזיר לי את הנייד? ועכשיו בגללי תצטרך לעשות סיבוב עד קריית גת, ואז שוב לחזור ללוד. אתה מבין שאף אחד אחר במקומך לא היה עושה דבר כזה. אני אפילו לא יודעת איך להודות לך על זה".
"אני בטוח שכל אחד אחר במקומי היה עושה את אותו הדבר. את לא צריכה להודות לי, אבל אם את ממש מתעקשת, מה דעתך על ארוחת ערב בעוד שבועיים, כשאחזור לישראל?"
"תאמין לי, אף אחד אחר לא היה עושה את זה. אתה גבר נדיר, ואשמח להיפגש אתך לארוחת ערב. אמרת שאתה חוזר לישראל, אתה עובד כאן?"
"נולדתי בישראל, וכשהייתי תינוק, ההורים עזבו לקנדה. המשפחה שלהם נשארה כאן, ובמהלך הביקורים שלי, התאהבתי נואשות והבנתי שאני חייב לעלות לארץ".
"היא בת מזל, אתה מוכן לעזוב בשבילה הכול ולעבור לארץ אחרת. היא לא תקנא שאתה יוצא אתי לארוחת ערב?" ברור שהוא תפוס, לא יכול להיות אחרת.
"רגע, את חושבת שאני מדבר על אישה? התאהבתי בישראל ובנופים שלה, באנשים ובתרבות. בחום של הקיץ ובפריחת האביב. האמת, לא הייתי כאן בחורף או בסתיו, אבל אני בטוח שאוהב גם אותם". רציתי לענות לו שהחורף של ישראל ממש לא סימפטי ולספר לו עוד ועוד דברים על ישראל, אבל הבנתי שקודם כדאי שאציע לו שנתיישב.
באותו יום לא הגעתי לעבודה. ביליתי את השעות הבאות עם ג'ושוע, ועל אף שבן דודו הצטרף אלינו, לא הרגשתי מבוכה. אכלנו יחד ארוחת צהריים וגם ארוחת ערב, ובלילה ליוויתי אותו לנמל התעופה. הוא נשק לי על הלחי כמו ידיד טוב והבטיח שעוד ניפגש. אני לא יודעת מה צופן עתידנו, אולי יתפתח כאן סיפור אהבה או שמא זה הסוף של סיפורנו?
אני כן יודעת שבשעות ספורות הוא לימד אותי כמה דברים חשובים על עצמי ועל העולם. החשוב מכל שתמיד צריך להישאר נאמנים לעצמנו, גם אם זה אומר שנסטה מהמסלול ונימצא אבודים ברכבת הלא נכונה, אך במסלול הנכון של החיים. בדרך אל האושר.
אני כבר לא שונאת את יום ראשון. בכלל, אני מעדיפה לא להשתמש במילה הזו, שונאת. אני אוהבת את ימי ראשון, את החיים שלי ואת האנשים שסביבי. אני בוחרת לחייך ולשמוח גם כשיש לי כאב ראש, משום שזה אומר שאני חיה וממשיכה לצעוד למרות הכאב. אני אוהבת את העבודה החדשה שלי למרות המשכורת הנמוכה. העובדה שאני נמצאת במקום שגורם לי אושר, שווה הרבה יותר מכסף. אני מתרגשת מהמחשבה שהעתיד לא ידוע ויש עוד כל כך הרבה אפשרויות לאהבה.
