חיפושית הנפש

1

'שפתי היא המכלול של עצמי':

תפקודה הסימבולי של השפה בפסיכואנליזה ויישומו בפרשנות הרומאן 'סיפור על אהבה וחושך'

דורית למברגר 

 

 

אין מרכיב בתודעת האדם שאין בו משהו שתואם למילה, והסיבה היא שסימן שהאדם משתמש בו הוא האדם עצמו. זאת משום שכל מחשבה היא סימן ושהחיים הם רכבת מחשבה. אדם הוא סימן; [...] שפתי היא המכלול של עצמי.6

 

הסימן הוא פריו של הקשר בין תודעת האדם לבין פעולתו בעולם, קשר שמבטא את עצמיותו של האדם ובה־בעת את החיבור שלו למציאות. צ'רלס סאנדרס פירס (Peirce), מייסד הפרגמטיזם והסמיוטיקה בחשיבה המודרנית, ניסח באופן הפילוסופי המהודק ביותר את הקשרים בין כל ההיבטים האנושיים לבין מגוון הסימנים שקיימים בעולם, ובראשם המערכת הלשונית; הבלשנות הקוגניטיבית התפתחה רבות משנות השמונים של המאה העשרים והפכה למדע בין־תחומי רב־השפעה בחקר מדעי החברה והרוח, ועם זאת הבסיס הסמיוטי והפרגמטי שיצר פירס נותר משמעותי ונוכח.

 

בהגות הפסיכואנליטית לאחר פרויד מוקדש מקום מרכזי לתהליכים של פרשנות סמלית בתהליך הכינון העצמי מינקות לבגרות בכלל, ובתהליך הטיפול בקליניקה בפרט. חנה סגל, הפסיכואנליטיקאית הבולטת שעסקה בנושא, היטיבה לנסח זאת בפתח מאמרה "הסמלה",7 שפורסם כשמונים שנה לאחר שיצא לאור פירוש החלום.8 המאמר משקף את העובדה שהסימבוליזציה עדיין מרכזית בפסיכואנליזה, ועם זאת מעיד, מנקודת מבט של אחת הפסיכואנליטיקאיות המרכזיות והמוערכות שפעלו וכתבו לאורך המאה העשרים, על הזנחת חקר הסימבוליזם, למרות חשיבותו. עדות זו היא ביטוי לכך שלמרות ההסכמה הרווחת מימי פרויד ועד היום, ולפיה טיפול פסיכואנליטי מבוסס על שפה,9 הרי המחקר הפסיכואנליטי מיעט לעסוק בהשלכות של מאפייני השפה כמערכת סמלית לא רק ביחס לתהליכים של הבנה ופרשנות, אלא גם בתהליך של כינון הסובייקט.10

 

העובדה שאין מחלוקת על כך שהטיפול הפסיכואנליטי מבוסס על חליפת דברים, ובכלל זה הפעלה של שלל מנגנונים לשוניים, זכתה במהלך השנים לתשומת לב מחקרית הולכת וגוברת בפסיכואנליזה שמבוססת על תיאוריות של יחסי־אובייקט, וכן בזרמים אחרים של הטיפול הפסיכואנליטי. בהמשך לכך, קליין, ויניקוט, ביון, אוגדן, אנדרה גרין ואחרים דנו בחשיבות הסימבוליזציה ובחיוניות פעולתו של המנגנון הסמלי בהבניית יחסי הילד והאדם הבוגר כלפי העולם; ואולם דיוניהם של ההוגים הללו כמעט שלא נעזרו בתיאוריות לשוניות שעוסקות בסימבוליזציה מחוץ לפסיכואנליזה.11 יתר על כן, גם אנדרה גרין, שהצביע ישירות על חשיבות הגותו של פירס להבנת מושג השלישיות,12 מודה כי לא הספיק להתעמק בכתבי פירס.13

 

לפיכך, בדיון כאן אבקש להציג את הרלוונטיות של הסמיוטיקה לפסיכואנליזה, ובייחוד להבנת הסימבוליזציה בתהליך כינון הסובייקט. לשם כך תוצגנה שתי חלוקות מַבחינות שהציע פירס: החלוקה הראשונה היא בין סימן ((sign, אובייקט (object) ואינטרפרטנט (interpretant), והחלוקה השנייה היא בין אייקון (icon), אינדקס (index) וסמל (symbol). בהמשך נראה כיצד מאפשר תיאורו של פירס, המבוסס שני שילושים אלה, להבהיר סימבוליזציה מודעת ולא מודעת.

 

המתודה של פירס וממשיכיו, המבוססת על אינדקסליות (יחסים בין סימנים) ותקשורת (היחסים בין מוען, טקסט/מסר ונמען), מאפשרת להבחין בין יחסים פנימיים בתודעה שיוצרים משמעות לבין אינטראקציות בין התודעה לבין גורמים חיצוניים לה, כמו גורמים לוקאליים (מיקום גיאוגרפי, תרבותי והיסטורי) וגורמים אוניברסליים. לבסוף אציע יישום פרשני של מתודה זו בפרשנות סמיוטית־פסיכואנליטית לרומאן סיפור על אהבה וחושך של עמוס עוז.

 

 

סמיוטיקה ופרשנות פסיכואנליטית: מה חסר?

 

מהם הקשרים בין אמצעים לשוניים־סמיוטיים גלויים (אותיות ומילים, סימני פיסוק ואופן ביטוי) לבין משמעות נפשית? בהגות הפסיכואנליטית חסר דיון שיטתי בין סוגי הסימנים והקשרים ביניהם לבין משמעויות שמכוננות את פעולותיו הלא מודעות של האדם (למשל בחלום) ואת פעולותיו המודעות.14 היעדר הבחנה זו מקשה על שימוש מיטבי במנגנוני השפה בתהליך הטיפול ובתהליכי חשיבה על טיפול. בנוסף להיעדר ההבחנה השיטתית בין סוגי הסימנים לבין אופני השימוש בהם בתודעה האנושית, מקום מצומצם מוקדש לאופנים שבהם מתחוללת סימבוליזציה, והדיון מתמצה בשילובה בתיאור התפתחות מנקודת מבט פסיכואנליטית ותו לא. לפיכך יש מקום להשלים את ההקשרים שבהם מוצגת הסימבוליזציה כמכוננת, בהשראת חקר הסמיוטיקה.15 הדיון שאציג כאן יכלול כמה צמתים משמעותיים בתיאוריה הפסיכואנליטית, ובכל צומת אראה כיצד תורמות תובנותיו של פירס להבהרת הקשר בין סימבוליזציה לבין מצבי התודעה.

 

 

סימבוליזם בפירוש החלום: מהסימן אל הסמל ואל דלדולו

 

בספרו פירוש החלום16 יוצר פרויד בסיס להבנת התפקוד הסמלי כאשר הוא מכנה את היסודות של שני סוגי השפה של החלום "סימנים":

 

מחשבות החלום ותוכן החלום מונחים לפנינו כשני תיאורים של אותו תוכן בשתי שפות שונות; או ליתר דיוק, תוכן החלום נראה לנו כהעברה של מחשבות החלום לצורת ביטוי אחרת, שעלינו ללמוד להכיר את סימניה ואת כללי התחביר שלה, מתוך השוואת המקור לתרגומו. מחשבות החלום מובנות לנו ללא־קושי, מרגע שנודעו לנו. ואילו תוכן החלום נמסר כאילו בכתב תמונות, שאת סימניו יש להעביר אחד לאחד ללשון מחשבות החלום. ברור שנלך שולל אם נקרא סימנים אלה על פי ערכם התמונתי ולא על־פי מה שהם מתייחסים אליו, כסימנים.17

 

פרויד הגדיר את פירוש החלום כמשימה מרכזית בטיפול, המבוססת על בדיקה של "היחסים בין תוכן החלום הגלוי לבין מחשבות החלום הסמויות", והתחקות אחר "התהליכים שבאמצעותם הפכו אלה לתוכן החלום".18 בדבריו אלה הוא מבטא מודעות־לכאורה לכך שלצורך הפירוש יש לברר את היחס בין סימן לבין אובייקט התייחסות, ועל בסיס יחס זה יכול המטפל לתפקד כפרשן ולהציע תרגום שהוא למעשה פרשנות. פרויד נקט בשפת חקר סמיוטית ודקדוקית בהשתמשו בביטויים כמו סימנים, תחביר ותרגום. כמו כן הוא בחן מעברים משפת החלום המבוססת על ייצוג תמוני־ויזואלי לשפת הטיפול המילולית. בהמשך הדיון הוא עובר למה שמכונה "קודיפיקציה פסיכואנליטית", המתמקדת בקשר סיבתי בין שתי השפות, ובמיוחד בתימון של אירועי היום ואירועי חיים קודמים: "בפירוש החלום באמצעות סמלים נבחר מפתח ההסמלה באופן שרירותי על־ידי מפרש החלום, [...] מפתחות אלה ידועים לכל באמצעות שימושי לשון שרירים וקיימים. [...] ניתן לפתור חלומות כאלה, בשלמותם או בחלקם, גם באופן בלתי־תלוי בדבריו של החולם".19 בדברים אלה מצמצם פרויד את הסמל לסימן בעל משמעות קבועה שאינו תלוי בְּחולם־מטופל ספציפי ואינו משקף את טבעו או את קורותיו. כך נותרת הסמיוטיקה מאחור כמערכת טכנית בלבד שאינה יוצרת או משקפת מצבי תודעה, אלא מהווה אמצעי לגילום קודיפיקציה פסיכואנליטית בלבד. מגמה זו בולטת עוד יותר במאמר מאוחר יותר של פרויד משנת 1917, "הסמליות שבחלום",20 שם הוא מקבע סופית את מושג הסמל כמושג שמבטא משמעות קבועה:

 

זיקת־קבע כגון זו בין יסוד של החלום ובין תרגומו אנו מכנים בשם זיקה סמלית; את יסוד־החלום גופו אנו מכנים בשם סמל של הרעיון הלא־מודע של החלום. [...] בשעת העיון ביחסים בין יסודות־החלום ובין המחשבות האמיתיות המסתתרות מאחוריהם, הבחנו שלושה מיני יחסים כאלה: יחס החלק מן השלם, יחס הרמיזה ויחס ההצגה־בתמונות. בישרתי לכם אז יחס רביעי, אך לא קראתי בשמו. יחס רביעי זה הוא היחס הסמלי. [...] הסמליות היא אולי הפרק המופלא ביותר בתורת החלום.21

 

אולם מיד לאחר ההתפעלות מנפלאות הסמליות מאפיין פרויד את הסמליות בשני מאפיינים שמצמצמים מאוד את תפקודה: הראשון הוא "סמלים הם תרגומים קבועים ועומדים", והשני הוא ש"הפתרון, המבוסס על ידיעת סמלים, אינו טכניקה שתוכל לבוא במקום הטכניקה האסוציאטיבית או להתמודד עמה. הוא השלמה לה ומעלה תוצאות מועילות רק בתנאי שישבצוהו בה".22 פענוח סמל הוא אפוא טכניקה שאינה תלויה באישיותו של חולם ספציפי, וזה אינו יכול לתרום לפענוחו. כמו כן הפענוח שולי בחשיבותו לטכניקת האסוציאציות החופשיות. לפנינו שילוב של יומרה למדעיות (האסוציאציות החופשיות קודמות כרונולוגית ומהותית לפירוש הסמל), ושל חוסר ידע בלשני, שילוב שבעקבותיו מצומצם הסמל לאופן פעולה אחד בלבד.

 

פרויד צמצם למעשה את שיטות הפענוח של הסמל לשתיים: השיטה הראשונה של פענוח סמלי מבוססת על הצלחה שהיא פרי הברקה או אינטואיציה בלתי אמצעית המעלה את פירוש הסמל למדרגת אמנות (כך למשל פירש את האופן שבו פתר יוסף את חלומות פרעה),23 והשיטה השנייה, שהוא מכנה "שיטת הפענוח", מבוססת על מפתח שבעזרתו מתורגם כל סימן לסימן אחר בעל משמעות ידועה.24 שני תהליכי פירוש אלה מוגבלים לדעתו, והוא מציע בהמשך הספר לנטוש אותם ולהחליפם בתפישת "החלום כסימפטום",25 אז הוא מפתח את טכניקת הפירוש של "הבזקי הרעיונות" על ידי "התבוננות עצמית נטולת ביקורת".26

 

 

הסמליות בחלום

 

מנקודה זו ואילך מיטשטש מושג הסמל ונבלע בשני אופנים בדיונים על תהליכי סימבוליזציה - האופן הראשון הוא בשילובו כמושג שמשמעותו ידועה־לכאורה ומקובלת בתיאורים של תהליכי התפתחות של סובייקטיביות בדיוניהם של פסיכואנליטיקאים מרכזיים בזרם יחסי־אובייקט (קליין, סגל, ויניקוט, אוגדן ואלווארז), והאופן השני מודגם בכתיבתו של צ'רלס אלדר (Elder), שרואה בחלום מבנה סמלי מנותק מהמציאות שיש לתרגמו בעזרת כללים למשהו מציאותי וממשי.27 אלדר יוצא כנגד פרשנות של סימבוליזם אוניברסלי,28 ורואה בעצמו ממשיך את דרכו של פרויד בקביעה שמשמעות אוניברסלית של סמל אינה רלוונטית לשאלת אמיתות הפרשנות שמוצעת למטופל. מכל מקום, למרות שהוא שב ומתייחס לסמל כאל "מבנה משמעותי" ולא "הופעה מקרית בלבד",29 הוא אינו מבהיר את פעולתה של מערכת הסימול וכיצד למעשה מתכוננת משמעות בתהליך הסימול.

 

לפיכך עלה הצורך בבירור סדור של מושג הסמל כפי שהוצג בהגותו של פירס, מייסד הדיון בנושא זה בפילוסופיה המערבית המודרנית. דרישה זו נבעה מכך שבמרכזה של ההגות הפסיכואנליטית ישנם דיונים בחשיבות ובהכרחיות הסימבוליזציה בתהליכי נפרדות ובתהליכי כינון סובייקטיביות, אולם אף אחד מהם אינו מגדיר מהו סימן או מהו סמל, כיצד הם נוצרים וכיצד הם מתפקדים בתהליכים הללו.30 לאחר ההצגה העקרונית של תרומת פירס לנושא נראה כיצד תורמים דבריו להבנת בעייתיות השימוש במושג הסמל.

 

 

פירס על חשיבה דיאלוגית וסוגי סימנים

 

פירס מתחיל את דיוניו בהגדירו את הדקדוק כ"תיאוריה על אודות הטבע והמשמעויות של סימנים".31 תרומתו המיוחדת טמונה בהבחנה בין סוגי סימנים - אייקון, אינדקס וסמל - ובאפיון כל אחד מהם: האייקון מכונן משמעות ללא אובייקט, האינדקס מכונן משמעות גם ללא פרשן, והסמל יוצר משמעות על בסיס סימן, אובייקט ופרשן. המאפיינים הנבדלים של כל אחד מסוגי הסימנים מאפשרים לנו להבין מה טיב היחסים בין מצבי התודעה שלנו לבין יייצוגיהם. לפני הבנת היחס, פירס מבהיר את עצם קיומו של היחס בתוך תודעה אינדיווידואלית:

 

כל חשיבה היא דיאלוגית בצורתה. ברגע מסוים העצמי שלך פונה להסכמה של עצמי עמוק יותר, וכתוצאה מכך כל חשיבה מבוצעת בסימנים שהם ברובם בעלי אותו מבנה כללי כמו מילים; אלה שאינם כאלה הם מטבעם של הסימנים שנזדקק להם מדי פעם בעת שיחה זה עם זה. [...] מחשבות־סימנים לא סמליים אלה הם משני סוגים: הראשון - של תמונות או דיאגרמות של דימויים אחרים (אייקונים), כאלה שבהם יש להשתמש כדי להסביר משמעות של מילים, השני - סימנים אנלוגיים פחות או יותר לסימפטומים (אינדקסים) של הבחנות צדדיות, שבעזרתן אנו יודעים על מה האדם מדבר.32

 

פירס טוען שאופן פעולתם של הסימנים בתודעה הוא בראש ובראשונה פנים־תודעתי ומכיל סימנים שמאפשרים להסביר משמעות. הסימנים משקפים יחסים שונים ביניהם לבין האובייקטים שהם מייצגים באמצעות הפרשנות האנושית, וכך נוצר יחס משולש בין הסימן, הדבר המסומן והתודעה המיוצרת במוח.33 האייקון, האינדקס והסמל מתפקדים גם באופן פנים־תודעתי וגם ביצירת משמעות על ידי דיאלוג בין התודעה לבין גורמים חיצוניים, כמו אדם אחר, חברה ועולם:

 

אייקון הוא סימן שמתייחס לאובייקט שעליו הוא מצביע רק באמצעות תכונות משל עצמו, שאותן הוא מכונן, בין אם האובייקט קיים ובין אם לא. עם זאת, אם לא קיים אובייקט במציאות, האייקון אינו פועל כסימן, אולם אין לכך שום קשר לאופיו כסימן. כל דבר באשר הוא, יהיה טיבו אשר יהיה, אינדיווידואל קיים או חוק, הוא אייקון של משהו, כל עוד הוא כמו אותו דבר ונעשה בו שימוש כסימן שלו.34

 

האייקון הוא אפוא סימן דו־ממדי המוצג באופן חזותי ומציג דַמִיוּת (similarity) או אנלוגיה לנושא השיח. כך תצלום יכול להציג דמיון מסוים למושא הצילום שלו, וניתן לראות בכך דמיון עובדתי. עם זאת, ברגע שהאייקון מכתיב פרשנות, הופך הסימן מדואלי לטריאדי. לפי פירס, אם כן, ייתכן יחס סמלי ניטרלי, לא פרשני. דוגמה מובהקת לנחיצותו של יחס סמלי זה ניתן לראות בדיונו של כריסטופר בולאס (Bollas) במאמר "תפקידיה של ההיסטוריה": "מטופל מספר לנו שכאשר היה בן שנתיים נולד לו אח. זוהי עובדה. [...] כשהיה בן שש מת סבו. זוהי עובדה. המילה עובדה [...] מובנה קודם כל 'דבר שנעשה או בוצע', במובן הנייטרלי של פעולה, מעשה או דפוס התנהגות".35 בולאס מדגיש שכשמתארים עובדה אין זה כולל בהכרח מְבַצע, או בלשונו של פירס, פרשן, וכך ייתכן תיאור ניטרלי.

 

פירס מבחין בבירור בין מספר המשתתפים בכל פעילות סמלית. אדגים את חשיבות ההבחנה שלו בניתוח המשך דבריו של פרויד במאמר "הסמליות שבחלום":

 

הזיקה הסמלית הריהי במהותה השוואה; אבל אין זו השוואה סתם, לבנו אומר לנו, שהשוואה זו מותנית בתנאים מיוחדים, אבל אין אנו יודעים מה טיבם של אלה. לא כל מה שאליו נוכל להשוות עצם או מאורע, אמנם מופיע בחלום בדמות של סמל לו. מצד אחר, הרי החלום אינו מסמל כל מה שיעלה על הדעת, אלא רק יסודות מסוימים של רעיונות־החלום החבויים. [...] וכן אנו צריכים להודות, שמושג הסמל אינו ניתן כרגע לתיחום חד; הוא מתפוגג לעומת התחליף, התיאור וכדומה, ואפילו מתקרב לרמיזה.36

 

פרויד הגדיר את טיבו של הסמל כמבוסס על השוואה, וכשבירוריו העלו שלעיתים לא ניתן לזהות את הצד השווה, או שהחולם אינו יודע את ההשוואה, חש שמושג הסמל מתפוגג, מתמזג עם מנגנונים אחרים (תיאור או רמיזה) והופך לחידה. אולם, אם בעקבות פירס אנו מבינים שהשוואה היא יחס אחד מני רבים, המגולם באייקון, נסללת ההבנה שעלינו לחפש את התכונות שאפשרו את ההשוואה. חיפוש זה אינו יכול להיעשות אלא בעזרת פרשן, שכן הסמל מסוג אייקון (כמו כל סמל) אינו מובן אלא על בסיס שלושה גורמים. אם הפרשן, שהוא המטופל (מלכתחילה או בדיעבד לאחר שהמטפל הציע פרשנות), אינו מצליח לחשוף את הבסיס להשוואה, יש לחפש את הפירוש בסמל מסוג אחר, משום שכפי הנראה מדובר ביחס אחר ולא בהשוואה.

 

חשיבות ההבחנה בין שני משתתפים לבין שלושה משתקפת גם בתיאורו של ג'ון מולר: מבטו האייקוני של התינוק נחווה כהתנסות ראשונית ומיידית שבה הוא מחפש ומזהה את סיפוק הצורך שלו,37 וכך גם לגבי כל אובייקט אחר שהוא מבחין בחסרונו. ההבחנה בחיסרון היא אייקונית: התינוק מזהה את האובייקט כחלק ממנו, וכשהוא נחווה כנלקח נוצרת חרדה מפני כיליון, כפי שהיטיבה לתאר מלאני קליין.38 אולם כאשר התינוק מתפתח, מתפתחת אצלו יכולת סמלית המאפשרת לו להפריד בינו לבין העולם ולהפחית בהדרגה את אימת הכיליון. בנקודה זו חסר הסבר של קליין (ושל סגל) לאופן שבו התפתחות היכולת הסמלית מאפשרת נפרדות, ובמונחיו של פירס - כיצד מתחולל המעבר מאייקון לשני סוגי ההסמלה האחרים, האינדקס והסמל. למרות זאת, חשוב להדגיש שקליין היא הראשונה שמנסחת ומדגישה את חשיבות הסימבוליזציה בהתפתחות האני, כשם מאמרה המפורסם.39

 

לפני המעבר לקליין, כדי לחדד את ההבנה מה חסר ומה עמום בדיונו של פרויד בסמל וכן בדיוני קליין ואוגדן שייבחנו בהמשך, להלן שני סוגי הסימנים הנוספים שפירס מונה, האינדקס והסמל:

 

אינדקס הוא סימן שמתייחס לאובייקט שעליו הוא מצביע בכך שהוא אכן מושפע מאותו אובייקט. [...] איכויותיו הן מה שהן באופן בלתי תלוי בשום דבר אחר. מאחר שהאינדקס מושפע מן האובייקט, הוא בהכרח בעל איכות משותפת עם האובייקט, ובמובן זה עם מה שהוא מצביע עליו אצל האובייקט. הוא מערב אפוא סוג של אייקון, אם כי אייקון מסוג מיוחד, והוא אינו רק דמיון לאובייקט שלו, גם במובנים שהופכים אותו לסימן, אלא הוא מודיפיקציה עובדתית/ממשית שלו באמצעות האובייקט.40

 

האינדקס, כמו שם עצם מדגים או יחסי, מאלץ את תשומת הלב לפנות לאובייקט מסוים שאליו מתכוונים בלי לתארו, ולפיכך הוא משקף שלב מתקדם יותר בהתפתחות מאשר השלב האייקוני, אולם זהו עדיין שלב ללא תקשורת מילולית או אחרת. חשיבותו טמונה בתחילת ביטויה של נפרדות: הסימן מצביע על אובייקט מתוך זיקה של דמיון, אך גם של נפרדות, ולכן הוא מתאים לתיאור של תינוק שכבר פיתח את ההכרה בכך שהשָד אינו חלק ממנו אלא נפרד, ובהמשך, שחפץ המעבר הוא חלק ממנו ונפרד ממנו בעת ובעונה אחת. התינוק כבר יודע להכיל את הפרדוקס של זיקה ונפרדות המתאפשר על ידי הסימבוליזציה האינדקסלית. היכולת להשתמש בסימן האינדקסלי פירושה יכולת לזהות את הגורם המספק, או לחלופין את הסכנה. זיהוי זה נעשה על ידי הבחנה בתוצאה הנמשכת ויוצאת מהסימן האינדקסלי. הסימן האייקוני מבוסס על דמיוּת (similarity), שפירושה כמיהה לאחדות סימביוטית, בעוד הסימן האינדקסלי מבוסס על המשכיות (contiguity), שמשמעותה ההבחנה בין סיבה לבין תוצאה.41 החשיבות היא בחידוד האופן שבו מתבטאים ליקויי תקשורת בכלל ובמקרים מיוחדים אצל ילדים עם אוטיזם בפרט.

 

כך בריאיון מפורסם של אוליבר סאקס (Sacks) עם המדענית טמפל גרנדין (Grandin) מתפעל סאקס מיכולתה המופלאה להבין סימנים ואינדקסים בתקשורת עם בעלי חיים. לעומת זאת, גרנדין אינה מצליחה לתקשר עם בני־אדם משום שיכולתה ליצור סמל, השלב השלישי של הסימבוליזציה לפי פירס, אינה מפותחת דיה.42 המערך הסמלי שמציע פירס מאפשר את האיתור המדויק של הליקוי בתקשורת, ובהמשך לכך גם טיפול יעיל יותר שיתמקד בהגמשת יכולת המעבר מאינדקס לסמל, משמע מפרשנות שמבוססת על יחסי סיבה ותוצאה לפרשנות שמבוססת על "הארת אספקט".43 דוגמה נוספת לחשיבות ההבחנה בין אינדקס לבין סמל בהקשר של ליקויי תקשורת ניתן לראות בדיונה של אלווארז בהתפתחות סמלית לא תקינה הנובעת מבעייתיות ביחסי ההורה והילד.44 אלווארז מתייחסת בעקבות ויניקוט לאובייקט המשחק כאל פריט הלא־אני הראשון בחזקת הילד.45 ילד מיואש שחסר תיווך הורי (פנים, קולות) עלול להגיע לאזור המעבר ללא התנסות משותפת, כאשר הוא חש ריקות סמלית שבעטייה האובייקט נתפש כרחוק מדי. הפרשנות בטיפול עשויה לטפח את העונג שהילד יחוש בעזרת האובייקט, וכך ליצור אמון במטפל ובהגנתו. בעזרתו של המטפל ניתן להביא את הילד להבנה שההתגברות על האובדן אינה מחייבת רק התייצבות מולו אלא גם את האמונה כי יש דבר אחר בעל חשיבות, שלחיים יש עדיין משמעות, שלא הכול אבוד.46 אלווארז מנחה את המטפל ליצור את המעברים בין אופני ההסמלה: מן השלב של הריקות הסמלית לעבור בעזרת אובייקט המעבר לפיתוח תפישת הדמיוּת (בעזרת המשוואה הסמלית), ההסמלה האייקונית, משם להבנה שהמטפל יוצר סביבה מאפשרת ותומכת (אינדקסליות), ולבסוף לפיתוח יכולת נפרדות ואמונה בחשיבות קיום העצמי (סימבוליזציה). באמצעות הגדרתו של פירס את הסמל ניתן להבין את המשמעות המעשית והאפיסטמולוגית של פיתוח יכולת הסימבוליזציה:

 

סמל הוא סימן שמתייחס לאובייקט שעליו הוא מצביע באמצעות חוק, בדרך כלל איגוד של רעיונות כלליים שפועלים כדי לגרום לסמל להתפרש כמתייחס לאותו אובייקט. לפיכך הוא עצמו סוג כללי של חוק (legisign). ככזה הוא פעול באמצעות העתק (replica). לא רק שהוא כללי בעצמו, גם האובייקט שאליו הוא מתייחס הוא בעל טבע כללי. כעת, היותו כללי תלוי בשלבים שהוא יקבע. חייבים אפוא להיות שלבים של מה שהסמל מצביע עליו. [...] הסמל, באופן עקיף, באמצעות חיבור של חוק אחר, יושפע על ידי שלבים אלה; ובכך יערב סוג של אינדקס, אם כי אינדקס מסוג מסוים.47

 

הסמל הוא ביטוי לסגולתו של האדם לפרש את המציאות מעבר למה שנתון לתודעתו באמצעות המערך החושי. משמע, סימבוליזציה יכולה להיות ביטוי של מה שמתחולל בלא מודע באמצעות החושים, וכן של חשיבה שאינה מבוססת על התנסות חושית, למשל חשיבה שמבטאת אמונה או שיפוט. הסמל, לדבריו של פירס, הוא שם כללי או תיאור שמייצג את האובייקט שלו באמצעים של חיבור רעיונות (אסוציאציה) או קשר שגרתי בין שם לבין אופי מיוצג.48 תהליך הפרשנות מתרחש אפוא בשפה, אז בעזרת מנגנון החיבור (האסוציאציה) מתחבר אובייקט או אירוע לחוק פרשני מסוים. ישנם שלבים של סימבוליזציה ברמת מורכבות משתנה, והשלב הראשון מבוסס על הכרה בנפרדות של האני החושב מן האובייקט שהוא מפרש. דיונו של פירס בשלושת סוגי ההסמלה יצר אפוא רקע להבנת המהלך של מלאני קליין, שהציבה את יצירת הסמלים כתשתית הכרחית לפיתוח נפרדות ולהתפתחות האני.

 

 

מלאני קליין: חשיבות הסימבוליזציה ועמימות הסמל

 

במאמרה פורץ הדרך "החשיבות של יצירת סמלים בהתפתחות האני"49 ניסחה מלאני קליין באופן חד־משמעי את מרכזיותה וחיוניותה של סימבוליזציה בתהליכי נפרדות המאפשרים התפתחות של "אני". בעקבות שנדור פרנצי (Ferenczi), שהצביע על ההזדהות כ"אות מבשר של הסמליות",50 וארנסט ג'ונס (Jones),51 שהראה כיצד עקרון העונג מייצר דמיון שמאפשר לחבר בין דברים שונים, ממשיכה קליין לנסח את תהליך ההסמלה:

 

הסמליות היא הבסיס לכל עידון ולכל כישרון, מכיון שהמשוואה הסמלית היא האמצעי שדרכו חפצים, פעילויות ותחומי ענין הופכים לנושאי הפנטסיות הליבידינליות. [...] לצד הענין הליבידינלי, החרדה המופיעה בשלב שתיארתי היא זו שמפעילה את מנגנון הזיהוי (identification). מכיון שהתינוק רוצה להשמיד את האיברים [...] המייצגים את האובייקטים, מתעוררת בו אימה מפניהם. חרדה זו גורמת לכך שהוא מתחיל ליצור שקילות בין האיברים הללו לבין דברים אחרים. בעקבות יצירת משוואה זו הופכים הללו בתורם לאובייקטים של חרדה, והתינוק נאלץ ליצור ללא הרף משוואות חדשות ואחרות, המהוות בסיס לעניין שלו באובייקטים החדשים ובסיס לסמליות. לפיכך, לא זו בלבד שהסמליות הופכת ליסוד של כל פנטסיה ועידון, אלא, יתרה מזאת, היא הבסיס ליחסו של הפרט לעולם החיצון ולמציאות בכלל.52

 

דבריה של קליין מבהירים כיצד פועל השלב הראשון, האייקוני, בתהליך יצירת סמלים. החרדה מפעילה את המנגנון שמזהה אובייקטים ומשווה ביניהם, וככל שהחרדה נמשכת, כך נמשך התהליך האייקוני של יצירת משוואות. קליין מתארת נכון שזה הבסיס לסמליות, ואף קושרת את הסמליות ליחסו של התינוק והילד לעולם. בהמשך המאמר היא מתארת את המקרה של הילד דיק, שאצלו חלה "עצירה ביצירת סמלים" בשל חרדתו מאביו.53 קליין מעידה שלא התקשתה להתגבר על יכולת הדיבור הלקויה של הילד משום שבטכניקת המשחק חשפה את החומר המבוקש. החידוש שהציעה בעקבות כך הוא כי סמליות יכולה להתבטא גם בהתנהגות. אולם הקושי הפרשני מופיע לאור טענתה החוזרת ונשנית ש"אצל דיק לא התפתחה סמליות",54 כיוון שלא חש שום רגש לדברים בסביבתו. קליין מסבירה ש"מכיון שבתוך נפשו לא התקיים כל יחס רגשי או סמלי אליהם, הרי שפעולות מקריות מצדו ביחס אליהם לא נצבעו על־ידי פנטסיה, ולפיכך לא ניתן היה לראות בהן מאפיינים של יייצוגים סמליים",55 ובהמשך היא מראה כיצד הגיב דיק לכך ששמה לפניו שתי רכבות ולאחת קראה "רכבת־אבא" ולשנייה "רכבת־דיק". תגובתו מראה שהיה ברשותו הכישרון האייקוני, ושהקושי שחווה היה במעבר מסימבוליזציה אייקונית (רכבת היא אבא; רכבת היא דיק) לסימבוליזציה אינדקסלית ולסימבוליזציה שכוללת יצירת סמלים ביחס למציאות. קליין הובילה את דיק במיומנות אינטואיטיבית משלב א' בסימבוליזציה לשלב ב', שבו החרדה הותמרה לתלות (הוא בכה כשהמטפלת עזבה אותו), ובסופו של דבר גם לחרטה, רחמים וצורך לפצות על מעשיו.56 עמדה מורכבת זו של יחס למציאות מתחוללת בשלב השלישי של הסימבוליזציה לפי פירס.

 

לסיכום, מה שקליין זיהתה בטעות כהיעדר מוחלט של יכולת סמלית ניתן להבנה בעקבות פירס כבעיה של תקשורת, שמנעה מדיק לממש את השלב הראשוני, האייקוני, של הסימבוליזציה. מימוש שלב זה באמצעות תקשורת ששילבה משחק בשיח הטיפולי, אִפשר לדיק לממש את השלב הראשון ולעבור לשלבים הבאים. קליין, כאמור, ברגישותה הקלינית האינטואיטיבית, השכילה להוביל את דיק משלב לשלב, אך מבחינה קונספטואלית תיאורה לוקה בחסר ומקשה על השימוש בטכניקה שיצרה. תרומתו של פירס היא בפירוט סוגי היחסים בין הסימנים לבין האובייקטים שהם מייצגים: החל מיחס של קרבה ממשית בין הסמל לבין המציאות, המגולם ביצירת אייקון, דרך יחס של סיבה ותוצאה, המגולם באינדקס, שהוא תוצאה של דבר־מה שקורה בעולם, ועד ליחס של ריחוק בין המציאות לבין העולם, המגולם בסמל.57

 

פירס טען שסימן מייצג אובייקט על ידי אחד (או יותר) מסוגי היחס הבאים: דמיון (similarity), המשכיות (contiguity), קונוונציה (convention), הרגל (habit) או שילוב של ארבעתם בשימוש קונקרטי. הכרת היחסים בין סימן לאובייקט - שעליהם מבוססת סימבוליזציה - מאפשרת לתכנן מראש כיצד לעורר יחסים אלה בטיפול, ובהמשך לכך מחוץ לחדר הטיפולים.

 

 

המהלך הסמלי: כיצד מתכוננת פרשנות?

 

בדיון במאמרה של קליין ציינתי את המעבר של דיק מהשלב האינדקסלי (יחס של סיבה ותוצאה - המטפלת הלכה והבנה זו גרמה לו לבכות) לשלב הפרשנות הסמלית (חרטה ורצון לתקן כביטוי של "שלישי": דיק, העולם, ויחסו של דיק כלפי העולם). כדי להשלים את הדיון במהלך הסמלי אציג את המודל שהציע פירס ושעל פיו ניתן להבין כיצד מתחוללת יצירת יחס כלפי המציאות:

 

סימן, או רפרזנטמן, הוא ראשון שעומד ביחס טריאדי ייחודי לשני, שנקרא האובייקט שלו ושיכול להכתיב את השלישי, שנקרא האינטרפרטנט שלו ומקבל על עצמו יחס טריאדי לאובייקט שלו, אשר במסגרתו הוא מייצג עצמו עבור אותו אובייקט. היחס הדיאדי הוא ייחודי בכך ששלושת מרכיביו קשורים יחדיו על ידו בדרך שאינה תלויה בשום הרכב של יחסים דיאדיים. זו הסיבה לכך שהאינטרפרטנט, השלישי, אינו יכול לעמוד רק ביחס דיאדי לאובייקט אלא חייב לעמוד באותו סוג יחס לאובייקט כפי שעושה הסימן (הרפרזנטמן).

 

אף סימן (רפרזנטמן) אינו מתפקד כסימן עד שהוא מכתיב אינטרפרטנט. הוא הופך לסימן ברגע שהוא יכול לעשות זאת. איכותו הייצוגית אינה בהכרח תלויה בכך שהוא יכתיב אי־פעם אינטרפרטנט בפועל, או בכך שיהיה לו אובייקט.58

 

פירס ניסח את הסמיוטיקה המודרנית כפעולה במסגרת מערך סימון רגשי, חושי ומילולי (בהתאמה לשלושת שלבי הסימבוליזציה שתוארו). הסמיוטיקה מבוססת על סימון ופרשנות של סימון, המקנים משמעות למחשבותינו ולפעולותינו. פרשנות היא למעשה תוצאה של היחס הטריאדי בין סימן, אובייקט ופרשן. היעדר פירוק כזה אצל ויניקוט מסביר את עמימות הסמליות בתיאורו את התפתחות האינדיווידואליוּת.

 

 

ויניקוט: סמליות בתהליך ההתפתחות ובטיפול בפועל

 

תהליכי סימבוליזציה מופיעים אצל ויניקוט הן בשימוש בטכניקה של טיפול בקליניקה והן בתיאור התפתחות העצמי. עם זאת, הוא מתייחס לסמליות כאל יכולת מוכרת שאין צורך להתחקות אחר מאפייניה בפרוטרוט.59 בתיאוריית ההתפתחות שלו הסמליות מהווה למעשה תנאי למעבר החיוני של התינוק מן הסובייקטיביות אל האובייקטיביות, כפי שכתב בדיונו בתת־הפרק "זיקתו של אובייקט המעבר לסמליות":60 "המושג 'אובייקט מעבר', [...] נותן מקום לתהליך של היווצרות היכולת לקבל שוני ודמיון. נראה לי שיש תועלת במונח בשביל שורשי הסמליות בזמן, מונח המתאר את מסעו של התינוק מן הסובייקטיבי הטהור אל האובייקטיביות; ונדמה לי שאובייקט המעבר [...] הוא הדבר שאנו רואים בעיננו מאותו מסע של התקדמות לעבר החוויה".61 אולם וינקוט אינו מבהיר כיצד הסמלה מאפשרת זאת, ויתר על כן, הוא מוותר במוצהר על חקר טיבה של הסמליות למרות חשיבותה, בשל הדינמיות התמידית המאפיינת אותה:

 

אפשר להבין מהו אובייקט המעבר גם אם אין מבינים במלואו את טבעה של הסמליות. דומה שאת הסמליות אפשר לחקור כהלכה רק בתוך תהליך צמיחתו של היחיד, ושבמקרה הטוב הרי היא בעלת משמעות משתנה. לדוגמה, אם ניתן את דעתנו על הרקיק בסקרמנט הקדוש, המסמל את גופו של ישו, נראה לי שאצדק אם אומר שבעיני הקהילה הקתולית הוא־הוא הגוף, ואילו בעיני הפרוטסטנטים הוא תחליף, זכר לדבר, ובמהותו, אין הוא למעשה גופו של ישו ממש. ובכל זאת, גם כאן וגם כאן זהו סמל.62

 

ויניקוט קושר בין סמליות לבין היכולת לקבל שוני ודמיון, וכן בינה לבין היכולת לזהות חוויה סובייקטיבית ולהבחינה מהמציאות. כמו כן הוא מבחין בין אופני תפקוד של סמל, למשל סימון האובייקט, תחליף או זֵכֶר, אך הוא אינו נותן דעתו על המאפיינים של הסמל המאפשרים לו לתפקד באופן כזה. הבעייתיות של התעלמות זו עולה כאשר יש צורך להפעיל את מנגנון "המימוש הסמלי" בטיפול, והדבר נעשה באופן אינטואיטיבי כפי שאדגים בהמשך. במקומות נוספים בספר מדגיש ויניקוט שהשימוש של הילד באובייקט מעבר הוא גם השימוש הראשון שלו בסמל,63 וכן שהשימוש בסמל מאפשר את ההישג ההתפתחותי הרגשי של התייחסות־אובייקט.64 למעשה, ויניקוט טוען שהשימוש בסמליות מאפשר את תהליך הנפרדות, ובכך הוא מבחין בין שני שלבים: לשלב הראשון הוא קורא "הנני", וחשיבותו בכך שהוא ממלא את הצורך של האדם להגיע להוויה (being), והשלב השני הוא של עשייה ("אני עושה"), ומקבל את משמעותו רק לאחר ההכרה בהוויה.65

 

 

מימוש סמלי

 

ויניקוט מגדיר "מימוש סמלי" כמהלך "שמשמעו לאפשר לדבר ממשי להיהפך לסמל בעל משמעות של הדדיות בתוך מסגרת המיועדת לכך".66 מהלך זה הוא גם התשתית של ההדדיות בתקשורת בין אם לתינוק: "האם בגישתה וביכולתה להגשים בממשות את מה שהתינוק מוכן לחפש, לגלות וליצור"67 מאפשרת את המעבר של התינוק מאני ללא־אני.

 

המהלך הפרשני שמתאר פירס, המכיל שילוש של סימן (לסוגיו), אובייקט ופרשן, רלוונטי במיוחד להסבר תופעה שוויניקוט כינה "הסמלים הנמוגים" ואותה ניסח בעקבות מקרה של מטופלת שביטאה פער בין סמלים לבין הממשות שהם ייצגו:

 

הנה לפנינו תמונת ילדה, ולילדה היו אובייקטים של מעבר, וגם תופעות מעבר ברורות, וכל אלה היו סמלים למשהו והיו ממשיים בעיני הילדה; אבל בהדרגה, או אולי לעתים קרובות במשך זמן־מה, היא נאלצה להטיל ספק בממשותו של הדבר שהם סימלו. כלומר, אם סימלו את מסירותה ואת מהימנותה של אמה, הם כשלעצמם נשארו ממשיים, אבל הדבר שייצגו לא היה ממשי. מסירותה של האם ומהימנותה לא היו ממשיות.68

 

ויניקוט מחדש את מונח הסמל הנמוג ואגב כך מזהה מנגנון חשוב בתפקוד הסמל: המרחק הדיפרנציאלי בין הסמל לבין האובייקט שהוא מייצג קובע את טיבו של הסימן. לא תמיד הסמל מתפקד כאייקון או כאינדקס, ומאחר שהסמל, כמובן, אינו נמוג לרגע, הרי זהו מקרה שבו הוא מתפקד באופן השלישי, כסימבול. המטופלת חשה חוסר ביטחון בחיבור הטריאדי בינה כפרשנית, לבין הסמל, והסמל במקרה של תחושת הנמוגות תפקד כאייקון שתאם את רגשותיה. לעומת זאת, כאשר התחדדה בפרשנותה תחושת הממשות, הסמל עבר מתפקוד אייקוני לתפקוד אינדקסלי.

 

במקום אחר מדגים ויניקוט פרשנות סמלית, ולא רק אייקונית או אינדקסלית, כלומר את היכולת לפתח בטכניקה הטיפולית מרחק פרשני מהמהלך האינדקסלי של יחסי סיבה ותוצאה. ויניקוט מתאר כיצד השימוש בסמל, על ידי מימוש, מאפשר למסגרת הטיפולית להיות יעילה אף יותר מהפירוש. מצב זה יכול לקרות כאשר האנליטיקאי נתקל בביטוי של עצמי כוזב שמעביר את תפקידו לאנליטיקאי במהלך ההעברה. במקרה כזה,

 

עלינו לאפשר לעברו של המטופל להיות להווה. רעיון זה נוכח בספרה של סאשה (Sechehaye, 1951) ובכותרתו מימוש סמלי (Symbolic Realization). בעוד בנוירוזת ההעברה העבר נכנס לחדר הטיפולים, בעבודה זו נכון יותר לומר שההווה חוזר אחורה אל העבר, והוא הוא העבר. כך מוצא את עצמו האנליטיקאי ניצב לפני התהליך הראשוני של המטופל באותם תנאים שתהליך זה זכה לתוקפו המקורי.69

 

 

ויניקוט ממחיש מהלך פרשני זה בניתוח המקרה של סאשה:

 

בנסותנו להעריך מה עשתה סאשה [...] כאשר העניקה למטופלת שלה תפוח ברגע הנכון (מימוש סמלי), [...] הנקודה המהותית היא שהיה באפשרותה של המטופלת ליצור אובייקט; וסאשה עשתה לא יותר מלאפשר לאובייקט ללבוש צורת תפוח, כך שהנערה יצרה חלק מן העולם הממשי - תפוח.70

 

יצירת האובייקט היא מהלך של סימבוליזציה שנוצר בטכניקה הפסיכואנליטית ואינו "הכרחי" או נובע מאירוע ממשי בעולם. הטכניקה הפסיכואנליטית כוללת אפשרות של חריגה יצירתית, המתעצמת ככל שהשימוש הסימבולי מתרחק מהאייקוני לעבר הסימבולי. כך למשל החייאת העבר בטיפול אינה מהלך שמשחזר את ההיסטוריה של המטופל באופו אמפירי, אלא היא נעשית כדי להציע ולאפשר פירוש מחודש של אותו עבר שיצר את הסבל של המטופל. בהגות הפסיכואנליטית אמנם נעשה שימוש רב ביצירות ספרות71 - מפרויד, דרך קליין, ויניקוט ואחרים, כולל מעבר מוצהר ומודע של תומס אוגדן לכתיבת רומאנים, אולם עדיין לא נעשתה הבחנה ביו עיבוד סימבולי־סיבתי לבין עיבוד סימבולי־קונטינגנטי, כפי שהציע פירס.

 

הניסיון להחיות את העבר כדי להבינו ולהבנות מחדש את משמעותו, תוך השארת אפשרות לסימבוליזציה לא־סיבתית, זכה לגילום מופתי ברומאן של עמוס עוז סיפור על אהבה וחושך, שמעבר למישור האסתטי מדגים מהלך של פרשנות מחודשת - הן בעיצוב מחודש של ההיסטוריה היהודית בירושלים והן ביחס להתפתחות העצמי של הדובר - שהיא משמעותית לדיוננו בטיבה של סימבוליזציה בהקשר הפסיכואנליטי.

 

 

סימבוליזם ונפרדות ב'סיפור על אהבה וחושך'

 

שלוש המילים בכותרת הרומאן - סיפור, אהבה, חושך - מתפקדות כסמלים. אין צורך לדעת את הנתון שסיפר עמוס עוז - שבסיום הכתיבה היו בידיו כ-2,500 עמודים ומהם בחר כ-600 - כדי להבין שלמרות הריאליזם והיסודות האוטוביוגרפיים ברומאן, העלילה פועלת באופן סמלי: הסלקטיביות מגלמת חוקיות אינדיווידואלית, כפי שתיאר פירס את אחת מתכונות הסמל.72 הרומאן מתמודד עם שאלה ספרותית ופסיכולוגית: כיצד ניתן לשחזר זיכרון כך שיאפשר השתלבות רטרואקטיבית בחוויה שקרתה? כיצד נוצרים ברומאן שני מישורים - אחד של תיאור האירועים והשני של עיבוד חוויית הפרידה? ולבסוף, מה מאפיין את הפרידה? מדוע וכיצד מאפשרת הסימבוליזציה ברומאן את השינוי הפרשני של אירועי הפרידה המרכזיים (התאבדות האם, נטישת האב והמעבר מירושלים לקיבוץ)?

 

הדובר יוצר את ההיסטוריה כ"אובייקט סינגולרי" של פרשנות. האינטרפרטנט (הפרשן) מייצג רק את התכונות שאותו אינדיווידואל יכול להכיר בהן (כפי שטען פירס), ועם זאת הסמל הוא חוק, כך שאפשרות הבנתו והחזרה עליו נתונות בידי כל הקוראים. תיאור האירועים ההיסטוריים של ראשית ימי המדינה שזור בקווי האוטוביוגרפיה של המְספר בגוף ראשון ויוצר קשרים סמליים, גלויים וסמויים, בין שני המישורים. כאן עולה שאלת מפתח בהתפתחות האישיות מנקודת מבט קלייניאנית: כיצד מאפשר המישור הסמלי לראשונה התמודדות ישירה של הדובר עם הפרידות הטראומטיות מהוריו ואת הנפרדות שמכילה את היכולת לשאת אמביוולנטיות וסליחה?

 

הרברט ריד (Read) הרחיב את אופני התפקוד של הסמל, ולפיכך את הפוטנציאל הגלום בשימוש בו:

 

יש לעשות הבחנה כללית ביותר בין השימושים של המילה המשמרים את תחושת איחודם של אובייקטים מוחשיים וגלויים אלה עם אלה או עם מושג לא־גשמי או מופשט כלשהו, לבין אותם השימושים אשר [...] אינם מעידים על הבחנה ראשונית שכזו, אלא דווקא מתייחסים לסמל כאל צורת ביטוי מובנית או מקורית. במובן זה, מילה בפני עצמה עשויה להיות סמל.73

 

משמע, סמל יכול להעיד על צירוף מונחים משדות סמנטיים שונים, או ממישורי התנסות שונים, אך יכול גם לעמוד בפני עצמו כצורת ביטוי שאינה משקפת איחוד אלא משהו אחר כמו תבנית נפשית מוקדמת, אישית, שאינה כפופה בהכרח לפונקציה ייצוגית. תיאורי התפתחות האישיות אצל פרויד, קליין וויניקוט מתבססים על סיבתיות כזו או אחרת, ולעומת זאת סימבוליזציה לפי פירס יכולה להתחולל גם כהפתעה שלא ניתן לאתר את מקורה הסיבתי. בהמשך לכך ניתן לראות את הסימבוליזציה ברומאן כאבדוקציה,74 כמו בתיאור הבא, בלילה שלאחר ההכרזה על קום המדינה, במאי 1948:

 

ולפנות בוקר, [...] הרימה ידו של אבא את שמיכתי בחושך, לא כדי לכעוס עלי [...] אלא כדי לבוא אלי ולשכב לידי. [...] אבי שכב כך לידי כמה רגעים ושתק אף כי בדרך כלל היה סולד מפני כל שתיקה וממהר לגרש אותה. אבל הפעם הוא כלל לא נגע בשתיקה שהיתה שם ביננו כי אם השתתף בה ורק ידו ליטפה קלות את ראשי. כאילו בחושך הזה נהפך אבי לאמא.

 

[...] ועדיין בקול של חושך [...] אמר לי אבי [...] מעכשיו, מרגע שתהיה לנו מדינה, מעכשיו לעולם לא יציקו לך בריונים רק מפני שאתה יהודי [...] ופתאום במקום המשקפיים פגשו אצבעותי דמעות. אף פעם אחת בחיי [...] אני לא ראיתי את אבי בוכה. ובעצם גם באותו לילה לא ראיתי: היה חושך בחדר. רק יד שמאל שלי ראתה.75

 

החושך, אחד הסמלים המרכזיים ברומאן, מתפקד בקטע בשלושה אופנים (החוזרים ונשנים בסיפור ובכך משקפים חוקיות, כמאפיין המרכזי של הסמל לפי פירס): ייצוג האירוע ההיסטורי, ייצוג ההרגל בשעת השינה בילדותו של המספר, וייצוג משאלה בנפשו של המספר, משאלה המתממשת באמצעות השימוש האינדיווידואלי בסמל החושך, המתפקד באופן הפוך מהמצופה (וכך מתפקד כסמל סינגולרי, לפי פירס). כך למעשה מתחולל "מימוש סמלי" כפי שתיאר אותו ויניקוט: על ידי העירוב בין מציאות לדמיון מתפקדת יצירת הספרות כמרחב מעבר שבו מתאפשרת הפרדה בין מציאות לדמיון. סמל החושך מתפקד גם כמאחד בין אובייקט ממשי למופשט, גם כצורת ביטוי מובנית וגם כצומת שמשקף ומאפשר תהליך של נפרדות מההיסטוריה האישית והלאומית של שנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים במדינת ישראל. התחוללות הנפרדות מעידה על חוקיות נוספת שמאפיינת את הסמל בתהליך הפרשנות: אפשרות ההתמרה.

 

בדיונו של חוקר הספרות נורתרופ פריי (Frye) "הסמל כמדיום של המרה"76 סקר פריי את טיבו הכפול של המושג symbol, שמקורו במילה היוונית symballein שמשמעה "לצרף או לזרוק" (put together; throw together). מובן נוסף של המילה היוונית symbolon הוא משהו שיכול להישבר לשניים ולהיות מוכר או מזוהה על פי הדמיון בשבר, כלומר משהו שאינו שלם כשלעצמו אלא זקוק לדבר אחר כדי להיות שלם. לעומת זאת symbolos (אות, מופת, סימן) הוא דבר־מה מקרי שחושף בחלקו משהו שאינו לגמרי מובן (למשל קן בנוי של ציפור, שאינו חושף את מכלול מהלכי בנייתו). התנועה בין כל המשמעויות הללו, צירוף וזריקה, שבירה ושלמות, וחלק מול שלם, מהווה בסיס לטענתו של פריי שסמל אינו מייצג דבר או רעיון אלא מתמקד ביחסים, במיוחד כאשר מדובר בספרות: כל סמל מתפקד בכמה מובנים - כמילה שצריכה להתאים לחצְייה השני, למשמעות המוסכמת במילון או בזיכרון, או כמשמעות המתייחסת להקשר שלה, שייתן לנו רמז למובן המילולי שהמילה היא חלק ממנו. לסמל יש טבע כפול, כמשהו המושלם גם על ידי ההקשר וגם על ידי יחסו למשהו חיצוני לעולם - המילים. לכן, לדברי פריי, הספרות אינה יכולה להתנתק ממישור הייצוג הישיר ולהיהפך למופשטת. טענה זו ניתנת לסתירה, אולם במקרה של הרומאן סיפור על אהבה וחושך נראה שהיא מוצדקת: עיקרו של הרומאן בשילוב המופלא בין ההיסטוריה האישית לבין ההיסטוריה הלאומית. המציאות החיצונית לעולם המילים אינה רק חלק מהמישור התמטי אלא אף מאפשרת ומכוננת אותו.

 

בפסיכואנליזה מלאני קליין הייתה הראשונה שקשרה בין יצירת סמלים לבין נפרדות כאשר תיארה את המצבים הפנימיים והחיצוניים המאפשרים למצוא את המוכר בלא מוכר. השָד המוכר והנחשק מותמר לסמל שאינו מוכר, וטרנספורמציה זו מאפשרת התפתחות של עמדה מורכבת ביחס לזולת.77 מריון מילנר (Milner) הרחיבה בעקבות קליין את תפקודו הכפול של הסמל: כיצירת תחליף להרגעת חרדתו של התינוק מאובדנו של האובייקט, וכתוצאה של הצורך לכונן קשר עם המציאות.78 בחינת הרומאן מנקודת מבט קלייניאנית מכוונת לראות כיצד מתפקדת סימבוליזציה באופן שיוצר נפרדות רגשית. הסימבוליזציה פועלת בשני מישורים: במישור הנרטיבי מדובר בבחירה אסתטית שבה גוברת מלאכת הבדיון על מלאכת החיקוי, ובמישור הנפשי־רגשי היא מאפשרת לקורא לאתר את מה שכינה הפסיכואנליטיקאי הסקוטי דונלד פיירברן (Fairbairn) "האובייקט שנמצא".79 פיירברן דן בהתנסות אסתטית הן מצד היוצר והן מצד הצופה; עבור היוצר יש משמעות סמלית לאובייקט מסוים בחיי היום־יום שלו, ומשמעות זו אינה אינהרנטית לטבעו של האובייקט אלא היא קיימת משום שלאובייקט תכונות המאפשרות לו לייצג סיפוק של צרכים רגשיים עבור האמן. עבור האמן גילוי משמעות כזו באובייקט משולה לגילוי אובייקט חדש. האובייקט מסגל אפוא תכונות של "אובייקט שנמצא" ובה־בעת האובייקט שנמצא אינו משהו שפשוט היה שם כל הזמן וכעת מתגלה, משום שמאחר שחשיבותו תלויה ביכולתו לייצג סיפוק משאלה הוא אינו קיים בנפרד מאקט הגילוי. "האובייקט שנמצא" יכול אפוא להיות כל דבר בעולם החיצוני וכן יכול לנבוע משילוב של כמה אובייקטים שאינם קשורים במציאות החיצונית. התנסות אסתטית יכולה להיות מוגדרת בהתאמה כניסיון שמופיע אצל הצופה כשהוא מגלה אובייקט שמתפקד עבורו באופן סמלי כאמצעי סיפוק של צרכיו הרגשיים הלא מודעים.

 

תרומתו של פירס להבנת התהליך של האובייקט המומצא שנמצא טמונה בהבהרתו את תהליך ההכרה שמושתת על סוגים שונים של יחסים בין: (1) הסימנים לסוגיהם; (2) מחשבת האדם; (3) העולם. תהליך זה כולל המצאה מצד אחד ומציאה מצד אחר, ומבוסס על סימבוליזציה שהיא בה־בעת תוצאה של אבדוקציה ושל דדוקציה. באופן כזה פועלים בקטעים הבאים הסמלים המרכזיים ברומאן - אהבה וחושך - למשל בתיאור של סבו של הדובר את האהבה:

 

באהבה כול־עולמית אני לא כל־כך מאמין. אהבה של כולם לכולם, זה אולי נשאיר לישו: הלוא אהבה זה בכלל משהו אחר לגמרי. בכלל לא דומה לנדיבות וגם לא דומה לחמלה. להפך. אהבה זה מין ערבוב משונה של דבר והיפוכו, ערבוב בין אגואיזם הכי אגואיסטי להתמסרות הכי שלמה. פרדוקס! חוץ מזה, אהבה, הלוא כל העולם מדבר כל היום על אהבה, אהבה, אבל אהבה הרי לא בוחרים, נדבקים בה, נלכדים, כמו במחלה, כמו באסון. אז מה כן בוחרים? בין מה למה בני־אדם בכל זאת מחויבים לבחור כמעט כל רגע? או נדיבות - או רשעות.80

 

הסב מפרק את סמל האהבה לתסמינים, פירוק שאינו מותיר דבר מהאופן הרגיל של התפישה הפרדיגמטית (במונחי דה־סוסיר) של המושג: במקום האהבה הוא מציע מהלך פרגמטי, ממשי ומובהק יותר של בחירה בין נדיבות לבין רשעות. הפרגמטיזם הפירסיאני מגולם הן באפשרות לשנות את טיבו של הסמל בהתאם לבחירה האישית, והן בהכוונה לפרקטיקה מעשית. לקראת סוף הרומאן מקשר הדובר בין פרדוקס האהבה לבין הסמל המרכזי השני ברומאן - החושך:

 

קשורים ודבוקים זה לזה היינו בימי הסתיו ההוא כמו שלושה נידונים בתוך תא. ועם זאת, כל אחד היה לנפשו [...].

 

שום דבר לא שיערו הורי. אלף שנות אור הפרידו בינם לביני. לא שנות אור. אלף שנות חושך.

 

אבל מה ידעתי אני על סבלם שלהם?

 

והם? שניהם? זה מול זו? [...]

 

אלף שנות חושך בין כל אחד ואחד. [...] ואפילו אז, [...] כשאמא ישבה נשענת על עץ ואני ואבא הנחנו את ראשינו על ברכיה, ראש על כל ברך, ואמא לטפה את שנינו, אפילו ברגע ההוא, היקר לי מכל רגעי ילדותי, אלף שנות חושך הפרידו.81

 

האהבה והחושך מתפקדים כסמלים מובנים ומקוריים בנפש הדובר, וכל אחד מהם מכיל פרדוקס: האהבה כוללת אגואיזם והתמסרות, והחושך כולל את הבדידות הגדולה ביותר עם הקרבה הגדולה ביותר. שתי הדוגמאות הללו ממחישות את טענתה של סוזן לאנגר (Langer), פילוסופית אמריקאית פרגמטית, שלפיה סימבוליזציה בספרות היא התנסות רגשית שהיא גם פרדוקסלית. הבעייתיות נוצרת, לדברי לאנגר, כאשר אנו נדרשים לתפוש את התיאור הספרותי כתהליך שמתרחש בכמה מישורים בו־זמנית:

 

מה שצורה סמלית כזו מציגה לא ניתן לביטוי במונחים ספרותיים, משום שהלוגיקה של השפה אוסרת עלינו לתפוש את האמביוולנטיות המתפשטת האופיינית לרגש האנושי. [...] מה שניתן לעשות הוא רק "להצביע על רגש כזה על ידי שם פרדוקסלי". ובניסוח נוסף: יצירות אמנות מכילות רגשות, אך לא מרגישות אותם. אנו מוצאים בהן את הרגשות ומגיבים לתפישתם [...] בעזרת רגשותינו שלנו שהיו לנו באותה עת.82

 

הסמל "פותר" בעיה זו כאשר הוא מופיע ביצירה הספרותית כגילום של רגש, לא על ידי אזכור אובייקטים שיפיקו את הרגש עצמו אלא על ידי אריגת תבנית של מילים - מילים טעונות משמעות וצבועות באסוציאציות ספרותיות, בדומה לתבנית הדינמית של הרגש. המילה "רגש" מכסה כאן יותר מאשר "מצב", משום שרגש הוא תהליך, וייתכן שיהיו לו לא רק שלבים עוקבים אלא כמה התפתחויות בו־זמנית. בסיפור על אהבה וחושך מתעוררת השאלה מה מתחולל בתהליכי הסימבוליזציה ובאיזה אופן הם יוצרים מציאות חדשה. לצורך דיון זה יש להרחיב את המבט ולכלול בו את אופן התקבלותו של הרומאן בציבור.

 

בספרו פולחן הסופר ודת המדינה83 מתאר יגאל שוורץ את שני דפוסי ההתקבלות שעמוס עוז זכה בהם לאורך השנים - הערצה והערכה ומנגד שנאה ובוז. סיפור על אהבה וחושך ממוקם בדפוס הראשון: הוא התקבל בקרב קהל הקוראים והפך מושא לפולחן. החוויה הרווחת הייתה של התמכרות והתמסרות לספר, והתבססה על הזדהות עמוקה עם השילוב בין שחזור סיפורה של מדינת ישראל בראשית דרכה לבין האוטוביוגרפיה של עוז, המתוארת לראשונה באופן ישיר. הזדהות הקוראים נובעת להערכתי מכך שתהליך הפרידה המוצג ברומאן - פרידה מההורים וממדינת ישראל בראשית דרכה - הוא חוויה משותפת לדובר ברומאן ולקוראיו.

 

חוויות החושך ברומאן מתוארות בישירות, ולעומתן חוויות האהבה מנוסחות בעקיפין ושזורות באופן שמגלה טפח ומסתיר טפחיים. כך למשל כאשר עמוס הילד מתוודה על כך שזלדה הייתה אהבתו הראשונה הוא משתמש הרבה במילה אהבה: "קיץ שלם של אהבה" הוא מכנה את הקיץ שבו ביקר אותה מדי יום, ומתאר פרקטיקות של אהבה שנעות מפעולות יום־יומיות של ארגון הבית ועד להדרכה בציור, בכתיבה ובקריאת שירה. אולם בבגרותו, כשהוא מתלבט אם לשלוח לה את ספרו מיכאל שלי, הוא מחליט לא לשלוח את הספר, לכאורה משום שאינו בטוח בכתובת, וכן "הלא את מיכאל שלי כתבתי כדי למתוח קו על ירושלים, לא כדי להתקשר אליה מחדש".84

 

תיאור זה של המספר תואם את האופן שבו מתארת דודתו מכתב שבו כתבה לה פניה ברוח אקזיסטנציאליסטית כי אנו מקבלים קלפים של סביבה ותורשה ויכולים לבחור כיצד לשחק בהם. אולם בניגוד להצהרה זו מתאר הדובר פרטים מילדותה של האם וגם מחייה המאוחרים שאמורים לשפוך אור על הבחירה שעשתה לכאורה. לאורך כל הספר מרחפת השאלה שנרמזת בכותרת: מדוע וכיצד נוצר חושך במציאות של אהבה? המשפט חסר הנשוא כולל שלושה אובייקטים: סיפור, אהבה וחושך, המתפקדים כסמלים רחבים ועשירים: הראשון של הבחירה האסתטית, השני של המנעד הרגשי, והשלישי של החוויה בחיים בפועל. המוקד של החוויה בפועל היה שתיקה המתוארת במבט־על של המספר־הדובר, מבט שמצרף פרטים ממישורים שונים שיוצרים את "האובייקט שנמצא":

 

על אמי לא דיברנו אף פעם. אף לא מילה אחת. גם לא על עצמנו. גם לא על נושאים שיש בהם ריח של רגש. דיברנו על המלחמה הקרה. דיברנו על רצח המלך עבדאללה ועל איומי הסיבוב השני. אבא טרח להסביר לי מה ההבדל שבין סמל לבין משל ואלגוריה ובין סאגה לבין לגנדה. גם את ההבדלים שבין הליברליזם לבין הסוציאל־דמוקרטיה ביאר לי בבהירות ובדיוק. ומדי בוקר [...], עם אור ראשון, עלה תמיד מבחוץ [...], קול ציוצה הנכמר של הציפור הקופאת אליז [...]. על אמי לא דיברתי כמעט אף פעם במשך שנות חיי עד עכשיו, עד כתיבת הדפים האלה. [...] אחרי מות אבי, גם עליו כמעט לא דיברתי. כאילו הייתי אסופי.85

 

אם נצרף את דברי ריד ופריי על תפקודיו השונים של הסמל, לדברי קליין ופיירברן על יצירת סמל והאובייקט שנמצא, נוכל להיווכח כיצד מקביל קולה הנכמר של הציפור, שמהווה את היסוד הקבוע היחיד במציאות החיצונית, להיעדר הדיבור על אודות ההורים, שהוא היסוד הקבוע של המציאות הפנימית. הדובר קושר ביד אמן בין העניינים התיאורטיים שאביו מדבר איתו עליהם לבין המישור הרגשי שמוסתר ומודחק, אך למעשה שזור בעניינים הפורמליים ונחשף מבעד לסורגי השפה. קול ציוצה הנכמר של הציפור, שמזכיר את הציפור בגן בית החולים, הוא כמובן מוטיב חוזר שממחיש את קביעתו של עוז בסוף הרומאן, כי "הנפש הא האויבת הנוראה ביותר של הגוף":

 

[...] משהו בתחום־הדמדומים שבין הנשגב, המיוסר, החולמני והגלמוד, כל מיני אורות ביצה מתעתעים של "כיסופים וערגה" שיטו באמי רוב ימי חייה ופיתו אותה עד שהתפתתה והתאבדה בשנת 1952. היא היתה בת שלושים ותשע במותה. אני הייתי בן שתים־עשרה וחצי.

 

בשבועות ובחודשים שאחרי מות אמי לא חשבתי אף לרגע על הסבל שלה. אטמתי את עצמי לשוועה הלא־נשמעת שנותרה אחריה [...]. טיפת רחמים לא היתה בי. גם לא געגועים. גם לא אבל על מות אמי: מרוב עלבון ומרוב כעס לא נותר בי מקום לשום רגש אחר.86

 

תחום הדמדומים של תודעת האם הופך להיות מרחב הביניים של הרומאן. מרחב ביניים זה מתפרש מן העבר שקדם לפרידה הכפויה מן האם, ועד לתוצאותיה של אותה פרידה. עם זאת, בסופו של הרומאן חוזר המספר לפרידה ומשחזר אותה, ובמיוחד את השעות האחרונות שקדמו לה, שבהן משתלבים דבריו ורגשותיו כפי שהיה אומר אותם לאימו לו ניתנה לו האפשרות להיות לצידה. תחושת הקריאה אל האם, שנמשכת לנצח, מהדהדת בסוף הרומאן בתיאור הציפור על עץ הפיקוס בגן בית החולים, הקוראת לאימו בתימהון שוב ושוב: "וחזרה וקראה וקראה לה לשווא ובכל זאת ניסתה שוב ושוב ועדיין היא מנסה לפעמים".872