ספר זה מבוסס על מסקנות המחקר שערכתי על אודות מגמות העריכה במדרש רות רבה, במסגרת לימודיי לתואר השני והשלישי במחלקה לספרות עם־ישראל באוניברסיטת בר־אילן. ככל שהלכה העבודה והתקדמה, התחוור לי יותר ויותר שהסיפורים הם ציר מרכזי במדרש, וכי הבנה של מגמות העריכה שלהם מסייעת להבנה של מגמות העריכה של המדרש בכללותו ואף פותרת שאלות של מבנה. אחת המגמות המרכזיות שזיהיתי הייתה המגמה לעסוק בשאלת התקבלותה של רות המואבייה לעם ישראל וכשירותה לבוא בקהל. אין הכוונה דוקא לשאלות של גיור, שהמדרש מצייר אותו בפשטות יחסית, אלא לבעיה ההלכתית שמעורר מוצאה המואבי: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'" (דברים כג: ד), בעיה שנמצאת בסתירה לדמותה החיובית של רות במקרא, ויותר מזה, להיותה האם הגדולה של שושלת בית דוד. מדרש ההלכה "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית", המוציא את הנשים מכלל האיסור על מואבים ועמונים לבוא בקהל, הוא שמוצג במדרש כפתרון לסתירה. אלא שפתרון זה מוצג במדרש, ובעיקר בסיפוריו, כפתרון מורכב, המעורר פולמוס ומצריך הוכחה. כחלק מן המורכבות, מוצגת התקבלות ההלכה החדשה כמתאפשרת הודות לשמירת המתח העדין שבין מסורת לחידוש. טענתי היא, כי התקבלותה של רות היא מקרה מבחן, שבאמצעותו בוחן המדרש דפוסים של התקבלות הלכה. עיון בקובץ המדרשי לאור תובנה זו הראה שהניגוד מסורת־חידוש הוא למעשה תשתית העומק של מדרש רות רבה כקובץ שלם. מטבעם של דברים ומטבעו של ספר, לא הובאו כאן במלואן כל פרשות וסיפורי המדרש אותם חקרתי, אלא התמקדתי בפרשות הליבה ד־ה, שבהן ריכוז הסיפורים הגבוה ביותר. בפרשות אלו עוסקים הפרקים השני והשלישי, הדנים בפירוט בסיפורים הדרשניים (בפרק השני), בסיפורי מעשי החכמים (בפרק השלישי) ובתמת ההתקבלות העולה מהם. הפרק הרביעי דן בקובץ כמכלול ובהתקבלות כמגמת עריכה מרכזית בו, וכחלק ממנו מובא ניתוח של כמה מסיפורי פרשה ג. מתוך מכלול זה, מוצע הניגוד מסורת־חידוש כתבנית העומק של הקובץ. הפרק החמישי והאחרון כולל עיון מפורט בסיפור אלישע בן אבויה המופיע בפרשה ו של המדרש, אשר שימש לי כנייר לקמוס לבחינת תקפותן של המסקנות על מגמות העריכה של הקובץ.
אני מקווה שמחקר זה, על המתודה שהוא מציע, ירים תרומה למחקר סוגיית העריכה בקבצים של חז"ל, ולא פחות מכך, להבנת האופן שבו תפסו חז"ל את תהליכי התקבלותן של הלכות.
* לאורך הספר, ההפניות למדרש רות רבה הן על פי המהדורה המדעית של מ"ב לרנר.
1
מדרש רות רבה
רות רבה הוא אחד ממדרשי רבה לחמש מגילות. כבר צונץ קבע כי "מדרש רות הוא מן המדרשים הקדומים".1 במבוא למהדורתו לרנר קובע כי רות רבה הוא מדרש ארץ־ישראלי, רוב החומר בו שייך לתקופה הקלאסית, לפני סוף המאה ה-5, ועריכתו הסופית היא לא יאוחר מן המאה ה-8.2 במחקר מאוחר יותר לרנר משייך באופן נחרץ את רות רבה לתקופת המדרש הקדום, ומתארך אותו למאה ה-5, חופף לבראשית רבה (להלן: ב"ר), וקדום אפילו לויקרא רבה (להלן ויק"ר).3 ואולם מחקריו של לרנר עצמו העלו שמדרש רות רבה שאל מב"ר, ולפיכך, כנראה, הוא מאוחר לו מעט.4 בכל מקרה, מן המחקרים השונים עולה תמימות דעים בנוגע לקדמותו היחסית של מדרש רות רבה. קדמות זו עולה מלשונו ומסגנונו של המדרש וגם מבחינת יחסו למקבילותיו. גם הפואטיקה של סיפורי המדרש משקפת את סגנונו הקצר והמתומצת של המדרש הקדום. קדמותו של המדרש משפיעה גם על שלבי העריכה שלו, המעטים יחסית לשלבי העריכה של מדרשים מאוחרים יותר.
זה מדרש פרשני, הדורש את רוב־רובם של פסוקי מגילת רות על פי הסדר. הפסוקים עצמם הובאו במקומם במדרש, כך שלמעשה, הוא כולל כמעט את כל הספר המקראי.
המדרש מביא בדרך מפורשת מקורות מן המשנה, התוספתא, מדרשי הלכה, ברייתות ואף חומר תנאי אנונימי. על פי הריכוז הרב של דרשות לספר דברי הימים, לרנר משער שבפני עורך המדרש היה גם מדרש לספר דברי הימים.5
כמו כן ניכרות זיקות מגוונות בין רות רבה לבין מקורות אחרים, בעיקר ארץ־ישראליים, כגון תלמוד ירושלמי, ב"ר, ויק"ר ופסיקתא דרב כהנא. במספר מקרים לא־מבוטל ניתן לראות השפעה ברורה של המדרש על רות (זה שבידינו או נוסח קדום לו) על המקורות האחרים.6 אין השפעה רבה של מדרש רות רבה על התלמוד הבבלי, וגם ההשפעה של הבבלי על מדרש זה מועטת ביותר.7
ספר זה מתמקד בטקסטים עלילתיים שבמדרש בגישה המבקשת לראות בהם סמנים של בחירות אידיאיות בפעולת העריכה. רות רבה כולל 12 משלים, 16 סיפורים דרשניים ו-10 סיפורים מסוג מעשי חכמים, שאליהם מתווספות שתי אנקדוטות על חכמים.8 תופעה מעניינת במדרש היא הריכוזיות של הסוגות שבו: טקסטים מסוגה אחת מופיעים בריכוז גבוה במקום מסוים במדרש ולא באחר. לדוגמה, רוב המשלים מופיעים בפתיחת המדרש: בפתיחות ובראשית פרשה א. משל נוסף חותם את המדרש, בפרשה ח, ובגוף המדרש מופיע רק משל אחד (ג ו). תופעה זו חוזרת על עצמה גם בנוגע לסוגות העלילתיות האחרות, כפי שאראה להלן. עוד חשוב לציין, שרוב הסיפורים הדרשניים במגילה אינם עוסקים בדמויות מגילת רות, כי אם בדמויות מספרי מקרא אחרים, ביניהן דמויות רבות משושלת מלכי בית דוד.
מגמות ושיקולי עריכה במדרש הפרשני
המחקר שבבסיסו של ספר זה ביקש לבחון את הסוגיה של מגמות עריכה במדרש פרשני באמצעות סיפורים והקשרי עריכתם בקובץ. כלומר, נבחנו הסוגיות המיוחדות שעולות מן השילוב של סיפורים במדרש הפרשני. נוסף על כך, אציע גישה מרחיבה למושג "מגמות עריכה", הכוללת התייחסות לא רק לתמטיקה העולה מן הדרשות והסיפורים בקובץ, כי אם גם למשמעויות העולות מן הרובד הלא־מפורש של הטקסט ומתבררות באמצעות העיון המפורט בסיפורי הקובץ על הקשריהם. אתייחס תחילה לטיעון שסיפורים הם כלי לבחינת מגמות עריכה כוללות במדרש הפרשני, ולאחר מכן, למונח "מגמות עריכה", במובן שאציע לו בספר זה.
בשנים האחרונות שאלת עריכתם של קובצי מדרש זוכה להתעניינות גוברת והולכת. מאז עבודתו של היינימן על עריכת ויקרא רבה נוספו מחקרים רבים הדנים בעריכת מדרשים דרשניים, ולאחרונה גם לא מעט מחקרים על עריכת מדרשים פרשניים. עם זאת, רבים מהם עוסקים ביחידות קטנות, ולא בבחינה מדוקדקת של קורפוסים שלמים.9 נדירים עדיין מחקרים המקדישים תשומת לב לבחינת מקומם של טקסטים עלילתיים במרקם המדרשי, באופן שחורג מרמת הפיסקה או הסיפור הבודד.10 נעשו כמה מחקרים כאלה בנוגע לסוגיות תלמודיות, אך פחות בנוגע לקובצי מדרש, ובפרט במדרשים הפרשניים. רוב המחקרים אינם חורגים אל מעבר להקשר המקומי של סוגיה או פרשה אחת. הגדרת קורפוס של מכלול סיפורים אגב התייחסות לסוגות מובחנות מאפשרת לבחון סיפורים אלו כסדרה שלמה המציעה זיקות פנימיות לצד זיקות לקובץ שבו היא משולבת.
ספר זה מציע מודל אופרטיבי לבדיקת הקשרי עריכה בכמה מעגלים מתרחבים, למן יחידת ההקשר הקטנה ביותר - הפיסקה והפסוק הנדרש - ועד ליחידה הרחבה ביותר של הקובץ (כמובן, בהתאמה הנדרשת לכל סיפור וסיפור). במחקר שהיווה תשתית לספר נעשתה בדיקה שיטתית ורצופה ולאורך רוב סיפורי הקובץ, כאשר כל שלב הביא בחשבון את המידע שהצטבר בשלבים הקודמים. הבדיקה השיטתית בשלבים עוקבים המצויים בזיקה היררכית נועדה לבחון אם ניתן לאתר זיקות אפשריות בין רמת המיקרו לרמת המקרו. בספר זה, המיקוד הוא בפרשות ד־ה, שהן ליבו של המדרש.
נוסף על המודל האופרטיבי שאציע, אתייחס לסוגיית התפר שבין שני גורמים: מגמות העריכה של המדרש הפרשני מחד גיסא, והקשרי העריכה של סיפורים בקובץ מאידך גיסא. בהקשר זה, אציג כאן מודל מתודי המשתמש בסיפורים ובהקשרי העריכה שלהם ככלי מרכזי לבחינת השאלה של מגמות העריכה של הקובץ כולו. כלומר, לא זו בלבד שהסיפורים הם חלק ממגמות העריכה הכוללות של המדרש, אלא שלעיתים הם עשויים לשקף מגמות אלו וללמד עליהן טוב יותר מטקסטים אחרים. אפשרות זו מרתקת במיוחד בנוגע למדרש פרשני, בהיותו טקסט שלכאורה עקרון העריכה שלו ברור: סדר הפסוקים.
מודל זה נשען על כמה הנחות יסוד בנוגע לעריכת מדרשי אגדה בכלל, ובנוגע למדרש רות רבה בפרט. הנחות יסוד אלו מתבססות על עמדותיהם של חוקרי מדרש בעשורים האחרונים, ועל ממצאיו של לרנר: מדרש רות רבה הוא חיבור מגובש, יצירת ספרות בעלת משמעות עצמאית. כפי שכותב לרנר, יש בו "מידה רבה של עריכה מכוונת שנועדה לשפר את פני המדרש ולתרום לשלמותו";11 זה מדרש פרשני, אך עקרונות העריכה שלו, כמו של מדרשים פרשניים אחרים, חורגים מן הקריטריון הטכני של סדר הפסוקים;12 הסיפורים במדרש (למגוון סוגיהם) הם חלק בלתי נפרד מן הרקמה שלו. הם אינם הרחבה בעלמא, כי אם ממלאים פונקציה פרשנית במדרש.13
לאור הנחות אלו מתבקשת בחינה של אופן העריכה של הסיפורים על פי עקרונות הברירה והצירוף בקובץ: ההנחה היא שבפני העורך, בין שהוא עורך קדום ובין שהוא עורך מאוחר, עמד חומר מדרשי מגוון וגם חומר סיפורי מגוון בנושאים שרצה לעסוק בהם.
באיזה אופן מושפע שיבוצו של סיפור כלשהו מן החומר הלא־סיפורי בקובץ? אילו מגמות מבטא שיבוצו של סיפור? ובאיזה אופן הוא משפיע על ברירת החומר הלא־סיפורי הנלווה אליו או על ברירת החומר הסיפורי־דרשני?
הסיפורים, בשונה מן החומר האחר שמרכיב את המדרש הפרשני, כוללים איכויות שהופכות אותם לכלי חשוב במיוחד בהתחקות אחר מגמות עריכה בקובץ, וזאת דווקא משום שהם חורגים במובהק מרצף הדרשות הצמודות לפסוקים. בחינת המקרים שבהם העורך בוחר לסטות מן הרצף עשויה להציג תמונה בנוגע למגמותיו הרחבות, אלו שמעבר ליצירת אנתולוגיה פרשנית לספר מקראי. סביב אילו נושאים הוא מרחיב את הדיון? לאילו כיוונים הוא בוחר להסיט אותו? העובדה שהסיפורים, כאמור, יוצרים חריגה מן הרצף, אינה רק פורמלית. דווקא מכיוון שהקשר של סיפורים לפסוקים רופף יותר, העורך יכול "לנצל" אותם ובאמצעותם לדון בנושאים החשובים לו, יותר מאשר באמצעות דרשות הפסוקים שעל הסדר. לדוגמה, הוא יכול באמצעותם לשמור על לכידות תמטית בחטיבת טקסט, גם כשהיא אינה נובעת מהפסוקים.14 נוסף על כך, הסיפור הוא טקסט מורכב, שאינו שקוף, והוא כולל כמה רבדים של משמעות. בשל כך, הוא עשוי לכלול משמעויות שהן מעבר למשמעות הראשונית הפשוטה והגלויה שלו, ואף מעבר למשמעות הנוגעת להקשר המיידי שבו שובץ. תכונה זו של הסיפור מאפשרת לו לנהל קשרי גומלין לא רק עם סביבתו הטקסטואלית הקרובה, אלא גם עם מעגלים מגוונים של הקשר בקובץ המדרשי: דרשה, פיסקה, חטיבה, פרשה, קובץ ומקרא. כמבע עקיף על המציאות, הסיפור מאציל על הדרשות הא־סיפוריות הסמוכות אליו משמעויות שאינן ניכרות במישור המילולי המפורש. לפיכך, פרשנות הסיפור בכלים ספרותיים היא כלי מובהק לגילוי מורכבותו של מנגנון העריכה בקובץ מדרשי, וכן להפך: הסיפור מתפרש מחדש על ידי הדרשות הסמוכות אליו, וכך נחשפת המורכבות שלו.
במחקר ספרות חז"ל ניתן לזהות כמה גישות הנוגעות למגמות עריכה.15 הגישה המצמצמת ביותר היא הגישה הפילולוגית: על־פי גישה זו, פעולתו של העורך מצטמצמת לכדי סידור של המקורות. הזיקות המרכזיות שייבחנו בין הטקסטים השונים הן זיקות לשוניות או אסוציאטיביות. גישה מעט מרחיבה יותר מתייחסת גם להיבטים תמטיים בעבודתו של העורך ומניחה קיום אפשרי של לכידות תמטית בחלקים שונים של הקובץ. מחקרים כאלה נוטים להדגיש שיקולים ערכיים בעבודתו של העורך.16 כאשר מדובר בקובץ מדרשי, תיבחן גם שאלת עמדתו הפרשנית של העורך ביחס לקובץ המקראי.17 בשנים האחרונות, ולאור השפעת גישתו הספרותית של יונה פרנקל על מחקר האגדה, הולך ומתפנה מקום גם לשימוש בכלים ספרותיים במחקר של מגמות עריכה.18 התייחסות אפשרית נוספת לשיקולי עריכה נובעת מן הגישה ההיסטוריוציסטית: לפי גישה זו יש לחפש את מניעיו של העורך ב"כאן ועכשיו" של תקופתו. לדוגמה, הדגשת נושא כלשהו תוסבר באמצעות מניע פולמוסי. בדרך כלל יושמה גישה זו על בעלי המימרות או מספרי הסיפורים ולא על עבודת העורך, ואולם היא ישימה גם בנוגע לקבצים שלמים.
גישה נוספת היא גישה תרבותית, שלפיה יש לקרוא את המדרש לאור הקודים התרבותיים של חז"ל ואת מגמות העריכה לאור עולמם התרבותי של העורכים. הגישה הפולקלוריסטית, כנקודת מבט פרשנית (שאינה תלויה בהכרח באופיו של מושא המחקר) רלוונטית אף היא לשאלות של עריכה. היא מאפשרת התבוננות על מערכות של ניגודים תרבותיים במדרש ועל תבניות עומק המונחות בתשתיתו.
גישתי היא רב־רובדית: אנסה לתת את הדעת למכלול ההיבטים של עריכה, למן ההיבט הפילולוגי ועד לתפיסת המדרש כמסמך תרבותי. אדון באפשרות לניתוח היסטוריוציסטי של מגמות במדרש ובתרומה האפשרית של מתודות פולקלוריסטיות לבחינה של ניגודים ותבניות במדרש. במובן זה, גישת המחקר דומה לזו של רובינשטיין ב-Talmudic Stories, ובייחוד ב־ The Culture of Babylonian Talmud, ששילב כמה מתודות: פילולוגיות, ספרותיות ותרבותיות. החידוש הוא ביישומה של גישה זו לא רק ברמת הסיפור הבודד, קובץ הסיפורים או תמה כלשהי,19 כי אם ברמה של קובץ שלם ובניתוח טקסטים בהיקף רחב. כלומר, יישומן של גישות שונות במחקר מלאכת העריכה ולא רק במחקר הסיפור בחז"ל או בחקר מחשבת חז"ל. גישה זו נובעת מסוג העיון של הספר הנוכחי בחומרי המדרש. בספר זה נעזרתי במגוון תיאוריות של חקר הספרות ככלי מרכזי לבדיקת הטקסט; בראש ובראשונה של הסיפורים, שהם נקודת המוצא של הספר, אך גם של הדרשות המקיפות אותם. עיון כזה מאפשר לחשוף תמות ותבניות עומק מרכזיות במדרש, שייבחנו על רקע ההקשר התרבותי של הקובץ.
הספר יתמקד בפרשות בעלות ריכוז הסיפורים הגבוה ביותר במדרש: פרשות ד־ה. באמצעות ניתוח הקשרי העריכה של הסיפורים בפרשות אלו, תוגדר התבנית מסורת־חידוש כתשתית העומק של הטקסט.
