הסוס הכחול
הפעם האחרונה שבה מיכל רכבה על הסוס הכחול בקרוסלה בסנטרל פארק שבניו יורק הייתה כשביקרה אצל הדוד ג'ו. היא הייתה בת שש, והסוס נראה לה עצום ממדים. מיכל פחדה ליפול, ואִמה עמדה לצד הסוס ואחזה בקרסול שלה. היא הציעה לשבת מאחורי מיכל על האוכף, אבל מיכל התעקשה שהיא רוצה לבד, ושרק תחזיק לה את הקרסול. באותו לילה היא חלמה שהיא רוכבת באחו על סוס אמיתי בלי שאף אחד יאחז בקרסול שלה. בחלום היא הרגישה כאילו היא עפה, וכשהתעוררה בבוקר החליטה שכשתהיה גדולה יהיה לה סוס.
מיכל נזכרה במגע ידה החמים של אִמה על קרסולה כשהביטה בסחרחרה הדוממת. זאת הייתה שעת בוקר מוקדמת, וג'ו עדיין לא פתח את השער. רק אתמול הגיעה לניו יורק, והשכם בבוקר העיר אותה ג'ו כדי שתתלווה אליו לעבודתו בפארק. מיכל תרה בעיניה אחר הסוס הכחול, ואחרי שהשער נפתח בחריקה, היא נכנסה וסבה סביב הקרוסלה. הסוסים נראו עכשיו פחות גדולים, והיו בהם חומים, אפורים ולבנים, וגם שניים לבנים עם כתמים שחורים. "איפה הסוס הכחול?" היא שאלה.
ג'ו נראה תמה. "סוס כחול? אף פעם לא היה כאן סוס כחול", הוא השיב.
"מוזר", אמרה מיכל. "כל השנים זכרתי סוס כחול".
"עוד מעט יגיעו האנשים הראשונים", אמר ג'ו. "את רוצה לעזור לי?"
"איך אני יכולה לעזור?"
ג'ו פתח את חדר המנוע בלב הקרוסלה והצביע על הדלי בפינה. "קחי סמרטוט ותני לסוסים ניגוב קל. בטח הצטבר עליהם אבק בימים שלא הייתי כאן. יש ברז מאחור".
עם דלי וסמרטוט לח בידיה, מיכל חלפה בין הסוסים. חלקם נראו כשועטים קדימה בראש רכון, חלקם הרימו ראשיהם בצהלה דוממת. היא נזכרה בסצנה מתוך הסרט "מרי פופינס", שבה מרי, ברט והילדים רוכבים על סוסי העץ המתנתקים מהקרוסלה, וניסתה להיזכר אם גם הם נראו צוהלים. אִמה קנתה לה את הדי־וי־די כשהייתה בת שבע, והיא צפתה בו אין־ספור פעמים, עד שיום אחד הפסיקה. עכשיו היא חשבה לעצמה שהיא רוצה לראותו שוב. היא ניגבה את הסוסים מהאבק שהתחפר ברעמותיהם, ודמיינה שהם מחייכים אליה בתודה. כשניגבה את הסוס האפור עם האוכף האדום בשורה החיצונית, היה נדמה לה שהוא רעד למגע ידה, אבל בדיוק אז שמעה את ג'ו צועק, "תחזיקי חזק!" והקרוסלה החלה להסתובב ולהשמיע שיר עליז. מיכל שיערה שהרעדה שחשה נבעה מתזוזת הקרוסלה. לפתע ליבה נמלא עצב, ועיניה התלחלחו. אל תבכי, היא אמרה לעצמה. אם הילדים יראו אותך ככה הם יפחדו לעלות על הסוסים.
בחוץ החל להיווצר תור. "הכל עובד", אמר ג'ו, "אפשר לפתוח את השער". מיכל מכרה כרטיסים, ובמשך כמה שעות נסחפה בהתלהבות של הילדים ולא חשבה על אִמה.
