פתח דבר
לפני כמה שנים נכנסה אליי לקליניקה אישה, התיישבה ואמרה: "שמעתי שאתה פסיכולוג קליני ומומחה בנושא ההורות. אני כבת 40 וקצת, בחודש שלישי להריוני, ואני אגדל את הילד לבדי. יש לי שאלות, ספקות, פחדים והתלבטויות ורציתי לדבר איתך עליהם". ליוויתי אותה במשך חודשים אחדים ודרכה התוודעתי לראשונה לחלק מהמורכבויות שבהורות יחידנית.
פניות נוספות, התלבטויות וסיפורי חיים שהביאו מודרכים להדרכה עוררו בי מחשבות על הנושא ודחפו אותי להתעניין ולנסות להרחיב את הבנתי בתחום. מצאתי שישנו עיסוק סוציולוגי ופוליטי בנושא. קיימות עבודות מחקר אחדות שעוסקות באופן ספציפי בהורות חד-מיניות, בפונדקאות ועוד, והן נוגעות בנושאים הקשורים בעקיפין לחלק מהדילמות של ההורה היחידני; אבל החוויה ההורית, המאפיינים הייחודיים של המודל היחידני (כתת-קבוצה בתוך המשפחה החד-הורית) והדילמות האמיתיות שנוצרות בהורות זו טרם זכו להתייחסות רצינית. ספר זה מנסה לתת מענה לכך.
הורות יחידנית, על פי ההגדרה שאציג, היא מבנה משפחתי של אישה או גבר הבוחרים לגדל ילד/ים לבדם, ללא בן או בת זוג שייקחו חלק בהורות. זו דרך חיים ואפיק בהורות אשר עד לפני כמה שנים אומצו על ידי נשים מעטות, והיום, על פי הערכות, פונים אליהם בישראל אלפי נשים ועשרות גברים בכל שנה.
אין זה משנה כלל אם "החברה הכללית" מקבלת את הרעיון של הורה אחד מבחירה או מסתייגת ממנו. בפועל זו עובדה שרירה וקיימת. אפשרויות כלכליות, פתיחות חברתית והמסר של העידן הפוסט-מודרני שרואה באינדיבידואליזם ובעקרון המימוש העצמי ערכים חשובים – כל אלה מעודדים אנשים רבים יותר לבחור בהורות יחידנית ולהפריד בין המסלול הזוגי, הקשר, האינטימיות והשותפות לבין מסלול ההורות.
ההורות היחידנית מבחירה החלה באימהות יחידנית מבחירה. ראשיתה לאחר מהפכות תרבותיות, חברתיות וטכנולוגיות. שינויים משמעותיים כגון יציאה מסיבית של נשים לעבודה בקרב מעמד הביניים שלאחר מלחמת העולם השנייה, המצאת הגלולה נגד היריון שאפשרה חופש מיני, חיזוק עקרונות של שאיפה לשוויון ושינוי תפיסות ביחס למגדר הובילו באופן משולב להיווצרות האפשרות הזאת. עידן ההפריה המלאכותית, שהחל בשנת 1978, הרחיב גם את האפשרות של הולדה והורות ללא יחסי מין. בחברה המערבית כיום ישנם פחות אלמנים ואלמנות עם ילדים צעירים ויותר גרושים וגרושות. בשנות ה-80 החלה להיווצר תופעה של אימהוּת יחידנית מבחירה. מרגע שהופיע מודל זה של הורות, יש להפריד בין החד-הורי (מי שהחל הורות בשניים והפך להורה שמגדל את ילדיו לבדו או בנפרד) ליחידני, אשר החל את הורותו לבד. משנות האלפיים החלו גם גברים בישראל לבחור להיות הורים יחידניים – הומוסקסואלים וגם הטרוסקסואלים; חלקם מאמצים וחלקם משתמשים בפרוצדורה המורכבת של תרומת ביצית, פונדקאות ועוד.
מיהו האדם הפונה לדרך ההורות היחידנית? מה הוביל אותה או אותו לבחירה? מה הרווח ומה הוויתור? מה מניע את היחידני וכיצד נראים חייו? מהם האתגרים הייחודיים של הורה יחידני ומה בסופו של דבר, מבפנים ומבחוץ, עשוי לסייע להורים ולילדים? על שאלות אלו ועוד מנסה הספר שלפנינו לענות.
המחקר שלהלן הוא ראשון מסוגו בתחום. ייחודו בשלושה מישורים: ראשית, הוא מבוסס על שיחות עם עשרות אימהות, ולראשונה גם עם כעשרה אבות יחידניים; שנית, יש בו גם נקודת המבט של ילדים בוגרים של הורים יחידניים (להלן: יחידניים); שלישית, מטרת הספר לעשות אינטגרציה רחבה, ולכן לצד השיחות עם הורים יחידניים ולצד עיון בכתוב במאמרים, בכתבות ובספרים בתחום, נסקרים בו גם דיאלוגים חשובים שנערכו בקבוצות ברשת וברשתות החברתיות, ראיונות כתובים ומצולמים ועמדות של יחידניים כפי שהן מופיעות בבלוגים ובפורומים. נוסף על כך, קיימת התייחסות לניסיונן של נשות מקצוע שעובדות עם יחידניים בישראל בשנים האחרונות. בפרקים האחרונים מופיעות מסקנות והמלצות ראשוניות שעשויות לסייע ליחידניים. מעל לכול מדובר בניסיון התבוננות בחייהם של אנשים שבחירתם הובילה אותם למסלול חיים של הורות שונה מהדגם המוכר לרוב האנשים.
הספר פונה להורים יחידניים; לאלו המתעניינים או שוקלים יחידנות; לאחים, לאחיות ולהורים של היחידניים; לאנשי חינוך, טיפול, בריאות וציבור, ולכל אדם המתעניין בשינויים בחברה. ייתכן שהתופעה החברתית הזאת תתרחב וייתכן שלא, אבל בכל מקרה ההפרדה בין מסלול ההורות למסלול הזוגיות מעוררת מחשבות והרהורים מהותיים בנוגע למושגים כגון משפחה, יחסים, אינטימיות והורות עבור כל אחד. הספר מבטא את סיפורם של גברים ונשים, אימהות ואבות, שהחלו ללכת בדרך חדשה זו. בחירתם מציבה סימני שאלה על תפיסות מקובלות. אני מזמין אתכם להצטרף למסע בתוך עולם זה של הורות – דומה ואחרת.
שער ראשון - 'יחידנות כמבנה משפחתי'
מהי הורות בימינו? היש מודל של הורות נכונה? מי יודע. וגם אם נדע, האם נוכל להיות ההורים האידאליים שאנחנו רוצים להיות? רוב האנשים יסכימו שבני זוג מאושרים, אוהבים, בריאים בנפשם וצעירים, אשר יש להם שמחת חיים, סבלנות וסובלנות, ערכים, יכולת תקשורת, למידה ועוד מיומנות כזו או אחרת – יהיו הורים אידאליים. הורות תקינה היא הורות שיש בה יכולת לקיים חיים עצמאיים, חיי זוגיות ומשפחה, להיות עם הילדים ולהיענות לצורכיהם, ולגדלם על בסיס שילוב של אהבה ותסכול מגדל. אפשר להשתמש בהשאלה במושג המקובל בתקופתנו: "הורות טובה" או "הורות טובה דיה". על פי גישות המתייחסות לסגנונות הורים, כמו אלו של דיאנה באומרינד (Baumrind, 1966), אלינור מקובי וג'ון מרטין (Maccoby & Martin, 1983), ניתן לומר שהורות מיטיבה היא כזו שיש בה שילוב אופטימלי של דרישה הורית והיענות לצורכי הילד. בגישה המוצגת על ידי רפי ישי ודרור אורן (ישי ואורן, 2006), הורה שואף להוויה יצירתית שבה הוא אינו חסום אלא יכול ליצור מפגש בין התנהגויות, גילויי רגשות ודיבורים, לבין הקניית משמעות לאירועים בחווייתו הפנימית של הילד/ה. הורות נכונה היא מושג חמקמק. ההגדרה "נכונה" מסתמכת על ערך, כלומר על רעיון ששואפים אליו, שהוא תלוי חברה ותרבות. ייתכן שלפני כמה עשרות שנים, הורה שגידל ילדים שערכיהם דומים לאלה שלו ראה את עצמו כהורה מצליח. כיום, בחברה שבה אינדיבידואליזם והגשמה עצמית הם ערך מרכזי מוצהר והאושר נתפס כמשמעותי וחשוב – נקודת המבט שונה (אורן, 2011, 2015א). "הורות נכונה" היא תמיד מושג שתלוי בתרבות וברוח הזמן. נראה שאולי הדרך היעילה ביותר עבור הורים היא לנסות להיות מודל של חיים מאוזנים ומאושרים, בחזקת "אם ברצונך להראות לילדך אושר, היה מאושר". האם זהו המצב השכיח? האם קיימת הורות כזאת במציאות? האם ניתן להגיע אליה גם במודל של הורה יחיד מלכתחילה, ואם כן – כיצד? ספר זה מנסה להבין תופעה משפחתית-חברתית קיימת של הורות לבד מבחירה, אשר אותה אני מגדיר הורות יחידנית. ההגדרה המופיעה בספרות או בעיתונות היא לעיתים "אימהות יחידנית מבחירה". רוב ההורים היחידניים שפגשתי טוענים שמבנה זה אינו אידאלי אלא תוצר של מציאות מסוימת. ניסיתי לבחון מהם התהליכים שבהם הורות יחידנית מיושמת, כיצד היא משפיעה על החיים ומהם מאפייני ההורות היחידנית בהשוואה למודל הדו-הורי (שני הורים המגדלים ילד/ים). ביקשתי להבין כיצד מתמודדים עם דילמות ייחודיות ועם קשיים במסגרת שבה מבוגר אחד אחראי על ילד או על כמה ילדים באופן בלעדי. ניסיתי לעשות זאת מתוך שילוב של התבוננות וראייה מעשית. ניסיונם המגוון והמשותף של הורים יחידניים בשילוב ניסיוני כפסיכולוג קליני עורר בי הרהורים ומחשבות. כמו כן, ניסיתי לגבש המלצות או רעיונות שעשויים לסייע להורים היחידניים, לאנשי החינוך, הטיפול והבריאות, למובילים חברתיים ולאנשי ציבור.
יותר ויותר אנשים חיים בחד-הורות (תוצר של פירוד, גירושין או אלמנוּת) בכלל ובהורות יחידנית בפרט, באופן מתמשך לאורך חייהם הבוגרים. שינוי זה מעלה את השאלה אם מתהווה כאן דגם אלטרנטיבי למשפחה המסורתית, ואולי מזמן את בחינת מושג המשפחה מכיוון חדש, ובכלל זה התייחסות למשפחה במודל דו-הורי, במודל חד-הורי ובמודל רב-הורי. בספר זה אנסה להתבונן במשמעותה, בהתפתחותה, באתגריה ובקשייה של ההורות היחידנית לסוגיה בהיבט הפסיכולוגי. בעיקר אתמקד בנקודת המבט של ההורה, כלומר הבוגר שהפך להיות האימא או האבא במשפחה, מכיוון שבמקרה זה הביטוי "אימא יש רק אחת" או בהתאמה "אבא יש רק אחד" עומד במרכז ההוויה המשפחתית.
מדוע אנשים בוחרים בהורות היחידנית? כפי שמשתקף מדבריהם של הורים, מדובר למעשה בבחירה להיות הורה גם אם אין זוגיות בת קיימא. אימהות ואבות יחידניים, ברובם הגדול, בוודאי באופן מודע, לא שאפו לגדל ילד לבדם. רובם היו מעדיפים לעשות זאת במסגרת זוגיות ולחלוק את ההורות מתוך שותפות וקשר, אולם מסלול חייהם לא הביא אותם לנקודה שבה אהבה וקשר מבשילים לכדי הקמת משפחה. החברה היהודית-ישראלית מעודדת ילודה ומעניקה לגיטימציה והכרה לאדם שנהיה הורה. מבחינות מסוימות, אדם נתפס כפרט פרודוקטיבי בוגר בחברה כאשר נוסף על תאריו המושג "אימא" או "אבא". לפעמים נדמה שלהתפרנס, להצביע או לשלם מיסים כחוק – אין בכך די כדי לזכות בכרטיס כניסה לחיק הנורמה והקונצנזוס. פעמים רבות לאורך הספר אנקוט "אַתְּ" ולא "אתה" מכיוון שהתרשמתי שעדיין קיים הבדל בין האופן שבו החברה תופסת אימהות לאופן שבו היא תופסת אבות. בנושא האבות היחידניים, התרשמותי שהחברה אינה כה חד-משמעית כפי שהיא ביחס לאימהות. עבור הומוסקסואלים, ההורות בכלל וההורות היחידנית בפרט הן דרך להיות חלק מהחברה, בדיוק כפי שהיא עבור נשים, אולם גברים הטרוסקסואלים עדיין נתפסים כ"חשודים" במידת מה כאשר הם מגלים רצון להורות; בחברה שלנו, מהו גבר-אבא ללא אישה לצידו? עם זאת, באשר להורות היחידנית קיים בחברה יחס דו-ערכי. זו אולי גם הסיבה לכך שהמנסים להכיר עולם זה טוב יותר נתקלים בחשש וברצון להגן על הפרטיות. מצד אחד, החברה מעודדת הבאת ילדים לעולם; מצד אחר, אימהות יחידניות, למשל, נתקלות לא אחת בשאלות כגון: מדוע את יחידנית? לא מצאת מישהו או שאת בררנית? אולי את פשוט חושבת שאת טובה מאחרים, או לא סתגלנית דייך ולא עושה פשרות? הרי ההורה שבחר להיות יחידני לא מצא קשר שהרגיש בו בטוח דיו כדי להקים משפחה. הוא קיבל החלטה שלא להתחייב לאחר מבוגר ולקשור את חייו עימו. היחידני יוצר משפחה על בסיס הגנטיקה הידועה שלו בלבד בשיתוף זר שלא יהיה חלק מהמשפחה. במידה מסוימת הוא אולי אומר לעצמו ולחברה: בחרתי לסמוך על עצמי. הזולת המתבונן עשוי להניח שאותו הורה סובל מקושי למסד קשר ולכן אין לו זוגיות אשר על בסיסה תוכל להיבנות משפחה, או שאותו הורה אינו מוכן לעשות פשרות בחיים ולקחת סיכון עם בן זוג כשותף לחיים. בנקודה זו ההורה יחידני עשוי אפילו לעורר חשד בקרב הורים אחרים, שמא בחר טוב מהם. שאלה זו מתעוררת ביתר שאת כשקיימים קשיים בזוגיות ותחושת אכזבה ממוסד הנישואין. אומנם רוב ההורים היחידניים אומרים באופן מודע וגלוי: "הייתי מעדיף/ה לעשות זאת בזוג", אולם בפועל הם בחרו אחרת. ההורה הזוגני (החי בזוגיות) עשוי, ברבדים מודעים יותר או פחות, לשאול את עצמו אם באמת היה כאן אילוץ או שמא מדובר בבחירה מתוחכמת.
באחד המקומות מצאתי אזכור לכך שאחד הרבנים ממכון פועה, שהתנגד לאימהוּת יחידנית, הביע חשש שמא במקום שנשים יתאמצו למצוא בן זוג ולהקים בית, הן יעדיפו להרות מתרומת זרע. אחת הנשים שראיינתי אמרה דברים ברוח דומה: "בשביל מה צריך גבר? לטפל בו? אני מסתדרת מצוין לבד. מין אפשר להשיג בלי מישהו שחי איתך בבית ולא צריך גבר בשביל משפחה. יותר ויותר נשים שואלות אותי על הבחירה שלי [בהורות יחידנית, ד.א.], ואני חושבת שעם הזמן יותר נשים ינהגו בדרך הזאת". להשערתי, ההתנגדות ליחידנות או הרתיעה מפניה בקרב הציבור נשענות במידה רבה על רקע זה, במודע או שלא במודע. אימהות יחידניות שפגשתי העלו חשש מפני אי-הבנה של הזולת או מפני שיפוט חברתי, אולם בפועל רבות מהן דיווחו שהן זוכות ליחס טוב מאוד. חלקן דיווחו שהן נתקלות בהתפעלות על אומץ ליבן. אחרות טענו שנשים נשואות מהללות את הבחירה ביחידנות. לטענתן, רק בתגובתיות ברשתות חברתיות ובמסרים סמויים יותר היו סימנים ליחס שיפוטי כלפי היחידנוּת בפועל. אז מה גורם להורים היחידניים לחשוש?
ראשית, כמובן, תחושת האשמה אשר עליה מדווחים חלקם, אשר שורשיה נעוצים בהיעדר המובנה ובעובדה שהם צועדים בדרך לא סלולה וסוטים מהנורמה של המשפחה הקיימת בדורות האחרונים; שנית, האשמה נובעת אולי מהשאלה הבאה: האם זהו ויתור או השלמה? האם באמת מוצה הניסיון? ייתכן שהחשש בחברה נובע בחלקו מכך שזהו פתרון של נוחות שעשויים לבחור בו רבים. הרי לכאורה קיימים יתרונות בגידול ילד שכולו שלך; אלא שיש לזכור שהיחידנות מעלה סוגיות ושאלות מסובכות. זו דרך הורות אחרת, המעוררת סוגיות רגשיות, חברתיות, אישיות וערכיות רבות ומגוונות.
על המחקר ועל השלכותיו האפשריות
בימינו, כדי לחקור תופעה לעומקה ברמה הפסיכולוגית והחברתית, יש לבחון אותה באופן נרחב ככל האפשר. במחקר זה נעשה אפוא שימוש בכל אמצעי המדיה הרלוונטיים, תוך כדי ניסיון להגיע לכל מקור מידע אפשרי בנושא. כדי להבין את עולמם של ההורים היחידניים עיינתי בבלוגים ובפורומים, בקבוצות פייסבוק ובקבוצות וואטסאפ, פניתי לקהל הרחב לצורך השגת מרואיינים ופניתי באופן ממוקד למרואיינים פוטנציאליים, לעיתים דרך גורם שלישי. נוסף על כך, יצרתי קשר עם עשרות הורים יחידניים, ולאחר שהם קיבלו רקע כללי למחקר והסכימו להשתתף בו, נשלח לכל אחת ואחד מהם שאלון. לאחר שמילאו את השאלונים נפגשנו לשיחות עומק אישיות שהתנהלו בצורה של ראיון חצי מובנה. כל אחד מהראיונות ארכו בין שעה וחצי לשעתיים. כל מילה נכתבה כלשונה. המטרה היא לנתח את דפוסי התשובות ולהשתמש במילים עצמן כדי להעביר באופן מדויק את דברי המשתתפות והמשתתפים. חלק מהמשתתפות הנן אימהות לילדים בוגרים. נפלה בחלקי הזכות לראיין, אולי לראשונה, גם כמה בנות ובנים בוגרים לאימהות יחידניות. כדי להרחיב את נקודת המבט אף יותר, פניתי גם לפסיכותרפיסטיות שטיפלו או מטפלות כעת בהורים יחידניים ושיקפתי את תפיסתן בנושא כפי שבאה לידי ביטוי בשיח איתן ובשאלון חצי מובנה שמילאו. בסופו של דבר החלטתי לקבץ את הדברים הרבים שקראתי ושמעתי ואת מסקנותיי בספר לפניכם, אשר כל אחד משעריו ומפרקיו מתייחס לרובד משמעותי אחר בהורות היחידנית.
מהעיסוק בניסיון להבין מהי הורות יחידנית הגעתי לשתי מסקנות: ראשית, יש לחדד את ההבחנה בין ההגדרה הכללית של המשפחה החד-הורית לבין התת-סוג הספציפי של ההורות היחידנית. הורה יחידני, לעומת הורה במשפחה חד-הורית, הוא הורה אחד בבסיס ולתמיד, ועובדה זו יוצרת הבדל מהותי שיש להתייחס אליו לעומקו; שנית, יש לבדוק את הדרכים השונות שבהן אפשר להפוך להורה יחידני ולבחון את הנושא באופן מקיף ככל האפשר דרך אימהות ואבות שהגיעו להורות זו במסלולים שונים. בהתאם לכך, איסוף הנתונים נעשה בכמה וכמה מישורים. ראשיתו בסיפורי חיים של מטופלים ששמעתי בקליניקה שלי ודרך מודרכיי, והמשכו בהזמנת עשרות הורים יחידניים להשתתף במחקר. ההורים היחידניים ענו על שאלונים, ולאחר מכן נפגשתי עמם לשיחת עומק על חווייתם ההורית. הורה הביא חבר, וכך הגעתי לאנשים נוספים, קבוצה אחר קבוצה, בכנות ובפתיחות. במסעותיי ברחבי הארץ פגשתי אימהות ואבות לילד אחד, לשניים ולשלושה; הורים לתינוקות ולילדים מתבגרים ובוגרים; הורים לתאומים ולשלישיות. הגעתי להורים שחיים בעיר ובכפר, להורים חילונים, מסורתיים ודתיים, מכל רחבי הקשת הישראלית. עיינתי בקבוצות דיון ובבלוגים. קראתי כתבות שונות שבהן תוארה הורות יחידנית, בארץ ובעולם. דרך בלוגים שונים פניתי לכמה הורים יחידניים והצעתי להם לשוחח. בסופו של דבר שמעתי על מגוון סיפורי חיים ודרכי מימוש של הורות יחידנית. ניסיתי למצוא בדברים מאפיינים וגורמים משותפים. יצאתי לדרך עם שאלה: היש מאפיינים ייחודיים להורות היחידנית? התשובה הכללית היא: בהחלט!
1. הורות דו-הורית, חד-הורית ויחידנית
חד-הורי, מודל מתחזק לצד הדו-הורי
תחילת הדיון בסקירה כיצד משתנה בתקופתנו המודל הדו-הורי הקלאסי והמוכר ומתרחב למודלים אחרים הקיימים ומתבססים בשטח, ולעיתים מופיעים תחת ההגדרה הכוללת "משפחה חדשה".
מודל שני הורים (אישה וגבר, אימא ואבא) הוא המודל שעליו גדלנו רובנו. המודל הזה, המסורתי או השמרני, מתקיים היום בפועל בחלק ניכר מהמשפחות, יותר ממחצית המשפחות לפחות. אסביר:
גירושין, הורות יחידנית, אלמנוּת, פירוד, עגינות ועוד – כולם סוגים שונים של משפחות חד-הוריות. משפחות חדשות לאחר גירושין או אלמנוּת, משפחות חד-מיניות ומשפחות אחרות יוצרות מודלים נוספים, חלקם מודלים של "ריבוי הורים", או כפי שיש המכנים אותם – מודלים של ריבוי דמויות הוריות. כותבים שונים מציינים ש"בעשורים האחרונים הפכה המשפחה ה'מסורתית', המורכבת מזוג הטרוסקסואלי נשוי וילדיהם הביולוגיים, לדפוס אחד מתוך מגוון רחב של דפוסים חלופיים לתא המשפחתי" (פרס וכץ, 1991; Erera, 2002).
תמי אליאב, מירי אנדלבלד, דניאל גוטליב ועמיתים נוספים ממינהל המחקר והתכנון של המוסד לביטוח לאומי כתבו דוח ובו ניסו להציע פתרונות של סיוע בגמלאות של הביטוח הלאומי למשפחות חד-הוריות (אליאב ועמיתיה, 2009). להצעתם כתבו את הפתיחה הבאה:
בדומה לעולם המערבי, הולכת ומתרחבת בישראל התופעה של חיים במשפחות חד-הוריות, הן בעקבות שיעורי הגירושין ההולכים וגדלים והן כתוצאה מהתרחבות ניכרת בילודה של נשים רווקות הבוחרות ללדת ללא בין זוג. מכיוון שבמשפחה חד-הורית מוגבלת יכולת ההשתכרות למפרנס אחד, מצבן הכלכלי לרוב קשה יותר וחלקן בקרב המשפחות העניות גדול בהרבה בחלקן באוכלוסיה. כך, שיעור העוני בקרב משפחות חד-הוריות מגיעה לכ30%, לעומת 25% בקרב משפחות עם זוג הורים וילדים, זאת על אף ש80% מהמשפחות העניות הן משפחות עובדות. זאת ועוד: בראש מרבית המשפחות האלה עומדת אישה, דבר המעמיד את פרנסת המשפחה בנחיתות גדולה אף יותר לנוכח הפערים הקיימים בין שכר הגברים לשכר הנשים.
חד-הורות – מספרים עדכניים
הנתונים שפורסמו בשנת 2015 הראו ש-6% מכלל המשפחות בישראל (כ-117,000) הן משפחות חד-הוריות עם ילדים עד גיל 17, בדומה לכל העשור האחרון. בראש של כ-92% ממשפחות אלו עמדה אישה. כ-20% מכלל האימהות החד-הוריות עם ילדים עד גיל 17 הן רווקות, בהשוואה לכ-15% לפני עשור. בשנת 2015 היו 21,800 אימהות רווקות חד-הוריות לילדים עד גיל 17, שהן כ-20% מהאימהות החד-הוריות עם ילדים בגיל זה. יש לציין שלמרות חשיבות הנושא והתחזקות הדיון בו ברמה הציבורית, הרי שמידת העיסוק בו ברשות המחוקקת דלה. נושא האימהות הרווקות וההורות היחידנית בכלל אינו מופיע בחקיקה באופן ישיר, בדיוני הכנסת או בהחלטותיה.
באשר לנישואין ולגירושין, נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2015 מדווחים על עלייה במספר הזוגות הנישאים (50,000) יחסית לשנה שלפני כן ועל יציבות במספר הזוגות שהתגרשו (14,000). על פי נתונים אלו ודומיהם יותר מ-28% מהמשפחות לא יתנהלו במהלך חיים מלא עם שני הורים – לפחות לא אצל שני ההורים שהביאו אותם לעולם. בשנת 2002 התחתנו 30,000 יהודים בישראל והתגרשו 10,000 – כלומר 33%. זהו נתון די עקבי בשני העשורים האחרונים. שיטת החישוב האחרת מתייחסת למספר הזוגות הנישאים או המתגרשים לכל אלף זוגות. גם על פי שיטה זו מספר הזוגות המתגרשים בעשורים האחרונים בישראל דומה לזה הקיים במדינות העולם המערבי, למעט ארצות סקנדינביה וארצות הברית, שם הנתונים גבוהים יותר.
נתוני הגירושין בישראל שפורסמו ב-20.6.2017 על ידי הנהלת בתי הדין הרבניים, למשל, חושפים את השינויים בהשוואה בין שנת 2016 לשנת 2015. על פי הנתונים חלה עלייה של 1.8% בשיעור הגירושין בכל הארץ – 10,841 זוגות בשנה שעברה לעומת 10,653 בשנת 2015. יש לציין שהנתונים אינם משקפים בדיוק מלא את המציאות עקב חוסר דיוקים ברישום, זוגות החיים במעמד של "ידועים בציבור" ואינם מחושבים בקטגוריות הרגילות וזוגות המעדיפים לשמור על "סטטוס משפחתי" כדי לא לוותר על זכויות כלכליות, גם אם בפועל השתנה מצבם.
כיצד נשים נהיות אימהות חד-הוריות? בעבר, כשרוב הנשים ילדו במסגרת הנישואין, הגירושין היו נדירים יחסית ותוחלת החיים הייתה קצרה בהשוואה להיום. רוב האימהות שעמדו יחידות בראש משק ביתן היו אלמנות. כיום, לעומת זאת, אלמנוּת בגיל צעיר נדירה יחסית ורוב האימהות החד-הוריות הן נשים שהתגרשו, מיעוטן נשים שלא נישאו מעולם וילדו את ילדיהן כרווקות. ישנה חשיבות מסוימת לדרך שבה נשים הופכות לאימהות חד-הוריות. מצד אחד, נשים שהתגרשו נהנות לעיתים מתמיכה של בן הזוג, גם אם ברוב המקרים התמיכה אינה רבה דיה כדי לשמר את רמת החיים שקדמה לגירושין. לעומתן, נשים רווקות שילדו מחוץ לנישואין אינן נהנות בדרך כלל מתמיכה כזו ועלולות להיות פגיעות יותר מבחינה כלכלית, שכן ילדיהן תלויים לחלוטין בכוח עבודתן ובתמיכות הממשלתיות; מצד אחר נשים שהתגרשו לאחר תקופות נישואין ארוכות צפויות להיות אימהות ליותר ילדים שנולדו כשהמשפחה הייתה מבוססת יותר מבחינה כלכלית. כמו כן, ייתכן שנשים אלו מעורבות פחות בשוק העבודה, מאחר שכשהיו נשואות הן יכלו לסמוך על הכנסת בן הזוג. מבחינה זו, כוחה הכלכלי של האם הרווקה עשוי להיות גבוה יותר ומעורבותה בשוק העבודה יציבה יותר לעומת חברתה, שחוותה גירושין. בחינת המצב המשפחתי של אימהות חד-הוריות בעולם המערבי מגלה שבכל המדינות רוב האימהות הללו גרושות, כלומר יש לשער שהן הפכו לאימהות חד-הוריות לאחר שנישואיהן התפרקו.
בישראל שיעור האימהות הרווקות נמוך יחסית – כ-14% מכלל האימהות החד-הוריות, והוא גם נמוך בהשוואה לשאר המדינות. רק באיטליה וביוון שיעורן נמוך יותר. שיעור הגרושות הגבוה ביותר מבין האימהות החד-הוריות הוא ביוון (80% כמעט), ואחריה ישראל ושווייץ (כ-74% מכלל האימהות). עם זאת, יש לציין ששיעור האימהות הרווקות בישראל עלה משמעותית במרוצת השנים – הן היו רק 5% מכלל האימהות החד-הוריות בשנת 1985 ושיעורן גדל ל-10% כמעט בשנת 2001 (סבירסקי ועמיתיה, 2002) ולכ-17% בהמשך. בה בעת חלה ירידה משמעותית מאוד בשיעור האלמנות, שהיו 40% מכלל האימהות החד-הוריות ב-1985, ושיעורן ירד לכדי 11% מהן באמצע שנות האלפיים (אחדות, 2007). יש לציין, כאמור, שלא ברור כיצד הבדל זה במצב המשפחתי משפיע על מצבה הכלכלי של המשפחה, על גודלה או על מידת המעורבות של האם בשוק העבודה (אליאב ועמיתיה, 2009; שטייר, 2011). כדי להתבונן בנושא מזווית נוספת, אביא דברים בשם אומרם מכתבה של ספיר-ויץ' שפורסמה בעיתונות בשנת 2011:
10,000 מתוך כ-160,000 ילדים שנולדים בישראל מידי שנה, נולדים מחוץ למסגרת הנישואין. עו"ד אירית רוזנבלום, מייסדת ומנכ"לית ארגון משפחה חדשה מסבירה שהצירוף "ילדים מחוץ לנישואין" כולל כמה קבוצות: ילדים הנולדים להורה יחידני שאינו נשוי – כלומר, לנשים שילדו מתרומת זרע (למעלה מ-3,000 ילדים בשנה) או לגברים, באמצעות תרומת ביצית ופונדקאות בחו"ל (למעלה מ-400 בשנה). קבוצה נוספת היא נשים נשואות שילדו במהלך נישואיהן ילד שאינו מאב ידוע (ההערכה היא שיש קרוב ל-3,000 ילדים כאלה, והללו נרשמים כחסרי אב במרשם האוכלוסין), ובקבוצה האחרונה נמצאים גברים נשואים שנולדו להם ילדים ולא מנשותיהם (כ-2,500 ילדים בשנה). לאחרונה נוסף לכל אלה גם השימוש בטכנולוגיות הפריה, IVF שמגיעות על רקע של הרצון הטבעי למימוש הורי.
נתונים על היחידניים ועל החד-הוריות
בסקר משפחות חד-הוריות שפורסם לפני שנים ספורות ציינו אסתר טולידנו ושנטל וסרשטיין במפורש כך: "מספר המשפחות החד-הוריות גדל מ-76,200 בשנת 1995 ל-136,708 ב-2013. כלומר מספרן הוכפל בשנים הללו. במקביל, אחוז הרווקות בתוכן עולה בהתמדה מ-15.4% ב-1998 ל-24.4% ב-2013. בשנים אלה ניצפתה גם ירידה עקבית במספר הגברים שעמדו בראש המשפחות הללו – מ-5% ב-1998 עד 3% ב-2013. בראשן של רוב המוחלט המשפחות החד-הוריות (97%) עומדת איפה אישה", כלומר קבוצת האימהות היחידניות עולה בצורה ניכרת.
באשר להערכת מספר ההורים היחידניים עצמם – דווח שבכל שנה מהשנים האחרונות הצטרפו עשרות או מאות יחידניות, ואילו ההערכה לגבי 2015 הייתה שבשנה זו נוספו 6,455 נשים רווקות עם ילדים. אם רובן אימהות יחידניות, זו מגמת גידול משמעותית. באחד הפרסומים הנרחבים ביותר ביחס למשפחות חד-הוריות עם ילדים נכתב: "בשנת 2013 היו בישראל 17,100 הורים יחידניים, מתוכם 16,300 אימהות". אין מאז פרסום עדכני של מספרים, אבל כשמקבצים את הנתונים שמאשרת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מגלים נתון גבוה בהרבה. על פי טבלת מספרי הלידות של נשים רווקות יהודיות עולה שמשנת 1980 עד שנת 2000 היו כמעט 25,000 לידות, ואילו בין השנים 2000 ו-2015 נרשמו כמעט 67,000 לידות, כלומר שכיום בישראל אמורים להיות עשרות אלפי משפחות יחידניות עם ילדים קטינים אשר בראשן אימא יחידנית ומאות אבות יחידניים.
אם כן, בחלק גדול מהמשפחות לא קיים מודל דו-הורי ואף לא בהכרח יתקיים כזה בעתיד. בסוגים השונים של חד-הורות (גירושין, אלמנוּת והורות יחידנית), אנשים רבים מרגישים כהורה יחיד מבחינה רגשית ומעשית. מסיבה זו, לילדים רבים כיום יהיה הורה אחד בחלק מחייהם או שיהיו להם כמה דמויות הוריות, ולא מודל דו-הורי של אימא ואבא שהביאו אותם לעולם.
אפשר בהחלט לטעון שכיום מודלים לא זוגיים, כלומר המודל החד-הורי או הרב-הורי, קיימים בהיקף משמעותי וגדֵל במדינות המערב וגם בישראל, לצד המודל הדו-הורי שבו אישה ואיש, או שני הורים בני אותו המגדר, מגדלים יחד ילד אחד או כמה ילדים. בפועל, המודל הדו-הורי אינו המודל היחידי, ולכן רצוי מאוד לנסות להבין טוב יותר את ההתמודדות ההורית בסוגי משפחות אחרות.
הספר מתמקד בחוויית ההורות עצמה. מתוך קבוצת החד-הוריים נתבונן בעולמו של מי שבחר לגדל ילד לבד – תת-קבוצה של ההורות היחידנית.
הורות יחידנית – הדגם השלישי, בין חד-הורי להורות יחידנית
הבחנה ראשונה שיש לערוך לשם הדיון היא בין ההגדרה של "חד-הורות", הגדרה כללית המתייחסת לכל הורה שלא חי עם בן/בת זוג, לבין התת-קבוצה הספציפית של הורות יחידנית. הורות יחידנית היא מצב שבו בוגר אחד משמש ההורה (ביולוגי או מגדל) היחיד בחיי ילדו או ילדיו. חד-הורי הוא כל אימא או אבא המגדל את ילדו או את ילדיו בעצמו, בין שבן הזוג נפטר ובין שהם חיים בנפרד. מטרת ההבחנה היא לעמוד על הייחודיות הפסיכולוגית של ההורות היחידנית. אסביר את הבלבול הקיים בנושא ואת הצורך בהבחנה ממוקדת ומדויקת יותר.
הורות יחידנית – ההגדרה מעודכנת
חיפוש אחר הגדרה ברורה למושג "הורות יחידנית" בספרות מעלה הגדרות אחדות שאינן מובחנות או מדויקות. כך למשל נתקלתי בהגדרה הבאה:
הורות יחידנית מבחירה (חד-הורית) – הורות יחידנית מבחירה היא הורות של הורה יחיד, המגדל את ילדיו ללא בן זוג, מתוך בחירה. במקרים רבים אדם בוגר מגיע להחלטה שאיננו רוצה לוותר על חווית ההורות גם כשאין לו בן או בת זוג. משפחה חד-הורית נחשבת רק משפחה העונה על הגדרת החוק. חוק משפחות חד-הוריות – 1992 קובע ש"הורה יחיד" הוא תושב ישראל אשר בהחזקתו ילד והוא אינו נשוי, ואין לו ידוע בציבור. עם זאת הורה יחיד הוא גם מי שחי בנפרד, שנתיים לפחות, מבן זוג לו הוא נשוי ופתח בהליך חוקי על מנת להשתחרר מנישואיו. החוק מעניק הטבות כלכליות למשפחות חד-הוריות בנושאים ועניינים שונים ובהתאם לגורמים והסיבות שהביאו את ההורה לחיות לבד, כגון: אלמנות, גירושין או בחירה חופשית. כדאי לדעת – הורה יחיד החי עם בן זוג גם אם לא נשוי לו, אינו זכאי להטבות הנובעות מכוח החוק והוא צפוי לעונשים הקבועים בחוק במידה ויסתיר מידע זה.
בכתבה שכותרתה "שמות את האימהות היחידניות במרכז", אשר מתייחסת ליום האם, מנסחת שריל סנדברג הגדרה נוספת:
ביום האם אנחנו חוגגים את כל האמהות. השנה אני חושבת במיוחד על אמהות רבות ברחבי הארץ והעולם שמגדלות את ילדיהן לבדן. נשים הופכות לחד-הוריות מסיבות שונות: מות בן/בת הזוג, התפרקות של זוגיות, בחירה. לפני שנה וכמה ימים הצטרפתי אליהן [...] עד שאבדנו את בעלי לא ידעתי [...] לאמהות יחידניות רבות, זה העולם היחיד שהן מכירות. מידי יום ביומו הן מקריבות דברים, הודפות מחסומים, ומקיימות משפחות לתפארת למרות משאבי האנרגיות והזמן שזה דורש מהן. אני מבינה כעת עד כמה התמזל מזלי לא לחוש בעול הכלכלי שאמהות יחידניות רבות ניצבות בפניו. עוני הוא אחת ההשלכות הנסתרות והמרסקות ביותר עבור נשים שחוות אבדן [...]. ביום האם, אני רוצה לחגוג את קיומן של נשים. לדעתי אנו חבים לאמהות יחידניות את ההכרה בזה שהעולם אינו מקל עליהן בשום צורה, בעיקר כאלה שנאבקות לא להיקלע לחובות. 40% מהמשפחות שבראשן אמהות יחידניות בארה"ב חיות בעוני, לעומת 22% מהמשפחות שבראשן אב יחידני, ורק 8% מקרב משפחות בהם ההורים הם זוג נשוי [...] רבות חיות בעוני. להורים יחידניים רבים אין רשת בטחון. 35% מהאמהות היחידניות חוות אי-ביטחון מבחינה תזונתית, ורבות-רבות עובדות ביותר ממשרה אחת.
סנדברג היא אלמנה המגדלת ילדים לבד, וכרבים אחרים אינה עורכת את ההבחנה הנדרשת בין חד-הורות להורות יחידנית. הנה הגדרה נוספת, הפעם של משה רויבורט, רופא מומחה לפריון:
הורות יחידנית מבחירה היא הורות של הורה יחיד, המגדל את ילדיו ללא בן זוג, מתוך בחירה, כאשר אחוז גבוה מתוכן הן אימהות יחידניות מבחירה – בין אם מדובר בנשים שילדו בעזרת תרומת זרע ובין אם מדובר בהסכם של הורות משותפת [...]. היתרון הגדול בשימוש בתורם אנונימי הוא שלאחר הלידה אין תלות באדם אחר או בכל גורם חיצוני לצורך גידול הילד (כמו בהורות משותפת) וההורה זוכה בעצמאות ובזכות לטפל בילדו שלו כראות עיניו. מצד שני, יתרון זה יכול במצבים מסוימים להוות גם חסרון, כיוון שנטל ההורות נופל כולו על אדם אחד, על כל המשתמע מכך, וגידול עצמאי של ילד יכול במהרה להפוך לעול כלכלי ונפשי כבד, במיוחד במקרים בהם להורה אין סביבה משפחתית תומכת כמו סבים וסבתות, דודים, חברים וכדומה [...]. מסלול זה מתאים במיוחד לנשים וגברים המעוניינים להביא ילד לעולם, אך אינם נמצאים בזוגיות או שאינם מעוניינים בזוגיות ובתלות הנלוות אליה. הורות יחידנית מתאימה גם לזוגות חד-מיניים המעוניינים בילד (רויבורט, 2016).
לא, זו אינה הגדרה מדויקת. זוג חד-מיני המעוניין בילד אינו יחידני, שהרי מדובר בשניים, בזוג. מבולבלים? המשפחה החדשה היא נושא מתהווה ומתעדכן. צורות חדשות של משפחות נוצרות ומתפתחות ואנשים רבים מבלבלים בין מבנה למהות. יחידני הוא זה שנכנס להורות לבדו. מי שנכנס בשניים (לא משנה אם מאותו מין או בהסכם) מתחיל במודל דו-הורי, אשר עשוי או עלול להתפתח לחד-הורי, אולם לא ליחידני.
ההגדרות הללו הן רק דוגמאות להגדרות לא מספקות שקיימות בשטח וגם בשדה המחקר. הן אינן מדויקות דיין ואינן מבחינות בהבדל אשר מתקיים בממד הפסיכולוגי בין הורה יחידני לחד-הורות באופן כללי. בראש ובראשונה חשוב אפוא לחדד את ההגדרה. הגדרה ברורה, לדוגמה, היא של החוקרות עדן וייס-שדה ורינה שחר (2014):
המושג חד-הורות מכסה מגוון מצבים משפחתיים: אלמנים ואלמנות, גרושים וגרושות, עגונות, מעוכבות גט ואימהות לא נשואות [...]. בנוסף לקבוצות הללו קיימת קבוצה ייחודית של אימהות חד-הוריות הבוחרות לגדל את ילדן ללא אב, והן מכונות יחידניות מבחירה (Single mother by choice). אימהות מוגדרת כיחידנית מבחירה כאשר ההחלטה להביא ילד לעולם או לאמצו נעשית בידיעה שהאם תגדלו בעצמה (שם, עמ' 142).
בשנים האחרונות, לנשים שהופכות לאימהות יחידניות הצטרפו גברים שהופכים לאבות יחידניים. לצד המקרים המובחנים והברורים, ישנם מקרים בתחום האפור יותר והחד-משמעי פחות. אם לדוגמה אישה הופכת לאם והיא תובעת אדם בתביעת אבהות, כלומר יש אב ידוע, מזוהה וגלוי, שאינו מכיר בילד ולא ייקח חלק בחיי המשפחה, האם זו הורות יחידנית? אישה ששכלה גבר שנהרג בעודה בהיריון היא ללא ספק חד-הורית, אך האם היא הורה יחידני? שהרי היא לא בחרה ולא קיבלה החלטה להיות לבדה. יש גנטיקה ומשפחה מצד האב וזיכרון ממשי של זהותו. אם זוג חד-מיני הביא ילדים בפונדקאות, ולאחר כמה שנים התגרש ורק הורה אחד מגדל את הילדים בפועל – הוא עדיין אינו הורה יחידני, שכן בכל המקרים האלה, מבחינת החד-הורי יש הורה נוסף. מבחינת הילד יש שני הורים, שתי משפחות, ישנה גנטיקה ידועה וכיוצא באלה. במקרים אלו יש אב נעדר/נוטש/מזניח, אבל הוא קיים עבור הילד כדמות ממשית וסמלית גם יחד. בפועל אומנם יש הורה מגדל אחד, מבחינת האחריות, ההחלטות, המשפחה וחיי היום-יום, אולם ברקע יש זהות, קיים אדם שנוכח שם או שהיה נוכח בעבר. מקרה נוסף שיכולה להיות לגביו מורכבות הוא מקרה שבו אישה נכנסת להיריון ללא כוונה או מתוך כוונה ומחליטה שלא ליידע את האב. היא יודעת מי האב, אבל אינה בקשר איתו ואינה משתפת בכך את ילדיה. במקרה כזה לאימא יש יותר מידע גנטי, אבל היא הורה לבדה. האיש אינו מעורב בהורות ולרוב לא יהיה איתו קשר בעתיד. מבחינה זו, האם היא בחזקת הורה יחידני לכל דבר. ניתן לראות שבעוד שהעיקרון הברור בהורות יחידנית הוא בחירה להביא ילד לעולם כהורה יחיד, הרי שבפועל שאלות לגבי זהות ההורה השני, הנוכחות או צל נוכחותו בחיים – מקשות לתת הגדרה חד-חד-ערכית לנושא.
גם באנגלית חסרה הבחנה מספקת בין סוגי המשפחות. במחקר שעסק ב-Single Parenthood נכתב שמשפחות עם הורה יחיד שונות מאוד זו מזו, ושיש להבחין בין הורה יחיד שלא נישא אבל חי עם בן/בת זוג, אימהות יחידניות מבחירה (SMCs) ואלו שיכונו solo mother. על פי המחקר, קשה להבחין בין המשפחות השונות (Gringlas & Weinraub, 1995). כותרתו של מחקר שהשווה בין גורמים פסיכולוגיים ואישיותיים בקרב אבות שמגדלים לבד לעומת אימהות הייתה "Never-Married Single Mothers and Fathers", ואילו במאמר עצמו נכתב שהוא מתמקד ב-"never-married custodial single mothers and fathers", כלומר בהורים שיש להם משמורת (DeJean, McGeorge Carlson, 2012). במחקר אחר המושג הכללי היה "Single-Father/motherFamilies", ואילו בהמשך נכתב "postdivorce family" (Breivik, Olweus & Endresen, 2009). במחקרים חדשים עדיין מעשה שימוש במונח "single-mother families (SMFs) and single-father families (SFFs)", אולם בפועל כוונתם למשפחות אחרי גירושין; משפחות חד-הוריות שבהן יש הורה מגדל אחד, אולם הוא אינו יחידני (Wong, 2017). בספרות מוצאים את המונחים "Single Parenting" ו-"Single parent by choice" לסירוגין.
נראה שהמונח היחידי המובחן והברור שעוסק ביחידניים הוא "Single parent (mother/father) by choice", בעברית, באנגלית ובשפות אחרות המתייחסות להורות יחידנית (Jociles, 2013).
אימא ששפת האם שלה אנגלית הגדירה את הדברים כך: "אני לא הראשונה שהיא solo parent. אני משתמשת במושג הזה, כי לדעתי הוא יותר מדויק מאשר single parent, אשר על פיו יש עוד הורה, גם אם הוא מעורב פחות. גם את המונח Single parent by choice אני אישית לא אוהבת. אני הורה solo, גם לבד בזוגיות, גם כלכלית, אין עם מי לחלוק קבלת החלטות, דאגות. זו הורות לבד".
הורה יחידני, בשונה ממודל דו-הורי, הוא אדם שמבחינת הקשר ההורי הוא יחיד באופן בסיסי ומוחלט. במקרים מסוימים ייתכן מצב שבו מצטרף בן זוג שהופך משמעותי בחיי הילדים. באופן תיאורטי אף ייתכן אימוץ בפועל ושילוב של התקשרות חוקית עם התקשרות מעשית, רגשית ועמוקה על ידי הורה נוסף. במקרים אלו בהחלט ייתכן שינוי במצבו של אותו הורה יחידני. מאותו שלב הוא לא יהיה עוד יחידני והמודל המשפחתי ישתנה למודל דו-הורי.
מדוע לעשות הבחנה בין גרוש/ה להורה יחידני?
לא אחת נשאלת השאלה מדוע בכלל יש להבחין בין גרושים להורים יחידניים. הרי גרושות וגרושים רבים מרגישים ומגדירים את עצמם הורים יחידניים. בגירושין יש שינוי ומשבר, לעיתים גם נתק, ניכור ואפילו שנאה כלפי ההורה האחר של הילדים. לכך עשויים להתלוות קשר עם עורכי דין ומעורבות של רשויות החוק. הפרידה פעמים רבות אינה יזומה ואפילו נכפית על אחד ההורים. תחושת אובדן, שינוי תפיסות ביחס למסגרת המשפחתית ושינוי אורח חיים יהיו חלק בלתי נפרד מהעניין, גם אם הגירושים הסתיימו ברוח טובה.
הורות – בוודאי בעבר ולעיתים גם היום – עשויה להיות מעין עסקה בין משפחות, שידוך. עם זאת, בדורות האחרונים, בחברה השמרנית פחות, מקובל יותר שראשיתו של הקשר הזוגי בשותפות, ולרוב גם באהבה, באינטימיות ובקִרבה. על בסיס זה על פי רוב מקימים משפחה ומגדלים ילדים. במצב שבו הסתיימה האהבה או אף הפכה לשנאה, ובן הזוג לשעבר הוא שותף כפוי ומזיק בהורות לך ולילדים, ישנו קושי עצום. כאשר עוברים ממצב אוהב למצב אויב, המורכבות היא בלתי נסבלת כמעט. הילדים עוברים לחיות בין שני בתים וכל הורה יראה את ילדיו מעתה באופן חלקי. קשיים מרובים אלו הנם שונים מהותית מהקשיים שביחידנות, ולכן חד-הורות עקב גירושים נבדלת ושונה מחוויית החד-הורות הייחודית של ההורה היחידני. תהליך הגירושים אינו משאיר אדם לגמרי לבד כהורה. עצם קיומו של הורה אחר, העבר המשותף, הגנטיקה, היחסים, המשפחות – כל אלו יוצרים מצב שונה מבחינה פסיכולוגית בסיסית (לטוב ולרע) מאשר המצב שבו ההורה נותר לבדו (מראש ובהכרה מודעת) באופן מלא ומוחלט בהורות.
בגירושין, באלמנוּת, במצב שבו הורה אחד נמצא בחו"ל או משרת רחוק בצבא קבע, במצבים של מחלת הורה וכיוצא באלה – קיים קשר, או התקיים קשר בעבר, עם בן/בת זוג, עם סובייקט שהוא ההורה לילד, ולכן ההורה המגדל אינו לבד בבסיס. בהורות יחידנית – ההורה המגדל אחד. הבחירה הזאת יוצרת ככל הנראה בסיס פסיכולוגי אחר. גילה אליהו (2007) מנסחת זאת היטב במילותיה שלה:
הצורך שלנו בהגדרה עצמית התחדד דווקא אחרי מאבקן האמיץ של ויקי קנפו וחברותיה, אשר התקבע בתקשורת ובציבור כ"מאבק החד-הוריות". עם כל הפרגון שאנו רוחשות לנשים אלו, האמת היא שאנו לא "מאותו הכפר". ההבדלים בינינו רבים, והעיקרי שבהם הוא העובדה הפשוטה שגרושות אינן חד-הוריות, שכן לילדיהן יש אבא. אולי הוא לא מתפקד, אולי הוא לא מבקר את ילדיו, אולי הוא משתמט ממזונות – אבל הוא קיים. לעומת זאת, במשפחתנו הקטנה יש הורה יחידי – אני. ויש הבדל משמעותי נוסף: בעוד שהגרושות, האלמנות והנטושות לא תכננו בדרך כלל לגדל לבד את ילדיהן, על כל המשתמע מכך, הרי שאנו לא העלנו על דעתנו אפשרות אחרת ולכן גם נערכנו לכך – נפשית, כלכלית, משפחתית וחברתית.
אימא יחידנית נוספת, אוסי הורביץ, מבארת זאת במילים שלה בבלוג "אמא יחידנית מבחירה?! – מיומנה של אם חד-הורית" (הורביץ, 2010):
מושג אמא יחידנית מבחירה החל לשוטט בפינו בשנים האחרונות ואין לי מושג למעשה מי הטביע אותו אך הוא תפס ואותי זה מעצבן. שנים היה ברור לי שאני אהיה אמא, גם התמונות שרצו לי בראש היו ממש מושלמות. מה זה מושלמות? מושלם זה אמא, אבא וילדים. מה, לא?? אז עבורי כסטרייטית אכן זו הייתה אמורה להיות משפחתי. רציתי זוגיות ושהאהבה תביא את הילדים המשותפים. כמובן שזה יהיה בבית עם גינה [...] בגיל 38 ידעתי לפי אבני הדרך שקבעתי לעצמי, שעבורי זו שנת המבחן בה אני חייבת לקחת החלטה. ולמה אני יכולה (לא צריכה) לקחת החלטה? לשמחתי, נולדתי בזמן שמאפשר לאישה אשר לא מצאה את בן הזוג או שמצאה את בת הזוג שלה, להרות ללא צורך בקיום יחסים [...] ההחלטה היא אכן שלי להרות ללא בן זוג, אכן בחרתי לעשות זאת, אך האם הבחירה היא באמת מתוך כל האפשרויות?? לטעמי לא, הבחירה נעשתה בין אפשרויות שאינן מושלמות עבורי אף לא אחת מהן: 1 לחכות אולי אמצא בן זוג אבל אז ייתכן ותהיה בעיה להרות בשל הגיל המתקדם. 2 לעשות זאת לבד. 3 לא להיות אמא. אני בחרתי להיות אמא, כן זה מה שבחרתי, להיות אמא, לא בחרתי להיות יחידנית [...] אני חושבת שמילים יוצרות מציאות. אני שואלת עצמי האם אמהות שקל להן לומר שהן יחידניות מבחירה באמת זו "ה"בחירה שלהן? בכל אופן הנה אני היום, אכן אמא, מאושרת מאוד וגאה באימהות שלי.
בדברים שאוסי כותבת ובתגובות הרבות (לפוסט הזה) של נשים שמגדירות את עצמן במונח הרווח בפורומים רבים – אימ"ב (אימא יחידנית מבחירה) – עולה המורכבות והקושי להשלים עם מושג מוסכם. האם מדויק יותר המושג "אימא יחידנית" מ"אימא חד-הורית לילד מתרומת זרע" או "אימא יחידנית מבחירה"? בספר אני מתייחס ל"הורות יחידנית", מכיוון שמעבר לוויכוח על בחירה, על אילוץ ועל שלמות ההחלטה, מדובר בהורות יחידנית בפועל. מבחינתי, הן מי שנכנסה להיריון בגיל 40 לאחר ארבע שנות הבשלה וכמה טיפולי הפריה, הן מי שהחליטה לפתע להרות בגיל 41 ונכנסה להיריון בהזרעה ראשונה והן מי שבגיל 33 נכנסה להיריון והחליטה שזה נס שהיא מקבלת בברכה – כולן יחידניות.
שלושה מודלים של הורות
1. מודל דו-הורי – שני בוגרים מחליטים ליצור משפחה על בסיס אהבה, זוגיות, יחסים, חברות, יעדים משותפות או הגדרה אחרת. שני הבוגרים עשויים להיות אישה וגבר, שני גברים או שתי נשים. זהו מודל שבו האיחוד בין שני הבוגרים הוא הבסיס למשפחה ולהורות.
2. מודל דו-הורי לשעבר, שהשתבש, הופסק או נשבר (גירושים, פירוד, אלמנות, עגינות) – בתחילה היה מודל דו-הורי ועקב משבר או מוות הפך המודל לחד-הורי, כלומר הורה מגדל ילד לבדו או בנפרד מהורה נוסף. הורים אלו חיים עם הכאב על סיום הקשר הזוגי שלתוכו הביאו את ילדיהם, על האובדן או על ההיעדר, או חיים עם ההקלה שבכך. הם חיים עם העובדה שלילדים שלהם יש כיום הורה אחד או שני הורים המתגוררים בשני בתים ואולי אף בשתי משפחות חדשות. התמודדות של הורה עם הפיכתו לחד-הורי היא התמודדות מורכבת מבחינה פסיכולוגית, הכרוכה בגידול של ילד שלעיתים הרגשות כלפי ההורה האחר שלו השתנו מקצה לקצה. אבל הוא נוכח, נוכח נעדר, נוכח משבש, נוכח חברי או נוכח שיש כלפיו געגוע או כעס. הוא דמות ממשית, עם עבר, הווה ועתיד אפשרי. בכך, מבחינה פסיכולוגית, זהו מצב שונה לחלוטין מזה של התת-קבוצה של ההורות היחידנית.
3. המודל היחידני – תת-קבוצה בתוך המבנה החד-הורי. אדם בוחר להיות הורה לבדו. בשונה משני המודלים הראשונים, הבסיס הראשוני להורות ולמשפחה הוא של יחיד. ההחלטה להיות הורה לבד מחייבת צורך או רצון עז בהורות, תחושת בשלות או תכיפות, או העדפה של הורות יחידנית על פני אפשרות של פספוס והחמצה. כך או אחרת, ההחלטה מלווה במוכנות לקבל אחריות כוללת על ההורות ולהתמודד עימה על כלל משמעויותיה. כמובן, לא תמיד האדם שהופך להורה מודע למחויבות העצומה, אבל יחידניים רבים, כפי שנראה בדוגמאות, מגיעים לכך לאחר התלבטות ומתוך מחשבה עמוקה וארוכת טווח. לרוב, הדבר כרוך בהכנות רבות, למשל מעבר דירה, השגת עבודה יציבה ועוד (Bock, 1995/2001).
הורות יחידנית היא הורות ככל הורות
במפגשיי עם הורים יחידניים, שבהם שאלתי אותם על ציפיות שהיו להם מההורות ועל ההפתעות ממנה, שמעתי שוב ושוב את האמירה שההורות היא נושא מסובך. לדבריהם, הם לא באמת הבינו מראש את המורכבות, את ההשקעה הטוטלית הנדרשת ואת העומס המעשי והרגשי היומיומי. רבים אמרו שהרגישו מוכנים ובכל זאת הופתעו. העוצמה הרגשית, התחושות, ההתמסרות – כולן חלק מההוויה ומהחוויות שלא באמת ניתן לצפות אותן בהורות. בכל הורות.
ההורות היחידנית היא הורות ככל הורות אחרת, ובה הגילוי של העצמי והאחר, ההתקשרות והאחריות, המורכבות והעומס הרגשי. הורות עבור היחידני היא שלב פסיכולוגי משמעותי בהתפתחותו כבוגר (Benedek, 1959; Anthony and Benedek, 1970) ומעבר להיותה תפקיד ויחס היא זהות והוויה (אורן, 2015) ככל הורות. עם זאת, להיות הורה יחידני משמעותו להיות הורה, הורה במשרה מלאה, הורה שאין לו על מי לסמוך לבד מעל עצמו, לטוב ולרע. הורות תופסת מקום כמדיום משמעותי מרכזי ביותר (ישי, אורן, ישי, 2013). נכון, הורים יחידניים מדווחים על היעזרות בבני משפחה, בחברים ובאנשי מקצוע. לתפיסת רבים שאיתם דיברתי ואחרים שכתבו, הם נעזרים יותר מאשר הורים שפועלים כשניים. אין להם אדם שאיתו יחלקו בנטל ויתייעצו באופן שוטף ונוכח. אין להם שותף טבעי, מלא ויומיומי לאחריות ולהתרגשות, לנחת ולקושי, לאושר ולדאגה. לכן ההורות היחידנית מאופיינת מצד אחד בתחושת אחריות כבדה יותר ועומס, ומצד אחר באפשרות להתמסר באופן טוטלי ולחוש שלמות בחוויה הרגשית, לצד תחושה של חירות לקבל כל החלטה באופן מלא וללא פשרות.
הורות יחידנית היא הורות לכל דבר ועניין. היא טומנת בחובה דגשים ומאפיינים ייחודיים, לצד דילמות ואתגרים שונים מהורות במודל הדו-הורי. משיחות, מכתיבה ומעיון בקבוצות הדיון עולה שהורה יחידני יחווה יותר בדידות וחופש, אחריות ומעמסה, בלעדיות ושלווה, באופן ששונה מהורה המגדל ילדים עם בן או בת זוג.
בשנת 1981 בארצות הברית הקימה ג'יין מאטס, פסיכותרפיסטית ואימא יחידנית, את העמותה "אימהות יחידניות מבחירה" (SMC – Single Mothers by Choice). היא מנהלת את העמותה, עומדת בראשה מאז וגם כתבה ספר בנושא Mattes, 1994)). על פי האתר האמריקאי של האימ"ב, יותר מ-30,000 נשים המוגדרות "חושבות על הרעיון", "מנסות" ו"אימהות יחידניות" נהנו משירותי העמותה. בפורומים של האתר קיימת התייחסות לנושאים כגון קהילה, מחשבות, ניסיון להרות, היריון, אימוץ, קריירה וענייני כספים, בחלוקה על פי קבוצות גיל: תינוקות, פעוטות, ילדי גן, בית ספר, קולג' ומעבר לו. על מטרת העמותה הן כותבות: "מטרתנו המרכזית היא לספק קבוצת תמיכה ומידע לנשים ששוקלות, או בחרו, אימהות יחידנית (single motherhood). חברות יוצרות קשר זו עם זו דרך סניפים בארצות הברית, בקנדה, באירופה ומעבר, גם בדיונים בפורומים ובדפי מידע. אנו חולקות מידע ומשאבים לגבי מוסדות של בנקי זרע, אימות, הורות ודברים רבים נוספים".
ההורות היחידנית שונה מהורות של זוגות חד-מיניים, של זוגות גרושים שנמצאים בפרק ב או של אלמנים/ות, בכך שכאשר אדם בוחר להביא ילדים לעולם לבדו, גם אם אינו מבין עד הסוף את ההשלכות מרחיקות הלכת של מעשהו, הוא הופך את עצמו לאחראי בלעדי לגורלם של צאצאיו. עבור הגרוש/ה והאלמן/ה ההחלטה הראשונית הייתה אחרת. נסיבות החיים, כוח חיצוני או שינויים בלתי צפויים הציבו אותם בפני מצב חדש, לאחר תקופה של גידול משותף. לילדים יש בדרך כלל זיכרון של הורה או מציאות מורכבת של כמה הורים ודמויות הוריות, והחד-הורי נאלץ לחיות במסגרת מורכבת הרבה יותר של יחסים משפחתיים. כפי שנראה בהמשך, ההורה היחידני דן את עצמו לחיות בהיעדר מובנה; הוא דן את ילדיו לחצי מהפוטנציאל המשפחתי שבו הוא עצמו גדל (סב וסבתא, מקסימום אחד מכל סוג, פחות בני דודים כמובן וכיוצא באלה). ההורה היחידני מציב את עצמו בקשר שאם יעלה יפה – יהיה הקשר החזק והמשמעותי ביותר שלו ושל ילדיו. בקשר כזה יסופקו באופן רחב צרכים רבים, ואולי יהיה מעט קשה יותר להתנתק ממנו כדי להתבגר. להורה היחידני אין שותפים, לטוב ולרע. מה שיעשה הוא שיהיה וכל האחריות רובצת על כתפיו. אין "אחר" שאותו אפשר להאשים, אין ממי לצפות ואין ממי להתאכזב. לעיתים קיימת כמובן אכזבה מהאנשים הקרובים, מסביבת המשפחה ומהחברים שאינם מסייעים מספיק, אך הדבר דומה לכעס שניתן להפנות כלפי בני זוג השותפים להורות. במודל דו-הורי מסורתי נוצרת לעיתים חלוקה: "הילד/ה של אבא", ו"הילד/ה של אימא". יש מרחב של הזדהויות ויש גם אפשרות לפיצול. להורה היחידני אין התמודדות כזו, לטוב ולרע. הכול איתו ובו. אם הורה במודל של שניים מתעייף, כועס או לא מתחבר – הוא יכול לסגת ולתת מקום להורה האחר. להורה יחידני אין אפשרות כזאת. הורים מדווחים שקשה לשמש בכל התפקידים כל הזמן. הילדים מתרחקים לחדרם, לכלב, לפינה בחדר, אבל את הסובייקט לא יוכלו לחלק. זו הורות מסוג אחר.
2. העדפת היחידנות על פני סוגי הורות אחרים
הורות יחידנית בתוך מודל דו-הורי וחיים זוגיים
האם אפשר להרגיש או להיות הורה יחידני בתוך חיים זוגיים; בתוך מסגרת של מודל דו-הורי?
ישנם אימהות ואבות שהחוויה הרגשית שלהם היא שהם בפועל או ברמה מסוימת מתנהלים כהורים יחידניים. אישה אחת מתארת את מצבה כך:
אני מגדלת את הילדים לבד, אחראית לכל דבר. הוא איננו. מדי פעם אני מודיעה לו מה קורה, אבל הוא לפעמים מגיע בלילה אחרי שכולנו ישנים, לעיתים רק בסופי שבוע. אז אם הוא לא יוצא לענייניו או עם חבריו, הוא מפנק אותם, לוקח אותם לפארק, לעשות כיף חיים. לא פעם הוא משבש לי את כל הסדר הרגיל הבית. כשהוא לוקח אותם בשבת, אם יש לי מזל הם חוזרים יחד מוקדם ויש לי זמן לארגן אותם לפני החזרה לשבוע. הוא לא ממש אבא. את ההחלטות אני מקבלת לבד והוא ממש לא מעורב. אז יש את המשכורות שלו, ויש לי שקט בסופי שבוע שהוא לוקח אותם איתו, אבל אני חיה עם ילדיי לבד.
ובכן, החוויה הרגשית בתוך הזוג במשפחה יכולה להיות חוויה של בדידות ושל קבלת החלטות לבד בחלק מתחומי החיים. האם אין זו סוג של הורות יחידנית? אבא אחר מספר שהוא מקבל לבד את רוב ההחלטות ומתמודד עם ילדיו בעצמו. בת זוגו מכינה את האוכל ואחראית לתפעול הבית, אולם רגשית אין לה כל נוכחות, לא בהרגעה ולא בדיבור, והוא מרגיש בדידות בהורותו. האם הוא הורה יחידני? בהרגשה, במידת מה כן. הורים רבים מדווחים על "יחידנות בתוך זוגיות", אבל זו אינה הורות יחידנית, לא באמת. ראשית, יש שם בן זוג שאולי ישתנה ויהיה נוכח יותר בעתיד. שנית, היסטורית, בדרך כלל לא היה "חוזה נישואין" של היעדר אלא התפתחו בדידות, מרחק או ניכור. שלישית, בן הזוג מסייע למשק הבית בהכנסה, באחריות ובלקיחת חלק מסוים בחיי הבית. יש להם היסטוריה שניתן לברר לגביה, והיא כוללת תמונה גנטית מלאה וכמובן משפחת מקור על כל היבטי נוכחותה. כל אלה הם תוצר בסיסי של כל מודל דו-הורי, בין שקיים ובין שהתפרק. גם זוגיות לא אידיאלית וחסרה מקנה כל זאת, בניגוד למבנה של הורות יחידנית.
תחושת הבדידות בזוגיות מתסכלת ומובילה למצוקה ואף לגירושים. אגב, לעיתים אנשים בוחרים בן זוג שיכולותיו מוגבלות או שמידת הצורך שלהם בקרבה, בזוגיות ובקשר נמוכה, מסיבות מודעות או שאינן מודעות, למשל כדי לחוות תחושת חופש, מרחב והחלטה אישית. כך אדם יוצר את יתרונות היחידנות – הוא מקבל החלטות לבד ומעצב את ילדיו על פי אמונתו, בלי החסרונות המובנים במצב. אולם עדיין זו אינה ממש הורות יחידנית במלוא מובנה הפסיכולוגי והמעשי.
הורות יחידנית ברצף ההיסטורי
באופנים מסוימים הורות יחידנית הייתה קיימת בעבר – לא כאימ"ב (אימהות יחידנית מבחירה), אלא למשל בעקבות היריון בלתי רצוי או אונס. בתקופות שבהן לא היו אמצעי מניעה יעילים, נשים רבות נכנסו להיריון ללא בן זוג קבוע, לעיתים אף בלי להכיר את בן הזוג, ובכל מקרה ללא התעברות משותפת רצויה. אלו הובילו לעיתים ללידתם של מי שכונה בזמנו "ממזרים", ילדים שלא קיבלו שם אב ושהלגיטימציה החברתית שלהם הייתה נחותה. נוסף על כך, נשים רבות שנכנסו להיריון ובן זוגן נהרג בזמן ההיריון מצאו עצמן רווקות/נשואות יחידניות. לפעמים חזרו להתגורר עם משפחת הוריהן ולעיתים נותרו גם ללא תמיכת משפחה. קשה בהרבה היה מצבן של נשים שנאנסו בעת מצב עימות או מלחמה. הן נשאו ברחמן ילד מגבר ששייך לעם אחר או לקבוצה אחרת והביאו ילדים שאותם גידלו בעל כורחן. כל המצבים הללו גרמו לכך שבפועל, הורות יחידנית הייתה קיימת גם בעבר. גם היום, למשל באזורי קונפליקט ביבשת אפריקה, נשים הופכות אימהות יחידניות בעל כורחן. חלק מהנשים הללו ימסרו תינוקות לבתי יתומים או לאימוץ והילדים יגודלו על ידי הרשויות או ארגונים כגון הכנסייה, אולם היו ויהיו גם נשים שגידלו ויגדלו את צאצאיהן בעצמן, למרות הקשיים העצומים והסיטואציה המורכבת מבחינה חברתית, משפחתית וכלכלית שמצב זה יוצר עבורן.
כשנפגשתי עם נשים בנות 60 ו-70 שהפכו אימהות לפני 35-25 שנה, הן סיפרו שבישראל בתקופה זו אישה הפכה לאימא יחידנית באחת מהדרכים הבאות: 1. גניבת זרע – קיום יחסי מין עם גבר, ידיד או זר מתוך כוונה חד-צדדית להיהפך לאימא בלי ידיעת הגבר; 2. בעזרת אימוץ; 3. בעזרת מכר שהסכים לקיים יחסי מין למטרות הולדה בלי קשר אבהי בהמשך; 4. היריון שהגיע בטעות, והחלטה להמשיך בו מחשש שזה הסיכוי האחרון שלהן להיות אימהות. לעיתים גם רגש לאיש ולקשר שהיה הביא אותן לרצות להשאיר משהו ממנו בחייהן, ולעיתים גם הייתה תקווה סמויה שהבאת הילד לעולם תגרום לקשר שהיה בשלבי סיום להמשיך. לפני כחמש עשרה שנה בערך החלו גברים לאמץ בגפם בחו"ל, ובכך הצטרפו למעגל היחידניים.
החוק והתפתחויות טכנולוגיות בסיוע ליצירת מבני משפחה חדשים
כמה תהליכים שינו את המצב בעשורים האחרונים והביאו אותו לנקודה הנוכחית. בדוח הכנסת ביחס לתרומת זרע בישראל נכתב כך:
בשנת 1988 הותר השימוש בתרומות זרע לנשים רווקות. עד שנת 1997 הן היו מופלות לרעה במתן שירותי ההזרעה וההפריה המלאכותיים. בעוד אישה נשואה הייתה זכאית לקבל טיפולים אלו בלא כל הגבלות ותנאים, רווקות חויבו על-פי הנחיות משרד הבריאות לעבור בדיקה פסיכיאטרית ובדיקה של עובדת סוציאלית כתנאי לקבלת תרומת זרע אנונימית מבנק הזרע". בעתירתה של ד"ר טל-ירוס חקק לבג"ץ טענה העותרת נגד הכלל של משרד הבריאות "בטל בשל כך שהוא מפלה על רקע מעמד אישי ונטייה מינית; מכיוון שהוא מפר את זכויות היסוד של אדם להיות הורה, על גופו, ולפרטיותו; בהיותו חורג מסמכות; בשל כך שהוא קבוע בחקיקת משנה ולא בחקיקה ראשית; בשל היותו בלתי סביר ובשל כך שלא פורסם" (בג"ץ 998/96). טענותיה התקבלו, ובעקבות עתירתה בוטלו תנאים אלו של משרד הבריאות.
טיפולי הפריה מלאכותית החלו בעולם בשנת 1978. משנת 1988 קיימות אימהות יחידניות שהרו בעזרת הזרעה והפריה מלאכותית, ומשנת 1997 כל אישה, בתהליך פשוט יחסית, יכולה לקבל בבית חולים זרע עבור עצמה כרווקה. במרוצת השנים חלו שינויים מבחינת כמות מנות הזרע שניתן לשמור והמידע הניתן על תורמי הזרע, אבל העיקרון קיים.
גם בעולם ישנן גישות שונות לנושא; החוק השבדי והחוק הדני מאפשרים הפריה לנשים יחידניות, ואילו החוק הנורבגי אינו מאפשר זאת, בטענה שההתנסות והחוויה של "אימהות סולו" אומנם נידונו בהרחבה בתקשורת הנורבגית, אולם יש מעט מאוד מחקר בנושא (Jacobsen & Dahl, 2017). בשנת 2005 סיכמה מי-עמי את המצב בדוח שכתבה לוועדה לזכויות הילד:
בשנים האחרונות עלה שיעור הפניות של נשים רווקות לקבלת תרומה מבנק הזרע במאות אחוזים, וגילן הממוצע ירד בהדרגה – מ-40 ומעלה ל-35 ומעלה. העלייה במספר הרווקות המבקשות תרומת זרע נובעת משינוי בדפוסי המשפחה המקובלים. ב-30 השנים האחרונות הייתה המשפחה החד-הורית לתופעה שכיחה, בייחוד בארצות המערב. גם בישראל עלה במידה ניכרת שיעור המשפחות החד-הוריות – מכ-4% בשנות ה-70 לכ-10% בשנת 2003. רוב הנשים הנוקטות דרך זו הן נשים משכילות ממעמד סוציו-אקונומי גבוה. עד היום טרם הוסדרו בחקיקה ראשית טכניקות הפריון החדשות והשימוש בתרומת זרע או בתרומת ביצית. כדי לפתור בעיות שהליך תרומת זרע מעורר, התקין שר הבריאות תקנות לענייני הזרעה מלאכותית, ובכללם תרומת זרע של זר.
לפני מעט פחות מעשור החלו גם זוגות גברים ובעקבותיהם גברים בודדים להיעשות לאבות בכוחות עצמם. מאז גברים נעזרים בתרומת זרע וביצית, ונשים נעזרות בתרומת זרע וגם בתרומת ביצית אם אינן יכולות להשתמש בביציות שלהן. התהליך מהיר יותר, ומבחינה כלכלית וטכנית הוא פשוט, לגיטימי וזמין יותר מאשר בעבר.
העדפת הורות יחידנית על פני הורות משותפת
כאשר אדם רוצה להיות הורה ואין לו בן זוג שאיתו הוא מעורב בקשר רומנטי, קיימת עבורו אפשרות נוספת – "הורות משותפת" או "הורות חוזית". במסגרת זו נפגשים שני אנשים המעוניינים להיות הורים ואין להם בני זוג. הם מכירים זה את זה, מדברים על ציפיותיהם זה מזה ועל המחשבות שלהם בנוגע להורות ועוד. בסופו של התהליך הם מייצרים "הסכם הורות משותפת" ובו הם מגדירים כמה שיותר פרטים, ובהם שם הילד, היכן יגורו, מי יהיה עם הילד ומתי, מה יהיו המחויבויות הכלכליות שלהם כלפי הילד ועוד. הסכם זה יעבור דרך עורך דין ויצטרך לעבור אישור של בית משפט. תהליך כזה עשוי עקרונית לשרת יחידים שרוצים להיות הורים, ועם זאת שומר על מבנה של משפחה מסורתית אשר בה שני הורים, אישה וגבר. כאשר שאלתי את משתתפי המחקר "מה הוביל אותך להיות הורה יחידני", סיפרו חלקם על ההתלבטות בין יחידנות לאפשרות של הורות חוזית/משותפת. אב אחד סיפר:
הפכתי כל אבן למצוא זוגיות, וכשזה לא הצליח שמעתי על מקום בתל אביב שעוזר עם מציאת שותפה להורות משותפת. הייתי שם במפגשים. הכרתי שלוש נשים. עם שתיים נפגשתי לאורך זמן. זה מאוד לא פשוט, להכיר ולהתקרב למישהי זרה שאחר כך תחלוק איתי הורות. עם אחת התהליך התקדם, אבל שני דברים עצרו את זה. ראשית הרגשתי שהיא מעוניינת בעיקר בהיותי ברקע ובתמיכה כלכלית, ושנית הבנתי שהיא חושבת שלאימא תפקיד מרכזי ולא רואה בי שותף מלא. כשראיתי גישה דומה גם עם אחרות אמרתי לעצמי, אם כך עדיף כבר ללכת את כל הדרך בעצמי, ולהיות הורה מלא לילדים שלי.
הנה דוגמאות נוספות: "כשחשבתי על הורות משותפת, פגשתי בחור וזה היה מוזר נורא, כמו דייט מצד אחד, ומצד שני הדבר היחידי שמחבר אותנו זה הרצון בהורות וכאילו לעשות את זה באופן נורמטיבי?"; "הייתי בחו"ל כמה שנים. התעניינתי באפשרויות להורות ופגשתי זוגות שעשו זאת כמה שנים לפני כן בהורות חוזית והיו בתהליכי גירושים/פרידה קשים וכואבים ביותר. זה הוריד אותי לגמרי מהכיוון הזה"; "כשבדקתי את הנושא שקלתי הורות משותפת אבל חשבתי על הורות יחד עם אדם זר, על המורכבות הכרוכה בכך, והעדפתי יחידנות".
המודל של הורות משותפת מערב לא אחת אישה הטרוסקסואלית הרוצה להיות אימא עם גבר הומוסקסואל הרוצה להיות אבא. החוקרות דורית סגל-אנגלצ'ין, פאולין-עירית אררה וג'ולי צוויקל (2010) מכנות זאת "משפחה הטרו-גיי". לטענתן:
משפחות הטרו-גיי דומות למשפחות דו-גרעיניות הנוצרות בעקבות גירושין בשלושה היבטים מרכזיים: בשני דפוסים משפחתיים אלו ישנה הפרדה בין זוגיות והורות, נטל ההורות מתחלק בין שני ההורים הביולוגיים על אף שהם אינם חולקים משק בית משותף, והילדים לרוב גרים אצל אחד ההורים, בדרך כלל אצל האם. אולם במשפחות הטרו-גיי, בשונה ממשפחות דו-גרעיניות, שותפות בהורות איננה מושתתת על קשר זוגי מקדים בין ההורים הביולוגיים. הורים במשפחות אלו, למעשה, מתחילים לבנות את התא המשפחתי שלהם בנקודה שבה הורים במשפחות גרושות כבר נמצאים כהורים לילדים. משפחות הטרו-גיי דומות גם למשפחות מסורתיות שבהן בני זוג הטרוסקסואלים נשואים מגדלים יחד את ילדיהם הביולוגיים במשק בית משותף. ראשית, משפחות הטרו-גיי, בדומה למשפחות מסורתיות, מנוהלות על ידי שני הורים משני המגדרים; שנית, במשפחות הטרו-גיי ובמשפחות מסורתיות ההורים הם ההורים הביולוגיים של הילדים.
במודל זה ישנה הפרדה בין מסלול הורות לזוגיות, כמו אצל היחידניים. הוא מאפשר נוכחות הן של דמות גברית והן של דמות נשית עבור הילדים, אולם הוא כמובן אינו מאפשר במלואו חשיפה למודל של קשר בין שני אנשים בוגרים, אוהבים ושונאים, רבים ומתפשרים, מתווכחים וחיים יחד. מצד אחר, למודל זה כמה חסרונות משמעותיים משלו. ראשית, אין חירות בקבלת החלטות הקיימת במודל היחידני, כפי שאמרה לי אחת האימהות: "אם כבר אני לא מגדלת ילדים על בסיס קשר זוגי ואהבה, למה שאחלוק את הדבר היקר ביותר, ילדי, עם זר?". נוסף על כך, חלק מהגברים הסתייגו מהורות משותפת מסיבות כגון זו: "הנשים שעמן נפגשתי ציפו שהילד יהיה בעיקר אצלן. הן לא באמת ראו הורות שווה מול עיניהן. התלבטתי והחלטתי, אם כבר הורות בצורה אחרת, אז עד הסוף, לבד הכול עליי". מעבר לכך, היו שאמרו: "כשביררתי את הנושא שמעתי סיפורים נוראיים על זוגות בהורות משותפת שנפרדו, התגרשו ורבו על הילדים. החלטתי שעדיף לי לא להיכנס למצב מסובך כזה מלכתחילה", ועוד. המודל של הורות משותפת מציע סוג של פתרון למבנה הנעדר מגדר אחד, אבל הוא טומן בחובו מורכבויות רבות אחרות – המרכזית שבהן היא יצירת אינטימיות בין שני זרים על רקע ערכים ודאגה לילדים שטרם נולדו. כפי שניסח זאת אחד האבות: "זה ליצור קשר אינטימי מאד עם זר. המשאלה והמטרה המשותפת של שנינו להיות הורים. זה יכול להיות נהדר אם יש כימיה מצוינת ותפיסות עולם, ערכים וגישות זהים. אבל איפה באמת אפשר למצוא שילוב של כל אלו?". על כל אלה יש להוסיף את הנתון שגברים רבים חושדים בכך שרוב הנשים הלוקחות חלק ב"עסקה" זו עושות זאת מצורכי נוחות ומטעמים כלכליים, לכן רבים היום יעדיפו לבחור בסופו של דבר באופן מושכל במודל המורכב היחידני, על פני אופציה זו של הורות משותפת, הורות חוזית.
אגב כך יש לזכור שבמודל של הורות משותפת חוזית מעורבים או עשויים להיות מעורבים מבוגרים נוספים (למשל, אם השותפים הם חד-מיניים ויש או יהיו להם שותפים משמעותיים), בדומה למשפחות חדשות בפרק ב'. בנוגע לשותפים אלה עולות שאלות מהותיות, כגון: איזו פונקציה הורית הוא ימלא? הוא אומר לילד מתי ללכת לישון? מה טיב הקשר עם הילד? האם בת הזוג של האימא מזה חמש שנים, אשר חיה איתה, היא אימא נוספת? האם לבן הזוג של אבא, שנפרד ממנו לאחר זוגיות של שנים, יש קשר עם הילד? הסדרי ראייה? האם הוא משמש אבא נוסף או שיש כאן מקרה ייחודי של מה שניתן להגדיר סוג של "ביטול הורות"? מהו המעמד החוקי? נכון שמבנה המשכי למודל דו-הורי שהתפרק (גירושין) הוא מצב נפוץ, ובעקבות קשרים שמתפרקים הילד עשוי לחוות נטישה, אלא שכאן מלכתחילה מדובר בחוויה מורכבת המעלה שאלה האם בתהליך לוקחים חלק, מלכתחילה, שניים, שלושה או ארבעה בוגרים, או שמא החוזה הוא בין שניים, וכל אחד מנהל את ענייניו עם קשריו האחרים. מכיוון שלקשרים אלה יש השפעה, והילד עשוי לראות בהם שותפות ואהבה שאינן מתקיימות בין הוריו, יש צורך לתת את הדעת ככל האפשר למורכבות זו כבר בהתחלה. לא ניתן להתייחס מראש לכלל מורכבויות החיים, אלא שכאן חלק מהן גלויות לעין עוד בתחילת התהליך. הדבר דומה לבני זוג שהתגרשו כשילדם היה תינוק, ובעקבות זאת הזוגיות והאהבה שאליהם נחשף הילד אינם הזוגיות והאהבה בין הוריו. אלא שכאן בין ההורים קיים חוזה, והם לא היו בזוגיות בעבר. חלק מהמשתתפים בהורות זו מנסים, כמו אצל זוג בגירושים, להגדיר קווי מתאר כלליים, למשל שכל צד מתכוון לא להכניס לבית בן זוג, אלא אם כן מדובר בקשר רציני וארוך, כדי לא לחשוף את הילדים לחוויה אפשרית של נטישות חוזרות. דיאלוג זה נועד לנסות ליצור מראש סוג של פתרון לקשיים אפשריים שניתן לשער ולחזות. נוסף על כך, חלק מהאינדיבידואלים המגיעים לשקול הורות יחידנית בגילאי 40-35 הם אנשים עצמאים מאד, בעלי דעות מגובשות ודרך חיים ברורה. אלו על אחת כמה וכמה יתקשו או לא ירצו להתפשר ולהתמודד עם המורכבות הכרוכה בהורות משותפת, ולכן יעדיפו, למרות כל הקשיים, לבחור בהורות יחידנית בהתאם לרוח חייהם עד אותה נקודה.
ובכן, הגדרנו מהי הורות יחידנית. אבל מה מוביל לבחירה ברמה האישית? מהן הדרכים להיות הורה יחידני? במה היחידנות משנה את החוויה ההורית, את היחס לילד ולעצמך ולאפשרויות העתידיות? על כך בשער השני.
