לחשוב / למיין

ז'ורז' פרק

אנשים הם שם המשפחה שלהם. זו עובדה. לעיתים מקור השם במקצוע עתיק הזורם בדם, לעיתים זו כניעת האופי וזרם החיים למשמעות השם או אפילו רק למשתמע ממצלול, ובשאר המקרים - מקרים. לא אדם כז'ורז' פרק היה בז למשחק המילים: לחשוב, למיין, לפרק. ניתן לשער שהוא היה שמח, או לפחות מתעניין, גם בתרגום הספר לאימוג'י. אדם מרגש, פרק, על רצונו להכיל הכל, להיות הכל, "לכתוב כל מה שיכול אדם בן זמננו לכתוב". הוא בעל נוכחות משמחת: לא בכדי בוחרים בהוצאת בבל, בעקביות, להציב תמונות שלו על כריכות ספריו, כמו קורץ בשתי עיניים פקוחות.

אסופת הטקסטים הנהדרת הזאת פורסמה בכתבי עת שונים בין ‭ 1976‬ל-‭,1982‬ שנת מותו של פרק, חובב עישון בן ‭ .46‬היא שייכת יותר - עלינו למיין אותה, הלוא - לטקסטים מסוגו של 'חלל וכו', מבחר מרחבים' (‭,(1974‬ שבהם נותן פרק דרור ל"אמנות הפירוט" שנשכחה, לדבריו, בכתיבה העכשווית של זמנו. לא נותר אלא לדמיין את פרק מול גוגל, מול ווטסאפ, מול "אמנות הכתיבה השיווקית".

פרק מונה ומתאר חפצים בסביבתו, חדרים שישן בהם, שיטות לסידור ולמיון ספרים (עם סעיפים כמו "חדרים שבהם אפשר לשים ספרים", "חפצים שאינם ספרים ושנתקלים בהם לעיתים קרובות בספריות" ועוד-ועוד), פריטי אופנה (פרק שכולו תיאור בגדים בייצור המוני: "חצאית ליברטי פרחונית מצמר, קפלי שמש (‭295‬ פרנק)"). הוא פורש מחשבות על פעלים שישנם או אינם - מדוע יש לכפתר אך אין לרכסן? - על אורכם של ערכים, על אופני אחסון של משקפיים.

תיאור שולחן העבודה שלו, הטקסט הפותח, הוא כציור המפתח 'הסטודיו של האמן'. פרק "מעדיף אותו עמוס, כמעט עד הפרזה". הוא סורק אותו, את ההרגלים הקשורים בו, ובעיקר את החפצים שנמצאים בו (מה יש בו, בטקסט הזה, שהוא כל כך מהפנט? מי האדם שכותב טקסט כזה? איזה סוג של קורא נהנה ממנו?). לצידו, מצטיינים בקובץ גם המסה 'מקומות של תחבולה', על אנליזה וכתיבה, והטקסט החותם, שנתן לקובץ את שמו.

"בין המעיים המתרוקנים והטקסט משתררים יחסים עמוקים, משהו כמו התפנות נמרצת, קליטה מוגברת, אושר קריאה", קובע פרק במסה על הקריאה, שגם היא פורטת וממיינת את אופני הקריאה, חללי הקריאה, ההבדל בין קריאה מכוונת לקריאה ברווחי זמן כמו המתנה או נסיעה. פרק נדרש לנושא חיתוך הדפים של הספרים החדשים בזמנו. לחשוב שפעם הקריאה החלה בביתוק ברברי כזה! מתחשק לספר לו שספרו נקרא הפעם מצג הטלפון: שהעמודים קטנים, נטולי קונטקסט, שאין דפדוף אלא דחיפה דיגיטלית עליצה של כל עמוד ימינה, אל איזו תהום בינארית.

הכתיבה האנטי-מותגית של פרק אולי התיישנה, אבל גם בה, כמובן, יש חוכמה ויופי: ‭ ..."‬האופנה, הספורט, ה'חופשות', החיים הקהילתיים, החינוך, ה'הגנה על הטבע', הסביבה התרבותית... הופכים לאתגר, אם לא לסבל, או אפילו לעינוי, פעילויות שבתחילה נועדו רק להנאה ולתענוג". והמשפט המפעים: "כל האוטופיות מדכאות, מפני שהן לא משאירות מקום למקרה".

פרק, שעבד שנים רבות כארכיבאי, מזכיר יותר בעבודתו חוקר טבע. ביולוג ממיין. חלק מהרשימות, כמו 'אני זוכר את מאלה ואיזק' או ‭ 81'‬ מתכונים למתחילים' לא בדיוק קריאות, לפחות לא באופן רגיל. הטקסט כמו קיים לשמו בלבד, מדבר אל עצמו ואת עצמו ("לכתוב, זה רק לכתוב, לשרטט אותיות על דף לבן"), חוגג את שפע המילים אך בהחלט גם את בחירתן או אי-בחירתן של מילים או אותיות מסוימות ברגע נתון, ממש כשם שחפציו "נבחרו, הועדפו על פני אחרים". כמו מזמור או לחש, הרשימות מוצלחות מאוד לקריאה בקול.

"ה'מחשבה' שלי לא הצליחה לחשוב אלא רק תוך כדי התפוררות, התפזרות, תוך כדי חזרה בלתי פוסקת אל הפרגמנטציה שהיא שואפת להסדיר". המיון והפירוט לעולם לא מגיעים אל סופם אלא להפך, מיתמננים, מתפרקטלים, לעוד אין-ספור חלוקות, תתי-רשימות וקנוקנות מחשבה. כשם שפרק מגלה שהמיון הוא אין-סופי, כך מתגלה שגם המחשבה על הטקסטים של פרק היא אין-סופית. כל שורה אצלו היא מעט מאוד והיא הכל, וכמו ב'ספריית בבל' של בורחס, ביקורת על הספר הזה חייבת להיות ארוכה יותר מהספר, כי הפירוק תמיד מותיר שארית, שהיא הפעולה עצמה.

"אין דבר בעולם שהוא ייחודי מכדי להיכלל ברשימה", קובע פרק. כדאי להיזכר שוב בבורחס (מתוך 'מחקרו של אברואס' בתרגום יורם ברונובסקי) שכתב, "האלוהות מודעת רק לחוקים הכלליים של היקום, הנוגעים לסוגים ולא ליחיד".

עוד 3 ספרים של פרק
הדברים‭ 1965 > ‬
איש ישן‭ 1967 > ‬
החיים הוראות שימוש‭ 1978 > ‬

שרון קנטור

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"