שלושה שבועות באוגוסט

מיס בקולי

 

 

המטוס של חברת נתיבי האוויר הדרום אפריקאיים נחת בשדה התעופה של לילונגווה, בירת מאלווי, בשעות אחר הצוהריים של אחד מימי חודש יוני.

 

הנוסעים המעטים ירדו מכבש המטוס וצעדו לעבר בניין הטרמינל. ביקורת הדרכונים הייתה קצרה ומהירה. בכניסה לאולם הקטן של מסוף המזוודות חיפשה שרה וינשל בעיניה את בעלה. עם כל הקשרים האישיים שלו יכול היה להיכנס פנימה ולא להמתין בחוץ, חשבה, מתבוננת בדלת היציאה, כאשר לא מצאה אותו באולם.

 

בכל זאת למעלה משישה חודשים חלפו. היה יכול להרשות לעצמו. שרה המתינה יחד עם יתר הנוסעים. פוסעת הלוך ושוב סביב המסוע. כעבור מספר דקות נכנסה לחדר השירותים לתקן את האיפור. חידשה את הצבע בשפתיים, צבטה פעם פעמיים בלחיים וסתרה את השיער כדי לעמעם איכשהו את חוטי הכסף המבצבצים. היא יישרה את הבגדים. מכנסי פשתן בהירים, חולצת טי כחולה ועליונית קלה וקצרת שרוולים. סנדלי עקב אשר הגביהו מעט את קומתה. היא הסתכלה בצדודית שלה תוך כדי מתיחת החולצה. עדיין נאה, איכשהו, חשבה.

 

ביציאה לאולם קבלת הנוסעים, דוחפת לפניה את עגלת הנשיאה, קפאה על עומדה. לא ניתן היה שלא להבחין, ממש מולה, בנוכחות הבולטת של גבר מקומי, גבוה יחסית (לפחות ביחס אליה, חשבה), שיער קצר, מקורזל, לבוש חולצה צעקנית בצבע צהוב בוהק, עד כדי סנוור, מעל מכנסי עבודה חומים. הוא עמד במרחק של מטרים ספורים, מתבונן בה במבט מרוכז, מחזיק שלט ועליו רשום שמה באותיות דפוס באנגלית.

 

שרה בהתה בו, עוצמת עיניים לרגע, לא מבינה. בעלה היה אמור לחכות לה. היא הרגישה כיצד הדם אוזל מפניה. היא הסתכלה סביב, עדיין עומדת, מחכה, תרה את האולם, בטרם חזרה ובהתה בו. תסריטים רצים בראשה.

 

"שמי סאולוס, מיסיס וינשל, פיטר סאולוס", ניגש אליה והציג עצמו באנגלית מהוקצעת.

 

כיצד זיהה אותי? חשבה.

 

"אני נהג של החברה", המשיך והושיט יד לעברה.

 

שניות חלפו בטרם הושיטה יד בכבדות, מביטה בעיניים שואלות, חרדות, מנסה למצוא סימן כלשהו למשהו שאולי קרה, חלילה.

 

"מיסטר וינשל לא יכול להגיע", אמר בקול שקט, מוציא מכיס החולצה דף מקומט.

 

שרה היססה מעט לפני ששיטחה בידיה את הדף. עיניה נעוצות עדיין בפניו.

 

זו הייתה הודעת מייל קצרה באנגלית:

 

"שרה, מצטער. מפולת במכרה. עובדים לכודים. מצב חירום. ביקשתי מהמשרד שישלחו את סאולוס לפגוש אותך בשדה. בקולי ממתינה לך בבית בכפר. נתראה בקרוב, סמואל".

 

שרה אחזה בדף, מעיינת בו פעם ועוד פעם ומסתכלת סביב. מביטה בבחור. מקפלת חזרה את הדף.

 

זו לא הודעה ישירה ממנו, אמרה לעצמה, וגם לא נוסחה על ידו. הסתכלה שוב – הודעה מודפסת על נייר מכתבים של החברה הבין-לאומית לכריית בוקסיט. מישהו כתב הודעה עבורו. הודעה סתמית, יבשה, פוגענית משהו אפילו.

 

מעולם גם לא קרא לי, ביחסים בינינו, שרה. תמיד שרינקה (למעט באותם מקרים שבהם היה קורא אותי לסדר בעניין כלשהו אשר נראה בעיניו, וגם אז לא סתם שרה אלא שרה במלרע). מעולם גם לא קרא לעצמו, ביחסים בינינו, שמואל. תמיד מולי. מולי ושרינקה. כך היינו וכך אנחנו. ודאי לא סמואל. שם זר. מנוכר. שישה חודשים לא שינו זאת וגם, אני מקווה, לא ישנו. היא חשה הקלה ואכזבה בעת ובעונה אחת כאשר הרימה את המבט.

 

מה זה "נתראה בקרוב?" מדוע לא היה ספציפי יותר? מדוע השאיר אותי בסוג של לימבו?

 

"מתי היה המקרה?" שאלה כאשר התעשתה מעט.

 

"לפני יומיים, מיסיס וינשל".

 

"מדוע לא הודיעו לי קודם?" שאלה כאשר צעדו לעבר הרכב, סאולוס דוחף את העגלה ושרה לצדו, מנסה להדביק את צעדיו.

 

"לא יודע, מיסיס וינשל".

 

"הגעתי רק לשמונה ימים. אתה יודע מתי הוא חוזר?"

 

"לא".

 

"מה המרחק לכפר?" שאלה כאשר הטעין את המזוודה על הטנדר.

 

"בערך 200 קילומטר, מיסיס", השיב כשגבו מופנה אליה.

 

שרה התבוננה בו, מושכת את קצוות העליונית, רוכסת ומתירה את הרוכסן.

 

"מה המרחק למכרה?" שאלה לאחר זמן, כאשר החלו בנסיעה.

 

"המכרה רחוק", השיב, פניו מופנות לכביש. "קשה להגיע לשם. מצב מסוכן".

 

אמר יותר משתי מילים. יפה. אמרה לעצמה, אולי ייפתח הברז.

 

"מה קרה במכרה?"

 

לא יודע, מצב לא טוב".

 

כמו בחלום, חשבה. מקום לא מוכר. אדם לא מוכר. נלקחת למקום לא מוכר. נישאת עם המאורעות. התבוננה שוב בצדודית שלו. מי אתה פיטר סאולוס? מה זאת השתיקה הזאת? מה אתה יודע ולא מספר? מתייחס אליי כמו חבילה שיש להעביר.

 

הנסיעה הייתה איומה. דרך משובשת. מהמורות. נוף משעמם. הטנדר החבוט נע ונד מצד לצד. לא היה התקן לחגורת בטיחות ושרה תמכה עצמה בדופן הפנימית, פעם ביד ימין מושטת קדימה ופעם בשמאל ולעיתים, בעת טלטלה חזקה, בשתי הידיים.

 

מדוע שלחו טנדר? שאלה את עצמה בין הטלטלות. המהנדס הכימאי של המכרה יכול היה, במעמדו, לדאוג לפחות לרכב נורמלי.

 

הקרטועים, הטלטלות והתנודות גרמו לה בחילה. הידיים המושטות קדימה גם לא אפשרו לה להדק בחוזקה את צדי הראש, לנסות להפסיק את ההלמות הדופקת ברקות.

 

מדי פעם ביקשה לעצור, להשיב את רוחה. הסירה את העליונית, אך לא את צעיף המשי העוטף את הצוואר. רופפה וריווחה מעט את הקישורים.

 

"מי זאת בקולי?" שאלה באחת ההפוגות, פורסת שוב את דף ההודעה על ברכיה.

 

"גרייס בקולי עובדת בבית של מיסטר וינשל".

 

מדוע לא סיפר לי עליה? תמהה בינה לבין עצמה.

 

"כמה זמן היא עובדת בבית?"

 

"כמה חודשים, מיסיס".

 

מולי כבר שישה חודשים בערך במאלווי, חישבה בראש, כנראה שהיא שם מאז שהגיע. עסקת חבילה עם הבית? תהתה.

 

"איך אפשר להתקשר למיסטר וינשל?"

 

"צריך לשאול במשרד, מיסיס".

 

איך מתקשרים למשרד?" שאלה בין הטלטלות, ידיה תומכות בדופן.

 

"אולי מהכפר", אמר בלי להסתכל לעברה.

 

"אין צורך שתביאי טלפון נייד", אמר לה בשיחה האחרונה. "אין כאן אפשרות מעשית להשתמש בו. יש לנו טלפון לווייני".

 

כאשר הגיעו בערב לכפר הייתה מותשת לחלוטין. ההלמות ברקות לא שככה וגלי חום אשר חשבה כי חלפו והסתיימו זה מכבר, חזרו והציפו, מעורבים בזיעה קרה. קבס עלה בה. הבית עמד בפאתי הכפר. בית עץ טיפוסי פשוט, לא גדול, מוצב על כלונסאות בקצה דרך עפר. בקתות חמר ומעט בתי עץ משני צדיה. גדר של שיחים מקיפה את החצר, ומעבר לה שדה מעובד, גדור שיחים נמוכים, הגובלים בחלקת יער.

 

סאולוס ירד, סובב מלפנים את הטנדר ופתח בפניה את הדלת.

 

"בבקשה מיסיס וינשל, כאן הבית". שרה נשענה קדימה בלאות, מניחה את הראש על הדופן הפנימית מעל יד שמאל, עוצמת עיניים להשקיט את הגעש בגוף ואת ההלמות בראש.

 

סאולוס המתין מעט ואחר פנה ונשא את המזוודה, תולה את תיק היד על הכתף. הוא פתח את שער הכלונסאות ועלה במדרגות העץ, מפנה מבט לעבר הטנדר, תוך שהוא קורא לעבר הפתח בשפת המקום.

 

כאשר חזר וירד לעברה, הרימה שרה לאטה את הראש, מושיטה בזהירות את רגליה לקרקע, מייצבת עצמה, יד ימין נשענת על דופן הטנדר. הסתכלה לעבר הבית וראתה את הבחורה. בקולי ככל הנראה, חשבה, עומדת בקצה מדרגות העץ, יחפה, שמלה חסרת שרוולים באורך הברך, חסרת צבע מוגדר, או רק נדמה היה כך באור הדמדומים. נשענת ברישול על המעקה העליון של המדרגות, מעבר למסך של חרוזים צבעוניים שתלויים מתקרת הפתח, מרשרשים באוושה של רוח קלה.

 

עמידה אדנותית, בלבוסטית, חשבה מבעד לרפיון.

 

לא כך תיארה לעצמה, במהלך הנסיעה, את בקולי, סוכנת הבית. אישה מקומית, ראתה בעיני רוחה, רחבת היקף, כבדת משקל, שביס לראשה וסינר לבן כרוך למותניים. כפי שהן מופיעות בסרטים.

 

"תודה רבה, פיטר", אמרה כאשר נפנתה לעברו, מביטה בעיניו.

 

הוא קד בנימוס בראשו אך הפעם לא הושיט יד.

 

"שהות נעימה בכפר, מיסיס וינשל. אם את צריכה משהו, מיס גרייס יודעת כיצד להשיג אותי".

 

היא נדה בראשה ופנתה לעבר השער.

 

תלאות הגוף, מפח הנפש, גלי החום והלמות התופים בראש, היו מעט יותר מדי ליום אחד, חשה כאשר טיפסה לאיטה במדרגות. כל שרצתה היה להניח את הראש ולהדק מלחציים לרקות. התכווצה מעט כאשר חשה את המבטים הצולבים. המבט של פיטר מלווה אותה מלמטה, נעוץ בגבה, ובקולי מתבוננת מלמעלה.

 

"ערב טוב מיסיס וינשל, גרייס בקולי", אמרה באנגלית במבטא ברור והושיטה יד לעברה.

 

"נעים מאוד", אמרה. לוחצת את ידה. יד רכה, חמימה, נעימה. תווי פנים תואמים, למרבה הפליאה. עיני שקד גדולות, חומות, ריסים ארוכים, שפתיים מלאות, גוון עור שוקולד חלב, שיער שחור קצר, עגילי זכוכית קטנים, דקת גזרה, קומה ממוצעת. נראית בשנות העשרים לחייה.

 

"אני שמחה לפגוש בך גרייס," אמרה לוחצת את ידה. "אני שרה וינשל".

 

"האם להכין משהו לאכול מיסיס וינשל?" שאלה כאשר נכנסו מעבר למסך החרוזים.

 

"מצטערת, אני מרגישה לא טוב. הנסיעה הייתה קשה". אמרה, סוקרת את הדירה הקטנה.

 

"זה חדר השינה של מיסטר וינשל", החוותה לעבר הקיצוני מבין שני החדרים. מיטת דרגש נמוכה, כוננית ומתקן תלייה לבגדים. זה היה כל הריהוט בחדר.

 

"זה החדר שלי", הפנתה בסנטר לחדר הצמוד, כאשר עקבה אחר המבט של שרה וינשל.

 

אלוהים אדירים, חשבה כשנכנסה לחדר. מה קורה פה? קני במבוק בחצי גובה ועליהם מתוח בד צבעוני שימשו מחיצה בין שני "החדרים". "אלוהים אדירים", מלמלה, מסיטה את יריעת הקנבס אשר היה תלוי מעל הפתח אשר שימש חלון. היא הביטה במבט מפוזר בחלקות המעובדות מעבר לגדר ובעץ רב הפארות המצל בחלקו על החלון.

 

שישה חודשים שימש לו המקום לבית. האם ייתכן? האומנם? שרה העלתה בעיני רוחה את בעלה, קומה רגילה, אך נמרץ, מוצק בדרכו, שיער קצוץ, אפור, שזור אניצים לבנים, מפרצים בקדמת המצח, זקן אופנתי אפרפר נוטה לשנהב, אשר גידל לקראת הנסיעה לאפריקה. בעל נוכחות. מבוגר כמעט בשלושים שנה מגרייס, שצעירה מנועה שלנו. האם ייתכן?

 

היא חזרה לאמצע החדר, שבה לחלון, חזרה ויצאה מהדלת, שומעת את גרייס טורחת במטבח. שרה פנתה לחדר, חלצה את סנדלי העקב ונשכבה פרקדן, כמות שהיא, בגדים עליה, על המיטה, אשר להפתעתה הייתה כבר מוצעת. עיניים עצומות, מהדקת בשתי ידיים את הרקות. מנוחה קלה, חשבה.

 

גרייס, בפתח, הקשיבה לנשימות הקצובות וניגשה למזוודה. בלי אומר ובלי לשאול, החלה תולה את הבגדים. בצד היו שתי חולצות אשר נתלו כבר. גרייס החליקה ביד רכה, מלטפת, על הלבנים, מקרבת לאפה ושואפת את ריח הסבון. כשסיימה הניחה אותם על גבי הכוננית, בצד המתלה.

 

"גרייס", אמרה, פונה לעברה, פוקחת עיניים בצמצום, "אני מבקשת ללכת מחר למשרד. לדבר בטלפון עם בעלי ועם המשפחה". גרייס הנהנה בראשה מבלי להסב את הראש.

 

למחרת התעוררה מאוחר לקול המולת הכפר. פקחה עיניים באיטיות, העבירה מבט בבגדי הנסיעה המקומטים ובסדין אשר היה מונח עליה ברישול. ניסתה להיזכר האם פרשה היא עצמה את הסדין לפני שנרדמה.

 

הכול התהפך, חשבה, מעלה בראשה אט אט את מאורעות האתמול. מפח נפש במקום חופשה. משדה התעופה היו אמורים לנסוע לאגם הגדול של מלאווי לחופשה אינטימית לאחר חודשים של ריחוק. בתקופה זו של קדחת הקיץ, אישר לה משרד הנסיעות, בקושי, חופשה קצרה של 8 ימים. החליטה לנסוע לאפריקה, למדינה המוזרה שמעטים שמעו עליה, לפגוש את בעלה, לאחר כל אותם חודשי הפרידה, ולדחות את הנסיעה לאטלנטה. באה לפה במקום להיות לצדה של נועה בסיבוב שלישי של טיפולי פוריות מורכבים. בעלה, אמיתי, עסוק מעל לראש במשלחת הכלכלית.

 

צחוק הגורל, חשבה. בעלה רחוק, לא ידוע מתי יתראו. נועה בטיפולים, רחוקה. שמרית כלתה, מאושפזת במחלקה להיריון בסיכון גבוה ואבינועם, בעלה, צעיר עדיין, מכלה את ימיו בעבודה ובלילות לבד בבית. האדם מתכנן ואלוהים צוחק, כמו שאמא שלה הייתה נוהגת לומר. ביידיש, חייכה בעצב לעצמה, הביטוי קולע, מחליק לאוזן.

 

התנערה וקמה. היא לא מצאה את גרייס, אך ארוחה הייתה מוכנה על השולחן. דייסת תירס מעורבת בעלעלים ירוקים, לחם תירס, גבינה חמוצה ומה שנראה כמו לפת מבושלת. לאחר שהסתדרה יצאה בלבוש קל לעבר הכפר. "איפה המשרד של הבוקסיט?" ניסתה לשאול פעם ופעמיים. היא נענתה אומנם בחיוך, אך במשיכת כתפיים.

 

המשיכה בדרך הראשית של הכפר, כורכר כבוש בחלקו, מלווה במבטים סקרניים. אישה לבנה. בגדים בהירים, כובע קש, משקפי שמש, ללא ליווי בין כל המקומיים. החום והאבק הכבידו עליה, ולאחר שעייפה פנתה לאיטה חזרה.

 

בבית מצאה את גרייס שוטפת את בגדי הנסיעה ואת הלבנים אשר הושארו על המיטה טרם יציאתה.

 

"אני מבקשת ללכת למשרד להתקשר עם בעלי", אמרה כאשר הסבו לאכול. "הלכתי היום לאורך הדרך, אך לא מצאתי את המקום".

 

"מחר לפני הצוהריים נלך", אמרה גרייס כשהיא אוספת את צלחות הפח ואת הסכו"ם.

 

שרה שלחה מבט ארוך לעבר גרייס. לבושה בחולצת בטן, מכנסיים קצרים, יחפה.

 

"כמה זמן את גרה כאן?" שאלה.

 

"אני פה רק כאשר מאסטר וינשל מגיע".

 

שרה לא רצתה לשוות לשיחה אופי של חקירה וניסתה בעקיפין. "ומתי מיסטר וינשל מגיע?"

 

"בדרך כלל בסופי שבוע, ולעיתים גם באמצע השבוע כשהוא במשרד".

 

"את עובדת בחברה?"

 

"כן".

 

"מה התפקיד שלך?"

 

"אני עוזרת במשרד בכל מה שצריך. עבודות משרד, כל מה שמבקשים. החברה שלחה אותי לדרום אפריקה לקורס מחשבים. למדתי שם ארבעה חודשים".

 

"יש לנו משק קטן בעבר השני של הכפר", הוסיפה לאחר שהייה קלה, בלא שנשאלה.

 

על השאלות הבוערות, הקודחות במוחה, שרה לא שאלה.

 

אחר הצוהריים יצאה לטייל לאורך גדר השיחים שמעבר לבית, לעבר חלקת היער.

 

מתוך חוש כלשהו הפנתה מבט וראתה את גרייס מתבוננת בה, ידיה נשענות על אדן החלון. הערב החל לרדת כאשר נכנסה לבית מבעד למסך החרוזים. תחילה שמעה בהיכנסה את קול המים, ובהפניית מבט מהירה ראתה את גרייס, מבעד לחבקים של מוטות הבמבוק בפינת הרחצה, עירומה, שוטפת עצמה, צדודיתה מופנית אליה. רגל ימין על גבי דרגש עץ, מעבירה אגד עשבים כלשהו, כפי שנראה מהמקום שבו עמדה, לאורך הרגל. שד ימין נוגע לא נוגע, פעם בפעם, בירך, עם התנועות בעת כיפוף הגוף.

 

שרה עמדה מהופנטת. עיניה עוקבות אחר תנועות הגוף. אגלי מים בוהקים, באור בין הערביים, על רקע צבעי שוקולד חום בהיר של העור. שניות ספורות חלפו עד שגרייס סובבה באחת את ראשה והמבט אשר לא ניתן היה לפענח באותו רגע, גרם לשרה להסיט מיד את הראש ולמהר לחדר.

 

למחרת לפני הצוהריים הלכו למשרד. גרייס נעלה סנדלי אצבע פשוטים ולבשה את אותה שמלה חסרת שרוולים וחסרת צבע מוגדר. שרה לצדה, בחצאית קלה, חולצת טריקו, ללא עליונית, סנדלי עקב, כובע קש רחב תיתורת ומשקפי שמש. נראות כמו גבירה ונערתה, חשבה, בוחנת מהצד את גרייס.

 

המנהל המקומי של המשרד הצליח, כאשר הגיעו, ליצור קשר עם הממונה על המכרה, וביקש לזמן לטלפון את האדון המהנדס, מיסטר וינשל. שרה המתינה, מעבירה את השפופרת, בהאזנה לרעשים ולרחשים בטלפון, מיד ליד, מאוזן לאוזן. בוחנת את הקירות ואת התקרה עד שנשמע קולו. בדרך חזרה הייתה שקועה בשחזור של השיחה אשר לאמיתו של דבר הייתה סתמית. מאכזבת, אפשר לומר, חסרת משמעות פרט לעצם קיומה, אולי, ולשמיעת הקול המוכר.

 

הלמות הרעשים ברקע והקולות המקוטעים לסירוגין לא אפשרו שיחה נורמלית, רק חילופי דברים באנאליים. בניסיון להתגבר על הרעשים סיפרה, בקצרה, על נועה, על שמרית, שאלה מתי יגיע וכו'. גם להיפרד בסיום לא ניתן היה. השיחה נותקה לפתע. היה קשה ליצור קשר מחדש.

 

הריקנות בדרך חזרה שבה והשתלטה עליה. שעמום. חוסר מעש. ציפייה. להמתין שוב בכפר העלוב, חשבה כאשר המשיכו ללכת, גרייס בהליכה קלילה, צעד-שניים לפניה. לפתע, מבלי משים, מבטה מופנה קדימה, דרכה על אבן חצץ. קרסול ימין התעקם. התעוות. כאב חד, חריף פילח את גופה והיא קרסה לארץ, לופתת בשתי ידיים את הקרסול.

 

גרייס נפנתה לשמע צעקה חנוקה וחשה לעברה. בדקה, כשהיא כורעת על ברכיה, את מצב הקרסול.

 

"מיסיס וינשל, הבית לא רחוק. תישעני עליי", אמרה, כורכת את ידה של שרה סביב צווארה ומסייעת לה לקום. "בבית אטפל ברגל". שרה דידתה על רגל שמאל, נשענה בגופה על גרייס וחבקה אותה בזרועה. הנשים בפתחי הבקתות ליוו במבט את המראה המוזר. שרה הגיעה חסרת נשימה והתיישבה, במצוות גרייס, על כיסא קש נמוך. מותשת מהמאמץ והכאב, רגליה מושטות קדימה.

 

גרייס הניחה את רגל ימין של שרה על כרית ועליה מגבת, והתיישבה מולה על המחצלת. השמלה שלה תחובה בין הרגליים הפשוקות משני עברי הכרית, והיא החלה מעסה בשמן קוקוס את הקרסול. תנועות סיבוביות בשתי ידיים. שרה ישבה, ברכיה צמודות, מרפקים על הברכיים, כפות הידיים תומכות בלסת משני צדיה והתבוננה, ראשה מוטה כלפי מטה, בתנועות הידיים סביב הקרסול.

 

"אולי נגרם סדק, גרייס, או שבר. מה את אומרת?"

 

"הקרסול נפוח. מנסים קודם עיסוי ואחר כך נראה".

 

"מאיפה את יודעת לטפל?"

 

"סבתא שלי, כאן בכפר, טיפלה ככה ובדרך כלל זה עוזר אם אין שבר".

 

תנועות העיסוי עברו לאיטן מהקרסול לרגל. "צריך לשחרר את השרירים", אמרה כאשר החלה לעסות במעלה הקרסול, תוך כדי תנועות מעגליות במעלה הרגל, לאורך השוק וסביבו. טיפות שמן גולשות במורד הרגל, והיא מעסה בתנועות איטיות, רכות, בכפות ידיים פרושות, מלאות, כמו מלטפות. מפשילה מעט, בתוך כך, את שולי החצאית שמעבר לברך.

 

הרפיון בשרירים ותנועות הליטוף, עם התמשכות העיסוי, העבירו לאורך הגוף תחושה נעימה, רכה.

 

ידיה נשלחו לאחור. יד ימין תחילה ולאחריה שמאל, מגששות לתמיכה, למשענת. אצבעותיה ננעצות בחוזקה במחצלת, ראשה מופשל לאחור. ברכיה נפרדו מעט, מרווחות יותר, ורעידות קלות הרעידו את גופה. שרה פקחה, כדי צוהר, את עיניה כאשר פסקו תנועות הידיים, וראתה את גרייס מתבוננת בה באותו מבט אשר לא ניתן היה, גם הפעם, לעמוד על טיבו.

 

"אני יורדת להביא משהו לעטוף את הרגל", אמרה. כאשר שבה, חזרה שרה ונשענה קדימה, מהדקת את רגליה, מנסה להשקיט את גופה. היו אלה עלים ירוקים גדולים, דומים לעלי כרוב, שאותם כרכה גרייס סביב הקרסול והרגל, והידקה וקשרה בסיבים כלשהם. "הכאב פחת קצת באמת. תודה".

 

בעת הארוחה התעניינה שרה בדרך הריפוי של הסבתא ובניסיון של גרייס בטיפול.

 

"סבתא שלי טיפלה באנשים. היא הייתה ידועה בכפר ולא רק. באו אליה גם מכפרים בסביבה.

 

ביליתי אצלה בשעות אחר הצוהריים אחרי הלימודים ובחופשות. אבא נפטר כשהייתי נערה. אמא עבדה כל היום. אני הצעירה מבין ארבעה. שני הגדולים עובדים בעיר ואחותי נשואה וגרה בכפר השכן. למדתי ממנה. הייתי יושבת לידה ומסתכלת, ולאחר זמן היא גם נתנה לי לטפל בעצמי במקרים קלים, בהשגחה שלה".

 

"סבתא בחיים?"

 

"כן, אבל היא כבר לא מטפלת".

 

"מבוגרת מאוד?"

 

"מבוגרת, אך לא מאוד".

 

"הפסיקה לטפל", אמרה כעבור השהיה קלה, מלקטת פירורים מהשולחן, פניה מופנות מטה. "עשתה משהו שאסור לעשות", הרימה את המבט.

 

"קרובה איזושהי של סבתא", השיבה לשאלה אשר צצה בפניה של שרה, "נערה צעירה", המשיכה, "התעסקה (אלו היו המילים שלה) עם בחור מפורטוגל אשר עבד בסביבה ונעלם". אמא שלה ביקשה מסבתא להסיר את החרפה. סבתא אמרה, כך נודע לי אחר כך, כי היא לא טיפלה אף פעם במקרה כזה, ושהיא גם לא יודעת לטפל ולא מוכנה בשום אופן להסתכן בכך.

 

'יהרגו אותה', ספקה האמא כפיים, מתייפחת, 'אבא שלה והמשפחה שלו, ובמיוחד מועצת הזקנים של הכפר, כפי שאת יודעת, לא יאפשרו את הבושה המהלכת הזאת. את מוכרחה לעשות משהו', השביעה אותה, מלטפת את ידיה בתחינה.

 

'שתלך לשאמאן של הכפר'.

 

'ימסור אותה הלאה למשפחה וכולם יודעים מה יהיה הגורל שלה. היא תמות. הילדה שלי תמות. היא עוד לא בת 17', צעקה בקול חנוק והכתה באגרופים בחזה ובצדי הירכיים לסירוגין.

 

"סבתא הביטה בנערה שהייתה מכווצת בפינה, חיוורת, מפוחדת. מביטה בעיניים פעורות באמא שלה מכה את עצמה. בפחד גדול היא פנתה להכין את מה שלדעתה היה אולי דרוש. תחילה היא השקתה את הנערה בשיקוי מאלחש כלשהו מבין השיקויים אשר היו שמורים עמה. אבל הנערה כמעט מתה. איבדה דם רב. התעלפה. הסבתא החזקה הזאת, ידיה רועדות, דמעות ניגרות מעיניה, חזרה וספגה את הדם. הזליפה מים על פניה של הנערה וסטרה לה מצד לצד. היא קראה בשמה, הרימה את ראשה ואז העירה אותה בעזרת שיקוי אחר. היא גם התפללה לאלוהים שלה. האמא לא ידעה את נפשה. התרוצצה לכאן ולכאן סופקת כפיים ומשמיעה צעקות חנוקות. לא ידוע מה מכל אלה הציל את הנערה, אך הנס קרה.

 

"סבתא לא חזרה לעצמה. חדלה מאז לטפל. נשבעה לעצמה כי לא תטפל יותר, גם לא במקרים רגילים. 'הידיים כבר לא כמו שהיו', הייתה אומרת ומשלחת אנשים מעל פניה."

"היום זה ודאי כבר לא כך", אמרה שרה ולא ברור היה גם לה אם קבעה עובדה או שאלה.

 

"היום", הישירה גרייס מבט כלפיה, "הדברים נשארו כשהיו. לא השתנה דבר. הפחד קיים. סוף מר ונמהר צפוי לאותה נערה אשר איתרע מזלה ותיכשל בכך".

 

בלילה התקשתה שרה להירדם. הסתובבה נים ולא נים, כאשר קול לא מוכר, מעורר חלחלה, ספק צווחה, ספק קריאה מקפיאה, הרתיע אותה. היא קמה בחשש וניגשה לחלון, כשהיא גוררת את רגלה. כשהסיטה מעט ובזהירות, את בד הקנבס נרתעה לאחור בבהלה ובצווחה קלה, כאשר ראתה מה שתיארה לאחר מכן כרוח רפאים, שד לבן, שד משחת.

 

עוף גדול, לא מוכר לה, לבן כולו, קירח, עיניים גדולות שחורות, יושב ללא נוע על ענף העץ הסמוך לחלון ומתבונן בה במבט חודר, מבט קבוע. שרה קפאה רגע על עומדה ומיד הסיטה חזרה את הבד. היא הסתובבה ונחפזה, גוררת רגל, למיטה. עמדה רגע, היססה, ואז הלכה מעבר למחיצה והתיישבה בזהירות בקצה המזרן בחדר הסמוך. גרייס ישנה על צידה, ושרה דחקה עצמה לשולי המיטה. היא נשכבה בזהירות בקצה המזרן. עוצמת עיניים. מנסה לא לזוז. מגע קל, מרפרף, לא מורגש כמעט, בין רגל לירך, העצים את נשימותיה.

 

שרה חייכה לעצמה כאשר התעוררה בבוקר מאוחר, וראתה את עלי הכרוב רמוסים ומפוזרים לאורך ולרוחב הסדין המקומט. היא סובבה את הקרסול בזהירות. הרגל גם היא חזרה לעצמה. ידי קסם לבחורה, ולא רק, חשבה, ממשיכה לרבוץ עוצמת עיניים. באותו יום טיילה בסביבה הקרובה, בודקת את יציבות הקרסול בהליכה רצופה. מנסה, ללא הצלחה, לקשור שיחה עם אלה מנשות הכפר בבקתות הסמוכות. חיוכים רחבים ולהג מהיר, לא ברור, היו מנת חלקה.

 

היא לא הרחיקה וחזרה והתיישבה במרפסת הכניסה, מתבוננת בחוסר עניין בחיי הכפר המתנהלים לאיטם סמוך לבית, ומעבירה שוב לנגד עיניה את ההשתלשלות הבלתי צפויה של האירועים. "אני יוצאת ל-8 ימי כיף באפריקה", סיפרה לקולגות במשרד, "במדינה נידחת שאף אחד לא ביקר בה על אף שמדובר במשרד נסיעות מהגדולים ומהמצליחים בארץ". והנה אני פה, חשבה.

 

עם שובה לפנות ערב לא אפשרה לה גרייס לסייע במטבח, וכך ישבה מתבוננת בה, בתנועות הגמישות, הרכות, של הגוף הצעיר הנע ברגליים זריזות, יחפות. שרה הסיטה את המבט, מנסה לסלק מראשה את מאורעות הלילה, אך שבה והתבוננה. גרייס ישבה מכונסת בעצמה. שרה גוללה חזור ושוב את שולי הבד המונח על השולחן.

 

"גרייס", אמרה, פונה אליה. "אתמול בלילה שמעתי צריחה מקפיאה, נוראית. קמתי בבהלה וראיתי על ענף העץ הסמוך לחלון עוף גדול מפחיד. לבן. קירח. עיניים שחורות, עגולות, גדולות. מתבוננות בי ללא תנועה. היה נדמה כאילו קרא לי. רעדתי כולי. לא יכולתי להירדם ובאתי אלייך".

 

"אני לא יודעת איך קוראים לזה באנגלית", אמרה גרייס לאחר הרהור קצר והרימה את מבטה אליה. "אבל זה עוף לילה דורס שלפי מה שאומרים אצלנו בכפר הוא... הוא..." היא הביטה בשרה במבט חודר, "הוא", היססה, "משהו כמו מבשר, סוג של שליח של האלים, לפי מה שהזקנים בכפר אומרים".

 

"מבשר מה?"

 

"מבשר... כלומר, מבשר משהו. לא יודעת מה". אמרה והסיטה את העיניים.

 

שרה ניסתה לתפוס שוב את מבטה, אך ללא הצלחה. בסיום הארוחה התיישבו על המרפסת הצרה הפונה לחלקת היער. גרייס נשענה אחורה על הכיסא, רגליה היחפות על מעקה העץ, שמלת הכותנה מופשלת מעל הברכיים. שרה ישבה לצידה, ראשה מעט לפנים, זרועותיה מונחות על המעקה.

 

"איך הילדים?" התנערה לפתע גרייס. "מולי", המשיכה "אה... כלומר... מיסטר וינשל סיפר קצת עליהם. היה מודאג ממה שקורה איתם".

 

"כן. נכון", אמרה שרה. היא סובבה את הכיסא ופנתה לעברה. "הבת נועה באמריקה עם בעלה, כפי שוודאי סיפר לך, ועוברת טיפולים לא פשוטים". נדמה היה כי שרה המתינה לשער אשר ייפתח. "הם מאוד רוצים, כלומר מאוד היו רוצים ילדים. כבר כמה שנים מנסים. לא הולך בינתיים ונועה כבר בת 36. קשה להם שם לבד רחוק.

 

"והבן אבינועם", המשיכה באותה נשימה ומבלי להפסיק, ובלא שנתנה לעצמה, מאוחר יותר, דין וחשבון מדוע בעצם סיפרה בבולמוס על הילדים, כאשר בעצם נשאלה מתוך נימוס, כפי שנשמעה השאלה על פניה. "אבינועם", המשיכה, "דומה מאוד אומנם במבנה ובפנים לבעלי, אך גבוה ממנו. שיחק כדורסל בקבוצה כשהיה צעיר יותר. אומנם רק בן 33 אבל מוכשר מאוד", הוסיפה מתוך דחף לא מוסבר. "עובד בתפקיד בכיר בממשלה. שיער שחור, עיניים אפורות ירוקות כמו לבעלי, כפי שאת יודעת", אמרה כאילו לעצמה, נכנסת לפרטים לא רלבנטיים לכאורה. "נוסף לכך", המשיכה כאשר גרייס צדדה לראשונה את הראש והביטה בה, "גם מטפל באשתו".

 

"כן, שמעתי".

 

"היא מאושפזת בבית חולים במחלקה להריון בסיכון גבוה לאחר מקרה של לידה מוקדמת. זו חייבה ניתוח שכשל, והפלה טבעית שקדמה לה", המשיכה כאילו לא שמעה (ואולי כן שמעה) את גרייס. "והיא אמורה להיות שם עד הלידה, אשר אני מקווה שתעבור בשלום".

 

גופה מיאן להירדם בלילה. היא שכבה פרקדן. עיניים עצומות. פה מכווץ, שפתיים משוכות פנימה, ידיה מתוחות בצדי הגוף, האצבעות צובטות בחוזקה את הסדין, מנסה לשווא להשקיט את הלמות הלב. רטט קל ליווה אותה כאשר ניגשה ונשכבה בלאט על קצה המזרן שבחדר הסמוך.

 

משהו קורה, חשה בחוש טמיר כלשהו כאשר התעוררה בבוקר, מתנערת מהשינה. משהו קורה. התיישבה. משהו לא טוב קורה. שמרית, חלילה, נועל'ה אולי. אלוהים ישמור. שרה התלבשה בחוסר מנוחה, והתכוונה ללכת למשרד ולנסות ולהתקשר.

 

היא מיהרה למרפסת כאשר שמעה מרחוק את הרעש של הטנדר. אכן קרה משהו. "מיסיס וינשל", קרא פיטר סאולוס כאשר קפץ מהטנדר, המנוע עדיין פועל. "בבקשה לבוא מהר, מיסטר וינשל בבית חולים. הגיע בהליקופטר. מהר לבוא, מהר", קרא כל עוד נפשו בו. היא נטלה מבוהלת את נעלי הסנדל וירדה במהירות, בלא לשים לב לרגל.

 

"מה קרה?" שאלה חסרת נשימה כאשר התיישבה, ופיטר תמרן את המכונית לנסיעה חזרה.

 

"חום גבוה למיסטר וינשל. לא יודע".

 

"קח בבקשה את הטלפון", ביקשה כאשר חלפו ליד המשרד, "על כל מקרה שלא יהיה".

 

גרייס יצאה מהמשרד ולפי המבט הבינה כי גרייס יודעת. כעבור שעתיים של נהיגה מהירה, ובהתעלמות הפעם מהמהמורות ומהמפגעים, הגיעו לבית החולים.

 

שרה פתחה את דלת הטנדר בטרם עצר סופית, ומיהרה עם העצירה לחדר המיון. פיטר נחפז אחריה.

 

אינג' גוטפריד מק-קלטר, הממונה האזורי של החברה, עמד ליד מיטת האלונקה והקשיב לרופא האחראי. גוטפריד מק-קלטר. שילוב שמות בלתי אפשרי כמעט, חשבה כבר אז כאשר ביקר בביתם בארץ לפני כשנה, והציע לבעלה להשתלב בצוות ההקמה וההפעלה של המכרה.

 

שם קשה, כבד, בניגוד בולט להופעה הנעימה של ג'נטלמן בריטי. אישיות סמכותית, ללא ספק, אך נעים הליכות, כפי שהכירה וכפי שתשוב להכיר. וגם, ידעה, בידידות טובה עם מולי בחודשים של שיתוף הפעולה ביניהם.

 

"מוכרחים לאשפז בדחיפות במחלקת טיפול נמרץ", שמעה את הרופא אומר, בבהילות מה, לאינג' מק-קלטר. "הבן אדם נדבק בחיידק אלים מסוג מסוכן". היא ראתה את גוטפריד מהנהן עוד בטרם נפנתה לבעלה. היא נבהלה כאשר ראתה אותו. שרוע על האלונקה. מכוסה בסדין עד צוואר, מחובר לאינפוזיה. חיוור, עיניים עצומות, נושם בכבדות, שפתיים פעורות קמעה.

 

"מולי", לחשה גוהרת מעליו. "מולי, שומע?" חזרה ואמרה שוב, שולחת יד מתחת לסדין ולוחצת את ידו. מולי פקח את העיניים בלאות, כדי סדק, ועצם שוב. שרה לחלחה מעט את שפתיו והעבירה ברכות, פעם פעמיים, מטפחת לחה על פניו. הוא לא נשאר כאן, חשבה לעצמה כאשר הרימה את הראש והביטה סביב. "פרדי" פנתה למק-קלטר. הכל קראו לו פרדי. לא ניתן היה אחרת.

 

היא זכרה שהוא נולד בסקוטלנד. כך סיפר באחת הארוחות, בעת שהתארח בזמנו בביתם יחד עם אשתו ג'ואן, כאשר מולי תהה לגבי מקור השם. הוא היה בן לאב ארכיטקט יליד סקוטלנד, ולאם ילידת גרמניה, בת למשפחה קתולית בעיר קלן. מרצה באוניברסיטה החופשית של ברלין. הוריו נפגשו בפוליטכניקום של ציריך ונולדו להם שלושה ילדים. "אני ואחיותיי, מריה ואנג'לה", הוסיף.

 

גוטפריד (פרדי) ומולי נפגשו שנתיים קודם לכן בכנס בין-לאומי בעיר גטבורג שבשבדיה. פרדי כנציג החברה הבין-לאומית לכריית בוקסיט, ומולי מטעם חברת כימיקלים בארץ. הם התיידדו ושמרו על קשר, וכאשר החליטה החברה הבין-לאומית להקים מכרה במאלאווי הגיע גוטפריד לארץ, יחד עם אשתו, כדי לצרף את מולי לצוות ההקמה. התנאים אשר הוצעו לו היו בגדר הצעה שלא ניתן לסרב לה. מעל ומעבר לתנאים המקובלים לשרות ארוך במדינה אפריקאית. לאחר שנועץ בשרה ובהנהלת החברה בארץ, יצא מולי לחופשה ללא תשלום של שנה אחת.

 

"פרדי", אמרה שרה בקול אשר ניסה להישמע החלטי, "בעלי לא נשאר כאן. חייבים להעביר אותו עוד היום לישראל. עוד היום", חזרה ואמרה מפנה את הדברים בה בעת גם כלפי הרופא.

 

"הדבר בלתי אפשרי. לא בא בחשבון", מחה הרופא בקול ובליווי תנועת יד נמרצת.

 

"החולה לא יחזיק מעמד. יש לטפל בו פה ועכשיו ומיד. הטיפול הנשימתי דחוף", הוסיף.

 

"פרדי", אמרה, אוחזת בזרועו ומפנה את פניו אליה. "המצב קריטי. אני לא משאירה כאן את בעלי בשום פנים", הוסיפה. "אתה מכיר את בית החולים, הוא לא נשאר כאן. תעשו הכול כדי שיטוס מכאן דחוף עוד היום".

 

"פרדי, אני מבקשת", המשיכה להחזיק בזרועו. פניה היו מורמות ומופנות אליו, "אני מבקשת לארגן בדחיפות מטוס." "בדחיפות", חזרה, "שאלה של חיים".

 

"נראה מה אפשר לעשות".

 

"גוטפריד", פנתה הפעם בשמו המלא, בלא שתכננה, וחזרה על הדברים. "בעלי לא נשאר פה, גוטפריד, זאת אחריות מלאה של החברה. אחריות מלאה".

 

"נראה מה ניתן לעשות", אמר שוב, מתבונן בעיניה. לאחר שהות קצרה נפנה ללכת ואמר, "אודיע מה קורה".

 

"פרדי", אמרה לאחר מחשבה נוספת, קוראת לעברו כאשר נפנה לצאת, "אני חושבת, פרדי, שיהיה טוב לכולנו אם גרייס בקולי תגיע גם היא לישראל. לא ידוע לנו כמה זמן יימשכו האשפוז וההחלמה. אני חייבת לחזור לעבודה בעוד מספר ימים, וגרייס שמכירה את מולי וטיפלה בו תוכל לסייע. הם רגילים זה לזו", הוסיפה, בהפסקת נשימה.

 

נראה היה לשרה או נדמה היה, כי ראתה שמץ של חיוך בזווית הפה חולף על פניו. "אבדוק את האפשרות", אמר לאחר הרהור קצר. "אולי יהיה באפשרותה של גרייס גם לסייע בקשר בין המכרה לבין מולי בעניינים הנתונים לאחריותו". כעבור זמן לא רב הודיע פרדי בטלפון כי מטוס מנהלים של החברה יגיע בערב. "הנהלת החברה", הוסיף, "תמשיך להעסיק את גרייס כנציגה שלה בישראל כעוזרת מנהלית של מולי. אני משער", המשיך, "כי ניתן יהיה להסדיר את ההגעה שלה לישראל בתוך מספר ימים, אם גרייס תסכים להצטרף אליכם".

 

מעניין, אמרה לעצמה מאוחר יותר, כאשר שחזרה את השיחה. מדוע השתמשה בלשון רבים. "כולנו", "לנו", "אותנו". שרה פעלה מיד בהתאם וביקשה מפיטר לקשר אותה עם המשרד בכפר. "גרייס", אמרה, "המצב של מיסטר וינשל לא טוב. אנו חוזרים היום לישראל ואנחנו זקוקים לך. אנחנו מבקשים מאוד כי תצטרפי אלינו בהמשך. לאחר שהחברה תסדיר את העניין".

 

"מיסטר מק-קרטר מאשר", השיבה שרה לשאלה שלא נשאלה.

 

"אבוא", אמרה. לאחר הרהור קצר.

 

לא מכבירים פה מילים, חשבה שוב לעצמה.

 

"אני מבקשת כי תארזי בבקשה את הבגדים שלי ושל בעלי. פיטר יאסוף אותך מהמשרד", אמרה, מתבוננת בו עומד לצידה, מהנהן.

 

באותו רגע היא החליטה על תכנית חלופית. בשיחה שנייה בטלפון הלווייני התקשרה לדנה שמואלי, הממונה עליה בסוכנות הנסיעות בארץ. לאחר שגוללה בקצרה את המצב הקריטי ואת הדחיפות ביקשה כי הסוכנות תפעיל את חברת הביטוח לשלוח מטוס מיוחד עם רופא מומחה. היא לא סיפרה על הבקשה מהחברה הבין-לאומית לכריית בוקסיט.

 

גרייס הגיעה חזרה עם המזוודה והתיק. בעת ששרה שוחחה עם דנה היא הביטה מהצד, בסקרנות, בגרייס שניגשת לאלונקה, מלטפת ביד אחת ברכות את מצחו של מולי ומחליקה בכף יד מלאה את זרועו.

 

"דנה, הכול בסדר", אמרה מאוחר יותר בעקבות שיחת האישור עם פרדי כאשר זו התקשרה אליה שוב. "החברה כבר ארגנה מטוס מיוחד". לא יאומן, חשבה, שרועה מותשת על גבי המושב הכפול. כמו שפרדי אמר, בערב נהיה על מטוס בדרך לארץ. שרה שחזרה בעיני רוחה את הפעולות אשר ביצעה. הנחישות או אולי, הפחד, הייאוש. מי יודע. היא חשבה איך היא הניעה את המערכת.

 

שרה ביקשה מאבינועם לאסוף את גרייס מהשדה. היא תיארה אותה בפניו, עוצמת עיניים, בקווים כלליים. "אתה יכול להחזיק שלט ביד", אמרה, "אך אין ספק" חייכה קלות, "כי לא ניתן לטעות בה".

 

ואכן לא ניתן היה לטעות בה (כשם שלא ניתן היה לטעות בו), בבחורה השחומה, לא גבוהה אומנם אך הראש הנישא מעל צוואר זקוף הקנה לה מראה תמיר. דקת גזרה היא יצאה בצעד בוטח לעבר אולם מקבלי הפנים, לבושה חולצת טי לבנה ועליה הדפס של יגואר (בתנוחת זינוק כמו בסמל של המכונית, חשב), מעל מכנסי שורט ירוקים. היא נעלה סנדלי חוף, נשאה תיק עשוי בד בהדפס של קווי אורך צבעוניים, רועשים. לרגע עצרה, סוקרת במבט מהיר את האולם והמשיכה.

 

אבינועם ליווה אותה במבט, עיניו מרותקות ונעוצות בעיני השקד הגדולות, בהליכה החתולית הקפיצית. "גרייס", אמרה כאשר קרבה, מושיטה יד, מרימה אליו מבט. "נעים מאוד, אתה ודאי אבינועם. תודה שבאת". בתוך כך נשאה מבטה לעבר השלט המורם. מחייכת. אבינועם עקב אחר המבט, התעשת והוריד מיד את יד שמאל, מעביר את השלט לאחוריו. במקביל, הושיט בחופזה את יד ימין ואחז יד חמימה, נעימה.

 

"נעים מאוד. אבינועם. נכון. שמח להכיר". החזיק עדיין את היד. חלפו דקה או שתיים, כאשר פנו כבר ללכת, עד שהתעשת פעם נוספת. הוא נטל מידה את תיק הבד, תוך מלמול לא ברור של דברי התנצלות. בדרך התעניינה גרייס במצב של אבא (אבא, אמרה. לא מיסטר וינשל). היא סיפרה על ההערכה הרבה אשר רוחשים לו בחברה, ועל הנכונות המהירה לעזור בהעברתו לישראל במטוס מיוחד וגם להסדיר את שהותה בארץ.

 

"הפגישה עם ההורים", כך סיפר לאחר מכן לשמרית ומאוחר יותר בלילה גם בשיחת טלפון עם נועה, "הייתה מפתיעה", כך אמר, "בהתרגשות אשר עוררה אצל כל אחד מהם. גרייס ואמא התחבקו", סיפר, "ועיניו של אבא אורו כאשר גרייס גחנה לעברו, מלטפת את ראשו ונושקת פעם פעמיים לשתי לחייו. אבא החליק על זרועה וניתן היה להכיר בו, בגבר החזק, בהתרגשות הלב".

 

החדר של גרייס, אשר היה בזמנו של נועה, היה במפלס העליון של בית המשפחה ברחוב בני אפרים בתל-אביב. סמוך לחדר אשר היה של אבינועם, ומול חדר השינה של הזוג וינשל.

 

"את צריכה לצאת לחופשה, לנוח". אמרה דנה שמואלי, בוחנת את פניה של שרה. "הפנים שלך אומרות הכול. השבועיים האחרונים לא עשו לך טוב. התקופה אומנם עמוסה עכשיו, אבל אין טעם להיכנס עכשיו, במצב שלך, למתח ולטירוף של תקופת הנסיעות. יש מי שדואגים עכשיו למולי", הוסיפה. "סעי לנועה. נסדר לך טיסה".

 

שלושה ימים לאחר מכן כבר הייתה שרה במטוס לאטלנטה, וחזרה כעבור שבועיים. גרייס שהתה עם מולי (מצבו התייצב בהדרגה) עד שעות אחר הצוהריים ולאחר מכן רכבה על אופניה לדירה של אבינועם ברחוב חנה רובינא, מרחק לא רב, כדי לסייע בידו, לפי בקשתה של שרה, בכל הנדרש. בשעות הערב המאוחרות שבה חזרה לבית המשפחה. בימי ראשון בילתה גרייס בגינת לוינסקי וחזרה בלילה.

 

בחודש נובמבר הביאה שמרית בת לעולם, להקלת המשפחה ולשמחת הכול.

 

"שמחה בשבילך ובשביל שמרית, אח צעיר שלי" אמרה לו נועה, בשיחה מארצות הברית באותו ערב. "לפחות אצלכם אם לא אצלנו", הוסיפה בקול סדוק ובתערובת של רגשות. "שיהיה לכם בכיף", אמרה כשקולה התייצב "והמשך קל יותר עם הדור הבא".

 

"תודה נועלה. מחזיקים אצבעות עבורכם. נתראה בפסח. ד"ש".

 

באותו חודש הודיעה גרייס, להפתעת כולם, כי היא בהריון. סמסטר שני למרבה התדהמה.

 

"כיצד לא שמו לב עד עכשיו?" תהתה נועה בשיחה טרנס אטלנטית עם שרה.

 

"לא מבחינים כנראה בדברים שלא עולים על הדעת. לפחות בהתחלה", הוסיפה.

 

"יודעים ממי?"

 

"היא לא מספרת. מכונסת בעצמה בעניין הזה. עושה מה שצריך במשך היום כשהיא בבית לבד עם אבא. אחר הצוהריים ובערב היא אצל אבינועם. חוזרת מאוחר. נכנסת לחדר ומסתגרת עד הבוקר".

 

"בימי ראשון", הוסיפה שרה לאחר מחשבה קצרה, "הייתה מסתובבת בלוינסקי וחוזרת מאוחר בלילה. לכי תדעי מה קרה שם ועם מי".

 

"מדוע היא לא חוזרת לכפר שלה במלאווי?"

 

"אין כל אפשרות במצב שלה. יהרגו אותה שם, אספר לך בפעם אחרת".

 

"אז מה יהיה?"

 

"לא יודעים. נחכה ונראה".

 

בחודש מרץ ילדה גרייס בן.

 

"תבואו קצת לפני פסח", הציעה שרה לנועה. "יהיה לכם זמן להיות עם אבא. הוא חזר לעצמו בחודשים האחרונים. חזק ויציב. החלים כמעט לחלוטין".

 

"תהיו גם עם שמרית ועם הבת החמודה שלה ו..." היססה רגע, "הגיע הזמן שגם תכירו את גרייס ואת הילד כמובן, אסדר לכם טיסה קרובה".

 

"נראה מה קורה עם העבודה של אמיתי ואודיע לך. ד"ש לכולם בינתיים".

 

נועה ואמיתי נחתו כמה ימים לפני פסח, בטיסת לילה מאטלנטה.

 

אבינועם נסע לקבל אותם בשדה.

 

"תגיד מה קורה, איך שמרית, איך קוראים לילדה?" ירתה שאלות בצרורות, בקוצר רוח.

 

"איך את?" שאל באחת הפסקות הדיבור שלה.

 

"בתכנון של הרחבת המשפחה? המצב לא משהו, כמו שאתה יודע", אמרה במרירות מהולה בעצב והפנתה מבט לעבר בעלה במושב האחורי. זה היה מהורהר ואולי עייף, כפי שניבט בעיני אבינועם במראה הפנימית.

 

"האמת, אין לי, כלומר אין לנו, יותר כוח לטיפולים. זה מתיש, כואב ומייאש".

 

"אז מה יהיה?"

 

"חושבים הלאה מה לעשות", פנתה שוב לעבר בעלה. "אולי נתייעץ גם עם רופאים מומחים בארץ. נראה".

 

בערב של אותו יום התאספו כולם בבית ברחוב בני אפרים.

 

הבת של שמרית והבן של גרייס שכבו זה ליד זו על גבי שמיכה פרושה על השטיח. המהמו והניעו קלות בידיים.

 

"גרייס הודיעה כי היא מתכוונת למסור את הילד לאימוץ, ולחזור למלאווי", סיפרה שרה לנועה בעת שהיו במטבח. "נשמע הגיוני בנסיבות העניין".

 

"ומה דעתך?" ענתה לה נועה.

 

לאחר שהות קצרה הפנתה אליה שרה מבט מרוכז, "אני חושבת, אם אני לא טועה" אמרה, "שאני מתחילה לחשוב את מה שלדעתי גם את חושבת".

 

"ולא תהיה לך בעיה עם זה? לך, כלומר לכם?"

 

"לי לא תהיה בעיה", אמרה ביובש.

 

"יהיה לי ילד שדומה מאוד לשני גברים במשפחה שלי".