פרק 1
למרות העובדה שראשי היה טבול במים, יכולתי לחוש במובהק בנוכחותו. המשכתי להניע את זרועותיי בתנועות אחידות, רגליי נעות קדימה ואחורה בבעיטות קטנות. בזמן שטיפות המים נטפו לאורך גבי החשוף, יכולתי לחוש שאני לא לבד עוד.
המשכתי לשחות, חותרת קדימה לקצה הבריכה. המילים שהשתמשתי בהן כדי לעודד את עצמי בתחרויות השחייה בתיכון התנגנו בראשי באופן אוטומטי. זרוע אחת ואז הזרוע השנייה, זרוע אחת ואז הזרוע השנייה. אבל עכשיו, במרווח שבין המקצבים, גם הוספתי את שמה — זרוע אחת, אמבר, זרוע שנייה. זרוע אחת, אמבר, זרוע שנייה.
כשהגעתי לקיר הבטון התהפכתי ויצאתי לבריכה נוספת. לא רציתי שידע שאני מודעת לנוכחותו. רציתי לשלוט בסיטואציה. ומסיבה כלשהי הכחשת נוכחותו אפשרה לי מידה מסוימת של שליטה. ההתמקדות באמבר, העובדה שידעתי שהיא הסיבה לכל זה, הקלה על יכולתי להתרכז. בדקות הראשונות בכל מקרה. ואז העייפות התחילה להתפשט בגופי, וקרבתו החלה להביס את יכולתי להתעלם ממנו.
בכל זאת הכרחתי את עצמי להשלים עוד שלוש בריכות. הציפייה שלי להיות קרובה אליו, לשוחח איתו, התעוררה בקרבי באיטיות כמו פרפר הממתין כדי לצאת כבר מהפקעת. היו לי כמה סיבות להתעלם מנוכחותו, אבל לא הבנתי איזו סיבה יש לו להתעלם ממני. אולי זה לא היה הוא בכלל, אלא אחד משומרי הראש שלו? לא, כל אחד אחר היה כבר מזמן זורק אותי משם. אז למה נתן לי להמשיך לשחות כך?
בסופו של דבר הסקרנות גברה עליי, ולא יכולתי להתאפק עוד. הרמתי את ראשי כדי להציץ.
לפחות הצלחתי לעמוד במטרה שלי ולסיים את הבריכה.
ואז, אחרי שניגבתי את המים מעיניי, התחלתי להביט סביב.
חשבתי שהוא ימתין לי בקצה הבריכה, אבל הופתעתי לגלות אותו יושב על כיסא נוח שניצב בדיוק מולי. פניו היו חטובות ורציניות מתחת לשערו הכהה, הכמעט שחור. משקפי השמש המטאליים ושכבת הזיפים שכיסתה את פניו העניקו לפניו מראה רגוע יותר ומסוכן יותר מזה שנשקף בתמונות שהסתובבו ברחבי האינטרנט. אף שלבש את חלוק הרחצה הלבן של בית המלון, היה לו מראה מפחיד. הוא היה יחף וקרסוליו היו משולבים. מרפקו היה שעון על מסעד הכיסא, ופניו בין האגודל ובין האצבע השנייה. לא היה לי ספק שמאחורי משקפי המעצבים האלה עיניו תקעו בי מבט חודר.
ליבי התחיל לפרפר. הוא היה מפורסם וידוע לשמצה, ואם להאמין לשמועות, גם מסוכן. מיליארדר שהיה הבעלים של שורה ארוכה של אתרי יוקרה, ושם של נער שעשועים שובב שהתווסף לכך. אבל במקום להירתע, הגבתי בהתרגשות. ולא כי במציאות היה סקסי פי עשר, אף על פי שגם זה היה נכון, אלא כי הוא היה כאן.
ריב סאליס.
ישוב על כסאו מספר מטרים ממני. אחרי כל מה שהייתי צריכה לעבור כדי להגיע לנקודה הזו, כאן הוא היה. שלב א׳ — הצלחה!
״אוי!״ ניסיתי להישמע מופתעת. ״לא ידעתי שאני לא לבד.״ על שפתיי עלה חיוך תמים. ולכך התלוותה סדרה ארוכה של מצמוצי עיניים מפלרטטים. אותו מבט שהצליח להשיג לי די הרבה דרינקים, וכן מעיל פרווה ואיזה תכשיט או שניים. אבל עברו מאז שנים. הייתי חלודה והתפללתי, מתחת לנשימתי, שהוא לא ישים לב.
יכולתי לחוש את עוצמת מבטו הלוטש על עורי. ״אני לעומת זאת, כן שמתי לב שאני לא לבד, וזה כשאני זקוק מאוד להיות לבד. אני מתאר לעצמי שאת מופתעת כמוני.״
בלעתי רוק. ״כן, קרוב לוודאי.״
״אעזור לך לצאת.״ הוא נעמד על רגליו, ובשני צעדים כבר היה בשולי הבריכה, נרכן כדי להושיט לי את ידו.
האינסטינקט אמר לי שהדבר החכם ביותר יהיה לצאת מהבריכה. פלשתי לשטחו של אדם בעל כוח רב.
אבל ליבי אמר לי לא לוותר כל כך מהר. אז התעלמתי מתחושת ההכווצות בבטן ועמדתי על שלי, או יותר נכון המשכתי לצוף על המים ואמרתי, ״לא, תודה. יש לי עדיין כמה בריכות לסיים.״
על שפתיו עלה חצי חיוך. ״את לא. סיימת.״ הוא הושיט שוב את ידו לעברי.
התעלמתי ממנו, חייכתי חיוך רחב יותר וניסיתי להעלות הילוך. ״אה, אתה מסוג הגברים האלה.״
הוא שמט את ידו והסיט את ראשו הצידה בשאלה. ״לאיזה סוג את מתכוונת?״
מאחורי העדשות חשתי שמבטו פוקד. אפילו בתנוחתו הנרכנת הוא היה מלא בביטחון מוחלט. עיניי התרוצצו במורד ובמעלה שרירי צווארו הרחבים שנעלמו מתחת לחלוק. אלה, בנוסף למראה הכללי שלו, תבעו ממני לכבד אותו או יותר נכון, להיכנע לו.
כן, בהחלט הכרתי את הטיפוס הזה. ״הסוג שמקבל מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה.״
״ובכן, כן,״ הוא גיחך בעודו מושיט יד לעברי שוב.
התפתיתי לעשות עוד בריכה, אבל לא ידעתי מספיק אודותיו כדי לקבוע אם הדבר יעצבן או יסקרן אותו, אז אמרתי, ״הבנתי.״ ודחיתי את ידו המושטת. במקום זאת טיפסתי מהבריכה בכוחות עצמי. ידעתי שעדיין מוקדם מדי למגע פיזי כלשהו. היציאה שלי מהבריכה אומנם תהיה על פי התנאים שלו, אולם המגע הראשון שלנו יהיה בתנאים שלי.
״אה, אז את הסוג הזה של נשים.״ הוא נעמד לצידי והושיט לי מגבת שעליה היה רקום השם סאליס בזהב.
לקחתי את המגבת. אחרי הכול עמדתי שם, כולי מטפטפת על כפות רגליו היחפות. ואף שמתחת למים הצלולים הרגשתי מוסתרת היטב, העמידה מולו בביקיני הכתום שלי גרמה לי להרגיש כמעט עירומה. וזאת אומנם הייתה הנקודה, אבל בכל זאת. ״בסדר,״ אמרתי בעודי כורכת את המגבת סביב שערי. ״אבלע את הפיתיון. ולאיזה סוג נשים אתה מתכוון?״
״הסוג שמסרב לקבל עזרה מגבר.״
הייתה תקופה שבה זה היה רחוק לגמרי מהאמת. הייתי מאוד תלויה בגברים שיניחו קורת גג מעל ראשי, שיאכילו וילבישו אותי, שיבדרו אותי.
אבל הימים האלה כבר חלפו מזמן. היום סמכתי רק על עצמי. וזה אולי היה החלק הקשה ביותר בתפקיד שאותו התכוונתי לשחק — לוותר על השליטה שהשגתי. להיכנע.
אם זה מה שנדרש כדי לקבל את התשובות שהייתי זקוקה להן, הייתי מוכנה לעשות זאת וגם יותר מזה.
הזזתי את ראשי הצידה כדי לסחוט את המים משערי. ״זה לא נכון. הסכמתי לקחת את המגבת שלך.״
עיניו עדיין היו מוסתרות, אבל ידעתי שהוא בוחן אותי. יכולתי לחוש במבטו המרצד על עורי, מבט שהעביר בי צמרמורת. ״זה כלום.״ הוא הסיט את תשומת ליבו אל החזה שלי. ״יש כאן מגבות בערמות.״
הדם עלה ללחיי. הייתי בטוחה שהבחירה שלו להשתמש במילה ערמות הייתה מכוונת. כי לא היה ספק שזה מה שאני — מישהי שעורמים אותה. השדיים שלי התחילו לצמוח בגיל מוקדם יחסית וגדלו בקצב מהיר עד שהגיעו למידה D. התביישתי בהם בנעוריי. לאף אחת לא היו שדיים שקיפצו כמו שלי בשיעורי ההתעמלות. התחלתי להסתיר אותם מאחורי חולצות רפויות וחזיות ספורט. רק כשפגשתי את אמבר הבנתי את הכוח שבו התברכתי בזכות הגנטיקה. אמבר לימדה אותי איך לקבל את גופי ואיך להשתמש בו לצרכיי האישיים.
חשבתי על השיעורים שלמדתי. חשבתי על אמבר והצלחתי לדחוק הצידה את אי-הנוחות. התכופפתי בכוונה כדי לנגב את עצמי, מה שהבליט את המחשוף שלי. ״זו הוכחה שאתה טועה. יכולתי בקלות לקחת אחת בעצמי, אבל החלטתי לקחת אותה ממך.״
״את מעלה נקודה חשובה.״
היו לי שתי נקודות, בעצם. פטמותיי עמדו זקופות וגאות. זה היה כמובן האוויר הצונן של הבוקר, שהורגש ביתר שאת משעזבתי את הבריכה המחוממת, ורציתי לשלב את זרועותיי על חזי כשהתרוממתי חזרה. אלא שהכרחתי את עצמי לקחת דוגמה מהפטמות ועמדתי זקופה וגאה.
כשנעמדתי מבטי פגש בנעליי. ריב כנראה הביא אותן כשהייתי עסוקה בשחייה. הוא הושיט לי את הנעליים.
לקחתי אותן ממנו והשמעתי קול אנחה. ״אתה ממש לא רוצה אותי כאן, אה?״
״מה את רוצה שאני אגיד? אני מעדיף לשמור על שגרת היום שלי. לשחות לבדי זה חלק מהשגרה שלי.״
״לא הייתי מדמיינת אותך בתור גבר קשה.״ התקשורת ציירה את ריב סאליס כאדם אימפולסיבי ובלתי צפוי. הייתי מודעת היטב להבדל שבין התפיסה הציבורית לבין המציאות, אבל מהיכרותי את אמבר, היה הגיוני יותר שריב יהיה הגבר ההוא יותר מאשר מי שהעמיד פנים שהוא ברגע זה.
הוא צקצק בלשונו כמי שנוזף בילד שעשה משהו רע. ״תראי עכשיו מי עורך שיפוט מוקדם מדי.״
״או־קיי, ניצחת.״ ישבתי על כיסא הנוח כדי לנעול את סנדליי. להתכופף כדי לנעול אותם — היה נראה לי כבר מיותר.
״אבל אם את כבר כאן...״
נדרכתי בעודו משחרר את חגורת החלוק. אני יכולה לעשות זאת, אני יכולה לעשות זאת, שיננתי. זו הייתה הסיבה לבואי, לעשות את מה שהיה עליי לעשות ללא קשר לרצוני. בתקופה אחרת בחיי הייתי עושה הרבה יותר תמורת הרבה פחות. ומלבד זאת, ציינתי לעצמי בזמן שריב נפטר מאביזר הלבוש והניח אותו על הכיסא שמאחוריו, גם עם גברים הרבה פחות מושכים.
לעזאזל, ריב סאליס היה גבר חם.
לוהט אפילו. היו עליו לא יותר מאשר מכנסוני השחייה, תודה לאל שזה לא היה ספידו, שחשפו גוף מושלם של שחיין. זרועותיו ופלג גופו העליון היו ארוכים וחטובים, כתפיו רחבות ומותניו צרים. שרירי הבטן שלו היו קשים כל כך שהיה לי קשה שלא לשלוח יד כדי לגעת. לא הצלחתי לדמיין עד כמה קשים הם יכולים להיות וכמה נפלאה יכולה להיות התחושה לגעת בהם.
בזמן שהעברתי עליו מבטים, וקרוב לוודאי מזילה ריר ובהחלט לא נושמת, הוא התיישב על הכיסא שלמולי. ״אני מקווה שלא אכפת לך. היה לי קצת חם.״
באמת נעשה קצת חם. יותר מקצת. וזה לא היה בור האש המודרני שהקיף את כל הבריכה כמעט מאחורי כיסאות הנוח שלנו שגרם לעורי לבעור מבפנים.
״אה, מובן שלא.״ אם כי זה נשמע כאילו כן היה אכפת לי. למען האמת, פשוט התאכזבתי שזו הסיבה שהוא התפשט.
אלוהים, אם, מה לכל הרוחות? את מתבאסת שהוא לא רצה שתמצצי לו? באמת, נגעלתי מעצמי. כלומר, זה היה נהדר שהוא מושך מאוד בהתחשב במה שאצטרך לעשות איתו בסופו של דבר, אבל איזו זונה אני אם אני מצפה לכך בכיליון עיניים?
אולי הרגלים ישנים לא היה קל כל כך לשנות. לא הצלחתי להחליט אם אני רוצה שזה יהיה המצב או לא.
ריב בבירור לא היה מודע לקרב שהתחולל בראשי. ״יופי,״ הוא אמר. ״אז כדאי שנדבר.״
״זמן לחקירה? אני מניחה שאפשר לצפות לכך.״ לא הייתי בטוחה שאצליח להתרכז לנוכח גופו שזה עתה היה חשוף לפניי. והוא עדיין לא הוריד את המשקפיים האלה, משהו שהיה קצת מבהיל. אולי זו הייתה בדיוק הסיבה לכך שלא הסיר אותם.
״אני שמח שאת רואה זאת מנקודת המבט שלי. אם לא זה היה הרבה פחות מהנה.״
סיימתי לנעול את הסנדל והזדקפתי. ״ועכשיו זה מהנה?״
הוא קימט את מצחו בעודו מתופף באצבעו על פיו. ״לא החלטתי עדיין.״ ההצהרה יצאה מפיו בקול נמוך, והייתה חסרת מעצורים, נראה שהיא הייתה כנה יותר ממה שהתכוון לה.
הוא שינה את הטקטיקה שלו מייד, לפת את צידי הכיסא ואמר: ״אז חזרה לחקירה. למה בדיוק את כאן?״
זו לא הייתה השאלה הראשונה שחשבתי שישאל. ציפיתי למי את, אבל העובדה שבחר בשאלה הזו הייתה הוכחה מכרעת להתקדמות שהשגתי. לא היה אכפת לו מי אני. היה לו אכפת רק שמעשיי שיבשו את תוכניותיו.
לעזאזל.
כדי שהתוכנית שלי תצליח ריב היה צריך להיות מעוניין להכיר אותי. אבל לפחות הוא עדיין לא דחה אותי. עדיין יכולתי להשליך לעברו את הפיתיון של אני כאן כי רציתי שחיית בוקר.
קצה של גבה הציץ ממסגרת משקפי השמש שלו. ״אני מניח שאת אורחת בריזורט.״
נשכתי את השפה והנהנתי בזהירות. אף על פי שהתלוצצנו, עדיין היה סיכוי שיזרוק אותי מכאן. סיכוי טוב. אולי נשיכת השפה תגרום לי להיראות חסודה.
על מי בעצם עבדתי כאן? הוא ראה כבר את הבנות. מהרגע שהחזה שלי הוצג לראווה איבדתי כל סיכוי להיראות תמימה, גם אם הייתי כזאת. ולא כך היה המצב.
החקירה נמשכה. ״יש שש בריכות אחרות שפתוחות לציבור הרחב. זו היחידה ששמורה בבוקר לשימושי האישי. למה בחרת דווקא אותה?״
״רציתי פרטיות.״
״לא נכון,״ הוא הגה את המילה כאילו הוא לוחץ על זמזם בשעשועון טלוויזיוני. ״זה לא הפרטיות. בטח לא היה לך קל להיכנס לכאן. היית צריכה להתאמץ.״
הכתף שלי התרוממה בנונשלנטיות. ״זו לא הייתה כזאת בעיה.״ זו למעשה הייתה האמת. גיליתי די בקלות שלכל מנהל הייתה הסמכות לקדד את כרטיס הכניסה שלי כך שיאפשר לי גישה לבריכה בזמן השמור של ריב. לקח לי רק כמה ימים למצוא מנהל שאצליח לשדל עם טכניקות הפיתוי שלי. הוא היה מבוגר ממני, כפול משנותיי, מקריח עם פאה מגוחכת. הייתי מוכנה לעשות לו ביד. התברר שאפשר היה לקנות אותו במאה דולרים. זה הפתיע אותי. גדלתי במחשבה שהגוף שלי הוא האמצעי היחיד שלי, ולמדתי להשתמש בו. עדיין לא הייתי רגילה להשתמש בכסף כאלטרנטיבה.
הוא קימט את מצחו. ״זה לא מעיד טובות על העובדים שלי.״
״או שזה מעיד על טיב היכולות שלי.״
״אהה, את לא רוצה להכניס איש לצרות.״ זו לא הייתה שאלה.
צקצקתי בלשוני בהקנטה וזרקתי את המילים חזרה אליו. ״עדיין לא החלטתי לגמרי.״
הוא צחק. זה היה סימן טוב.
״אתה מבין,״ אמרתי, משלבת את אצבעותיי ומותחת אותן מעל לראשי, ״אני לא נאמנה לאדם שעזר לי. אבל מצד שני, אני גם לא נאמנה לך.״
הוא רכן קדימה כשחיוך בזוויות פיו. ״את תגידי לי, אם אשאל.״
״אולי. אתה שואל?״ הייתי לגמרי מוכנה להלשין על המנהל. אבל עדיין לא. היה בידי מידע שהוא רצה, וזה גרם לו להמשיך לדבר איתי. החלטתי לשמור על הסוד עד הפעם הבאה שניפגש, לא משנה כמה יבקש.
זה היה הרעיון, בכל אופן. ואז ריב הפתיע אותי. ״אני לא שואל. לא באמת אכפת לי מהסגל שלי כרגע. אני מעוניין יותר בך.״
הדופק שלי התגבר כאילו בלעתי שוט של אספרסו. מפני שהיה זה ניצחון. היה זה רגע של הצלחה. לא הייתה שום סיבה אחרת לכך שהיה לי אכפת. שום סיבה לכך שהעניין שלו בי המריץ אותי.
ריב שילב את אצבעותיו וכיוון אותן לעברי. ״למה הבריכה הזו?״
חיקיתי את תנוחתו ושילבתי את אצבעותיי מתחת לסנטר. ״רציתי לפגוש אותך.״ הייתי צריכה לפגוש אותו. הייתה לי שורה ארוכה של שאלות ולפי מיטב הבנתי, לריב סאליס היו התשובות שחיפשתי.
״הינה יוצאת האמת. ולמה רצית לפגוש אותי?״ היה נראה שהוא באמת מבולבל.
״אתה צוחק עליי?״ אלפי נשים היו משתוקקות להיות נערת החודש שלו. השמועה הייתה שהוא התייחס היטב לצעצועי המין שלו, והיה לו מספיק כסף לפזר בלי להרגיש אפילו. והיו גם אלה שרצו לפגוש אותו רק כדי שיוכלו להתרברב בכך שהכירו מישהו מפורסם. וחוץ מזה, הוא היה לוהט ברמות מטורפות.
אבל אם אלה היו המחמאות שהיה מעוניין בהן... ״אתה אדם מעניין מאוד, ריב סאליס. שלא לציין, אתה נראה טוב. יותר מטוב, למעשה. מי לא הייתה רוצה לפגוש אותך?״
״אני יכול לציין כמה אנשים. ואני בטוח שיש עוד הרבה שאני לא יכול לציין את שמם. יכולת לפגוש אותי בהרבה דרכים אחרות.״ אף שהתעלם מילולית מהערתי לגבי המראה שלו, פיו התעוות במעט, סימן לכך שזה מצא חן בעיניו.
אבל למה הפרפרים בבטן?
אלה לא היו פרפרים בבטן. אלה היו העצבים שלי. בטוח. ניסיתי להתעלם מרגשותיי ולבטא את עצמי במילים, מאפשרת לקולי להישמע חסר אוויר ובלתי יציב. ״רציתי לפגוש אותך כשאתה לבד, בלי הבריונים שלך ובלי הציבור.״
״הרבה אנשים פוחדים להיות לבד במחיצתי.״
״מי אמר שאני לא פוחדת?״ הייתי צריכה לפחד. ממה שהבנתי המוניטין שלו היה לגמרי מפוברק, או שלגמרי המעיטו בערכו. הימרתי על האפשרות הראשונה, אבל מה אם זו הייתה דווקא האפשרות השנייה? אולי לא הייתי לגמרי בטוחה בסביבתו?
הייתה גם אפשרות שכן פחדתי. אם להיות לגמרי כנה, זה בטח היה הדבר שמשך אותי אליו. אבל לא יכולתי לתת לפחד או לכוח הכובש להשתלט עליי. לא הייתה לי ברירה, אלא להמשיך לפי התכנון המקורי. למען אמבר.
ריב הסיט את ראשו. ״זה שילוב מעניין ביותר של תכונות — סטוקרית שפוחדת.״
״מפוחדת מספיק רק כדי להפוך את זה למשהו מהנה.״ מוזר שבעבר חייתי למען סוג הפחד הזה. ״ולא סטוקרית, מר סאליס. אני פשוט מישהי שנותנת לסקרנות שלה להוביל אותה.״
״הסקרנות שלך מוצאת חן בעיניי. וגם הפילוסופיה שלך על פחד.״
הוא שוב שינה הילוך. ״אני חושש שהתחלתי בשאלות הלא נכונות. אני אפילו לא יודע מי את.״
הוא הסיר את משקפי השמש שלו, ולא יכולתי שלא להשתנק. העיניים שלו... ממבט ראשון לא היה בהן שום דבר יוצא דופן. צבע כחול-אפור שכיח שאפשר היה בקלות לפספס. אלה היו הגבות שלו שבלטו אצלו במיוחד, משהו שלבטח עורר את תשומת הלב של האנשים סביבו. גבותיו היו עבות ומקומרות. הן הכהו את מבע פניו והסיחו את תשומת הלב מן העיניים הצוננות שמתחתן.
אבל עיניו הצליחו לעורר את תשומת ליבי. היה בהן משהו שזיהיתי, צער או השתוקקות שלפתו אותך ובאותו זמן רדפו אותך.
יכולתי לראות את עצמי בעיניים האלה.
נראה היה שריב שם לב לכך. ובאותו רגע הסיט ממני את מבטו והתחיל לסרוק את קו האופק. לא שפטתי אותו על כך. הרגע חלף מהר, אבל היה חושפני. מין רגע שהיה אינטימי מדי לאנשים שרק עכשיו נפגשו.
כשפנה אליי שוב הוא ניסה להסתיר את הדבר שבו הבחנתי. ״יש בך משהו מוכר. לא שכבנו, נכון?״
צחקתי. ״לא, לא שכבנו.״
״יופי,״ הוא הבהיר לפני שיכולתי להביע מורת רוח. ״כלומר, הייתי שונא את עצמי לו שכחתי אותך.״
"לא שכחת וגם לא תשכח. תשכח אותי, אני מתכוונת.״ התכוונתי לרמוז על כך שנשכב יחד בסופו של דבר. זה היה הכי קרוב שהייתי מוכנה לעשות חוץ מלהציע את עצמי חד וחלק. כל דבר מעבר לכך היה נראה זנותי וצייר אותי כזיון חד-פעמי. הייתי צריכה להיות יותר כמו נערת החודש.
הדבר החשוב ביותר באותו רגע היה לספק לו את שמי. היה עליי להיות כנה, הייתי מוכרת מדי לכל דבר אחר. בכל מקרה, לא הייתה סיבה לא להגיד את האמת. אם אמבר אי פעם הזכירה אותי, היא הייתה משתמשת בשם משפחתי האמיתי, לא זה שאימצתי מאז בראתי את עצמי מחדש. כמובן, היה סיכוי שהיא גילתה את זהותי החדשה. הייתה אפשרות שהיא הזכירה זאת כבדרך אגב — אה, הבחורה הזו? אתה יודע, הקול שבסיטקום הזה? הכרתי אותה פעם...
זה היה סיכון שהייתי חייבת לקחת. הושטתי את ידי. ״אמילי. אמילי וייבורן.״
ריב היסס. האם גם הוא היה נחוש לשלוט במגע הראשוני שלנו כמוני?
בכל מקרה, הוא התעשת מייד ולקח את כף ידי בכף ידו. הלפיתה שלו הייתה חזקה, בטוחה ואגרסיבית. כמעט הדוקה מדי, אבל גם לא הדוקה מספיק. הוא אחז אותה בלי לומר דבר במשך שניות ארוכות, ואני לא יודעת איך, אבל איכשהו ידעתי שהוא נותן רמיזה משל עצמו. הבטחה משל עצמו. הוא רצה שאדע איך הוא יהיה.
במיטה.
איתי.
עוצמתי ושתלטן ואגרסיבי אפילו. כמעט אגרסיבי מדי, אבל גם לא אגרסיבי מספיק.
כך הוא היה איתה? האם כמעט הפך ליותר מדי?
לא יכולתי לתת לעצמי ללכת לשם. אז במקום להמשיך עם קו המחשבה הזה, המצאתי מחשבה חדשה — לריב סאליס היו ידיים טובות. ידיים ממש טובות.
אחרי מה שנדמה כמו שנים, ועדיין לא מספיק זמן, הוא שמט את ידי. ״נעים בערך, אמילי וייבורן. בערך כי שיבשת לי את זמן השחייה.״
״נעים בערך זה הסוג היחיד שאני מסוגלת לתת כנראה.״ זה היה חייב להישמע מלוכלך מכפי שהתכוונתי. או אולי בדיוק מה שהתכוונתי. אלוהים, הביטחון שלי בפלרטוט היה אפסי. ״בכל מקרה אני שומעת את שורת ה׳את מוכרת לי׳ הרבה.״
״זו לא הייתה שורה.״
״אני יודעת.״ למרות שלחצי שנייה חששתי שאני נראית לו מוכרת מסיבות אחרות כי הייתי כמו אמבר. היינו בלתי ניתנות להפרדה ודומות כל כך, עד כי בנקודה כלשהי כולם היו בטוחים שאנחנו אחיות. אבל זה היה לפני עידן ועידנים. השתניתי המון גם אם היא נשארה כמו שהייתה.
לא, הייתה סיבה אחרת לכך שנראיתי לו מוכרת. ״זה כי אני מפורסמת.״ נשמעתי נבוכה כי באמת הייתי. ״הקול שלי מפורסם. אני המחשב ב׳דור הבא׳.״
״את צוחקת.״
״לא.״ לקחתי נשימה עמוקה וחיקיתי את השורה המפורסמת שלי בקול המתנגן ששמרתי במיוחד עבור התוכנית. ״שגיאת משתמש.״
הוא צחק. מכל הלב. ממש מהבטן.
באמת זה היה מצחיק. כל השנים שהתאמצתי לשמור על גוף חטוב, משוטטת מאודישן לאודישן בניסיון להשיג את הפריצה הגדולה שלי, וכשסוף סוף עשיתי זאת — זה היה בתפקיד שבו יכולתי להשתמש במיתרי הקול בלבד. הלהיט הטלוויזיוני של שתי העונות האחרונות, ׳הדור הבא׳, היה סיפורה של משפחה שחיה בעתיד לא רחוק כל כך. התוכנית הוצעה כדימוי לסרט היא פוגש את הסרט המצויר הישן משפחת סילוני, ואני שיחקתי את תפקיד האביזר הביתי החשוב ביותר, המחשב ששלט בכל אלמנט ואלמנט של חייהם. כמעט בן לילה אלפים הכירו אותי, אבל רק כשהתחלתי לדבר.
הדבר המצחיק הוא שהיה לי גוף הורס. גוף הורס שאיש מעולם לא זכה לראות. ההומור שבכך לא נשמט ממני. באמת.
כשחדל מלצחוק והצליח להוציא משהו מפיו, הוא הביע את התנצלותו. ״אני מצטער לומר שמעולם לא צפיתי בה. אבל שמעתי עלייך. כלומר על התוכנית. היא להיט די רציני.״
״היא...״ לא היה מה לומר מלבד, ״ובכן, התוכנית משלמת את החשבונות.״
הוא חייך שוב, והפעם הבחנתי בצל של גומת חן. ״לפחות אני יכול להיות רגוע שאת לא מעוניינת בי בגלל הכסף.״
עכשיו היה תורי לצחוק. ״אני לא מרוויחה כאלה סכומים. ומי אמר שאני מעוניינת בך?״
״את לא? ובכן אם לא, זה חבל מאוד.״
הבטן שלי שוב התהפכה. עוררתי בו סקרנות. זה היה הרגע הנכון לצאת. בפעם הבאה אתקל בו בצורה אקראית יותר שתיראה כאילו מקרית, ואז אם אהיה טובה, הוא יציע לי לצאת איתו. ״אני מתנצלת שהתפרצתי לבריכה שלך הבוקר, מר סאליס-״
״ריב,״ הוא תיקן.
״ריב,״ שמו התגלגל מלשוני בקלות מדי. ״אני אתן לך להמשיך עם השחייה שלך עכשיו.״
נעמדתי, והוא הלך אחריי. ״אחרי כל מה שעשית כדי לבוא לכאן, את לא רוצה להישאר ולהתבונן? אני מאוכזב.״
זה היה מפתה. סרקתי את גופו המהמם שוב. הוא בטח נראה כמו אליל בתוך המים.
אבל הייתי חייבת לעזוב כשידי על העליונה. לעזוב אותו עם טעם של עוד. ״האם זו מטרה נשגבת לרצות שתלמד שאתה לא יכול לקבל את כל מה שאתה רוצה?״
״כן, נשגבת. ולא נכונה.״ קולו נעשה עמוק ובטוח. ״אני רוצה שתצטרפי אליי לארוחת ערב. ואת תעשי זאת.״ זו הייתה הכרזה חד וחלק.
לעזאזל, זה לא היה מה שצפיתי. ״כשאתה מציג את זה כך, אני מניחה שכן.״
״הערב. שבע וחצי. בצ׳רי לאונג׳.״
״חשבתי שהצ׳רי לאונג׳ סגור.״ שהיתי בריזורט כבר יותר משבוע, והחדר היה מחוץ לתחום כל אותו הזמן.
״הוא סגור כשאני בעיר. שם אני אוכל. שם אנחנו נאכל.״
אף שלא זז הייתה לפתע תחושה שהוא קרוב אליי משהיה לפני שנייה אחת בלבד. כאילו נוכחותו התפרצה מגופו ופלשה אל המרחב האישי שלי. זה הותיר אותי מבולבלת, אבל הצלחתי להגיד, ״לבוש רשמי או ספורטיבי?״
״את לא יכולה להגיע כפי שאת?״ החיוך שלו היה מרושע כל כך שידעתי שהוא התכוון למשמעות הכפולה, ואף שיריתי לעברו מבט של תוכחה גם אני חייכתי. ורעדתי. כי מאחורי הכוונות הנסתרות שלי להתקרב אליו, ריב סאליס הצליח להגיע אליי. קראתי על הקסם הטבעי שלו ועל הסקס אפיל שלו, אבל שום דבר לא הכין אותי למלוא עוצמתו של האדם עצמו. לא היה אפשר לתאר את זה. כל שם תואר שניסיתי להדביק לו הרגיש מאולץ ולא מקורי. הוא היה מגנטי ופרובוקטיבי ופוקד.
והוא אכן הפחיד אותי. הייתה אפשרות שהוא עשה דברים נוראיים לאנשים, דברים שהיו מפחידים כל אדם עם חצי מוח. עדיין, לולא אמבר, הייתי מצליחה להסתכל מעבר לשמועות, להתפתות מהכריזמה שלו. זה היה אולי הדבר המפחיד מכול במה שנגע לריב סאליס.
הוא טלטל את ראשו. ״אל תעני. זה לא היה במקום. וחוץ מזה, אין סיכוי שתגיבי כפי שאני רוצה שתגיבי.״
הוא טעה. הייתי מגיבה בדיוק כפי שרצה, אם זה היה משיג את מה שרציתי. מה שהייתי זקוקה לו.
אבל עוד לא. לא יכולתי להרחיק לכת עד כדי כך. עדיין. ״זה נשמע כמו התנצלות עד שהוספת עוד משהו שאתה בטח צריך להתנצל עליו. אז מה אתה אומר, אני אתעלם מכל מה שאמרת בעשר השניות האחרונות וננסה זאת שוב. מה ללבוש לארוחה הערב, ריב?״
״שום דבר מגונדר מדי. אבל שמלה, בבקשה. יהיה חבל להסתיר את הרגליים הנפלאות האלה שלך.״ אבל עיניו היו על החזה שלי כשאמר זאת. שם רציתי שיהיו. עוד רגע של ניצחון. ניצחון שולי בחלקו כי זה הוכיח שהוא נמשך אליי, אבל בעיקר משום שאילו היו במקום אחר, אילו פגשו את עיניי, למשל, לא הייתי בטוחה שאצליח לאחוז ביתרון.
למרבה המזל, היה קשה להרבה אנשים להסתכל במקום אחר. היה לי חזה יפה.
הבלטתי את החזה כדי להבהיר לו שתשומת הלב שלו מבורכת. ״אני יודעת בדיוק מה אלבש. נתראה הערב.״
מבטו התרומם לעבר מבטי ונשאר מספיק זמן כדי לאיים על שליטתי. מספיק בשבילו לקבל הצצה אל תוך המטרד המאיים על האיפוק שלו. ואז, בלי להגיד שלום, הוא הסתובב וצלל לתוך הבריכה בסגנון הדוק ומושלם כל כך שבקושי השאיר מאחוריו מתז מים.
למרות כוונתי לעזוב, נשארתי די זמן לראות אותו שוחה בריכה אחת וחזרה. הוא היה מהפנט. הגוף שלו חסון וגמיש כל כך כאחד, זרועותיו מדהימות בעודן מתהדקות ומתרפות, צולח את המים בתנועות עוצמתיות. רק הישבן החטוב שלו היה יכול לרתק אותי למשך שעות.
ואף שלא הביט למעלה, אני בטוחה שחש בנוכחותי, בדיוק כפי שאני חשתי בנוכחותו. הייתה בינינו משיכה הדדית. משיכה חשמלית שגרמה לאוויר להתפרץ ולהתפתל סביבי למרות המרחק. זה היה משהו שלא יכולתי לזייף, והייתי אסירת תודה. זה יקל על השלבים הבאים שהייתי צריכה לעבור.
בכל מקרה קיוויתי שזו הסיבה לעובדה שהייתי אסירת תודה על החיבור בינינו. לא רציתי להאמין לכל דבר אחר.
