האהבה הקודרת הזאת
אנחנו רואים את מה שאנחנו רוצים לראות.
בעלי לימד אותי את זה. זאת הייתה אימרת הכנף של סיד: לפעמים אנחנו רואים, ולפעמים אנחנו פשוט בוחרים לא להסתכל. לפעמים אנחנו פשוט עוצמים עיניים.
זה סיפור על איך אני לא הסתכלתי.
איך האהבה לא ניצחה בסופו של יום, ולא הכניעה הכול.
איך בכלל אפשר לראות אהבה? אהבה איננה ברורה לגמרי או מדויקת. לפעמים, כמובן, היא עדינה — אבל היא גם יכולה להיות מוזרה, בלתי נתפסת, חסרת צורה. ופעמים רבות מדי, האהבה בכלל לא קשורה לאהבה. הקווים מיטשטשים וזה נעשה פשוט עניין של הישרדות. היא מערסלת אותנו בחיבוק חם, ואז משליכה אותנו על הרצפה.
האם זאת ברכה או קללה? עניין שנוי במחלוקת, הייתי אומרת, נתון לוויכוח. ולכן אני לא יכולה לענות, אבל אני יכולה לומר לכם זאת...
הסיפור הזה הוא על אהבה מכוערת ואכזרית, כזאת שמעוורת.
כזאת שלא בהכרח שורדים.
עכשיו: שעת האפס
אור בוקע מעל האופק שמאחורי הגבעות, כשאנחנו נכנסים לשטח בית החולים, אבל היום הזה כבר נראה אפרורי.
לא יכולה להיות שום תקווה ליום הזה.
העיניים שלי חמות וצורבות. הן מעקצצות מעייפות ומעשן. אני משפשפת אותן, אבל זה רק מחמיר את המצב.
האישה שלידי באמבולנס אומרת משהו, אבל זה לא נשמע לי הגיוני. אני לא מצליחה להבין את המילים שהיא אומרת. הייתי עונה לה, אבל אני לא יכולה אפילו לבלוע. הראש שלי הולם, והגרון כמו נייר זכוכית. בפה שלי יש טעם של אפר ושל אשמה.
האישה עדיין לובשת חלוק. הוא מבד ולור ורוד, אם כי הוא כבר בקושי ורוד. היא חיוורת ומבולבלת. על פניה יש עקבות של דמעות וסימני פיח. אני מניחה שגם אני נראית ככה.
לא אכפת לי איך אני נראית.
אני רק רוצה לדעת איפה אמילי.
איש לא יכול היה לומר לי דבר. הכאוס היה מוחלט. לא היה את מי לשאול או מי שיסביר — רק בלבול ופניקה. כוחות המשטרה שהגיעו לבסוף למקום היו עסוקים מדי בניסיון לאסוף את כולם בַשביל שמחוץ לאזור. צפינו בייאוש הולך וגובר בלהבות שהתגברו, עד כדי כך שהן נראו מעבר לגדרות, עשן עבה ושחור שהתרומם מעל צמרות העצים ושרף חלקי הריסות שהתעופפו ברוח. אנחנו צפינו עד שהכריחו אותנו להתרחק במורד הרחוב לאולם שבו חיכינו לאמבולנסים.
הפרמדיקים מבטיחים לנו שהכול יתבהר בקרוב, שבבית החולים נוכל לקבל חדשות על החברים ועל המשפחה, שאנחנו פשוט צריכים "להחזיק מעמד. להמשיך להחזיק מעמד. יופי, ילדה טובה."
אני מפוחדת. יש לי כאב טורדני בבטן שמכרסם בתוכי. אני חייבת למצוא את אמילי, ואז אני חייבת לעזוב. לעוף מפה לפני שימצאו אותי.
מפחיד אותי יותר שלא אמצא את אמילי.
הלילה האחרון רץ בתוך ראשי שוב ושוב ואז נעצר, קופא, חוזר אחורה. ושוב רץ. ושוב. להבות מלחכות את הקיר. עשן מחלחל מתחת לדלתות. החום הנורא. המחסור באוויר.
אני אוחזת את ראשי ההולם בין ידיי כדי לעצור את התמונות שמבזיקות בו ללא רחם — אבל זה בלתי אפשרי.
"הכול בסדר, מותק?" הפרמדיק המקריח מושיט את ידו, ובעדינות מרים את ראשי כדי שיוכל להביט בי.
"כן," אני משמיעה קול סדוק. זאת לא האמת. "תודה."
"היד כואבת?" הוא מצביע על היד החבושה שלי.
"קצת. הגרון כואב לי, והכתף שלי ממש רגישה."
הדיבור גורם לי להשתעל. הוא בוחן את פניי. יש לו ריסים קצרים ועבים, כמו שיער של מברשת שיניים.
"עוד משהו? מרגישה מוזר? סחרחורת? כאב ראש?"
אני רוצה לתפוס את ידו ולהמשיך להחזיק בה. אני עלולה לצוף ולהיסחף משם אם לא אעשה זאת. "אני בסדר, באמת."
מעולם לא הייתי כה לא בסדר.
"טוב," הוא משחרר את פניי. "לכי לאט, בסדר. את במקום הנכון עכשיו. הם יבדקו את שאיפת העשן."
אבל אני במקום מאוד לא נכון.
אורות הניאון של בית החולים מעוורים אותי, כשפותחים את הדלת האחורית של האמבולנס ומאפשרים לנו לצאת החוצה. אני ממצמצת ומקרטעת למטה מבולבלת.
אני חושבת על עדר כבשים שמובלות בזו אחר זו, מועדות בגמלוניות. ציפור אחת שרה ואז מפסיקה. זה לא יום לחגיגות.
ליד שערי בית החולים ניצב כבר צוות חדשות. אני נכנסת פנימה אחרי העדר. בפי יש טעם חריף. טעם של עשן.
לרגלי מדרגות שכולם מתחילים עכשיו לטפס בהן, אני עוצרת אחות במדים כחולים שממהרת למטה. היא נראית מוטרדת.
"אני מחפשת את אמילי סאת'רן," אני אומרת. "תוכלי לעזור לי?"
"מי?" היא מקמטת את מצחה.
"חברה שלי. השרפה."
"אני לא בטוחה," היא מנענעת את זנב הסוס הבלונדיני שלה. "אני מצטערת. את צריכה להישאר עם הקבוצה שלך. מישהו יגיע וידבר איתכם בקרוב, אני חושבת." היא ממהרת להתרחק.
אני יושבת בחדר עם האחרים למשך זמן מה, עד שאני לא יכולה עוד לשאת את זה. היד שלי כואבת, ואף אחד עדיין לא הגיע. סניטר צעיר שנראה מבולבל, יושב איתנו. משגיח על הערנות שלנו."המשטרה תגיע לכאן בכל רגע," הוא חוזר ואומר, ונראה מוטרד יותר מרגע לרגע. האישה מהאמבולנס בוכה עכשיו. איש גדול לוחש לתוך הטלפון שלו. "פשוט תבואי ותיקחי אותי," הוא אומר.
הסניטר מנסה להתקשר למישהו. נראה שאיש לא יכול לעזור לו.
"בבקשה," אני אומרת לגברת הבוכייה. "אל תבכי. הכול יהיה בסדר."
אבל יש לי הרגשה שזה לא נכון. מישהו מביא לנו תה, אבל אני לא רוצה. הפחד מתחפר בתוך חזי. אני על סף היסטריה בעצמי. אני מדמיינת להבות מרצדות ליד הדלת. אני נעמדת ואחר כך מתיישבת כמה פעמים, עד שלבסוף אני מבינה שאני חייבת לצאת מהחדר הזה.
ברשותי הבגדים שבהם אני נעמדת, שכוללים את הסווטשרט עם הקפוצ'ון של אמילי ואת הפיג'מה שלי. הטלפון הנייד שלי, שכבר מזמן התרוקנה בו הסוללה. ואין לי שום דבר אחר.
אני פותחת את הדלת.
"בבקשה, תישארי פה, גברת," אומר הבחור הצעיר. "מישהו יגיע בעוד רגע לדבר איתכם."
"אני רק צריכה לשירותים," אני משקרת.
"או־קיי," הוא מושך בכתפיו. "זה בהמשך המסדרון."
מחוץ לחדר אני פונה ימינה. שני שוטרים משוחחים עם אישה במעיל לבן בהמשך המסדרון. נראה שהם מסתודדים. האינסטינקט שלי הוא להתחבא. אני נסוגה לאחור ועוצרת את נשימתי.
אני מחכה מעט ואז מציצה בזהירות מעבר לקיר.
אחד מהם מחזיק רשימה.
"טוב. אז זה פיטר גרייבס. בחור מסכן." הוא מסמן מישהו ברשימה. "ולורי סמית', אמרת?" הוא אומר עכשיו.
"כאן," אני מתכוונת לצעוק. אני צועדת קדימה—
"לורי סמית' מתה?" הוא אומר, ומרים את מבטו מהרשימה לאישה. "את בטוחה?"
אני קופאת.
"לצערי, כן," האישה מהנהנת בראשה לאישור, ושערה מתנועע גם הוא. "היא הייתה מתה כשהגיעו אליה. לא מחזה יפה."
השוטר מסמן שוב.
"והשותפה שלה?" האחר מאמץ את עיניו כשהוא מביט ברשימה. "אמילי סאות'־משהו, אני חושב. אם הרשימה המחורבנת הזאת נכונה, בכל מקרה. המלון ההוא רשלני באופן שלא ייאמן."
"רק אישה אחת," הרופאה לוגמת מהקפה שלה ומנגבת את פיה. "ושני הגברים שכבר דיברנו עליהם. וגם החדרנית שעדיין ביחידה לטיפול נמרץ. אנחנו נדע לכאן או לכאן בשעות הקרובות, הייתי אומרת." היא אדישה באופן מפחיד. "זה בדרך כלל מהיר מאוד."
מעמדת התצפית שלי, אני יכולה לראות את השוטר הג'ינג'י כותב. "אני משער שזה היה יכול להיות גרוע יותר," הוא אומר. "שרפה בגודל הזה."
"כן, תודה לאל," הרופאה מסכימה איתו. "כמה פצועים קל, אבל באמת, היה יכול להיות הרבה יותר גרוע."
הלב שלי דוהר מהר כל כך, עד שאני חוששת שהוא יתפוצץ. אני נצמדת לקיר כדי לא ליפול.
לורי סמית' מתה.
אבל אני לא מתה. אני עומדת כאן, במסדרון הזה של בית החולים. זאת אומרת, זאת אומרת ש...
זאת אמילי. זאת חייבת להיות אמילי.
"התקשרת למשפחות?"
"זה לא התפקיד שלנו, תודה לאל," עונה השוטר. "חיכינו לאיזה סוג של אישור. כרגע זה בלגן רציני, אם נודה על האמת. המפקד לא מוצא את הידיים ואת הרגליים."
"אנחנו בכלל לא אמורים להיות מעורבים," הגבר השני דוחף אצבע לאוזנו ומנענע אותה. "אנחנו ממחלקת התנועה."
"חייבים להתקדם מהר עכשיו." בקולו של האיש יש שמץ של התרגשות. "התקשורת כבר הגיעה לכאן."
"לפחות קווי העזרה פועלים," אומר הקטן יותר, כאילו יש בזה נחמה גדולה. הוא בודק את האצבע שזה עתה שלף מאוזנו בחיפוש אחר אוצרות.
"אני לא מקנאה במשפחות." הביפר של הרופאה מתחיל לצפצף. "זה החלק הכי קשה בעבודה, אני חושבת."
"אני לא יודע," השוטר הג'ינג'י מסיר את כובעו ומשפשף את מצחו. "אני לא יכול לראות את הילדים הקטנים בתאונות הקטלניות, זה מה שהכי קשה בשבילי."
הרופאה בודקת את הביפר ומתכוננת לעזוב. "צריכים אותי למעלה. יכול להיות שבסוף יהיו ארבעה, אני חוששת."
כואב כל כך. שגרתי כל כך. השוטרים נראים קודרים, תוהים על חיים ומוות.
ואז הם עוזבים ולוקחים את הרשימה איתם.
אני הולכת לשירותי הנשים.
אני נשענת על הכיור. הדמעות עדיין לא זולגות. עיניי יבשות וכואבות כל כך, עד שזה נראה בלתי אפשרי. במקום זה, אני שוטפת את פניי במים, וצונחת אל הרצפה כשגבי נשען על הקיר.
החברה הכי טובה שלי מתה. אמילי מתה. ובכל זאת, הם חושבים שזאת אני.
לקחתי את הז'קט שלה. הוא היה הכי קרוב אליי, תלוי על דלת החדר במלון. היא העירה אותי כמעט בבכי. היה לה כאב ראש נורא, היא אמרה לי בהתנצלות, אחת מהמיגרנות שלה, והיא שאלה אם אוכל להביא לה את התרופה שלה מהמכונית. מבולבלת וחצי ישנה, קרטעתי על פני המסדרונות האפלוליים והלא מוכרים לעבר המכונית החשוכה, ולא מצאתי שם את התרופה בכל מקרה — ואז, כשעשיתי את דרכי בחזרה כדי לשאול בקבלה אולי הם יוכלו לעזור, האזעקה החלה לפעול. היא הייתה צורמת ומחוררת את המוח.
האזעקה פעלה — ואני לא יכולתי לחזור לחדר.
הדלת לא נפתחה.
אולי הם טועים? אולי הם החליפו אותה במישהי אחרת.
אבל אני יודעת שהם צודקים. היא ענדה את השרשרת שלי. את התליון עם השם "לורי" חרות מאחור, שהתאים לשמלה הכחולה שהיא לבשה לארוחת הערב. נהגנו להחליף בגדים ותכשיטים מאז שנה א' בלימודים. אמש צחקנו איך התליון מושך את המבטים למטה. לא שהיא הייתה זקוקה לעזרה בתחום הזה.
"את איומה, לורי סמית'," היא אמרה כשטפחתי בעדינות על החזה שלה אחרי שעזרתי לה לענוד את השרשרת.
"לא איומה. קנאית," אמרתי.
ואני יודעת שדלת חדר השינה לא נפתחה. אני ניסיתי לפתוח את הדלת הארורה מבחוץ, והיא הייתה תקועה. הייתי שם, ודחפתי אותה חזק בכתף שלי, עד שהחום הכריח אותי לברוח, לרוץ לחפש עזרה.
אבל איש לא היה יכול לעזור. איש לא בא. העשן היה בלתי נסבל.
אני נעמדת שוב, שוטפת את הפיח מפניי. עיניי נראות ענקיות ביחס לפנים החיוורות. הבזקים מהלילה שעבר עדיין חוזרים אליי.
אמילי. אמילי אהובתי.
וגרוע מכול, אני יודעת שזאת לא הייתה אמורה להיות היא.
אני הייתי המטרה שלהם.
הכול מתחבר עכשיו — הפחד והלחץ של החודשים האחרונים הובילו לזה.
אני מתבוננת במראה וחווה רגע של בהירות. היא נותנת לי סיכוי. במותה, כמו בחייה, החברה הכי טובה שלי מנסה להגן עליי.
אני חייבת לעוף מכאן. לפני שהם יבינו שטעו. לפני שיבינו שאני עדיין בחיים, ואז גם מי שרוצה אותי מתה יבין.
אני יוצאת מהשירותים ויורדת במדרגות לעבר אור היום.
