ספר הקיץ
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ספר הקיץ
מכר
מאות
עותקים
ספר הקיץ
מכר
מאות
עותקים

ספר הקיץ

4.4 כוכבים (21 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

טובה ינסון

טובה ינסון (1914-2001) הייתה סופרת וציירת פינית ממוצא שוודי אשר נודעה בזכות עולם שלם של יצורים אשר בראה, ובראשם משפחת המומינים – אבא, אמא ובנם מומינטרול. ספריה תורגמו ל-34 שפות ונמכרו במיליוני עותקים. כמו כן עובדו לסדרת טלוויזיה מצוירת. 
בתחילת שנות החמישים, ינסן פגשה את המאיירת והמעצבת הגרפית טוליקי פייטילה, שהייתה לבת-זוגה. השתיים חיו ביחד עד יום מותה של ינסון, ושיתפו פעולה גם בחייהן המקצועיים. 

תקציר

אמנית קשישה ונכדתה בת השש מבלות יחד את הקיץ באי קטנטן לחופי פינלנד. שתיהן לומדות בהדרגה להתאים את עצמן זו לזו, על הפחדים, הגחמות והכמיהה לעצמאות של כל אחת מהן, ואהבה עזה אך מאופקת מתעוררת - אהבה שמקיפה לא רק את תושבי האי בתקופת הקיץ אלא את האי עצמו, על סלעיו הטחובים, עצי האשוח סחופי הרוחות והים הלא צפוי שסביבו.
 
"ספר הקיץ" הוא רומן יפהפה וחכם, שופע הומור, מלא שמחה והרפתקאות קטנות. רוחה של טובה ינסון ונסיון חייה משתקפים היטב בספר זה, שהיה האהוב עליה מבין כל היצירות שכתבה למבוגרים.
 
         
הסופרת והאמנית טובה ינסון (2001-1914) ידועה בעיקר כיוצרת סיפורי המומינים, שתורגמו לשלושים וחמש שפות. "ספר הקיץ" הוא אחד מעשרה רומנים שכתבה למבוגרים. הספר נחשב לקלסיקה מודרנית בכל ארצות סקנדינביה.
 
 
"עטרה אופק דומעת מהתרגשות מכל שורה בספרה של טובה ינסון, על מערכת יחסים עדינה וחכמה בין סבתא לנכדתה בקיץ אחד שלא תרצו שייגמר" מרמלדה.
 
"ינסון שוב מפגינה את כישרונה האדיר בדיבובן של דמויות מעולם הילדות, אך לא פחות מכך את הבנתה העמוקה את נפש האדם ללא כל מגבלת גיל." ישראל היום.
 
"רומן מלא הומור מעודן וחוכמה, חוויית קריאה נפלאה ומרוממת רוח." דיילי טלגרף
 
"טובה ינסון ניחנה בגאונות. זהו רומן נפלא, יפהפה וחכם, והוא גם מצחיק מאוד." פיליפ פולמן

פרק ראשון

שחיית בוקר
 
 
זו הייתה שעת בוקר מוקדמת של יום חם מאוד ביולי, אחרי לילה גשום. הסלע החשוף העלה אדים, אבל הטחב והבקיעים היו ספוגי לחות וכל הצבעים העמיקו. בצללי הבוקר הפכה הצמחייה לרגלי המרפסת ליער גשם שופע עלים ופרחים זדוניים, והיה עליה להיזהר לא לשבור אותם בעודה מחפשת. היא כיסתה את פיה בידה וגיששה בפחד מתמיד שמא תאבד את שיווי המשקל.
 
"מה את עושה?" שאלה סופיה הקטנה.
 
"שום דבר," ענתה סבתהּ. "כלומר," הוסיפה בכעס, "אני מחפשת את השיניים התותבות שלי."
 
הילדה ירדה מהמרפסת ושאלה בנימה עניינית: "איפה הן נפלו לך?"
 
"כאן," השיבה. "עמדתי בדיוק שם והן נפלו איפשהו בין האדמוניות."
 
הן חיפשו יחד.
 
"תני לי לחפש," אמרה סופיה. "את לא עומדת על הרגליים. זוזי."
 
היא התכופפה מתחת לגג הפורח של הגינה וזחלה בין הגבעולים הירוקים. כאן למטה, על האדמה השחורה הרכה, הכול היה יפה ומסתורי. והנה השיניים מונחות שם, בלבן וּורוד, מלוא הפה שיניים זקנות.
 
"מצאתי!" צעקה הילדה והזדקפה. "תכניסי אותן לפֶּה!"
 
"אבל אסור לך להסתכל," אמרה סבתא, "זה עניין פרטי."
 
סופיה החזיקה את השיניים מאחורי הגב.
 
"אני רוצה להסתכל," אמרה.
 
וסבתהּ הכניסה את השיניים לפיה בצליל נקישה. תנועותיה היו מיומנות, ולמען האמת זה לא היה סיפור גדול.
 
"מתי תמותי?" שאלה הילדה.
 
וסבתא השיבה: "בקרוב. אבל זה לא נוגע לך בכלל."
 
"למה?" שאלה הנכדה.
 
היא לא ענתה, רק טיפסה על הסלע והמשיכה לעבר הנקיק.
 
"אסור ללכת לשם!" צעקה סופיה.
 
הזקנה ענתה לה בלגלוג: "אני יודעת. לשתינו אסור ללכת לנקיק, אבל עכשיו בכל זאת נלך כי אבא שלך ישן והוא לא יודע על זה."
 
הן פסעו על הסלע. הטחב היה חלקלק, השמש כבר טיפסה כברת דרך בשמים ועכשיו הכול העלה אדים. האי כולו נמלא ערפל זוהר והיה יפה להפליא.
 
"יחפרו לך בור?" שאלה הילדה בחביבות.
 
"כן," ענתה. "בור גדול." והוסיפה בערמומיות: "גדול כל־כך שיהיה מקום לכולנו."
 
"למה?" שאלה הילדה.
 
הן הוסיפו להתקדם לעבר הכֵּף.
 
"אף פעם לא הלכתי רחוק כל־כך," אמרה סופיה. "ואת?"
 
"לא," ענתה סבתהּ.
 
הן הלכו עד הקצה, במקום שבו הצוק ירד אל המים במדרגות אבן משחירות שהלכו ונעלמו בתוך החשכה. כל צעד בדרך למטה אל החושך היה מתוחם בגדילי אצות ירוקים־בהירים, שנסחפו אנה ואנה עם תנודות המים.
 
"אני רוצה לשחות," אמרה הילדה. היא ציפתה להתנגדות אך זו לא באה. היא התפשטה, לאט־לאט ובחשש. אי אפשר לסמוך על מי שפשוט נותן לכול לקרות. היא טבלה את רגליה במים ואמרה: "הם קרים."
 
"מובן שהם קרים," השיבה האישה הזקנה שמחשבותיה נדדו למקום אחר. "לְמה ציפית?"
 
הילדה החליקה פנימה עד שהמים הגיעו למותניה וחיכתה בדריכות.
 
"שׂחי," אמרה סבתהּ. "הרי את יודעת לשחות."
 
זה עמוק, חשבה סופיה, סבתא שכחה שאף פעם לא שחיתי במים עמוקים בלי שמישהו ילווה אותי. ולכן שבה ועלתה, התיישבה על הסלע והכריזה: "נראה שהיום יהיה יום יפה."
 
השמש טיפסה גבוה בשמים. האי כולו והים זהרו. האוויר היה קליל ביותר.
 
"אני יודעת לצלול," אמרה סופיה. "את יודעת מה מרגישים כשצוללים?"
 
סבתהּ השיבה: "מובן שאני יודעת. מרפים מהכול, לוקחים תנופה ופשוט צוללים. אשכולות האצות מלטפים את הרגליים, האצות חומות והמים צלולים, בהירים יותר למעלה ומלאים בועות. את גולשת, עוצרת את הנשימה וגולשת ומתהפכת ועולה כלפי מעלה, מניחה לגופך להתרומם ולנשוף את האוויר החוצה, ואז את צפה, פשוט צפה."
 
"וכל הזמן העיניים פקוחות," אמרה סופיה.
 
"כמובן. אף אחד לא צולל בעיניים עצומות."
 
"את מאמינה שאני יודעת לצלול גם אם לא אראה לך?" שאלה הילדה.
 
"כן, בהחלט," השיבה סבתא. "עכשיו תתלבשי כדי שנספיק להגיע הביתה לפני שהוא יתעורר."
 
עייפות ראשונה החלה להשתלט עליה. כשנגיע הביתה, חשבה, כשנחזור, אני חושבת שאתפוס תנומה. ואני מוכרחה לזכור להגיד לו שהילדה הזאת עדיין מפחדת ממים עמוקים.

טובה ינסון

טובה ינסון (1914-2001) הייתה סופרת וציירת פינית ממוצא שוודי אשר נודעה בזכות עולם שלם של יצורים אשר בראה, ובראשם משפחת המומינים – אבא, אמא ובנם מומינטרול. ספריה תורגמו ל-34 שפות ונמכרו במיליוני עותקים. כמו כן עובדו לסדרת טלוויזיה מצוירת. 
בתחילת שנות החמישים, ינסן פגשה את המאיירת והמעצבת הגרפית טוליקי פייטילה, שהייתה לבת-זוגה. השתיים חיו ביחד עד יום מותה של ינסון, ושיתפו פעולה גם בחייהן המקצועיים. 

סקירות וביקורות

תרופת סבתא אם רק תתנו לו, 'ספר הקיץ' של טובה ינסון ייקח אתכם בדיוק למקום שבו בני אדם צריכים להיות.

טובה ינסון

זהו ספר חסר חשיבות. לא קשור לכלום. הסיפור, אם יש כזה, מתרחש מזמן, על אי קטנטן בפינלנד והוא רלוונטי לחיים שלכם בדיוק כמו אי קטנטן בפינלנד. בדיוק משום כך הוא חשוב. האם האסקפיסט הוא זה המתחמק משטף החדשות, או זה המסיט עיניו מפחדיו, מתשוקותיו ומהיותו בן תמותה ובוחר להתעניין בהרכב הממשלה הנוכחית? מיהו זה שמישיר מבט אל העולם? 'ספר הקיץ' הוא אכן הבריחה המושלמת ממרקחת המרשתת, מהבלי העולם הזה. אם תתנו לו, הוא ייקח אתכם מ"החיים עצמם" אל החיים עצמם.

עשרים ואחד פרקים, סיפורים קצרים וצלולים העומדים בפני עצמם, חלקם נושאים כמעט אופי של משל, המגוללים קיץ אחד על האי בארכיפלג פלינגה שבפינלנד, שאליו נסעה הסופרת עם משפחתה מאז שהייתה ילדה. גיבורות הספר הן סבתא וילדה - דמות הסבתא נשענת על אמה של המחברת, סיגנה המרס - טן-ינסון, שהייתה מאיירת שוודית מצליחה, ונכדתה סופיה היא בת דמותה של בת אחיה של המחברת.

טובה ינסון ידועה כמובן בזכות סדרת ספרי המומינים שכתבה ואיירה לילדים, אבל היא כתבה גם לא מעט רומנים למבוגרים. 'ספר ‭ ,'הקיץ‬ שיצא ‭ ,1972-ב‬ הוא אחד מהם, אך זה אינו "ספר מבוגרים" קלאסי: השפה בהירה, העלילות אינן כרוכות במין או באלימות או בשאר נושאים "של גדולים‭,"‬ ויש בו אפילו איורים נפלאים מאת הסופרת, שכידוע החלה את דרכה כאמנית. לאיזה גיל הוא מיועד? האם הוא לילד שבתוכך? אולי לזקן שתהיה? התשובה היא ככל הנראה, לאדם שבתוכך. לנקודה הבהירה יותר שבך. זו שבה אתה מפוחד כילד מהבלתי ידוע ומפוחד כק - שיש מהידוע. זו שבה אתה מצליח, כבשני הקצוות של החיים - להשתאות על עצם קיומם.

הגיבורות ושאר האנשים בספר אחרים מאיתנו. אופיים חושל על ידי מזג אוויר. בישראל, שבה האדם שולט בטבע ומכניע אותו בנשיפה, אין משמעות לעונות השנה, פרט לעלייה במכירות המז - גנים. הקיץ אינו שפע ואשדי אור, והחורף הממתין אינו נושא עימו את האיום הסימבולי נוסח 'משחקי הכס' ‭ .WINTER IS COMING -‬ כך, האי עצמו, הטבע וכוחותיו הם דמויות מפתח ב'ספר ‭ ,'הקיץ‬ ונו - שאים אקולוגיים רבים משורגים בין דפיו. אבל ינסון, כמאסטר-זן הסוטר לנזירו ההוגה במשמעות החיים, מונעת מאיתנו להצטעף בהאדרת טבע מזויפת. כבר בעמוד הראשון, בין השיחים, בטבע הלח והשופע של האי הפיני, בין "הפרחים הזדוניים‭,"‬ מסתתרות, מכל הדברים בעולם, שיניים תותבות. בדומה לאוזן הכרותה המתגלה בדשא בסצנת הפתיחה של הסרט 'קטיפה כחולה' ומעידה על הרוע הרוחש מתחת לשלוות הפרווורים, השיניים התותבות הן האמת שמחכה מתחת לקלישאות על הטבע. הגרמפיות של הסבתא ונכדתה- שלעיתים משחקות יחד ולעיתים נוהמות זו על זו בבוטות - היא חלק מהטבע. גם הטבע הוא גרמפי. סבתא פורצת לביתו של השכן החדש, אתם מכירים אותו: זה שקבע את ביתו על קו החוף, בלב הנוף של כולם, זה ש"כל מה שיש לו גדול מדי‭." ‬ דרך דמותו היא מבחינה בין אנשי הטבע לאוהבי הטבע. אנשי הטבע לא מתעסקים ברגשותיהם כלפיו, הם חיים בו. רק אלו הבאים מן החוץ מסוגלים לספר שהם נמשכים "אל הטבע הבתולי‭,"‬ הפרימיטיבי, אל "השממה והבדידות‭."‬ ינסון חומקת מכל סוג של התייפייפות נפש. אפילו בית השכן, המחריד את הנוף, נעשה כר להרהורים ול- מחשבות, ככל הפרעה אחרת.

כביש חדש נסלל לפתע ביער הטחוב, ומחליף את השביל הישן והנפתל. סופיה, הנכדה, צועדת כעת בכביש החדש "שנראה ארוך בהרבה מהישן‭."‬ הבחנה כל כך דקה ומושלמת על קדמה - על כל מה שעשה האדם כדי לקצר את הדרכים, כדי לקרב את המרחק וכדי לייצר עוד זמן, ואיך, באורח פלא, התוצאה כפי שהיא מורגשת בפועל - הפוכה. הדרכים הסלולות נחוות כארוכות יותר, וערימות הזמן הפנוי שצריכות היו להיות לנו בזכות כל המצאותינו המשוכללות – נעלמות באורח פלא.

ינסון חכמה, מצחיקה ודווקאיסטית כרונית (כאותו סגול מרגיז בשמה שהופך אותה, עבור הקורא הישראלי, מטובָה לטובֶה) ותכונותיה אלו נוכחות בכל עמוד כמעט, למשל בקביעה של סבתא: "אף אדם מחונך אינו יורד לחוף אי של אדם אחר כשזה אינו בבית. אך אם הוא תולה כרזה, בכל זאת יורדים, כי זאת קריאת תיגר‭."‬ או בתיאורו של אריקסון כאדם ש"כשדיברו עליו או חשבו עליו, אך טבעי היה לשאת עיניים ולהשקיף לים‭."‬

 המוות - הן מות אמה של סופיה שמוזכר בשורה אחת, והן מותה הקרב של סבתא - מרחף מעל הספר כמו נתז ערפילי. במהלך פגישה עם חבר ותיק, מצטערת סבתא על כך שמעולם לא ניהלו שיחה אינטליגנטית על המוות, מכיוון ש"תמיד היו או צעירים מדי או שהיו זקנים מדי או שלא היה להם זמן‭."‬ נראה שהקביעה הזו נכונה גם לגבי קריאה ב'ספר הקיץ' עצמו.

שרון קנטור

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

שרון קנטור ידיעות אחרונות 15/05/2015 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

תרופת סבתא אם רק תתנו לו, 'ספר הקיץ' של טובה ינסון ייקח אתכם בדיוק למקום שבו בני אדם צריכים להיות.

טובה ינסון

זהו ספר חסר חשיבות. לא קשור לכלום. הסיפור, אם יש כזה, מתרחש מזמן, על אי קטנטן בפינלנד והוא רלוונטי לחיים שלכם בדיוק כמו אי קטנטן בפינלנד. בדיוק משום כך הוא חשוב. האם האסקפיסט הוא זה המתחמק משטף החדשות, או זה המסיט עיניו מפחדיו, מתשוקותיו ומהיותו בן תמותה ובוחר להתעניין בהרכב הממשלה הנוכחית? מיהו זה שמישיר מבט אל העולם? 'ספר הקיץ' הוא אכן הבריחה המושלמת ממרקחת המרשתת, מהבלי העולם הזה. אם תתנו לו, הוא ייקח אתכם מ"החיים עצמם" אל החיים עצמם.

עשרים ואחד פרקים, סיפורים קצרים וצלולים העומדים בפני עצמם, חלקם נושאים כמעט אופי של משל, המגוללים קיץ אחד על האי בארכיפלג פלינגה שבפינלנד, שאליו נסעה הסופרת עם משפחתה מאז שהייתה ילדה. גיבורות הספר הן סבתא וילדה - דמות הסבתא נשענת על אמה של המחברת, סיגנה המרס - טן-ינסון, שהייתה מאיירת שוודית מצליחה, ונכדתה סופיה היא בת דמותה של בת אחיה של המחברת.

טובה ינסון ידועה כמובן בזכות סדרת ספרי המומינים שכתבה ואיירה לילדים, אבל היא כתבה גם לא מעט רומנים למבוגרים. 'ספר ‭ ,'הקיץ‬ שיצא ‭ ,1972-ב‬ הוא אחד מהם, אך זה אינו "ספר מבוגרים" קלאסי: השפה בהירה, העלילות אינן כרוכות במין או באלימות או בשאר נושאים "של גדולים‭,"‬ ויש בו אפילו איורים נפלאים מאת הסופרת, שכידוע החלה את דרכה כאמנית. לאיזה גיל הוא מיועד? האם הוא לילד שבתוכך? אולי לזקן שתהיה? התשובה היא ככל הנראה, לאדם שבתוכך. לנקודה הבהירה יותר שבך. זו שבה אתה מפוחד כילד מהבלתי ידוע ומפוחד כק - שיש מהידוע. זו שבה אתה מצליח, כבשני הקצוות של החיים - להשתאות על עצם קיומם.

הגיבורות ושאר האנשים בספר אחרים מאיתנו. אופיים חושל על ידי מזג אוויר. בישראל, שבה האדם שולט בטבע ומכניע אותו בנשיפה, אין משמעות לעונות השנה, פרט לעלייה במכירות המז - גנים. הקיץ אינו שפע ואשדי אור, והחורף הממתין אינו נושא עימו את האיום הסימבולי נוסח 'משחקי הכס' ‭ .WINTER IS COMING -‬ כך, האי עצמו, הטבע וכוחותיו הם דמויות מפתח ב'ספר ‭ ,'הקיץ‬ ונו - שאים אקולוגיים רבים משורגים בין דפיו. אבל ינסון, כמאסטר-זן הסוטר לנזירו ההוגה במשמעות החיים, מונעת מאיתנו להצטעף בהאדרת טבע מזויפת. כבר בעמוד הראשון, בין השיחים, בטבע הלח והשופע של האי הפיני, בין "הפרחים הזדוניים‭,"‬ מסתתרות, מכל הדברים בעולם, שיניים תותבות. בדומה לאוזן הכרותה המתגלה בדשא בסצנת הפתיחה של הסרט 'קטיפה כחולה' ומעידה על הרוע הרוחש מתחת לשלוות הפרווורים, השיניים התותבות הן האמת שמחכה מתחת לקלישאות על הטבע. הגרמפיות של הסבתא ונכדתה- שלעיתים משחקות יחד ולעיתים נוהמות זו על זו בבוטות - היא חלק מהטבע. גם הטבע הוא גרמפי. סבתא פורצת לביתו של השכן החדש, אתם מכירים אותו: זה שקבע את ביתו על קו החוף, בלב הנוף של כולם, זה ש"כל מה שיש לו גדול מדי‭." ‬ דרך דמותו היא מבחינה בין אנשי הטבע לאוהבי הטבע. אנשי הטבע לא מתעסקים ברגשותיהם כלפיו, הם חיים בו. רק אלו הבאים מן החוץ מסוגלים לספר שהם נמשכים "אל הטבע הבתולי‭,"‬ הפרימיטיבי, אל "השממה והבדידות‭."‬ ינסון חומקת מכל סוג של התייפייפות נפש. אפילו בית השכן, המחריד את הנוף, נעשה כר להרהורים ול- מחשבות, ככל הפרעה אחרת.

כביש חדש נסלל לפתע ביער הטחוב, ומחליף את השביל הישן והנפתל. סופיה, הנכדה, צועדת כעת בכביש החדש "שנראה ארוך בהרבה מהישן‭."‬ הבחנה כל כך דקה ומושלמת על קדמה - על כל מה שעשה האדם כדי לקצר את הדרכים, כדי לקרב את המרחק וכדי לייצר עוד זמן, ואיך, באורח פלא, התוצאה כפי שהיא מורגשת בפועל - הפוכה. הדרכים הסלולות נחוות כארוכות יותר, וערימות הזמן הפנוי שצריכות היו להיות לנו בזכות כל המצאותינו המשוכללות – נעלמות באורח פלא.

ינסון חכמה, מצחיקה ודווקאיסטית כרונית (כאותו סגול מרגיז בשמה שהופך אותה, עבור הקורא הישראלי, מטובָה לטובֶה) ותכונותיה אלו נוכחות בכל עמוד כמעט, למשל בקביעה של סבתא: "אף אדם מחונך אינו יורד לחוף אי של אדם אחר כשזה אינו בבית. אך אם הוא תולה כרזה, בכל זאת יורדים, כי זאת קריאת תיגר‭."‬ או בתיאורו של אריקסון כאדם ש"כשדיברו עליו או חשבו עליו, אך טבעי היה לשאת עיניים ולהשקיף לים‭."‬

 המוות - הן מות אמה של סופיה שמוזכר בשורה אחת, והן מותה הקרב של סבתא - מרחף מעל הספר כמו נתז ערפילי. במהלך פגישה עם חבר ותיק, מצטערת סבתא על כך שמעולם לא ניהלו שיחה אינטליגנטית על המוות, מכיוון ש"תמיד היו או צעירים מדי או שהיו זקנים מדי או שלא היה להם זמן‭."‬ נראה שהקביעה הזו נכונה גם לגבי קריאה ב'ספר הקיץ' עצמו.

שרון קנטור

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

שרון קנטור ידיעות אחרונות 15/05/2015 לקריאת הסקירה המלאה >
ספר הקיץ טובה ינסון
שחיית בוקר
 
 
זו הייתה שעת בוקר מוקדמת של יום חם מאוד ביולי, אחרי לילה גשום. הסלע החשוף העלה אדים, אבל הטחב והבקיעים היו ספוגי לחות וכל הצבעים העמיקו. בצללי הבוקר הפכה הצמחייה לרגלי המרפסת ליער גשם שופע עלים ופרחים זדוניים, והיה עליה להיזהר לא לשבור אותם בעודה מחפשת. היא כיסתה את פיה בידה וגיששה בפחד מתמיד שמא תאבד את שיווי המשקל.
 
"מה את עושה?" שאלה סופיה הקטנה.
 
"שום דבר," ענתה סבתהּ. "כלומר," הוסיפה בכעס, "אני מחפשת את השיניים התותבות שלי."
 
הילדה ירדה מהמרפסת ושאלה בנימה עניינית: "איפה הן נפלו לך?"
 
"כאן," השיבה. "עמדתי בדיוק שם והן נפלו איפשהו בין האדמוניות."
 
הן חיפשו יחד.
 
"תני לי לחפש," אמרה סופיה. "את לא עומדת על הרגליים. זוזי."
 
היא התכופפה מתחת לגג הפורח של הגינה וזחלה בין הגבעולים הירוקים. כאן למטה, על האדמה השחורה הרכה, הכול היה יפה ומסתורי. והנה השיניים מונחות שם, בלבן וּורוד, מלוא הפה שיניים זקנות.
 
"מצאתי!" צעקה הילדה והזדקפה. "תכניסי אותן לפֶּה!"
 
"אבל אסור לך להסתכל," אמרה סבתא, "זה עניין פרטי."
 
סופיה החזיקה את השיניים מאחורי הגב.
 
"אני רוצה להסתכל," אמרה.
 
וסבתהּ הכניסה את השיניים לפיה בצליל נקישה. תנועותיה היו מיומנות, ולמען האמת זה לא היה סיפור גדול.
 
"מתי תמותי?" שאלה הילדה.
 
וסבתא השיבה: "בקרוב. אבל זה לא נוגע לך בכלל."
 
"למה?" שאלה הנכדה.
 
היא לא ענתה, רק טיפסה על הסלע והמשיכה לעבר הנקיק.
 
"אסור ללכת לשם!" צעקה סופיה.
 
הזקנה ענתה לה בלגלוג: "אני יודעת. לשתינו אסור ללכת לנקיק, אבל עכשיו בכל זאת נלך כי אבא שלך ישן והוא לא יודע על זה."
 
הן פסעו על הסלע. הטחב היה חלקלק, השמש כבר טיפסה כברת דרך בשמים ועכשיו הכול העלה אדים. האי כולו נמלא ערפל זוהר והיה יפה להפליא.
 
"יחפרו לך בור?" שאלה הילדה בחביבות.
 
"כן," ענתה. "בור גדול." והוסיפה בערמומיות: "גדול כל־כך שיהיה מקום לכולנו."
 
"למה?" שאלה הילדה.
 
הן הוסיפו להתקדם לעבר הכֵּף.
 
"אף פעם לא הלכתי רחוק כל־כך," אמרה סופיה. "ואת?"
 
"לא," ענתה סבתהּ.
 
הן הלכו עד הקצה, במקום שבו הצוק ירד אל המים במדרגות אבן משחירות שהלכו ונעלמו בתוך החשכה. כל צעד בדרך למטה אל החושך היה מתוחם בגדילי אצות ירוקים־בהירים, שנסחפו אנה ואנה עם תנודות המים.
 
"אני רוצה לשחות," אמרה הילדה. היא ציפתה להתנגדות אך זו לא באה. היא התפשטה, לאט־לאט ובחשש. אי אפשר לסמוך על מי שפשוט נותן לכול לקרות. היא טבלה את רגליה במים ואמרה: "הם קרים."
 
"מובן שהם קרים," השיבה האישה הזקנה שמחשבותיה נדדו למקום אחר. "לְמה ציפית?"
 
הילדה החליקה פנימה עד שהמים הגיעו למותניה וחיכתה בדריכות.
 
"שׂחי," אמרה סבתהּ. "הרי את יודעת לשחות."
 
זה עמוק, חשבה סופיה, סבתא שכחה שאף פעם לא שחיתי במים עמוקים בלי שמישהו ילווה אותי. ולכן שבה ועלתה, התיישבה על הסלע והכריזה: "נראה שהיום יהיה יום יפה."
 
השמש טיפסה גבוה בשמים. האי כולו והים זהרו. האוויר היה קליל ביותר.
 
"אני יודעת לצלול," אמרה סופיה. "את יודעת מה מרגישים כשצוללים?"
 
סבתהּ השיבה: "מובן שאני יודעת. מרפים מהכול, לוקחים תנופה ופשוט צוללים. אשכולות האצות מלטפים את הרגליים, האצות חומות והמים צלולים, בהירים יותר למעלה ומלאים בועות. את גולשת, עוצרת את הנשימה וגולשת ומתהפכת ועולה כלפי מעלה, מניחה לגופך להתרומם ולנשוף את האוויר החוצה, ואז את צפה, פשוט צפה."
 
"וכל הזמן העיניים פקוחות," אמרה סופיה.
 
"כמובן. אף אחד לא צולל בעיניים עצומות."
 
"את מאמינה שאני יודעת לצלול גם אם לא אראה לך?" שאלה הילדה.
 
"כן, בהחלט," השיבה סבתא. "עכשיו תתלבשי כדי שנספיק להגיע הביתה לפני שהוא יתעורר."
 
עייפות ראשונה החלה להשתלט עליה. כשנגיע הביתה, חשבה, כשנחזור, אני חושבת שאתפוס תנומה. ואני מוכרחה לזכור להגיד לו שהילדה הזאת עדיין מפחדת ממים עמוקים.