עבדים היינו - פרולוג
הגשם מכה על תריסי החלונות בעליית הגג. אני רועדת מקור, ישובה - שכובה, מכווצת על "מיטתי" — שמיכה מקופלת המונחת על רצפת העץ. לשם מה כל הסבל הזה? אני מהרהרת ביני לבין עצמי. אנו נמצאים כאן בעליית הגג החשוכה. ששה אנשים היושבים ללא מעש במשך כל שעות היום הארוכות. חיים בציפייה חסרת תוחלת לסיומו של עוד יום. אם ניתן בכלל, לקרוא לכך חיים. איננו רשאים לשוחח בינינו בצורה רגילה, רק להתלחש.. ששה אנשים הממתינים כל היום ל.. למה בעצם? האם יגיעו אי פעם ימים טובים יותר?
אני מביטה סביבי בעצב. בפינה האפילה שולחן, לידו כיסא ניצב על סמרטוטים כדי להפחית את הרעש.. הבית ישן מאד. הקולות חודרים, אוזניים לכותל.. בפינה האחרת כיסא נוח פשוט מהסוג שנועד לשזוף בחוף הים. האין זה מוזר? כיסא שיזוף בעליית גג קרה וחשוכה! כבר למעלה משנה לא יצאו ששת האנשים לרחוב, לאור השמש. אינם זוכרים כלל את מראה שפת הים…. כאן בעליית הגג זוכה הכיסא העלוב לחשיבות מופלגת. אבי ואמי שמחים להשתמש בו לסירוגין. הם כבר זקנים.. אינם מסוגלים לשבת כל היום על כיסא קשה…
קול צעדים נשמע על מדרגות העץ החורקות המובילות לעליית הגג. לוח העץ החוסם את הפתח מתרומם ומופיע ראש. זו בעלת הבית המביאה את ארוחת הערב. פסק זמן מיוחל באין סוף חד גוני. היא לא מביאה הרבה.. מלחמה משתוללת בחוץ, המנות זעירות...
לאחר הארוחה אני חוזרת, מדוכאת, לשבת על השמיכה. חלק נוסף בשגרת יומנו הארוכה הסתיים. אני שבה ושוקעת במחשבות שחורות. לפתע אני נרעדת. קול זרם מים ששובר את הדממה מבהיל אותי וקוטע את מחשבותיי.
כן, גם במצב הזה לאנשים יש צרכים, זה אנושי.. אין מה לעשות. אך בכל זאת זה מעצבן. אני כלואה כל היום בחדר ובו ששה אנשים הנמצאים כל הזמן יחד. ללא כל פרטיות, נאלצת להיות נוכחת בכל. בפינה ליד האשנב יש שני דליים מכוסים בעיתונים ושמיכות. שני דליים אינם יותר מדי לתצרוכת יומית של ששה אנשים.
אני נאנחת ופותחת ספר. מתאמצת לשווא להבין את המילים שאני קוראת.. שוב מפריעות לי הלחישות הרמות של אבי בעת משחק הקלפים עם נכדו דוד, בני הצעיר בן השש־עשרה. קלפים אינם עיסוק רציני עבורו אך כך חולף הזמן מהר יותר וזה מה שחשוב. אבי אינו מסוגל לקרוא כל היום ודוד חש מחויבות לסייע לסבו הזקן להעביר את הזמן.
איני מצליחה להתרכז. הלחישות מפריעות לי. אני תוחבת את אצבעותיי לאוזני... זה לא עוזר. אני שומעת את רשרוש הקלפים ואת הלחישות.. כולי פקעת עצבים. איני יכולה יותר, אלה אינם חיים!
הגשם הולך ומתחזק. מוטב כך. כאשר בלב פנימה אפילה וייאוש, עדיף מזג אויר סגרירי וגשום על פני שמים כחולים ושמש זורחת.
עוד שלוש וחצי שעות נותרו עד שנוכל שוב להיכנס למיטות. הלילות.. הלילות נהדרים, אם אפשר עוד למצוא משהו נהדר בצורת קיום זו. אך בבוקר.. כל בוקר מחדש תוקפת אותי תחושת ייאוש לנוכח הידיעה שהתעוררתי שוב לעוד יום אפור וחסר מעש. כל יום נראה ארוך ללא סוף. למרות זאת, איך שהוא היום עובר…
"שקט!" לוחשת לפתע מרים אחותי, "וון דלן".
השער למטה נפתח בחריקה ונשמע קול גבר. פירוש הדבר שוון דלן מגיע לביקורו היומי. אנו חייבים להיזהר עוד יותר. לא לזוז.. גם לא להתלחש. אני רואה שמרים מסתכלת לכיוון הדלי שבפינה.
"משונה, איך הוא משפיע עלי" — היא לוחשת.
בתי חיה מהסה אותה "אינך יכולה עכשיו".. אנו ממתינים בדממה.
לפתע נשמע קול שיעול.. אבי, בפנים חיוורות, מנסה לשווא להחניקו.
"שקט" לוחשת לעברו מרים, "אם וון דלן יגלה, הוא יסגיר אותנו".
"איני יכול לנשום" גונח אבי.
"אלוהים" נאנחת אמי, "שב בשקט יעקב!".
"שקט!" לוחשת חיה בכעס לעבר שניהם.
אני מקווה שוון דלן לא שומע את הלחישות שלנו. האינו חושב ללכת? כבר יותר משעה אני שוכבת ללא תנועה על שמיכתי. עצמותיי כבר מתחילות לכאוב..
"איני יכולה יותר" לוחשת מרים, "אינני מסוגלת לעמוד בכך".
לאחר זמן שנדמה כנצח אנו שומעים אותו קם ולאחר מכן סוף סוף חריקת השער המיוחלת. מרים כבר יושבת על הדלי.. עוד פרק בשגרת היום מאחורינו.
אבי הזקן מסתכל בשעונו "תודה לאל" הוא אומר, "עוד יום עבר".
אני מתבוננת בו וחשה רחמים. אבא, בן שבעים ושלוש, יושב רועד מקור ליד השולחן בחדר המחשיך. כמה מילדיו ונכדיו אבדו במחנות והוא נדון לחיים עלובים, כאסיר בעליית הגג. אפילו להשתעל אסור לו. בעצם, עוד טוב לו. גורלו עדיף על גורלם של בני גילו שאולצו לצאת למחנה ונשלחו משם. מי יודע לאן?
מלמטה נשמע קול הוילונות הנסגרים. אות הוא שמותר לנו כעת לרדת.
אחד אחר השני, יורדים כולנו במדרגות. לאט ובשקט.. שלא יישמעו הצעדים. מוכרחים לרוקן את הדליים ולמלא מחדש את דלי מי הרחצה.
סוף סוף אני יכולה לשכב במיטתי. זה הרגע לו ייחלתי כל היום. חיה ישנה איתי תחת אותה שמיכה. היא שוכבת חסרת מנוח. בכל פעם שהיא מתהפכת, גם אני נאלצת להתהפך..
"ילדונת, כמה שגופך קר" — אני חשה את מגע רגליה הקרות בגופי.
"רגלי קפואות" לוחשת חיה.
גם כאן אנו לוחשות, חדר המיטות של השכנים נמצא ממש לידנו..
כעבור זמן מה אני שומעת את נשימתו השקטה של דוד. גם חיה נרדמה. אני נותרתי לבדי עם מחשבותיי..
אני רואה לפני את פניה של בטי, בתי הגדולה. היכן את ילדתי? האם עודך בחיים? איך בני אדם יכולים להיות כל כך אכזריים. בעלי וילדתי.. הגעגועים מתגברים עלי. אני בוכה וכובשת את פני בכרית. "הארי, הארי" אני לוחשת, "אנא, חזור אלי. אינני יכולה להמשיך בלעדיך". דמעותיי החמות יורדות על לחיי. אני קופצת את ידי. "אלוהים, עשה לכך סוף", אני מתפללת. "החזר את כולם בריאים, סיים את הזוועה הזאת.. "
יגעה עד מוות, עייפה מחוסר מעש ומציפייה לבלתי נודע, אני שומעת את חיה נאנחת לידי בשנתה. לישון.. לישון.. לישון ולא להתעורר עוד.
