שלוש שנים נמשך הלילה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שלוש שנים נמשך הלילה
מכר
מאות
עותקים
שלוש שנים נמשך הלילה
מכר
מאות
עותקים

שלוש שנים נמשך הלילה

5 כוכבים (7 דירוגים)

עוד על הספר

חנה הרצברג-פינס

חנה פינס, לימים הרצברג, נולדה בשנת 1924 בעיירה זבולה (Zwolle), הולנד. אביה ליאו פינס (Leo Pines) היה מראשי התנועה הציונית בעיירה. בשנת 1942 הוא נתפס ונשלח למחנה וסטרבורק (Westerbork) יחד עם אחותה אוולין – לינקה פינס (Evelin – Linka Pines). לאחר לבטים רבים החליטה האם נעמי פינס לבית אנהולט (Naomi Pines nee Anholt) לרדת למסתור בעקבות החשש שבקרוב יגורשו גם יתר בני המשפחה. היא ושני ילדיה - חנה ויהודה (Jehuda Pines) – מצאו מקלט אצל משפחה נוצרית, שהסכימה להחביאם בעליית הגג. לאחר זמן מה הצטרפו אליהם גם הוריה - עמנואל אנהולט (Emanuel Anholt) וחנה אנהולט לבית ריינדורף (Hana Anholt nee Reindorf) - ואחותה של האם - בלה אנהולט (Bella Anholt). בעודם מסתגלים לחיים במסתור קיבלו בני המשפחה מכתב מאוולין: "היום אחרי המשלוח הנוסף כבר לא מצאתי את אבא בצריף... מחר כנראה גם אני יוצאת. קשה להשלים עם המחשבה, אך כנראה הנאות החיים לא נועדו לנו... אמא יקרה, זה סוף הדרך. אני תיארתי לי אותו אחרת...". אוולין גורשה לפולין ונספתה ב – 1943 בבירקנאו (Birkenau), אביה ליאו נרצח באושוויץ (Auschwitz) ב – 1942. חנה ובני משפחתה שהו במסתור במשך כשלוש שנים, עד לסיום המלחמה. ביומן שהיא כתבה במסתור, ולו קראה "Slaven Waren Wij" (עבדים היינו), תיארה חנה בפירוט את הלבטים ואת החששות שליוו אותם כל אותן שנים ובתקופה שקדמה לכך. היא בחרה לכתוב את היומן מנקודת ראותה של האם. לקראת סוף המלחמה נאלצו בני המשפחה להחליף את מקום המסתור בסיוע המחתרת ההולנדית. "כעת אי אפשר לעצור אותנו. אנו רצים אל הדלת. אנו רוצים לצאת", כתבה חנה ביום סיום המלחמה, באפריל 1945. 

תקציר

במלחמת העולם השנייה הושמדה כמעט כל יהדות הולנד. המעטים ששרדו, הצליחו להינצל הודות לתושייתם ואומץ ליבם. זהו סיפורה של משפחה יהודיה ששרדה את תקופת השואה ומצאה מקלט בבית של נוצרים הולנדים אשר הסתירו ששה מבני המשפחה בעליית הגג של ביתם.
לאחר שבעלה ובתה הבכורה נעצרו בידי הגרמנים ונשלחו למחנות הכפייה, מחליטה האם שנותרה בגפה, להציל את בני משפחתה הנותרים ולרדת למחתרת. האם ושני ילדיה, אחותה ושני הוריה מחפשים מקלט ומוצאים משפחה נוצרית המוכנה לאכסן אותם בהיחבא לתקופת המלחמה. 
הספר מתאר ברגישות רבה את המאורעות שקדמו לירידה למחתרת ואת סיפור השהייה הארוכה בת שלוש השנים של בני המשפחה בעליית הגג.
הסיפור המופלא גדוש ומלא אירועים מסמרי שיער שעברו על הששה בתקופת המלחמה. הסיפור מבטא היטב את גבורתה של האם שנלחמה על חיי משפחתה באומץ לב ובנחישות רבה והצליחה לבסוף להצילה. הספר הנקרא בנשימה עצורה מביא לא אחת את הקורא לפרץ רגשות.
הרומן מבוסס על סיפור אוטוביוגרפי אמיתי, כתוב באופן לא שגרתי בזמן הווה וזאת כיוון שהספר נכתב למעשה תוך כדי המלחמה. הסופרת, חנה הרצברג-פינס, החלה בכתיבתו זמן קצר לאחר שהמשפחה ירדה למחתרת כשהייתה בת תשע עשרה וסיימה את כתיבתו ביום השחרור בהיותה בת עשרים ואחת. הסופרת בחרה לתאר את המאורעות מזווית הראיה של אם המשפחה.
הרומן יצא לאור בהולנד בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת. הספר תורגם לעברית ויצא במהדורה מודפסת בשנת 2001.

פרק ראשון

עבדים היינו - פרולוג
 
 
הגשם מכה על תריסי החלונות בעליית הגג. אני רועדת מקור, ישובה - שכובה, מכווצת על "מיטתי" — שמיכה מקופלת המונחת על רצפת העץ. לשם מה כל הסבל הזה? אני מהרהרת ביני לבין עצמי. אנו נמצאים כאן בעליית הגג החשוכה. ששה אנשים היושבים ללא מעש במשך כל שעות היום הארוכות. חיים בציפייה חסרת תוחלת לסיומו של עוד יום. אם ניתן בכלל, לקרוא לכך חיים. איננו רשאים לשוחח בינינו בצורה רגילה, רק להתלחש.. ששה אנשים הממתינים כל היום ל.. למה בעצם? האם יגיעו אי פעם ימים טובים יותר?
 
אני מביטה סביבי בעצב. בפינה האפילה שולחן, לידו כיסא ניצב על סמרטוטים כדי להפחית את הרעש.. הבית ישן מאד. הקולות חודרים, אוזניים לכותל.. בפינה האחרת כיסא נוח פשוט מהסוג שנועד לשזוף בחוף הים. האין זה מוזר? כיסא שיזוף בעליית גג קרה וחשוכה! כבר למעלה משנה לא יצאו ששת האנשים לרחוב, לאור השמש. אינם זוכרים כלל את מראה שפת הים…. כאן בעליית הגג זוכה הכיסא העלוב לחשיבות מופלגת. אבי ואמי שמחים להשתמש בו לסירוגין. הם כבר זקנים.. אינם מסוגלים לשבת כל היום על כיסא קשה…
 
קול צעדים נשמע על מדרגות העץ החורקות המובילות לעליית הגג. לוח העץ החוסם את הפתח מתרומם ומופיע ראש. זו בעלת הבית המביאה את ארוחת הערב. פסק זמן מיוחל באין סוף חד גוני. היא לא מביאה הרבה.. מלחמה משתוללת בחוץ, המנות זעירות...
 
לאחר הארוחה אני חוזרת, מדוכאת, לשבת על השמיכה. חלק נוסף בשגרת יומנו הארוכה הסתיים. אני שבה ושוקעת במחשבות שחורות. לפתע אני נרעדת. קול זרם מים ששובר את הדממה מבהיל אותי וקוטע את מחשבותיי.
 
כן, גם במצב הזה לאנשים יש צרכים, זה אנושי.. אין מה לעשות. אך בכל זאת זה מעצבן. אני כלואה כל היום בחדר ובו ששה אנשים הנמצאים כל הזמן יחד. ללא כל פרטיות, נאלצת להיות נוכחת בכל. בפינה ליד האשנב יש שני דליים מכוסים בעיתונים ושמיכות. שני דליים אינם יותר מדי לתצרוכת יומית של ששה אנשים.
 
 
 
אני נאנחת ופותחת ספר. מתאמצת לשווא להבין את המילים שאני קוראת.. שוב מפריעות לי הלחישות הרמות של אבי בעת משחק הקלפים עם נכדו דוד, בני הצעיר בן השש־עשרה. קלפים אינם עיסוק רציני עבורו אך כך חולף הזמן מהר יותר וזה מה שחשוב. אבי אינו מסוגל לקרוא כל היום ודוד חש מחויבות לסייע לסבו הזקן להעביר את הזמן.
 
איני מצליחה להתרכז. הלחישות מפריעות לי. אני תוחבת את אצבעותיי לאוזני... זה לא עוזר. אני שומעת את רשרוש הקלפים ואת הלחישות.. כולי פקעת עצבים. איני יכולה יותר, אלה אינם חיים!
 
הגשם הולך ומתחזק. מוטב כך. כאשר בלב פנימה אפילה וייאוש, עדיף מזג אויר סגרירי וגשום על פני שמים כחולים ושמש זורחת.
 
עוד שלוש וחצי שעות נותרו עד שנוכל שוב להיכנס למיטות. הלילות.. הלילות נהדרים, אם אפשר עוד למצוא משהו נהדר בצורת קיום זו. אך בבוקר.. כל בוקר מחדש תוקפת אותי תחושת ייאוש לנוכח הידיעה שהתעוררתי שוב לעוד יום אפור וחסר מעש. כל יום נראה ארוך ללא סוף. למרות זאת, איך שהוא היום עובר…
 
"שקט!" לוחשת לפתע מרים אחותי, "וון דלן".
 
השער למטה נפתח בחריקה ונשמע קול גבר. פירוש הדבר שוון דלן מגיע לביקורו היומי. אנו חייבים להיזהר עוד יותר. לא לזוז.. גם לא להתלחש. אני רואה שמרים מסתכלת לכיוון הדלי שבפינה.
 
"משונה, איך הוא משפיע עלי" — היא לוחשת.
 
בתי חיה מהסה אותה "אינך יכולה עכשיו".. אנו ממתינים בדממה.
 
לפתע נשמע קול שיעול.. אבי, בפנים חיוורות, מנסה לשווא להחניקו.
 
"שקט" לוחשת לעברו מרים, "אם וון דלן יגלה, הוא יסגיר אותנו".
 
"איני יכול לנשום" גונח אבי.
 
"אלוהים" נאנחת אמי, "שב בשקט יעקב!".
 
"שקט!" לוחשת חיה בכעס לעבר שניהם.
 
אני מקווה שוון דלן לא שומע את הלחישות שלנו. האינו חושב ללכת? כבר יותר משעה אני שוכבת ללא תנועה על שמיכתי. עצמותיי כבר מתחילות לכאוב..
 
"איני יכולה יותר" לוחשת מרים, "אינני מסוגלת לעמוד בכך".
 
לאחר זמן שנדמה כנצח אנו שומעים אותו קם ולאחר מכן סוף סוף חריקת השער המיוחלת. מרים כבר יושבת על הדלי.. עוד פרק בשגרת היום מאחורינו.
 
אבי הזקן מסתכל בשעונו "תודה לאל" הוא אומר, "עוד יום עבר".
 
אני מתבוננת בו וחשה רחמים. אבא, בן שבעים ושלוש, יושב רועד מקור ליד השולחן בחדר המחשיך. כמה מילדיו ונכדיו אבדו במחנות והוא נדון לחיים עלובים, כאסיר בעליית הגג. אפילו להשתעל אסור לו. בעצם, עוד טוב לו. גורלו עדיף על גורלם של בני גילו שאולצו לצאת למחנה ונשלחו משם. מי יודע לאן?
 
מלמטה נשמע קול הוילונות הנסגרים. אות הוא שמותר לנו כעת לרדת.
 
אחד אחר השני, יורדים כולנו במדרגות. לאט ובשקט.. שלא יישמעו הצעדים. מוכרחים לרוקן את הדליים ולמלא מחדש את דלי מי הרחצה.
 
סוף סוף אני יכולה לשכב במיטתי. זה הרגע לו ייחלתי כל היום. חיה ישנה איתי תחת אותה שמיכה. היא שוכבת חסרת מנוח. בכל פעם שהיא מתהפכת, גם אני נאלצת להתהפך..
 
"ילדונת, כמה שגופך קר" — אני חשה את מגע רגליה הקרות בגופי.
 
"רגלי קפואות" לוחשת חיה.
 
גם כאן אנו לוחשות, חדר המיטות של השכנים נמצא ממש לידנו..
 
כעבור זמן מה אני שומעת את נשימתו השקטה של דוד. גם חיה נרדמה. אני נותרתי לבדי עם מחשבותיי..
 
אני רואה לפני את פניה של בטי, בתי הגדולה. היכן את ילדתי? האם עודך בחיים? איך בני אדם יכולים להיות כל כך אכזריים. בעלי וילדתי.. הגעגועים מתגברים עלי. אני בוכה וכובשת את פני בכרית. "הארי, הארי" אני לוחשת, "אנא, חזור אלי. אינני יכולה להמשיך בלעדיך". דמעותיי החמות יורדות על לחיי. אני קופצת את ידי. "אלוהים, עשה לכך סוף", אני מתפללת. "החזר את כולם בריאים, סיים את הזוועה הזאת.. "
 
יגעה עד מוות, עייפה מחוסר מעש ומציפייה לבלתי נודע, אני שומעת את חיה נאנחת לידי בשנתה. לישון.. לישון.. לישון ולא להתעורר עוד.

חנה הרצברג-פינס

חנה פינס, לימים הרצברג, נולדה בשנת 1924 בעיירה זבולה (Zwolle), הולנד. אביה ליאו פינס (Leo Pines) היה מראשי התנועה הציונית בעיירה. בשנת 1942 הוא נתפס ונשלח למחנה וסטרבורק (Westerbork) יחד עם אחותה אוולין – לינקה פינס (Evelin – Linka Pines). לאחר לבטים רבים החליטה האם נעמי פינס לבית אנהולט (Naomi Pines nee Anholt) לרדת למסתור בעקבות החשש שבקרוב יגורשו גם יתר בני המשפחה. היא ושני ילדיה - חנה ויהודה (Jehuda Pines) – מצאו מקלט אצל משפחה נוצרית, שהסכימה להחביאם בעליית הגג. לאחר זמן מה הצטרפו אליהם גם הוריה - עמנואל אנהולט (Emanuel Anholt) וחנה אנהולט לבית ריינדורף (Hana Anholt nee Reindorf) - ואחותה של האם - בלה אנהולט (Bella Anholt). בעודם מסתגלים לחיים במסתור קיבלו בני המשפחה מכתב מאוולין: "היום אחרי המשלוח הנוסף כבר לא מצאתי את אבא בצריף... מחר כנראה גם אני יוצאת. קשה להשלים עם המחשבה, אך כנראה הנאות החיים לא נועדו לנו... אמא יקרה, זה סוף הדרך. אני תיארתי לי אותו אחרת...". אוולין גורשה לפולין ונספתה ב – 1943 בבירקנאו (Birkenau), אביה ליאו נרצח באושוויץ (Auschwitz) ב – 1942. חנה ובני משפחתה שהו במסתור במשך כשלוש שנים, עד לסיום המלחמה. ביומן שהיא כתבה במסתור, ולו קראה "Slaven Waren Wij" (עבדים היינו), תיארה חנה בפירוט את הלבטים ואת החששות שליוו אותם כל אותן שנים ובתקופה שקדמה לכך. היא בחרה לכתוב את היומן מנקודת ראותה של האם. לקראת סוף המלחמה נאלצו בני המשפחה להחליף את מקום המסתור בסיוע המחתרת ההולנדית. "כעת אי אפשר לעצור אותנו. אנו רצים אל הדלת. אנו רוצים לצאת", כתבה חנה ביום סיום המלחמה, באפריל 1945. 
שלוש שנים נמשך הלילה חנה הרצברג-פינס
עבדים היינו - פרולוג
 
 
הגשם מכה על תריסי החלונות בעליית הגג. אני רועדת מקור, ישובה - שכובה, מכווצת על "מיטתי" — שמיכה מקופלת המונחת על רצפת העץ. לשם מה כל הסבל הזה? אני מהרהרת ביני לבין עצמי. אנו נמצאים כאן בעליית הגג החשוכה. ששה אנשים היושבים ללא מעש במשך כל שעות היום הארוכות. חיים בציפייה חסרת תוחלת לסיומו של עוד יום. אם ניתן בכלל, לקרוא לכך חיים. איננו רשאים לשוחח בינינו בצורה רגילה, רק להתלחש.. ששה אנשים הממתינים כל היום ל.. למה בעצם? האם יגיעו אי פעם ימים טובים יותר?
 
אני מביטה סביבי בעצב. בפינה האפילה שולחן, לידו כיסא ניצב על סמרטוטים כדי להפחית את הרעש.. הבית ישן מאד. הקולות חודרים, אוזניים לכותל.. בפינה האחרת כיסא נוח פשוט מהסוג שנועד לשזוף בחוף הים. האין זה מוזר? כיסא שיזוף בעליית גג קרה וחשוכה! כבר למעלה משנה לא יצאו ששת האנשים לרחוב, לאור השמש. אינם זוכרים כלל את מראה שפת הים…. כאן בעליית הגג זוכה הכיסא העלוב לחשיבות מופלגת. אבי ואמי שמחים להשתמש בו לסירוגין. הם כבר זקנים.. אינם מסוגלים לשבת כל היום על כיסא קשה…
 
קול צעדים נשמע על מדרגות העץ החורקות המובילות לעליית הגג. לוח העץ החוסם את הפתח מתרומם ומופיע ראש. זו בעלת הבית המביאה את ארוחת הערב. פסק זמן מיוחל באין סוף חד גוני. היא לא מביאה הרבה.. מלחמה משתוללת בחוץ, המנות זעירות...
 
לאחר הארוחה אני חוזרת, מדוכאת, לשבת על השמיכה. חלק נוסף בשגרת יומנו הארוכה הסתיים. אני שבה ושוקעת במחשבות שחורות. לפתע אני נרעדת. קול זרם מים ששובר את הדממה מבהיל אותי וקוטע את מחשבותיי.
 
כן, גם במצב הזה לאנשים יש צרכים, זה אנושי.. אין מה לעשות. אך בכל זאת זה מעצבן. אני כלואה כל היום בחדר ובו ששה אנשים הנמצאים כל הזמן יחד. ללא כל פרטיות, נאלצת להיות נוכחת בכל. בפינה ליד האשנב יש שני דליים מכוסים בעיתונים ושמיכות. שני דליים אינם יותר מדי לתצרוכת יומית של ששה אנשים.
 
 
 
אני נאנחת ופותחת ספר. מתאמצת לשווא להבין את המילים שאני קוראת.. שוב מפריעות לי הלחישות הרמות של אבי בעת משחק הקלפים עם נכדו דוד, בני הצעיר בן השש־עשרה. קלפים אינם עיסוק רציני עבורו אך כך חולף הזמן מהר יותר וזה מה שחשוב. אבי אינו מסוגל לקרוא כל היום ודוד חש מחויבות לסייע לסבו הזקן להעביר את הזמן.
 
איני מצליחה להתרכז. הלחישות מפריעות לי. אני תוחבת את אצבעותיי לאוזני... זה לא עוזר. אני שומעת את רשרוש הקלפים ואת הלחישות.. כולי פקעת עצבים. איני יכולה יותר, אלה אינם חיים!
 
הגשם הולך ומתחזק. מוטב כך. כאשר בלב פנימה אפילה וייאוש, עדיף מזג אויר סגרירי וגשום על פני שמים כחולים ושמש זורחת.
 
עוד שלוש וחצי שעות נותרו עד שנוכל שוב להיכנס למיטות. הלילות.. הלילות נהדרים, אם אפשר עוד למצוא משהו נהדר בצורת קיום זו. אך בבוקר.. כל בוקר מחדש תוקפת אותי תחושת ייאוש לנוכח הידיעה שהתעוררתי שוב לעוד יום אפור וחסר מעש. כל יום נראה ארוך ללא סוף. למרות זאת, איך שהוא היום עובר…
 
"שקט!" לוחשת לפתע מרים אחותי, "וון דלן".
 
השער למטה נפתח בחריקה ונשמע קול גבר. פירוש הדבר שוון דלן מגיע לביקורו היומי. אנו חייבים להיזהר עוד יותר. לא לזוז.. גם לא להתלחש. אני רואה שמרים מסתכלת לכיוון הדלי שבפינה.
 
"משונה, איך הוא משפיע עלי" — היא לוחשת.
 
בתי חיה מהסה אותה "אינך יכולה עכשיו".. אנו ממתינים בדממה.
 
לפתע נשמע קול שיעול.. אבי, בפנים חיוורות, מנסה לשווא להחניקו.
 
"שקט" לוחשת לעברו מרים, "אם וון דלן יגלה, הוא יסגיר אותנו".
 
"איני יכול לנשום" גונח אבי.
 
"אלוהים" נאנחת אמי, "שב בשקט יעקב!".
 
"שקט!" לוחשת חיה בכעס לעבר שניהם.
 
אני מקווה שוון דלן לא שומע את הלחישות שלנו. האינו חושב ללכת? כבר יותר משעה אני שוכבת ללא תנועה על שמיכתי. עצמותיי כבר מתחילות לכאוב..
 
"איני יכולה יותר" לוחשת מרים, "אינני מסוגלת לעמוד בכך".
 
לאחר זמן שנדמה כנצח אנו שומעים אותו קם ולאחר מכן סוף סוף חריקת השער המיוחלת. מרים כבר יושבת על הדלי.. עוד פרק בשגרת היום מאחורינו.
 
אבי הזקן מסתכל בשעונו "תודה לאל" הוא אומר, "עוד יום עבר".
 
אני מתבוננת בו וחשה רחמים. אבא, בן שבעים ושלוש, יושב רועד מקור ליד השולחן בחדר המחשיך. כמה מילדיו ונכדיו אבדו במחנות והוא נדון לחיים עלובים, כאסיר בעליית הגג. אפילו להשתעל אסור לו. בעצם, עוד טוב לו. גורלו עדיף על גורלם של בני גילו שאולצו לצאת למחנה ונשלחו משם. מי יודע לאן?
 
מלמטה נשמע קול הוילונות הנסגרים. אות הוא שמותר לנו כעת לרדת.
 
אחד אחר השני, יורדים כולנו במדרגות. לאט ובשקט.. שלא יישמעו הצעדים. מוכרחים לרוקן את הדליים ולמלא מחדש את דלי מי הרחצה.
 
סוף סוף אני יכולה לשכב במיטתי. זה הרגע לו ייחלתי כל היום. חיה ישנה איתי תחת אותה שמיכה. היא שוכבת חסרת מנוח. בכל פעם שהיא מתהפכת, גם אני נאלצת להתהפך..
 
"ילדונת, כמה שגופך קר" — אני חשה את מגע רגליה הקרות בגופי.
 
"רגלי קפואות" לוחשת חיה.
 
גם כאן אנו לוחשות, חדר המיטות של השכנים נמצא ממש לידנו..
 
כעבור זמן מה אני שומעת את נשימתו השקטה של דוד. גם חיה נרדמה. אני נותרתי לבדי עם מחשבותיי..
 
אני רואה לפני את פניה של בטי, בתי הגדולה. היכן את ילדתי? האם עודך בחיים? איך בני אדם יכולים להיות כל כך אכזריים. בעלי וילדתי.. הגעגועים מתגברים עלי. אני בוכה וכובשת את פני בכרית. "הארי, הארי" אני לוחשת, "אנא, חזור אלי. אינני יכולה להמשיך בלעדיך". דמעותיי החמות יורדות על לחיי. אני קופצת את ידי. "אלוהים, עשה לכך סוף", אני מתפללת. "החזר את כולם בריאים, סיים את הזוועה הזאת.. "
 
יגעה עד מוות, עייפה מחוסר מעש ומציפייה לבלתי נודע, אני שומעת את חיה נאנחת לידי בשנתה. לישון.. לישון.. לישון ולא להתעורר עוד.