עמוס – גואל הגורל

- פרק ראשון -

"...עושה שלום במרומיו, הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואִמרו אמן." במילים אלה סיים עמוס לאִטו את הקדיש, אחרון מבין אומריו, שעמדו סביב קבר טרי שבלע זה עתה גופה עטויה תכריכים אשר קולפה מהטלית שעטפה אותה בטרם הוכנסה אל פיו הפעור, אל הנצח.
במרכזה של קבוצת אנשים מצטופפים נראתה תלולית עפר אדמדמה וטרייה שדמתה לשפתיים סמוקות לאחר הבליעה. על התלולית התנוסס שלט שחור קטן שנראה כאנדרטה עלובה, ועליו נרשם בכתב יד שמו של המנוח: "מיכאל בן גרטה ורפאל פטרסון ת.נ.צ.ב.ה." בתום הקדיש ובטרם התפזרו, הניחו האבלים בזה אחר זה אבנים סביב השלט הקטן. למביט מן הצד נראו האבנים ספק כקישוט ספק כפירורים אחרונים שנועדו להשביע את הקבר הרעב.
עמוס, בנו של המנוח, הגיע לשם מעט לפני סיום טקס הקבורה, כעשר דקות לפני חצות היום. הוא הגיע לבית הקברות לאחר שהתרוצץ מבית קברות אחד למשנהו ומלוויה ללוויה עד אשר מצא את לוויית אביו. עמוס נראה כמי שכבר מזמן עבר את גיל שלושים ושיבה החלה לזרוק בשערותיו הדלילות אשר תמיד היו פרועות ונראו נישאות ברוח. קומתו הייתה גבוהה ופניו רזות וארוכות. עיניו הבהירות הבריקו במבטן החודר ונוכחותו השאירה רושם סגפני.
כשהגיע למקום, עדיין הייתה גופת אביו מונחת על עגלת בית הקברות. הוא התנשף מעייפות וטיפות הזיעה זלגו מבין שערותיו הפרועות. עמוס התקרב אט-אט ובהגיעו אל המתקהלים נעמד בשקט במרחק מה מהם כאדם זר שאיננו שייך לאירוע כלל ולא ניסה להתקרב. ממקום עומדו, ניסה לחדור במבטו את החומה האנושית שעטפה את הגופה במסעה אל הקבר הפעור. מבעד לרווחים בין האבלים המצטופפים יכול היה לראות כיצד מקפלים את הטלית שהורידו מגופת אביו וכיצד מטים את עגלת העץ בשעה שהשליכו את הגופה אל תוך הקבר.
עגלת העץ הושארה ריקה בצד. משטח העץ שממנו הושלכה הגופה היה משופשף והבריק בשמש צהרי הקיץ הירושלמי של בית הקברות – עדות לגופות רבות שהחליקו מעליו אל לוע הנצח.
עמוס עמד שם שפוף והביט בשקט מבעד לקרעים בחומה. לעיניו נתגלו פיסות מן התמונה הכוללת של האירוע ואלה היו בעבורו כחלקים בודדים של תצרף. בדמיונו חיבר אותם והשלים את החלקים החסרים. באותם הקרעים לא הייתה נוכחותה של אמו אלא קומץ של נשים שעמד בצפיפות, אולם בתמונה הכוללת שהשלים בדמיונו עמדה אמו במרכז אותו קומץ, נתמכת על ידי נשים שעמדו משני צדדיה. כך עמד שם כשחתמו את הקבר בעפר מבלי שאיש ירגיש בנוכחותו. רק כשהחלו לומר קדיש הביט בו אחד מקרובי המשפחה הנוכחים ושאל בהיסוס רב שנבע מן הספק וחוסר האמונה בבואו: "אתה לא עמוס?"
עמוס הנהן. ברגע שהתבררה זהותו, קרא קול כי הבן נמצא ועמוס הובל כשלל יקר אל המעגל הפנימי של האבלים. משם דחפו אותו קדימה עד אשר מצא עצמו ליד הרב שערך את הטקס והלה הפסיק לרגע ושאל: "בנו? עמוס?"
עמוס הנהן שוב והרב, שראה בכך משום הזמנה, הסתער על חולצתו האפורה וקרע בה קרע. בזמן שהרב היה עסוק בקריעה, הבחין עמוס באמו ומבטיהם נפגשו. בניגוד למה שתיאר לעצמו, היא עמדה שם מבלי שתיתמך על ידי נשים אחרות, אך הוא ראה כי הזדקנה וקומתה שחה. היא עמדה שם שקטה ופניה נפולות וקפואות. מבטיהם נלכדו זה בזה עד אשר נקרעו בידי הרב שדחף לידיו את הסידור, הצביע על הכתוב בדפיו הפתוחים וציווה בכעס: "קדיש, תקרא כאן, תגיד קדיש."
עמוס נראה חריג ומשונה בין המתאבלים. רובם לבשו שחורים ובנוף זה של קומץ חרדים שהצטופף בבית הקברות, נראה עמוס כמעין טלאי דהוי וקרוע שהודבק על בגד שחור. הוא היה לבוש מכנסי ג'ינס משופשפים ומלוכלכים שחוטים לבנים בצבצו מקרעיהם וחולצה אפורה ודהויה שקרע האבלות נראה כחלק בלתי נפרד ממנה. רגליו החשופות היו רתומות ברצועות עור של סנדלים והדגישו עוד יותר את השוני בינו לבין האחרים, שכל גופם היה מכוסה. המתאבלים העידו בהתנהגותם ובמבטיהם כי גם הם מרגישים בזרותו, אך הוא היה בנו של המנוח ועליו הייתה מוטלת משימת הקדיש.
חריגותו של עמוס בין המלווים את אביו לא הייתה שונה מהזרות שחש בבית הוריו. הוא חי בתל אביב, מנותק מהוריו, והפעם היחידה שבה ביקר בירושלים הייתה בליל הסדר, יותר משנה קודם לכן, וגם אז הגיע בגלל חברתו, נעמי.
היו אלה ימי אביב שהגיעו לאחר שנת גשמים מבורכת ביותר, שהביאה לפריחת המדבר. רבים סיפרו על אודות הפריחה המיוחדת בדרום, שכמותה לא נראתה זה שנים רבות. נעמי, שזה עתה קנתה מכונית חדשה, ביקשה להתענג על יפי הטבע ואחר כך לחגוג את ליל הסדר אצל אחותה בשכונת רמות בירושלים. היא תכננה טיול בן יומיים במדבר שבסיומו, בצהרי ערב החג, יגיעו היא ועמוס לירושלים. הם לנו במצפה רמון ולמחרת טיילו בשני המכתשים, הגדול והקטן. עמוס הרגיש כאביון החי באשפתות שקיבל הזדמנות לסייר בארמון המלך. שבעים מעוצמת המדבר עברו את ערד, ובדרך המפותלת כחרוזים על צווארי ההרים והגבעות הגיעו לעין גדי. בעין גדי לנו ובבוקר יום המחרת טיילו בנחל דרגות ובנחל דוד, צפו על מי הים וירדו לעין פשחה. בתום היום השני של חוויית השחרור מן החומות האורבניות ולאחר עוד לילה של שהות במדבר יהודה, בצהרי ערב ליל הסדר, הגיעו לירושלים.
תמיד, כאשר שיתפה אותו נעמי בתכניותיה, היה מגיב לשאלותיה בהנהון, בין אם הבין את דבריה ובין אם לאו. לרוב נראה כשקוע בתוך עצמו והעדיף שלא לייחס חשיבות לדברים יומיומיים שהיו טפלים בעיניו. נעמי מצדה שטחה לפניו את כל תכניותיה ומשום שהייתה רגילה אליו הסתפקה בתגובותיו הסתמיות ולא התעקשה לברר עד הסוף אם הבין הכול. עכשיו, בהגיעם לירושלים, הוא נראה כאילו הוא שומע לראשונה שיש לה תכנית מוכנה מראש לעשות את הסדר אצל אחותה בירושלים והתברר לה לתדהמתה שהוא מופתע מכך.
על פי רוב התייחס עמוס בשוויון נפש לתכניותיה של נעמי, אבל הפעם, שלא כהרגלו, התנגד נחרצות לעשות את הסדר אצל אחותה. תגובתו המפתיעה העירה את כעסה המנומנם והציתה ביניהם ויכוח קולני. נעמי הציעה לו לעשות את החג אצל הוריו הגרים בשכונת גאולה ומשלא התנגד, הסיעה אותו לשם ועזבה את המקום בפנים חתומות בכעס.
בן רגע, מצא עצמו עמוס בגפו ברחוב שטראוס פינת גאולה כשמכוניתה של נעמי עוזבת ומתרחקת ממנו. הוא היה מאובק מהטיול, פניו הלא מגולחות שיוו לו מראה רזה מתמיד והוא נשא עמו תיק קטן ובו חפציו.
הייתה זאת שעת אחר צהריים ובסמטאות הירושלמיות של השכונה החרדית ניכרו ההכנות האחרונות לקראת ליל הסדר. חרדים וחרדיות, משפחות ובודדים הלכו בצעדים מהירים אנה ואנה, קרועים בין הלחץ שהפעיל עליהם סד הזמן לבין רצונם להספיק סידורים שנשכחו או נדחו לרגעים אחרונים אלה. יחד אִתם נראו עוברים ושבים רבים בדרכם להתארח בסעודת החג. פה ושם התרוצצו ילדים בבגדיהם החדשים והחגיגיים. עמוס צעד לאִטו, מתבונן בהם ובקירות הבתים, כמי שמכיר ואינו מכיר את השכונה. הוא לא חשב על מה שהתרחש, לא תכנן אותו ולא רצה בו, ובכל זאת נמשך כמי שאין לו דרך אחרת וצעד לכיוון בית הוריו.
הוא נע כסהרורי בין הסמטאות הצרות והנקיות המבושמות בריחות ערב החג. הן נראו כתמונות מסרט ישן, לא כמו משהו שהוא חווה באמת. כך המשיך לפסוע לאִטו עד אשר לראשונה, לאחר תקופה ארוכה, הגיע לפתח דירת הוריו. בשקט עמד שם, מול הדלת, עוצר את נשימתו. בידו הקיש עליה נקישות אחדות, חלשות ומהוססות. הדלת נפתחה מעצמה והוא צעד בהיסוס שני צעדים פנימה. בפניו נתגלתה תמונה מוכרת אך יחד עם זאת הרגיש כאילו הוא עומד בפני גילוי חדש. הדירה הייתה קטנה וכונניות של ספרי קודש בלטו בחדר המגורים. מולן ניצבה ספה ארוכה עם ריפוד מאריג עבה בצבעי חום ואדום, שעליה בילה את זמנו בנעוריו. בין הספה וכונניות הספרים עמד כתמיד כיסא הנדנדה של אמו ועליו מעשה סריגה לא גמור וספר פתוח שהונח הפוך על פניו ליד כוס תה ריקה כמעט. תמונה זו, שלא השתנתה בכל השנים הללו, נשתמרה בקפדנות ותאמה בדקדקנות מפליאה את זיכרונותיו. מאחורי הדלת, מצדה השני, מתוך מטבח קטן וישן אשר הוסתר ברובו על ידי דלת הכניסה, עלו ריחות מוכרים של סעודת החג.
אמו, אישה קטנה וקמוטה ששיערהּ הלבן בצבץ מתחת לכיסוי הראש, יצאה מן המטבח כששמעה את הדלת נפתחת והתאבנה למראה בנה העומד מולה.
"עמוס?!" אמרה בקול שקט ורועד. "זה אתה? מה שלומך?" המשיכה לשאול כשהיא מתקרבת אליו ומחבקת אותו.
"בסדר," השיב עמוס מבלי להרחיב.
"טוב שבאת, חמודי," כך כינתה אותו כבשנים עברו, "אנחנו כל הזמן מחכים לך." היא התרוממה על קצות אצבעותיה והריחה אותו. לאחר מכן צעדה צעד אחד אחורנית, כמבקשת לראותו בתמונה שלמה יותר. בהליכתה אחורה נעמדה בצמוד לשולחן ולמשך רגעים אחדים סקרה אותו בעיניה מלמעלה למטה. היא הבחינה כי עיניו שטות אנה ואנה, חייכה כמבינה את אשר על לבו והצביעה על הדלת שבקצה המסדרון הצר והאפל. "הוא שם, כרגיל," אמרה בטון מלאכותי המרמז על סיפורים רבים. "רוצה להגיד לו שלום?"
עמוס לא ענה. הוא התקדם מעט בצעדים קטנים ועצר במרחק מה מפתח הדלת. ממקומו התבונן באביו שנראה כצל שחור היושב על כיסאו ליד המכתבה הישנה. תמונת אביו, מוקף בשאר החפצים בחדר שהיו מוכרים היטב לעמוס, דמתה להפליא לזו שעמדה מלכת במצולות זיכרונו, בכל הזמן הארוך הזה שבו לא פקדו רגליו את הבית. לחדר הקטן היו חלונות צרים וארוכים בקרבת התקרה, שהיו מוגפים בחלקם הגדול. לאור העייף שהצליח לחצות את השמשות המלוכלכות והחשופות לא היה הכוח לפזר את העלטה ששלטה בחדר. הרהיטים בחדר היו ישנים והאוויר שם הדיף ריח חנוק של ספרים ישנים שגדשו את המדפים.
אביו, שישב ללא נוע ליד המכתבה, הניד בקושי את ראשו לכיוון בנו, כאילו היה ביקורו בבית עניין של יומיום. האב והבן הביטו זה בזה לרגע קצר בלי לומר מילה, ואז הפנה כל אחד מהם את ראשו לכיוון אחר.
עמוס שב וצפה מרחוק בתמונת אביו שפניו גדולות ומזוקנות, יושב בחדר האפל וכיפה שחורה מכסה את שערותיו. הפנים תאמו את דימויי זיכרונותיו, אך היו זרות לו. במשך אותו רגע ארוך עלו בזיכרונו הבזקי תמונות מן החוויות שחווה בחדר זה בנעוריו, בימים שבהם חפץ אביו להרביץ בו תורה. זרם הזיכרונות האיומים, שנדחקו ואיבדו את חדותם, התחזק וגבר בפתאומיות כמפולת שלגים מתעצמת. הוא נזכר בצעקות של אביו שניתק אותו מן העולם והשליכו אל תוך אפלה של בדידות, פחד וחוסר אונים, שהטביעו בו חותם עמוק. מפולת השלגים איימה לקברו תחתיה, ואז, בטרם הספיקו הזיכרונות להתעצם בתודעתו, שאלה אמו אם הוא רוצה לשתות משהו. דבריה הפיחו בו חיים משל היה פסל דומם הניצב בפתח החדר.
"כן, תודה," ענה בשקט ופנה לכיוון הסלון הצנוע העמוס ברהיטים ובכונניות ספרים. עמוס התבונן סביבו לרגע וישב בקצה הספה. הוא שתה את התה שהביאה לו אמו מבלי לומר מילה והמשיך לבהות בשקט. עיניו התעכבו על ספרי התלמוד, על הזוהר ועל ספרי דת אחרים שגדשו את המדפים. הוא התרומם ממקומו וסקר אותם ברפרוף. אחר כך ניגש לספרי התלמוד הגדולים, הוציא את הכרך שעליו נכתב "מסכת קידושין", ולאחר ששב למקומו בפינת הספה, החל לעלעל בדפיו הגדולים. מקץ דקות אחדות של שקט, שאלה אמו אם הוא לא רוצה להתקלח לפני ערב החג.
עמוס הרים את ראשו, הביט בה ונד בראשו לשלילה מבלי לומר מילה. לאחר מכן השיב את מבטו אל דפי הספר שהחזיק בשתי ידיו. הוא נראה כאילו הוא מקפיד לא להזיז איבר מאיבריו מלבד את ידיו שדפדפו בניירות ואת עיניו שנעו אנה ואנה מעל דפי התלמוד. הכתובים בהם נראו כערוגות פרחים בגדלים שונים וביניהן נטועה ערוגת פרחים גדולה כמו אבן יקרה המשבצת תכשיט.
כעבור זמן שוב הרים את ראשו. הפעם ראה את אביו יוצא בשקט מחדרו בדרכו לבית הכנסת. כשנסגרה הדלת מאחורי אביו, השתררו בדירה שקט ושלווה. עמוס ישב בפינה, למשך שעה ארוכה שקע במחשבותיו, עד שנפלה עליו תרדמה וראשו נשמט אל צדי הספה.
קול פתיחת הדלת הפר את השקט והעיר אותו והוא פקח את עיניו וראה את אביו ששב מבית הכנסת.
"חג שמח," אמרה אמו עם כניסת אביו וברכתה נותרה תלויה באוויר. אביו התיישב בתנועות כבדות ליד שולחן האוכל מבלי לומר דבר. כעבור רגעים מעטים התקרבה אליו אמו צעד או שניים ובקול חרישי אמרה: "בוא לסֵדר, עמוס."
הוא סגר את התלמוד, הניחו על הספה וקם ממקומו. בשעה שצעד לכיוון הוריו, הביט לרגע עליהם ועל השולחן הערוך, אך שינה כיוון לחדר האמבט ונבלע מאחורי הדלת הסגורה. האם והאב ישבו קפואים במקומם, ממתינים לשובו. מתוך חדר האמבטיה הקטן נשמע קולו כשניסה לשרוק מנגינה פשוטה בחוסר סגנון. כעבור רגעים אחדים נשמעו קולות של מים זורמים במקלחת. מיכאל, האב, הביט בשעונו ושָׂרַי, האם, הסתכלה בדאגה על השעון התלוי על הקיר. מבטיהם הצטלבו ונראו כמשוחחים על אודות שאון המים שהגיע מהמקלחת ושאותו שמעו גם השכנים. מבטו של מיכאל לבש מועקה וכעס שנכפתו בחבלי ערגת השקט שעל פניו. מבטה של שָׂרַי היה רך. היא כעסה על בעלה שאינו מוותר לבנו המורד. הדאגה השקטה שעורר אצל ההורים שאון המים הזורמים במקלחת בשעת ערב החג נמשכה דקות ארוכות. מפעם לפעם הביטה שָרַי בשעון בדאגה, בפעימות שהלכו ותכפו במשכן, עד אשר נפסקה זרימת המים ושבו קולות השריקה.
עמוס יצא מהמקלחת, שערותיו רטובות והוא לבוש באותם בגדים שלבש קודם לכן. בשקט ובתנועות אטיות התקרב אל הכיסא המיועד לו ליד שולחן החג. ההורים עקבו בשקט מתוח אחר תנועותיו עד שישב במקומו. האם הניחה על ראשו כיפה שחורה שהייתה מונחת לפניו על השולחן, והיה בכך מעין אות להתחלת הסדר. מיכאל הסתכל ארוכות על שולחן הסדר. הכול היה מוכן: הכלים הבריקו כפנינים, המצות היו מכוסות באריג נוצץ ומעוטר ויחד עם החרוסת, הביצים, הזרוע ויתר פריטי החג היו ערוכים בסדר מופתי על השולחן הקטן.
מיכאל החל למלמל את ההגדה ועמוס נראה כשקוע בתוך עצמו. במהלך הסדר קמה שָׂרַי פעמים אחדות והביאה את הדברים הדרושים, שאותם הגישה לאב הממלמל את ההגדה. ארבע פעמים הביאה מים לנטילת ידיים, הגישה את המגבות ומילאה את כוסות היין בזמן. היא העבירה את המצות מהאב לבן ופינתה מקום על השולחן למזונות שהמתינו במטבח. כך נמשך הסדר בתוך השקט המלווה בזמזום קולו של האב. בכל הזמן הזה ישב שם עמוס מכונס בעצמו ונטול יכולת מחשבה. הוא חש כאילו מוחו מוצף במים העולים על גדותיהם בקול עמום. תחושה מעורפלת מילאה את תודעתו ולא השאירה לו מקום לתפיסת המציאות. הוא ישב בשקט במעין ציווי שלא ידע מה מקורו, ומפעם לפעם טעם, מבלי לברך, ממאכלי הסדר שהגישה לו אמו.
בטרם נאמרה ברכת המזון, קם עמוס מן השולחן וחזר אל הספה שעליה ישב קודם לכן. הוא הרים את ספר התלמוד ושב למקד עצמו בקריאה. בתום ברכת המזון, עזב אביו את השולחן מבלי להוסיף דבר וחמק היישר אל חדרו. אמו המשיכה בסידוריה, בינות למטבח ולשולחן הנטוש. היא אספה את הכלים, ניקתה את השולחן ולאחר שעה ארוכה שבה עסקה במלאכת המטבח, ניגשה אל עמוס וישבה לידו.
"אתה רוצה לספר מה שלומך?" שאלה כמי שאינה מצפה לתשובה.
בתגובה לדבריה, הרים עמוס את ראשו לעבר אמו והביט בה ארוכות. "הכול בסדר," אמר והחזיר את מבטו אל דפי הספר. לא היה ברור אם שרי ראתה בתשובתו אישור להמשך הדו-שיח או שבכל מקרה התכוונה להמשיך בדבריה. היא החלה לדבר על דאגתה למצבו וסיפרה כי בלילות היא חושבת עליו ומוטרדת מכך שהיא אפילו לא יודעת איפה הוא. עמוס המשיך לקרוא בספר ולהנהן בראשו אף שקלט רק משפטים בודדים ממה שקרא וממה ששמע. ההנהון היה כמעין אישור לאמו להמשיך לדבר כאוות נפשה.
נעימת קולה המונוטונית של אמו, שהמשיכה לדבר באריכות כאילו כל השנים הללו לא היה לה עם מי לדבר, השרתה כובד על עפעפיו של עמוס שנעצמו ונפקחו לסירוגין. לבסוף, צנח ראשו הצדה על מסעד הספה והוא שקע בשינה. אמו המשיכה לדבר עוד דקות ארוכות, כאילו הוא ממשיך להאזין ולהגיב, עד אשר קמה ואמרה: "בוא, נסדר לך מקום לישון."
"זה בסדר, אני כבר ישן כאן," ענה עמוס מנומנם. שרי הביאה לו שמיכה וכרית. היא הזיזה אותו כשהציעה את הספה ולבסוף הרימה את ראשו והניחה אותו על הכרית. לאחר שכיסתה אותו, נמלטה אל חדרה שבקצה השני של המסדרון.
בבוקר התעורר עמוס משנתו בקפיצה. שרי ומיכאל כבר היו ערים. אביו הפגין חוסר התייחסות כלפיו ואמו נזהרה שמא תפריע לו. עמוס היה מנומנם. הוא ראה את אביו נושא את טליתו ויוצא מן הדירה אל בית הכנסת. הוא שכב במקומו מבלי לקום. קטעי מחשבות שבו והציפו אותו, חלשים וחיוורים מכדי להישמר בחוט מחשבה עקבי או להעירו. הוא שב ונרדם במהרה, ובמשך שעות אחדות התעורר ונרדם לסירוגין, עד אשר הואר כל גופו בקרני השמש. אז לחשה אמו: "אתה עדיין ישן?"
"לא," ענה עמוס והסיר את השמיכה שכיסתה את פלג גופו התחתון, כמקלף מעצמו את מחשבות ליל אמש. מחשבותיו היו קשורות במה שקרה בדירה הזאת ועכשיו, לאחר שהשילן, הוא קם מן הספה, יצא לשירותים וניגש אל המטבח. שם הכין לעצמו קפה תוך שימוש במים החמים שדומה שהיו שם תמיד וישב לשתות תחת עיניה החוקרות של אמו. לאחר שסיים את הקפה ואכל תמרים וצימוקים אחדים וכמה חתיכות מצה, הניח את הכוס על השולחן. "טוב, אני הולך," אמר וקם מהכיסא.
אמו, שכל הזמן הזה ישבה בצד והסתכלה בו, נדהמה לראותו עוזב. היא התרוממה מיד על רגליה ומבטה עצוב כמי שיודעת כי אין בכוחה לשנות דבר מהחלטתו. "לאן? חכה לארוחת בוקר," ניסתה לעכבו.
"לא חשוב, זה בסדר," אמר עמוס וניגש אל הדלת.
"לאן אתה הולך? מתי תחזור?" שאלה בקול מתחנן.
"לא יודע," מלמל עמוס וכבר ירד במדרגות.
"אתה צריך כסף?" קראה אחריו מתוך דאגה עמוקה, אך בטרם סיימה את דבריה נעלם בנה מעיניה מבלי שענה לקריאותיה הנוספות. כך עזב עמוס את בית הוריו ובהליכה ארוכה ודוממת עבר את סמטאות החוגגים. הוא יצא מן השכונה החרדית לכיוון רחוב יפו ושם עלה על מונית שירות לתל אביב.
מאז ועד ליל אמש נשארו הזיכרונות הללו מופקדים באזור הדמדומים של השכחה. אמש, כששב בשעה מאוחרת לדירתו ממפגש עם חברים, הבחין בהודעה שהשאירה נעמי על דף גדול ובולט לעין, מוצמד למקרר: "רפי לרסקי חיפש אותך באיזה עניין שקשור לאביך וביקש שתתקשר אליו דחוף-דחוף." בתחתית ההודעה נרשם באותיות קטנות יותר: "אני עובדת לילה ואחזור כרגיל." עמוס תלש את הדף מן המקרר, לקח אותו עמו וישב על הספה השחורה. לאחר רגעים אחדים שב והתבונן בדף שבידו וקרא את המילים הכתובות בו. משמעות ההודעה הייתה שעליו לחזור ולהעלות תמונות מבית הוריו מירכתי זכרונו, שם היו מופקדות בנאמנות קיצונית במשך תקופה ארוכה מאוד. הוא לא חפץ בכך, אך זה היה בלתי נמנע בעבורו.
רפי לרסקי, מעין בן דוד של אמו, היה צעיר ממנו בשנים אחדות והיה כמעט קרוב המשפחה היחיד שהיה בקשר עמו, וגם אותו הכיר עמוס אך בקושי. גם הקשר הזה לא נבע מהקרבה המשפחתית אלא מפגישות אקראיות בתל אביב. עמוס אפילו לא ידע מהיכן השיג רפי את מספר הטלפון שלו. המילים "בקשר לאביך" והדחיפות שבהודעה היה בהן כדי לעורר את המחשבות שהדחיק מאז התרחק מהוריו. עוצמת זיכרונות נעוריו שיתקה אותו.
עמוס ישב במשך דקות ארוכות ובהה בפיסת הנייר שבידיו. הוא התגורר בשכירות בדירת חדר קטנה, וממקומו על הספה יכול היה לראות את דלת הכניסה מעבר לחלל שהכיל מטבחון ופינת אוכל. מול הספה, מאחורי שולחן קטן, היו מדפים ועליהם ספרים. המדף התחתון היה רחב ושימש כשולחן כתיבה. בצד השני, בפינה, עמדה טלוויזיה קטנה, רדיו טייפ הונח עליה ולידו היו פזורות קלטות אחדות.
עמוס חשב כמה פעמים להתקשר לרפי, אך בכל פעם מחדש לא עשה דבר עד אשר הכוונה נמוגה והלכה. הוא ישב ללא כל מעש וגופו הרפוי החליק עוד ועוד אל תוך הספה. צלצול הטלפון הפתאומי הפר באכזריות את השקט ששרר בדירה הקטנה. עמוס קפץ מבוהל, עמד לרגע, לקח את הטלפון בידו המושטת ושמט שוב את גופו הקפוץ אל הספה. הוא החזיק בידו את השפופרת מבלי לומר דבר.
"הלו?" נשמע קולו של רפי מעבר לקו.
"כן," אמר עמוס במבוכה לאחר שהתעשת.
"אהלן, עמוס. השארתי לך הודעה."
"אה, כן, כן. נעמי השאירה לי פתק. רציתי להתקשר אליך."
"טוב, רק רציתי להיות בטוח. אתה מבין, זה מצב לא נעים ואני חושב שמחכים שתגיע."
"לאן?"
"ללוויה. למה? נעמי לא סיפרה לך?"
"אה. אני מבין. לא, לא היא לא כתבה. היא כתבה שאתקשר אליך, שיש משהו בקשר לאבא שלי."
רפי נשמע מופתע מכך שנעמי לא סיפרה לו על מות אביו, אך עמוס הכיר את שיקוליה הקרים ואת התנהגותה דלת הרגשות.
"טוב, תשמע, הוא נפטר הערב וכולם מחפשים אותך כדי למסור לך שתבוא מחר בבוקר ללוויה." עמוס הנהן בקול ורפי המשיך, "הלוויה מחר בבוקר, אני לא יודע בדיוק, אבל ממה שהבנתי זה בסנהדריה, בירושלים." רפי לא זכה לשום תגובה. הוא הפסיק לרגע ואז הוסיף, "בעניין הזמן והמקום המדויקים אמרו שתתקשר הביתה."
"לא חשוב," השיב עמוס. "אני אסתדר. תודה בכל אופן."
"להתראות," אמר רפי מעברו השני של הקו וניתק את הטלפון. דקה ארוכה המשיך עמוס להחזיק בשפופרת שהשמיעה צפצוף רצוף, עד שהניח אותה במקומה. הוא נשכב בגבו על הספה כשרגלו האחת מונחת על רעותה ושקע שוב במערבולת מחשבותיו בלי נוע. בראשו שטו מחשבות חסרות כיוון והיגיון. הוא עצם את עיניו ובדמיונו החל להמריא ולרחף בנופים רחוקים, דבר שמיעט לעשות בזמן האחרון. צלצול הטלפון הפר שוב את השקט והקפיץ את עמוס ממקומו בנחיתה פתאומית ממרומי דמיונותיו. הפעם הייתה זאת נעמי שהתקשרה. היא שאלה מיד אם הוא כבר דיבר עם רפי, וכשנענתה בחיוב ביקשה לדעת מתי הלוויה. היא אמרה שתבקש מאחת מחברותיה שתקדים להחליפה במשמרת.
"למה?" שאל עמוס.
"מה זאת אומרת למה? אני רוצה לבוא אתך," השיבה, מופתעת מהשאלה.
"לא חושב שצריך," השיב בקרירות. "בואי נדבר מחר בבוקר."
"אבל בטח כבר יהיה מאוחר. לא?" הפצירה נעמי בעדינות.
"לא, לא חושב," ענה לה. "יהיה בסדר. נדבר כבר. ביי." הוא סיים את השיחה עוד בטרם הספיקה נעמי לקבוע אתו שעת פגישה. לאחר ניתוק הטלפון, שב למצב הרפיון הקודם עד שהטלפון שב והקפיץ אותו. הפעם, הפיל בחוסר סבלנות את השפופרת מעל כנהּ ואחר כך צנח על הספה. מתוך השפופרת נשמע בקושי קולה של אמו. "נתנו לי את המספר הזה ואמרו שזה שלך... הוא לא עונה... הלו... הלו...." השיחה נותקה וצפצוף דק ורציף שנשמע מן השפופרת שנזרקה לצד הטלפון חסם את השיחות הבאות.
בשבע וחצי בבוקר הוא התעורר. לאחר שהביט בשעון, מיהר לקום מהמיטה. לילה ארוך ומבולבל עבר עליו. הוא התעורר ונרדם לסירוגין, חלם חלומות מוזרים וברגעי ערות ריחף לו למחוזות בלתי מוכרים. לאחר שיצא ממקלחת מהירה, ניגש למקרר, הוציא ממנו משהו לאכול, הכין לעצמו כוס קפה וישב ליד השולחן בפינת האוכל. קצת אחרי השעה שמונה יצא מן הדירה בלי לחכות לנעמי.
הוא חיכה ארוכות לאוטובוס שיצא מקרבת ביתו ונסע לתחנה המרכזית בתל אביב. שם עלה על אוטובוס לירושלים. כשיצא מן התחנה המרכזית בירושלים סימן למונית שעברה שם, נכנס לתוכה והורה לנהג להסיעו אל בית הלוויות.
"איזה?" שאל הנהג.
"איזה מה?" תהה עמוס על שאלתו.
"איזה מהם? יש שלושה." הסביר הנהג.
"אה..." אמר עמוס כמפשפש בזיכרונו ולאחר רגע הוסיף, "כמה אמרת שיש?"
"שלושה: סנהדריה, שמ...."
"סנהדריה," קטע את דברי הנהג והלה החל לנסוע.
"למי זה?" שאל הנהג לאחר כמה דקות של נסיעה.
"למי זה מה?" השיב עמוס כאילו הפריעו לו בעיסוק חשוב, ומיד הבין בעצמו את הכוונה, "לאבא שלי," ומבלי שהתכוון, שמע את עצמו אומר: "הוא היה חרדי."
"אז אתה חוזר בשאלה?"
"מה זה משנה לך," הגיב עמוס בחוסר נימוס.
מאופי תשובתו הבין הנהג שצדק בהשערתו, אך העדיף לשתוק בשעה קשה זו ולעזוב את הנוסע לנפשו. מכאן נמשכה הנסיעה בשקט עד הגיעם לבית הלוויות. עמוס החל לחפש אחר לוויית אביו ולאחר שהתייאש כמעט ממציאתה, התברר לו כי אביו כבר נלקח לקבורה והוא פנה אל בית הקברות בדרך שאותה הראו לו. בבית הקברות עבר בשבילי המצבות. הייתה זו שעת צהריים מוקדמת של יום קיץ חם והשמש יקדה בכל עוצמתה. מדי פעם הביט למרחקים בשמש המסנוורת, בינות למצבות חיפש אחר התקהלות של אנשים.
עמוס הלך מהר, הזיע מחום והיה עייף כשהגיע למקום שבו נראתה קבוצת אנשים לבושי שחורים העומדים במעגל. הוא עמד לידם עד שהובילוהו אל מרכז המתאבלים. הדברים קרו במהירות ולא השאירו לו פנאי למחשבה. הוא סיים לומר את הקדיש, שאותו קרא בקול מתנשף ובמקוטע, מבלי לשים לב למשמעות מילותיו. לאחר הקדיש, המשיך הרב בניהול הטקס במילים שהיו דבוקות זו לזו ושנגינתן הזכירה לעמוס את התפילות בבית הכנסת, שאותו לא פקד זה שנים. עמוס הצליח לקלוט רק מילים בודדות שהעפילו מעל למנגינה. ביניהן את שמותיהם של אביו, סבו וסבתו שנאמרו בדגש מיוחד. רק עכשיו יכול היה להסתכל ולבחון את סביבתו.
עיני אמו היו קודרות ונפוחות והיא נראתה זקנה מכפי שזכר אותה. כשהביט סביב, הבחין באנשים אחרים, חלקם מוכרים לו באופן שטחי ואחרים זרים לחלוטין. עמוס ראה כי כולם מקיפים את תלולית העפר הטרייה וחש כאילו הוא עומד במרכז שאליו ממוקדים מבטיהם. בעיני רוחו ראה את עצמו זר בין הנוכחים ולא ידע מה עליו לעשות ואיך להתנהג. הוא הבין כי הוא בנו היחיד החי של המנוח, אך לא הרגיש שייכות לטקס שהשתתף בו. הוא חשב שבמעמד זה עליו להיראות עצוב, אך לא חש בעצב. הוא חשב כי עליו לבטא התנהגות המתאימה לתדמיתו ולאישיותו, אך הדבר נראה לו מסובך מדי, וגם לאחר מאמץ לא הצליח למצוא התנהגות שתצדיק את תדמיתו במעמד זה. כך נשאר עומד בין קרוביו האבלים, זר ומבולבל ברגשותיו.
עמוס זכר במעורפל את אביו. הוא היה בטוח כי העובדה שלא חש בעצב בלוויית אביו נובעת מהריחוק בהשקפת עולמם, שגם המוות לא גישר עליו. למעשה, זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא נכח בלוויה. משום מה, נבצר ממנו להשתתף בלוויית סבו ואפילו בלוויית אחיו הגדול, גבריאל, שמת כנער צעיר ממחלת הסרטן, לא נכח. לא פעם חשב שאת החוויה הזאת לא יסכים לחוות לעולם. אולם עכשיו, מצא עצמו שם מבלי שירצה בכך ממש. הוא היה שם בגופו, אך לא הרגיש את קיומו. הוא הרגיש כשחקן בתפקיד הראשי, עיני כולם מופנות אליו והוא אינו יודע איזה רגש עליו להפגין. הוא עמד שם, בוש במבוכתו. בדמיונו ראה את גופת אביו עטופה בטלית לבנה עם פסים שחורים, מלוכלכת בכתמים חומים, מונחת לה שם על מגש עגלת העץ ומוגשת לפיו הפעור של הקבר המחכה לבלוע אותה בטרם יהפוך לתלולית העפר הטרייה שלפניו. בעת שהרב נשא תפילה לזכר נשמת אביו, חשב עמוס על הסיפורים על אודות סבו ואבי סבו ועל כל תולדות בני משפחתו בארץ. על אף שידע כי אין הם נקיים מאי-דיוקים והגזמות, האמין להם באופן כללי וראה בהם את סיפור ההיסטוריה של משפחתו.
סבו של עמוס, שכונה בפי הילדים "סבא רפאל", היה רופא. עמוס זכר את ביתו הישן ביפו, שם אהב לבקר בילדותו יחד עם גבריאל אחיו. למרות הקרבה הגדולה שחש כלפי סבו, עכשיו, כשעמד שם מעל הקבר הטרי של אביו, התקשה לצייר אותו בעיני רוחו וזכר רק פרצוף מטושטש וממושקף של איש זקן ההולך עם מקל ועל פניו חיוך תמידי. עמוס אהב את סבא רפאל ולא פעם חשב על שמו הייחודי, שהתאים לו כל כך. הוא אימץ את זיכרונו כדי להעלות זיכרונות חדים ובהירים יותר ממנו. היטב נחרטה בזיכרונו תחושת הפינוק שהרעיף הסב עליו ועל אחיו. הוא זכר את ביתו הקסום שהיה מוקף עצי פרי ופרדס קטן. כאשר הוא ואחיו היו מגיעים לשם, הייתה להם תחושה שהם נמצאים בעולם האגדות. הם היו משחקים בדמויות, ככל הילדים, והעצים היו לארמונות ולמצודות או לג'ונגלים עבותים ומסוכנים.
הנכדים ראו בסבם אדם משכמו ומעלה, נערץ על כולם. הדבר התחוור להם כשהלכו אתו ברחוב ופגשו במכריו, או כששהו בביתו בעת שבאו אליו חולים כדי למצוא אצלו מזור. סבא רפאל היה איש זקן וכבר שנים שלא עבד ועל כן היו ביקורים אלה נדירים. לרשותו עמד כל הזמן שבעולם לשבת עם נכדיו ולעשות אִתם את מה שאהב מאוד לעשות: לספר סיפורים. "סיפורי חיים", כפי שנהג לכנותם, ולא סתם סיפורי ילדים. שני נכדיו אהבו את הסיפורים האלה יותר מכל. הוא היה מושיבם על ספה בצל העצים ומספר להם על ילדותו הקשה בחברון, על העוני שאליו נולד, על סבתו מניה שגידלה אותו מאחר שאמו מתה בשעת הלידה ועל אביו רזיאל. במאמץ רב ובעבודה קשה חסכו סבתו ואביו פרוטה לפרוטה כדי לממן את לימודיו באירופה. סבא רפאל נהג לצטט את המשפט שהיה שגור על פיה של סבתא מניה: "אם לא תלמד, לא תהיה בן אדם, ואם תהיה רופא תהיה גבוה מכולם. כולם צריכים רופאים ורופא טוב מציל ונותן חיים, ומי שמציל חיים הוא חצי אלוהים."
סבא רפאל הִרבה לספר לנכדיו על החיים הקשים בתקופת המדינה שבדרך ובשנותיה הראשונות של המדינה. הוא תיבל את סיפורו האישי בפכים מן ההיסטוריה שאהב במיוחד. בימי המדינה שבדרך כבר עבד כרופא, וכמטפל בפצועים ליווה את האירועים ההיסטוריים. הוא סיפר בגאווה על תל אביב והקמתה ועל מושבות של יהודים וערבים. הוא זכר במיוחד את הלילות הגשומים שבהם היה יוצא לבדו, רכוב על סוס, לכפרים ערביים וליישובים יהודיים מרוחקים, כדי להציל חיי חולים. הוא סיפר על אירופה שלמד בה רפואה, על האנטישמיות שגאתה בה לאחר עלייתו של היטלר לשלטון ועל חזרתו לארץ לאחר טלטלות ונדודים באניית מעפילים בשנת 1937. בגאווה סיפר על עבודתו כרופא על סיפון האונייה ועל הסיפוק הרב ששאב מן העזרה שהושיט ליהודים שנמלטו מאירופה שעליה העיב כבר צלו של היטלר. הוא סיפר איך מצאו מחלות קלות את החלשים מביניהם ואיימו לקחת את נפשם. הוא חש אז כי תפקיד חשוב מונח על כתפיו: לא להניח לשטן להצליח בעבודתו. תמיד היה מסיים ואומר שעל סיפונה של אותה אונייה הגשים את צוואת סבתו על הצד הטוב ביותר, שם הרגיש שהוא מציל חיים ונותן חיים, וניצב מעל לאחרים בזכות ידיעותיו ברפואה.
סבא רפאל לא אהב להרחיב את הדיבור על עצמו ועל מותה של גרטה אשתו בהפצצות המצרים על תל אביב. הוא העדיף לספר על חיי אבותיו. במיוחד אהב לספר על סבו, פטרסון הראשון, כפי שנהג לכנותו. פטרסון הראשון בא לארץ ישראל מאמריקה באמצע המאה התשע עשרה. לפי המסופר, הוא נולד כיהודי וכשהיה כבן שלוש עקרה משפחתו ממזרח אירופה לאמריקה באונייה שנטרפה בלב האוקיינוס. מכל משפחתו הוא היה הניצול היחיד. הימאים שמָשו אותו מן הים, מצאו גם חפצים שונים וביניהם תיבת עץ קטנה ששייכו לו.
כשהיה סבא רפאל מגיע לחלק הזה של הסיפור, היה מוציא מן התיבה בזהירות מֵרבית שקית ניילון ובה כמה תמונות ישנות ופנקס בלוי עטופים בנייר. לאחר שהיה מראה אותם לנכדיו, היה ממשיך ומספר כי פטרסון הראשון הובא כילד חסר ישע לאמריקה, שם ידע רעב וסבל עד אשר כומר נודד, שעבר בנדודיו באזור, לקח אותו תחת חסותו. הכומר נתן לילד מזון ומחסה וגידל אותו עד שהיה לנער.
בתיבת העץ השחורה, שאותה נהג סבא רפאל להניח על ברכיו בשעת הסיפור, היו עוד תמונות, מסמכים וגזרי עיתונים וכן פנקס שבו כתב פטרסון הראשון בגילוי לב את קורות חייו.
באחד ממסעותיהם, חש לפתע פתאום הכומר כאב חד בלבו והתמוטט. במשך יומיים סבל והנער טיפל בו עד אשר הגיעו למחוז חפצם, למשפחה שגרה בעיר ג'ונספורט שבמדינת מיין, מצפון לבוסטון. בהגיעם לשם, כבר היה הכומר משותק במחצית גופו. הנער, התשוש מיומיים של סבל ודאגה, הצליח למצוא את בית המשפחה המארחת ולהביא לשם את הכומר. בני המשפחה קיבלו את פניהם בברכה ומיד התגייסו לטיפול מסור בכומר.
במהרה התברר לכומר הפרוטסטנטי כי בני המשפחה הצטרפו כשנה קודם לכן לכנסיית המשיח. בהיותו מטופל, היה הכומר נכון לשמוע על אמונתם ועל פעילותם, ולהפתעתם הגמורה של המארחים ושל פטרסון הנער, הודיע, כחלוף שבוע מבואם, כי החליט לשנות כיוון בחייו ולהצטרף לכנסיית המשיח. הוא אמר כי הוא מקבל את מה שקרה לו בדרך כאות וסימן לשינוי דרמטי זה. לכומר היה ברור שהנער ילך בדרכו, הן משום גילו הצעיר והן בשל המחויבות שהרגיש הנער כלפי מי שפרש עליו את חסותו.
עמוס זכר היטב את סבא רפאל מוציא מן הקופסה תמונה ישנה עטופה בנייר, מצביע על הדמות במרכז התמונה ואומר: "זה שמו ג'ורג' וושינגטון יהושע אדאמס." תמיד אהב לכנות את המפורסמים בשמם המלא, וככל שהשם היה ארוך יותר, דומה שנהנה יותר מהגייתו. לאחר החיוך שעלה על שפתיו, שגרר גם חיוך על פני הנכדים, המשיך: "והוא עמד בראש כנסיית 'Messiah', משיח של הנוצרים. ג'ורג' ושינגטון יהושע אדאמס זה היה בכלל ממוצא יהודי ושחקן תיאטרון במקצועו, אבל התעקש לעשות היסטוריה." סבא רפאל הצביע על הדמות שצולמה בצד אדאמס והסביר שזהו אייב מקנזי, שהיה עוזרו של אדאמס ותרם רבות להעלאת מאמיני הכנסייה לארץ ישראל.
"למה ארץ ישראל?" שאל הסבא בחיוך וענה: "כי הם חשבו שהם 'בני אפרים'." הוא מעולם לא הצליח להסביר לילדים את פשר המונח הזה והודה שגם הוא עצמו לא יודע את פשרו, רק שמדובר בצאצאים של שבט אפרים. בהמשך הסביר: "ובגלל זה ובגלל דברים אחרים הם האמינו שהם צריכים לפעול למען הבאת היהודים לארץ ישראל. וזאת למה? כדי שהמשיח שלהם שוב יבוא ויביא את הגאולה."
"הכול התחיל בכך שיום בהיר אחד הכריז אדאמס זה על עצמו כעל נביא," המשיך סבא בסיפורו. "ואמר שאלוהים הטיל עליו לפעול להחייאת ארץ הקודש כי קרב זמן שיבתו של ישו המשיח. אדאמס זה היה קצת משוגע, אבל מי שדחף אותו הייתה בעיקר אשתו ועמה עוד כמה חברים. בנאומים נלהבים שנשא אדאמס ברחבי ניו אינגלנד בצפון אמריקה, הוא הפיץ את תורתו והסביר בהתלהבות כי התנאים בארץ כנען אינם הולמים את שיבת המשיח וכי עלינו הוטלה המשימה להגיע לשם, להקים שם מושבה חקלאית מודרנית ולהכשיר את הקרקע ליום הגדול." בשלב הזה נהג סבא רפאל להוציא גזר עיתון קרוע שנשמר בקפדנות בשקית ניילון בקופסת העץ השחורה. הוא קרא מהעיתון כמה מילים באנגלית והסביר: "הוא, אדאמס זה, גם הוציא עיתון וקרא לו 'חרב האמת ומבשר השלום', ובאמצעותו הפיץ עוד יותר את אמונתו והגיע לקהל גדול במדינת ניו אינגלנד."
כמספר אגדות מקצועי, הביט סבא רפאל אל תוך עיניהם של נכדיו והמשיך להסביר: "שנים עברו מאז הנבואה של אדאמס שלנו ועד שהרגיש שיש באפשרותו להגשימה, ואז, החלו הוא ועוזרו לפעול במרץ, הם כתבו מכתבים ובהם ביקשו היתר להקים יישוב בארץ ישראל. הבקשות נשלחו לאנשים המתאימים בארצות הברית ובאיסטנבול משום שאז שלטו התורכים בארץ. העניינים התקדמו לשביעות רצונם ולארץ הגיעו אדאמס ומקנזי במטרה להכשיר את הקרקע להקמת התיישבות חקלאית. הם ראו אזור בקרבת יפו שאותו הועידו ליישובם, ולאחר סידור עניינים הקשורים לכך, חזרו לאמריקה."
סבא רפאל הסביר לילדים כי מצבה של יפו באותם ימים היה גרוע מאוד ונוסעים אירופים שביקרו בה תיארוה כעיר מצחינה שסמטאותיה מבאישות ושכולה ערמות זבל שנערמו בה עם השנים, אבל כשחזרו אדאמס ומקנזי מלתור את הארץ, כמו יהושע בן נון וכלב בן יפונה, סיפר אדאמס בהתלהבות כי המקום הוא "ממש ארץ זבת חלב ודבש. יש שם אקלים טוב ואין תחלואה ויש קרקע פורייה בשפע שאפשר לגדל בה שלושה גידולים בשנה בלי צורך בהשקיה או בדישון", וכך עורר בלבבותיהם של רוב האחים, חברי כנסיית המשיח, רצון עז לבוא לארץ המובטחת.
אדאמס, אשתו ומקורביהם סנוורו את עיני האחים והבעירו בלבבותיהם אש של התלהבות עצומה. הם הזהירו אותם במרומז כי לא הכול יהיה קל וכי יש לצפות גם לקשיים, אך אלה רק יעמידו אתגרים ויהיו כמבחנים להכשרתם. כפי שבני ישראל היו צריכים לעבור את המדבר בדרך לגאולה מעבדות מצרים, כך יכשירו אותם הקשיים לקראת גאולת הגורל. לדברי המטיפים, אל להם, למאמינים, להרשות לעצמם להחמיץ את ההזדמנות הגורלית שנפלה בחלקם, ההזדמנות להכשיר את בוא משיחם ולקבל את פניו.
כחודש ימים לאחר שהצטרפו הכומר ופטרסון הצעיר לכנסיית המשיח, חזר אדאמס מארץ ישראל ובפיו כל אותם תיאורים מלהיבים. במשך הזמן הזה התייצב מצבו של הכומר, אך הוא היה לנכה ויכולת ההליכה ניטלה ממנו. הכומר, הנלהב מאמונתו החדשה, שקד ללמוד כל פרט ופרט והלהיב עוד יותר את בני המשפחה המארחת. הציפייה לשובו של אדאמס, שהסתיימה עם בואו, ריגשה את הכומר, את המארחים ואת כל קהל המאמינים שלו. הכומר גייס את פטרסון הצעיר כדי שיהיה לו לעזר בהתניידותו ואף ביקש ממנו לשקוד על הפצת אמונתם של האחים.
נאמנותו ומסירותו של הכומר הנכה הביאה לפגישה בינו לבין אדאמס, בתיווך מכר של אשתו של אדאמס. הפגישה לא ארכה אלא דקות אחדות, אך די היה בכך כדי שהכומר יצא ממנה גאה ויזכירנה בכל הזדמנות. פגישה זו גם הביאה את הכומר, נווד באופיו, להחלטה להתיישב במקום שאליו הגיע כשהוא משותק. יתרה מזאת, הוא החליט לשלוח את פטרסון הצעיר שיהיה שליחו בארץ הקודש. פטרסון מעולם לא חלק על דברי הכומר ולא המרה את פיו, אבל משום שחשש להשאיר את הכומר לבדו לא הסכים מיד להצעה המפתיעה. כעבור זמן מה השתכנע, בעיקר בזכות העובדה שהכומר התיישב בבית קטן, בשכנות קרובה למארחיו, ואלה הבטיחו לקחת על עצמם את הטיפול בו. נוסף על כך, ככל שחשב על כך יותר, נוכח לדעת כי הנסיעה מתאימה לו וכי זוהי הזדמנות חייו.
מאותו רגע, הקדישו האחים את כל מרצם להכנות למסע לארץ הקודש. נקבע תאריך הפלגה ובתום ההכנות הקדחתניות הוחל בהעמסת הציוד על ספינת קיטור בשם "נלי צ'פין". סבא רפאל הצביע על ציור של ספינה על נייר צהוב שמוסגר במסגרת עץ. מה לא הועמס עליה, מכונות חקלאיות משוכללות, בתי עץ מוכנים להרכבה ובהם גם כנסייה ובית-ספר, רהיטים ועוד ועוד. המתכננים חשבו על הכול, עד לפרט הכי קטן. הכנותיהם היו מושלמות כל כך, שנראה כי לא השאירו שום פתח במבצר אמונתם שמא ממנו יחדור הספק.
Cherchez la femme, חפש את האישה, היה ביטוי שלמד עמוס עוד כשהיה ילד. הוא זכר את סבא מסביר לו שוב ושוב את משמעות הביטוי וחורץ כי כמו תמיד, גם כאן הייתה אישה, ועוד איזו אישה, שהניעה את כל העסק. היא דחפה את אדאמס, כבר מן ההתחלה, ואולי בכלל היא זאת שעשתה את אדאמס למי שהוא. סבא רפאל נאנח ארוכות וסיפר על אשתו של אדאמס, שהייתה הדמות המרכזית בכל תהליך ארגון המסע, קבעה מי יימנה עם החלוצים הראשונים שיפלסו את הדרך לגאולה, מי יחכה לקבוצה השנייה שתבוא בעקבותיהם ומי יסתפק במתן תרומה כספית וסיוע בעבודות ההכנה. היא קבעה את סדר היום בהופעות של אדאמס ולעתים הייתה תחושה שהיא מנחה אותו במעשיו. היא כיוונה את המהלכים בכל שלב ושלב ולשיא פריחתה הגיעה ביום ההפלגה.
ביום ההפלגה הגיעו רבים לעיר הנמל הקטנה ג'ונספורט, שממנה עמדו אדאמס וצאן מרעיתו להפליג לארץ הקודש. היו ביניהם בודדים ומשפחות, רובם ממדינות ניו אינגלנד, והם עברו תקופת הכשרה מקצועית ורעיונית ארוכה. לבבותיהם שפעו התרגשות ולא היה בהם כל מקום לספקנות.
בנמל היו גם סקרנים רבים. עד כה הם התייחסו בגיחוך אל האחים בני כנסיית המשיח. עכשיו, משהבינו כי כוונות האחים רציניות וכי הם עומדים להגשים את שיגעונותיהם, החליפו את הגיחוך בקריאות בוז. אך קריאות הבוז הללו נפלו כפיסות חמאה לאש הלוהטת שבערה בלבבות האחים, נמסו בה ודומה שאף שימנו את גלגלי ההפעלה שלהם, שאותם הניעה אשתו של הכומר בלבושה הססגוני שבלט במיוחד.
לנמל הגיעו גם קרובי האחים וחבריהם לאמונה כדי להיפרד. רגשותיהם היו מעורבים. היו שהצרו על כך שנסיבות משפחתיות ואחרות מנעו מהם להיות במקום המגשימים העולים על הסיפון. היו שתרמו מכספם ומזמנם, וכעת עמדו נרגשים וצפו בפרי שהניב עמלם. היו שדאגו ליקיריהם המפליגים למרחקים, אם כי הייתה זאת דאגה נסתרת שבצבצה מתחת למעטה האפר כגחלת לוחשת, היא כובתה בדמעותיהם וכך לא הייתה לדאגה גדולה.
כולם חשו את פעמי ההיסטוריה בלבבותיהם. האחים שעמדו לעלות על הסיפון היו נרגשים על שנפלה בחלקם הזכות להפליג אל ארץ הקודש, ארץ זבת חלב ודבש, כדי להקים שם מושבה חקלאית לדוגמה שאין כמוה בעולם. בכל רמ"ח איבריהם חשו בהצלחה המתממשת באמצעותם ובעיני רוחם ראו את המושבה שתהיה בהצלחתה לציון דרך היסטורי ותשמש אבן שואבת ליהודים מרחבי העולם שינהרו לארץ ישראל.
בכל ההמולה הזאת נפרד פטרסון הצעיר ברגשות מעורבים מהכומר שגידל אותו. הכומר היה מרותק לכיסא שהיה קשור לעגלה רתומה לסוס, כיסא שהכין הצעיר במיוחד בעבורו. פטרסון לא ידע מה לומר ואיך להיפרד, הוא שמח שהכומר מצא את המילים במקומו והסביר לו באריכות כי עליו להיות שליחו בארץ הקודש. בתום ההסברים, שלוו בדרישות עשֵה כך וכך, וטרם העלייה לאונייה, נתן הכומר לפטרסון הצעיר תיבת עץ קטנה עטופה בבד. האופן שבו החזיק בה ומסרהּ לידו העיד על החשיבות הרבה שייחס לה. הוא סיפר כי זוהי תיבה שמשו הימאים מן הים יחד עם פטרסון הילד, השריד האחרון ממשפחתו שנספתה באוקיינוס. הכומר אמר כי שמר עליה כעל בבת עינו ועכשיו הוא חושב שאין ברֵרה אלא למסור לו אותה, זאת בתנאי שיבטיח לו לבל יפתח אותה כל עוד הוא, הכומר, חי.
בעודם מדברים, העלתה אשתו של אדאמס את הנביא לנאום הפרידה הנלהב שלו והכומר שתק כדי לשמוע את דבריו. בתום הנאום, שבו שטח אדאמס את כל מרכולתו והִרבה לצטט מכתבי הקודש, ניתן האות. הכומר שב והסביר לפטרסון הצעיר את המוטל עליו עד אשר הפצירו בנער לעלות לאונייה וכך, אף שנותרו בלבו אינספור שאלות לכומר, נאלץ פטרסון לקרוע עצמו ממנו ואילו הכומר המשיך להסביר ולדבר כאילו כל הזמן שבעולם עומד לרשותו. פטרסון היה בין האחרונים שעלו לסיפון ספינת הקיטור. הוא והכומר הנכה נופפו בידיהם זה אל זה. התרגשות עזה הציפה את לבבותיהם והזילה דמעות מעיניהם. בקול שריקות צורמות החלה הספינה בהפלגתה אל חיק האוקיינוס הגדול ועל סיפונה מאה חמישים ושבעה איש ואישה, מניפים ידיהם בהתרגשות אל קרוביהם שנותרו על המזח.
ארבעים ושניים יום וארבעים ושניים לילה נמשכה ההפלגה. המפליגים ראו בהם את ארבעים שנות הנדודים של בני ישראל במדבר בטרם הגיעם אל מחוז חפצם, אל ארץ הקודש. כל אותם ארבעים ושניים יום התפללו האחים והעבירו את זמנם בציפייה דרוכה. הים הגדול טלטל אותם וניסה לזרוע בהם פחד מפני מכשולים לא ידועים, אך הם ראו בכך אתגר לבחינת אמונתם ולא השאירו מקום לפחד בלבבותיהם, שהיו מלאים בכיסופים לרגע העלייה על אדמת הקודש.
פטרסון ראה עצמו אשם בטלטלות האונייה. הוא דימה את עצמו ליונה שברח תרשישה מנמל יפו. לא היה לו מושג היכן נמצאות תרשיש ונינווה אך המחשבה כי באשמתו, היושב לו בפינה, מתחוללת הסערה המטלטלת את ספינתם, הדירה את מנוחתו. הוא רצה לקום ולזעוק שאינו כמותם, אך האחווה הכללית ששררה בספינה לא אפשרה מעשה כזה. כך ישב מהורהר בפינה ופירש כל טלטלה קטנה של האונייה כסערה אימתנית.
פטרסון נשא עמו את התיבה מהרגע שבו מסר לו אותה הכומר הנכה ולא נפרד ממנה. הציווי של הכומר, לא לפתוח אותה עד לאחר מותו, עשה אותה בעבורו לתיבת פנדורה והוא חשש שמא פתיחתה וגילוי הסודות הטמונים בה, ישחררו ממנה את האסונות ויותירו בה את התקוות. עצמתה המאגית משכה את כל מחשבותיו לעברה. שעות ארוכות ישב בפינתו באונייה והביט בתיבה העטופה בקפידה בבד כחול וקשורה בחבל שצורתו צורת צלב. פעמים אין-ספור בחן אותה מכל צדדיה, שאל עצמו האם המים חדרו לתוכה ותהה לְמה נועדה ואיך נותרה אתו בים הגועש. התיבה הקטנה, שריד יחיד לשורשיו האבודים בלב ים, נעשתה לנקודה שסביבה התרוצצו מחשבותיו. הוא ראה בה את הקשר שלו עם עברו והחל לחשוב על זהותו. הוא חשב על גורלו וניסה לעקוב אחר שרשרת האירועים שהביאה אותו עד הלום. בעבר לא הרבה לחשוב על עברו האבוד, בעיקר משום שכל הזמן היה עסוק במשימות שהטיל עליו הכומר. עכשיו היה לבד, והתיבה שנמסרה לו הייתה כעוגן שעצר את מחשבותיו מהפלגה חופשית. התיבה הייתה אמורה לשפוך אור על זהותו, אך היא הייתה אטומה ובראשו רחשו מחשבות סותרות. לשווא ניסה לנחש את תכולתה. הוא תהה האם הכומר פתח אותה והאם הוא יודע מה טמון בה ומדוע אסר עליו לפתוח אותה כל עוד הוא בחיים.
מחשבות עלו בראשו ודחקו את קודמותיהן. גם רגשות שונים עלו בו ונמהלו אלה באלה. פטרסון כעס על הכומר שהחזיק בתיבה ולא יידע אותו על קיומה עד עכשיו. הוא הוקיר אותו והכיר לו תודה על ששמר עליה כל השנים הללו. הוא רגז עליו על שציווה עליו לבל יפתח אותה עד לאחר מותו. הוא שמח על שסוף-סוף גורלו בידיו ונפתחה בעבורו דרך חדשה. הוא חרד ממה שהוא עלול למצוא בתיבה. כך ישב מול התיבה וכעס, תודה, רוגז, שמחה וחרדה עלו בו לסירוגין.
יום אחד בלבד לפני שהגיעו לחופה של יפו, שחרר פטרסון את החבל והסיר את הבד שעטף את התיבה. היא הייתה נעולה והחלודה שעל בריחיה ועל מנעולה העידה כי לא נפתחה זמן רב. הוא מישש אותה באצבעותיו וחש כי זרם בלתי מוכר ממלא אותו. שעות מישש אותה והביט בה עד שאחז במוט ברזל ושבר את המנעול שנחלש מחלודת הזמן.
בתיבה היו חבילות קטנות של בדים בלויים שהתפוררו למגע יד. הוא הצטער על שלא עשה כמצוות הכומר והאשים את עצמו ברפיון רוח. מאוכזב מן הממצאים חסרי המשמעות שהעלה בחכתו, ניסה לפשפש בהם עוד. הוא מישש את השרידים הבלויים שחשב כי נמשו אתו מן הים, בתקווה למצוא משהו שיצביע על זהותו. אכזבתו על שלא מצא דבר גברה והלכה, עד אשר, לתדהמתו הגדולה, מצא בינות לבדים הבלויים בד מתוח על מסגרת עץ. במבט ראשון היה זה סתם בד. אולם מבעד לשכבה כהה של לכלוך שכיסתה אותו, ניתן היה להבחין בדיוקן של ישיש אשר צויר ביד אמן. הייתה זו דמותו של גבר מזוקן וכובע לראשו. היא הייתה מטושטשת ופטרסון צייר בעיני רוחו פנים של איש אשר לא הזכירו לו דבר, אולם היה לו ברור כשמש כי מדובר באחד מבני משפחתו שאבדה לעד.
הדמות בציור הייתה שונה מהאחים ששהו עמו על הספינה ובבת אחת הגביר הדבר את הזרות שחש בחברתם. לפתע פתאום עלה בדעתו הרעיון כי האיש בציור הוא יהודי. הוא אימץ את רעיון זהותו היהודית וניכס אותו לצמיתות. תמיד ידע שהכומר איננו אביו ושהוא הניצול היחיד מספינה טרופה. פתאום התחוור לו כי למעשה ידע בתוכו תמיד כי לא נולד כנוצרי ומעולם לא הרגיש ככזה. עכשיו נפלה עליו ההכרה כי יתכן שזהותו האמיתית שייכת לישות הדומה ליהודים, אך כיון שלא ממש הכיר יהודים, לא ידע כיצד להגדיר לעצמו את הזהות הזאת.
מחשבותיו הבאות חיזקו בלבו את הדעה כי בדאגה לעתידו כיוון הכומר למימוש זהותו היהודית דווקא. אולי עשה זאת מבלי דעת ואולי הצטרפותו של הכומר לכנסיית המשיח הייתה צעד מחושב שנועד לשלוח את פטרסון לארץ אבותיו, ארץ היהודים. על אף שהתחזקה בו האמונה כי כך הדבר, לא היה באמונה זו הכוח לעורר בו את האומץ להודות בקול רם ובפה מלא כי הכומר ידע על יהדותו.
בהתלבטויותיו זכר איך טיפל בו הכומר, טיפח אותו וגידל אותו. הוא זכר בעיקר את הלילות הלבנים שלפני ההפלגה, שבמהלכם ניסה הכומר להעביר אליו את כל הידוע לו כמבקש ליצור העתק רעיוני של עצמו. דווקא בלילות הללו הרבה לדבר על הקשר בין ארץ הקודש לבין היהודים, ועכשיו מצא פטרסון בדבריו משמעויות חדשות. הכומר שינן באוזני שליחו את רעיונותיו של אדאמס, אך עכשיו תהה פטרסון שמא התכוון בעצם לרמוז לו על יהדותו. הוא לא ידע אם להודות בלבו לכומר על כך שגידל אותו, או לבקרו על כך שמחק את זהותו. כמו כן לא ידע אם להעריך את הכומר על ששמר מכל פגע על התיבה הסגורה, או לכעוס עליו על שהעלים ממנו את קיומה ועל כך שגם משהעבירה לרשותו, השביעו שלא יפתח אותה עד ליום מותו.
ב-22 בספטמבר 1866 הודיע קברניט הספינה "נלי צ'פין" על התקרבותם לחוף יפו. בהודעה הייתה עוצמה רבה יותר מאשר בכל הנאומים, הכיסופים והתפילות הנרגשות של ארבעים ושניים ימי ההפלגה. ההודעה חיזקה את האחים והסירה מהם כל בדל חולשה שדבק בהם עם תלאות הדרך. עכשיו הרגישו התרוממות רוח והאמינו כי כל תפילותיהם התקבלו וכל חלומותיהם ושאיפותיהם עומדים להתגשם.
הייתה זו שעת אחר צהריים של אחד מימי סוף הקיץ. היה חם ופיסות העננים על רקע השמים הכחולים בישרו את בוא הסתיו הקודר. רוחות הים העיפו כל דבר תלוש. אולם למנוסים בקור הצפוני שאכלסו את הספינה, היו הרוחות חמות והלהיטו עוד יותר את לבם. האחים שמחו על שחצו בשלום את הים האכזר שבתקופת חצייתו ראו תקופת מבחן. עכשיו אימצו את עיניהם בחיפוש אחר צלליות המסמנות את חוף המבטחים שעליו יוגשמו כיסופיהם. אט-אט לבשו הצלליות צורה. כל חלומותיהם התגשמו ברגע שבו התקרבה ספינתם אל חופי יפו, שורקת שריקה חדה שנשמעה כאילו ניסתה לעורר את העבר מתחת למעטה העפר. הם עמדו על הסיפון וכמתבקש מן המעמד היו מוקסמים מן הנוף שנגלה לעיניהם. בלבם חשו כי הנה הגיע הזמן לבואו של המשיח והנה הם מסייעים לבואו.
פטרסון האמין כי מצא בתיבה את תמצית זהותו כבן למשפחה יהודית שנספתה בים בדרכה להגר לאמריקה והדבר הרחיקו עוד יותר מן האחים בני כנסיית המשיח. הוא היה חריג ביניהם ועל כן גם צבעי חופה של יפו נראו אחרת בעיניו. בניגוד לאחים, ראה בנוף שהתגלה בפניו מקום שבו יוכל למצוא יהודים ודרכם, להכיר את זהותו האמיתית ולהכות שורשים בארץ אבותיו.
הראשונים שקידמו את פני "נלי צ'פין" כשעגנה לא הרחק מחופי יפו היו השייטים הערבים שבאו להעמיס על סירותיהם את הצליינים ואת המטען. אנשים רבים זרמו אל הנמל. אחרי ככלות הכול, הגעתה של ספינת קיטור לא הייתה עניין שבשגרה. על הרציף עמדו רוכלים, ילדים, סבלים ובעלי מלאכה אחרים, שהתערבבו עם סתם סקרנים. בין מקבלי הפנים התפשטה השמועה, שנתקבלה בספקנות רבה, כי נוסעי הספינה באו מאמריקה כדי לחיות כאן.
לא היו אלה הישבנים האמריקניים הראשונים שבאו להתיישב בארץ ישראל. סבא רפאל אהב במיוחד להשתמש במונח "הישבנים האמריקניים הראשונים" כדי להצחיק את הילדים. ההדגשה ביטאה שחצנות מסוימת שיוחסה למתיישבים אלה. באזור יפו, כעשר שנים לפני כן, הלכה לעולמה גברת אחת, גברת קלורינדה מיינור שמה, גם היא הגיעה מאמריקה, אם כי מפילדלפיה, וגם היא האמינה כי יישוב הארץ יסלול את הדרך לפני מלכות שמים ויביא את הגאולה. אישה עשירה הייתה וטובת לב אשר העסיקה יהודים מסכנים מאזור יפו ביישוב שהקימה במקום. ליישוב קראה בשם מאונט הופ. גבעת התקווה לא הייתה רחוקה מיפו, בקרבת רחוב הרכבת בדרום תל אביב של היום. הגברת מיינור רצתה לבנות בתים לעובדים יהודים, אך למרות עושרה, לא היה לה די כסף כדי להוציא את תכניתה מן הכוח אל הפועל.
היא הייתה גם אחראית על פרדס שקנה מונטיפיורי באחד ממסעותיו לארץ ישראל. הפרדס היה בשכונה שנקראת היום על שם מונטיפיורי. לאחר מותה, המשיך בנה לנהל את הפרדס וניסה להמשיך את דרכה. אולם קשיים רבים עמדו בדרכו והקשו עליו את המלאכה, עד שלבסוף, בגלל התחלואה והסבל הרב, לא הצליח לממש את מטרותיו, והוא ותושבים אמריקנים ואירופים אחרים עזבו את הארץ בזה אחר זה. את המכה האחרונה הנחיתו עליהם הערבים שרצחו באכזריות את אחד הבודדים שהחזיקו מעמד, סבו של הסופר האמריקני ג'ון סטיינבק, ובעקבות זאת עזבו הנותרים. כך שלאדאמס ולצאן מרעיתו האמריקנים היה ממי ללמוד, אם רק רצו בכך, שהרי רק עשר שנים עברו מאז אותם מאורעות. סבא רפאל הוסיף כאן: "אבל מי יודע, אולי באמת לא ידעו כי לא חיפשו לדעת, כי היו להוטים מאוד באמונתם."
בראש האחים הצוהלים בפרץ התרגשות גועשת ירדו מהספינה ברוב הדר אדאמס ואשתו, שלרגל מעמד חשוב זה חבשה כובע רחב תיתורת, אשר פיתה את הרוח לשחק בו. מדי פעם היה עליה להרפות מידו של אדאמס ולאלף את הכובע הסורר.
פטרסון ירד מן האונייה עם האחים, כאילו היה אחד מהם. הם ירדו אל החוף של יפו וניסו למשש את הקדושה, אך נראה כי לבם היה כה מלא בהתלהבות עד שלא נותרה אפילו טיפת מקום פנויה לקדושה שתחדור אליו. כשדרכו רגליהם על אדמת יפו, חשו זרם קסום עובר דרכן ללבבותיהם ולא יכלו להבחין כי החול איננו אלא חול, גם אם חמים למדי. הם צעדו את צעדיהם הראשונים והקסומים על אדמת יפו וצמצמו לכדי מטרים בודדים את המרחק בינם לבין אלה שבאו והתקהלו במקום ונראו בעיניהם כמקבלי פנים. מכאן, כל צעד נוסף של האחים גרם למקומיים לסגת. מן הצד נראה היה כאילו נוצר מעין כיס אוויר בין שתי הקבוצות, זו של האחים וזו של המקומיים, וזה נדחס והצטמצם והיה כבלון שעמד להתפוצץ, עד אשר העזו כמה מן המקומיים להתקרב אל הכומר אדאמס ואשתו, לברכם וללחוץ את ידו של אדאמס, ובעשותם זאת פוררו את החלל הדמיוני שנפער בין שתי הקבוצות. אלה נראו לאחים כמכובדי המקום, אך למעשה לא היו אלא עובדי הנמל, שקיבלו את פני הבאים בסבר פנים יפות ובשמחה של מוצאי פרנסה.
האחים, שלא ידעו להחליט אם רגעי השיא של ההתרגשות מאחוריהם או לפניהם, היו סקרנים כלפי כל דבר במקום החדש. הם סקרו את כל מה שצדו עיניהם ובחנו בדקדקנות כל תנועה של תושבי יפו. הללו נראו להם דלים ועניים, כסילים אובדי דרך, מוכי גורל אשר יש להביט עליהם בחמלה. לא היה להם ספק כי גורלם שלהם יהיה שונה וכי האור שיזרח בקרבם יקרין גם על המקומיים. לדברי מנהיגם, חיו באזור הזה גם מעט יהודים, והאחים סמכו עליהם יותר מאשר על הערבים. אך כאן, במגעיהם הראשונים עם האוכלוסייה המקומית, לא יכלו להבחין מי יהודי ומי ערבי, כולם נראו בעיניהם היינו הך. כך המשיכו וחיפשו בכל הנגלה לעיניהם אחר מה שתיאר להם מנהיגם, אך גם אם המציאות הייתה שונה, עדיין לא היה בה כדי לפגום באמונתם שהגיעו לארץ זבת חלב ודבש. המראה הדל, המלוכלך וההרוס של המקום לא פיזר את האופוריה שאפפה אותם. הם ראו את המצב, זכרו מהיכן באו והיו משוכנעים כי עוד ייבנו יישוב שיהיה לדוגמה ולמופת גם ביחס למה שהכירו באמריקה. על פי התכניות, הם היו אמורים לעבור לשטח משלהם, ושם, בכוחות עצמם ובעזרת האמצעים הרבים שהביאו עמם והידע הרב שהיה ברשותם, להקים יישוב חקלאי למופת. הם התכוונו להקים מושבה חקלאית ייחודית שלא יהיו לה מתחרות בכל האזור, מושבה שתהיה כפנינה ראשונה שהצלחתה תביא להקמתם של יישובים נוספים. אייב מקנזי, סגנו של אדאמס, נשאר במיין כדי לארגן קבוצה נוספת, אשר לפי התכניות הייתה אמורה להגיע מקץ שנה בדיוק, לאחר שהקבוצה הזאת תתבסס ותקים את התשתית בעבורם.
הגורל החל לשחק באלה אשר באו לגאול את העולם בעזרת המשיח הגואל. הם תכננו להתחיל בהקמת היישוב שלהם מיד עם בואם. לשם כך, הביאו בתים מוכנים ותכננו להרכיבם מיד בשטח שיועד בעבורם. אולם הרישום לא התבצע כמתוכנן ולא התאפשר להם לעבור לשטח המיועד. העיכוב נגרם משום שהשלטונות העות'מאניים בקושטא סירבו לבקשתם לרכוש אדמה. התשובה השלילית הותירה אותם ללא אישור חוקי, והאחים עמדו בפני שוקת שבורה. יהודי האזור, שהכירו את מנגנוני השלטון על רובדיהם העדינים והנסתרים, עזרו להם להתגבר על הקשיים שעמדו בדרכם.
ליהודים אלה הייתה מערכת שיקולים מסובכת. הם היו במלחמה מתמשכת עם מיסיונרים שפעלו בקרבם בהצלחה לא מבוטלת וביתר שאת, מאחר שהחוק אסר לנצר את המוסלמים. לא מכבר גברה המתיחות בין היהודים לבין המיסיונרים עקב התנצרותן של שתי משפחות. היהודים היו חסרי אונים. בלית ברֵרה פנו לקונסולים האירופיים ובראשם הקונסול הבריטי, שבפניהם נהגו להלין על עוולות שונות, בבקשה להגן עליהם מפני המוסלמים ומפני השלטונות. אולם הפעם נתקלו באוזניים אטומות. היהודים היו ערים לכך שאינם יכולים להרשות לעצמם לפגוע בחסינות, לכאורה, שממנה נהנו בזכות הכוחות המערביים ובעזרתה שיפרו במידת מה את מצבם. הם חששו תמיד מפני פורענויות מצד המוסלמים. שש שנים לפני כן נטבחו באכזריות נוצרים בסוריה ודם הקורבנות עדיין ריחף כעננה מפחידה מעל לראשי כל המיעוטים. היהודים ראו עצמם כשותפי גורל עם הנוצרים, אם כי גורלם שפר עליהם עוד פחות, מאחר שלא היה מי שיגן עליהם. בזכות שותפות גורל זו חשבו היהודים כי הנוצרים שבאו להתיישב באזור יחזקו את כוחם אל מול המוסלמים והשלטונות, ואולם בראש ובראשונה ראו היהודים במתיישבים אלה אפשרויות כלכליות רבות ועל כן שמחו בבואם והתגייסו לעזור להם.
בשתדלנותה של המנהיגות המקומית, הצליחו אדאמס ומאמיניו להתגבר על הקשיים, אך בניגוד לרצונם נרשמה חלקת האדמה שקנו על שמו של שייח' מקומי שהיה נתין עות'מאני. העיכוב במעבר לשטח המיועד אילץ את האחים להקים מאהל זמני על החוף. זה היה בניגוד לתכנון המדוקדק שלהם והיה עליהם לשהות שם בתנאים קשים. הקשיים היו נסבלים בתחילה, במיוחד לאור הידיעה כי הם זמניים. אולם לא עבר זמן רב עד אשר הכה בהם הגורל בדמות גל מחלות שפשט בקרבם ושמונה ילדים וחמישה מבוגרים נכנעו לגורלם ופרשו מהעולם הזה בייסורים.
הם קברו את מתיהם בזה אחר זה. המוות הביא עמו אווירה קודרת שציננה את להטם של האחים. דעיכת התקווה בלבבותיהם עשתה אותם כמגששים בערפל, שאינם יכולים לראות למרחוק אלא רק את אשר בקרבתם. הם עסקו רק בצורכיהם היומיומיים ובטיפול במחלות, אך אמונתם באלוהים ובצדקת דרכם נותרה בעינה והעניקה להם תקווה שהערפל יתפוגג ביום מן הימים ושהאופקים שהובטחו להם עוד ייפתחו לרווחה בפניהם.
האמונה שלטה עדיין בקולקטיב, אך התנאים הקשים והקורבנות עוררו בקרב פרטים מתוך הקהילה ניצנים ראשונים של ספק בסיכויי הצלחתם ומעטים מתוכם אף העזו להעלות על דל שפתותיהם את רצונם לשוב על עקבותיהם. בתגובה, היו מי שהטיפו להמשיך בדרך, להמתין עד שיקימו את המבנים, יזרעו את הזרעים ויעשו שימוש בכלים החקלאיים החדישים. אלה גרסו כי המבחן הנוכחי הוא הכרח, כדי לעלות מדרגה נוספת בגרם המדרגות המובילות אל הישועה.
עם קבלת האישורים המתאימים התעוררה מחדש התקווה וניתן האות לקום ולהגשים את החזון. הלהט שב לבעור בלבבות, אם כי איבד הרבה מצביון הכיסופים שלו. במרץ רב העבירו האחים את כל מה שהביאו לשטח המיועד, שם החלו בהקמת ההתיישבות החקלאית המתוכננת שלהם. האיכרים, הנפחים, הנגרים ובעלי מלאכה אחרים, שעברו כולם תקופת הכשרה מקצועית, החלו להוציא לפועל את תכניותיהם. כבר בהתחלה היה צורך למלא את מקומותיהם של בעלי מקצוע אחדים שהלכו לעולמם, והדבר הוסיף קושי על הקשיים הרבים ממילא. המלאכה הייתה קשה ונראה כי צו אלוהי הכפיל את עבודתם בעודו מפסיק את אספקת האמצעים, כפי שהכפיל פרעה את עבודת בני ישראל, כשהיו עבדים במצרים.
על פי התכניות ששלפו מן הארגזים, הם פירקו את כליהם והחלו בהכשרת הקרקע ובהרכבת בתי העץ שהביאו עמם מאמריקה. הם חרשו את האדמות שמסביב לבתים, נטעו עליהן את העצים שהביאו עמם וזרעו בהן תירס, חיטה, תפוחי-אדמה וירקות. בה בעת החלו גם לעבד את אדמת פרדס מונטיפיורי של הגברת מיינור המנוחה, שעמד שומם. אולם בניגוד למצופה, עמלם לא נשא פרי. הם לא הכירו את האקלים המקומי ולא ידעו איך להתאים את הגידולים החקלאיים שלהם לאקלים ולקרקע. במצב זה, אפילו המכונות החקלאיות החדישות שלהם לא יכלו להיות להם לעזר, ופרי עמלם היה דל עד כדי כך שלא סיפק אפילו את צורכיהם היומיומיים. הקשיים היו רבים וכמים הניתזים מסדק דק החלו לפורר את חומת אמונתם העיוורת ולעורר בהם מחלוקות פנימיות קשות.
היום שבו תלו על מבנה הכנסייה את השלט הגדול העשוי עץ, שעליו היה כתוב "ניו ניו אינגלנד", היה אמור להיות יום חג מיוחד. אולם המציאות שטפחה על פניהם ולא עמדה בדרישות ציפיותיהם הביאה לכך שהשלט, שהוכן עוד בניו אינגלנד והמתין ארוכות לרגע החגיגי, נתלה בחוסר התלהבות. עד לאותה עת הם כבר סיימו את הקמתם של שמונה בניינים, שהיו מיוחדים ושונים מאוד מבתי הסביבה. אלה היו מבנים דו-קומתיים מעץ בדומה לקוטג'ים האמריקניים, עם גגות רעפים, חלונות ותריסים ירוקים.
המושבה הייתה לאטרקציה בעיני תושבי יפו והסביבה. סקרנים הזדמנו לאזור או באו אליו במיוחד כדי לראות איך האמריקנים הללו בונים בית. הם נהגו לעמוד במרחק מסוים מן הנעשה ולהתבונן בו בלי להפריע. בין הסקרנים היו גם מכובדים רבים בעלי עמדות מפתח אשר שילבו את סקרנותם בניסיון לברר את צורכי המתיישבים ובהצעות עזרה, ובאופק עמד מול עיניהם החיפוש אחר הזדמנות שתצמיח משהו לטובתם.
אחד האנשים החשובים במיוחד שהטריח עצמו לבוא ולבקר את ה"ישבנים האמריקניים האלה" היה סגן הקונסול האמריקני מיפו, ואף הקונסול בכבודו ובעצמו הטריח עצמו ובא מירושלים. הם באו לאחר שנתקבלו ידיעות סותרות על מצבה של הקבוצה האמריקנית. ידיעות אשר היה בהן כדי לעורר את דאגתם של הקרובים שנותרו בביתם מעבר לים, ואלה פנו בדאגה לשלטונות ולעיתונות. פניות אלה עוררו הד ציבורי והביאו לשיגורם של הנציגים הרשמיים למקום.
האחים סבלו למעשה עוד מרגע הגעתם. כאן הכול היה שונה. המציאות טרפה את שאיפותיהם ויחד עם הקשיים היומיומיים נתגלעו גם מחלוקות בינם לבין עצמם. אל המתלוננים הראשונים הצטרפו רבים אחרים. בהגיעו לחלק הזה בסיפור ההיסטורי, שהיה בעבורו היסטוריה משפחתית, נהג סבא רפאל להיעזר בציטוט מן התנ"ך ולדבר בחגיגיות של מי שמצטט מכתבי קודש: "ויאמרו האחים לאדאמס ולאשתו הגדולה, מי ייתן מותנו ביד אלוהים בארץ הזאת בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע, כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב." מקורביו של אדאמס ואשתו יצאו נגד התלונות הללו. הם אהבו לראות עצמם כבני ישראל ושבו והזכירו לכל שלאחר ימי המדבר הגיעו בני ישראל לארץ המובטחת. אך ככל שהמצב נעשה קשה יותר, זכו ההשוואות האלה ליחס של בוז ולשאלות מלגלגות, כגון: "אם בני דור המדבר אנו, איה המן ואיה אותו עמוד האש?"
להיטותו של אדאמס דעכה. הוא חדל מנאומיו המשובצים בציטוטים מכתבי הקודש, התחבא בפינות מבודדות, התכנס בתוך עצמו וחיפש את החסר בשיכר, בורח מן האחריות ומאשתו, שרוגזה היה קשה מנשוא. אשתו רגזה לא רק עליו אלא גם על האחים. בהתנהגות של רבים מהם ראתה משום כפיות טובה ולא הבינה כיצד יכלו לשכוח את השתדלותה למענם. הם מצדם זכרו כיצד שכנעה אותם בהבטחות מפליגות להצטרף אליה אל המסע לארץ הקודש והרגישו מרומים. עכשיו כבר ידעו שלא יימצא להם אצלה מזור לצרותיהם, ואם לא די בכך, הרי שצרחותיה, שעלו מכל עבר, אף הגבירו את הרוגז בלבם. אלא שגם היא עצמה הייתה במצוקה ולא מצאה מענה אצל אדאמס השיכור. על רוגזה התווספו התפרצויות הזעם שלו, שדרדרו עוד יותר את מצב הרוח הקודר שריחף כעננה עגומה ומחניקה על תושבי המושבה.
אמונתם של האחים, שהתלהטה בלבבותיהם בכפור הצפון אמריקני הרחוק, נמסה ואבדה כליל בחום הארץ ישראלי של יפו. אמריקנים אלה, שבאו בעקבות אדאמס כדי להיות אדוני הארץ והביאו עמם לשם כך את כל האמצעים והכלים החדישים, הפכו לַמסכנים באזור, ועתה קיוו רק להינצל מן התופת הארץ ישראלית הזאת.
את החורף עברו בקשיים רבים, הם היו רגילים לאקלים אחר. ניו אינגלנד החדשה לא דמתה כהוא זה לניו אינגלנד. בטרם בוא החורף, יקדה השמש וימי השרב החמים הסבו להם סבל רב. הם באו ממרחקים, מעבר לים, והיו רגילים למחלות שבאזור מגוריהם, ואילו כאן ביפו, תקפו אותם בחורף המחלות בשרשרת וחלקם, כאמור, לא החזיקו מעמד והשיבו נשמתם לבורא.
התחלואה, הקור ובעיות מנהליות שונות הכו בהם קצובות ואיימו למוטט את מבצר אמונתם. הם רצו לעשות מאדמת הארץ ארץ זבת חלב ודבש שלא הייתה כדוגמתה במציאות. אולם למעשה עמדו פעורי פה ומתוסכלים לנוכח האדמה החולית ששיחקה בהם. הכול היה שונה וכל מה שנגעו בו בגד בהם, הזרעים לא נבטו והגידולים לא צלחו. והמעטים שהצליחו לנבוט, נשדדו באישון לילה בידי השכנים הערבים.
סיומו של החורף לא הביא עמו בשורה. האחים שמצבם הידרדר עוד, שלחו אותות מצוקה עזים יותר ויותר, אך אלה נותרו ללא מענה כי אזני חבריהם נאטמו.
הידיעות מארץ הקודש הגיעו לאוזניו של אייב מקנזי, שנותר בראש קבוצת האחים במיין כדי להכין קבוצות נוספות שיבואו לניו אינגלנד החדשה שביפו בעקבות אדאמס והמתיישבים שלו. מקנזי היה חסר אונים, מאמציו לארגן שיירה נוספת ירדו לטמיון. הניסיון לאסוף תרומות נחל גם הוא כישלון צורב, רק דולר אחד נתרם.
הדיווחים שהגיעו לאמריקה על מצבם של המתיישבים ביפו, הדאיגו את השלטונות האמריקניים שהתייחסו להתיישבות כאל הרפתקה חסרת אחריות. לבקשתם, ביקרו את הנתינים ביפו עיתונאים וקונסולים מביירות ומאלכסנדריה. מכובדים אלה לא הביאו אתם מזור. הם צפו במתרחש, ולאחר שהשמיעו מילות נחמה רבות והבטיחו סיוע מכיוונים שונים ידעו רק להעיד בפני שולחיהם כי ההתיישבות נכשלה בעודה באבה.
החורף חלף ובא הקיץ. בהיעדר יבולים ובהיעדר סיוע, הלך והידרדר מצבם הכלכלי עוד יותר, עד כדי כך שלא היה להם מה לאכול. המצב היה כה קשה עד כי בחודשים יוני ויולי החליטו רובם לחזור לאמריקה, אבל לא היה להם במה לשלם את דמי ההפלגה ולא נותרה בידיהם הברֵרה אלא לשוב ולכתוב מכתבי תחינה ולבקש תרומות. בהיותם מיואשים מחבריהם באמריקה, פנו גם ללונדון ולפריז, אבל גם משם לא באה הישועה.
"ומה היה בסופם?" אהב סבא רפאל לשאול וכך להחזיק את נכדיו במתח. תמיד ברגעי המתח הללו נהג לקום מן הספה, כשהוא גורר בעקשנות את רגליו, וללכת אל כוננית הספרים שבסלון. בינות לספרים הרבים ידע לגשת ישירות לספר שהכיר היטב, ובשובו היה מתיישב ליד נכדיו ופותח את העמודים שהיו מסומנים לו מראש. הספר שהחזיק היה באנגלית ועל כריכתו החומה התנוסס השם: The Innocents Abroad. הוא נהג להקריא את השם בצורה תיאטרלית ואז לפתוח את הספר ולומר: "זאת אומרת 'התמימים בניכר'. ואתם יודעים מי כתב אותו? מישהו בשם סמיואל לנגהורן קלמנס, סופר אמריקני מפורסם מאוד, שמעטים מכירים אותו בשם הזה כי הוא ידוע בשם מרק טוויין, והוא כתב אותו בשנת 1869. הספר הזה הוא על הרשמים שלו מהמסע לאירופה ולארץ הקודש. מרק טוויין הגיע ליפו בזמן שלמתיישבים הגיעו מים עד נפש, ומשום שלא היו די מים באזור, בטח גם הזיעה הגיעה להם עד לנפש." סבא רפאל אהב לצחוק מהבדיחה של עצמו ובמבטיו דחק בילדים שיצחקו אף הם. אחר כך נהג לדפדף ולספר לילדים מה כתוב בעמודים שעליהם התעכב: "כאן כתוב שהם הגיעו ליפו ושהם לקחו על האונייה שלהם כארבעים חברים של קהילה מפורסמת, מושבת אדאמס ביפו. היו שם ילדים וזקנים, נערים ונערות, משפחות ובודדים." הוא הצביע על שורה נוספת: "על פי המסופר כאן, הם היו מסכנים מאוד והשאירו אחריהם את מנהיגם, אדאמס, את אשתו ועוד חמישה עשר אומללים חסרי אונים שלא היה להם כסף."
מרק טוויין הגדול לגלג עליהם לכל אורך הדרך, נהג לומר סבא רפאל, ואף על פי כן מצבם היה עגום כל כך עד שנכמרו רחמיו עליהם. על פי המסופר, אלה שעלו על סיפון האונייה היו מסכנים ועלובים כל כך, עד שהתביישו לספר על מה שעבר עליהם ובגלל חולשתם היו חולים כל הזמן במחלת הים. בסופו של דבר, ניאותו שני צעירים בריאים לספר את סיפורם באי-רצון ובאופן חלקי. הוא הבין מהם שהנביא שלהם רימה אותם והובילם למצב מחפיר ומביש עד כדי כך שלא רצו לדבר. כך, אף על פי שלבם של המסכנים היה מלא תלונות וסיפורים, כולם, מלבד השניים שדיברו, מילאו פיהם מים מרוב בושה, והסתפקו במלמולים שקטים בינם לבין עצמם. בהמשך, השתחררו כליל חרצובות לשונם של השניים והם ביטאו את כעסם על הנביא אדאמס שנשאר ביפו. הם סיפרו עליו שפעם היה שחקן תיאטרון וגם היה קשור למורמונים, כת נוצרית משונה שהאמינה כי גברים יכולים להתחתן עם הרבה נשים. ובאמרם זאת נראה שהרגיעו במידת מה את יצר הנקמה שלהם. לדבריו של מרק טוויין, האונייה הביאה את האחים, קהילת אדאמס בלשונו, לנמל אלכסנדריה במצרים. הם לא ידעו כיצד יגיעו מאלכסנדריה לביתם. ההגעה למצרים נחשבה להישג מספיק בעיני אומללים אלה. אחד מנוסעי האונייה תרם סכום כסף גדול ובזכותו עלה בידם לשוב לביתם שבמדינת מיין דרך ליברפול.
עמוס זכר בבירור את אותה פעם שבה אמר סבא רפאל: "הנה כאן הוא מספר שבניו אינגלנד, באמריקה, פתחו משרד לקבלת תרומות כסף בעבורם, אבל הצליחו לאסוף רק דולר אחד." ובהזדמנות אחרת אמר: "וכאן הוא מספר שהקונסול הכללי של ארצות הברית במצרים הראה לו באלכסנדריה קטע מעיתון שבו היה כתוב עליהם ועל כך שהמשרד לאיסוף תרומות נסגר. אפילו מרק טווין המפורסם מספר שאנשים חכמים בניו אינגלנד שמחו להיפטר מבעלי ההזיות האלה ובטוח שלא ששו להחזיר אותם אל בתיהם."
עמוס זכר איך בכל פעם, לאחר שסגר את הספר, בחן סבא רפאל את הילדים: "אתם זוכרים? הם היו יותר ממאה חמישים, נכון? מרק טוויין לקח אתו ארבעים. כמה נשארו? מאה ועשרה," היה אומר יחד עם הילדים וממשיך: "ונניח שעשרה עזבו בכוחות עצמם? אז נשארו מאה, נכון? וכמה באמת נשארו? חמישה עשר או עשרים. זאת אומרת ששמונים איש בערך מתוך המאה וחמישים מתו, יותר מחצי, וכל זה בפחות משנה אחת בלבד."
ברגעים כאלה נהג סבא רפאל לחזור שוב ושוב על המילה "אומללים" בעודו מניד בראשו בעצב ומספר על דברים שדומה שהיו ידועים לו בלבד. לדבריו, אדאמס ואשתו נותרו יחד עם חמישה עשר הנותרים והמשיכו בחייהם האומללים והקשים כאן. אשתו של אדאמס המשיכה לנסות לרדות בו ובכל מי שנותר וכתוצאה מכך, התרבו הסכסוכים ואדאמס שקע עמוק יותר בערפילי השִכרות. כעבור זמן מה, עזבו בני הזוג אדאמס לאנגליה בתירוץ כי הם נוסעים לגייס סיוע. לאחר עזיבתם, נשאר במקום רק קומץ קטן מאוד של אנשי עבודה חרוצים ושקטים. בהיעדר אדאמס ואשתו הוקל להם מעט, אך לא די היה בחריצותם וגם הם נאלצו לבסוף לעזוב.
סבא רפאל ניסה למצוא את הצדדים החיוביים בסיפור והסביר כי מובן שהכישלון היה חרוץ, אבל המסע ההתיישבותי הזה היה חשוב מאוד לתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל ולתולדות יפו. האחים אמנם נכשלו ועזבו, אבל הם הביאו הנה הרבה מכונות וגם הרבה ידע מודרני. הם הראו ליהודים את הדרך להתיישב בארץ והחשוב מכל, הם הביאו לכאן את הסבא שלי, הסבא של הסבא שלכם, את פטרסון הראשון. כן, כולם עזבו, אבל פטרסון הראשון נשאר כאן, ובזכותו אנחנו יושבים כאן.
בהגיעו לארץ, ניצל פטרסון כל הזדמנות כדי להתוודע אל יהודי האזור. עוד בפגישתו הראשונה אִתם הציג עצמו כיהודי שגדל אצל נוצרים אחרי שאיבד את כל משפחתו, והגיע לארץ לחיות ולמות כיהודי. למרות זאת, בפני האחים הוא המשיך לדבוק בזהותו כצעיר נוצרי, שליחו וממלא מקומו של הכומר הנכה, שמפאת נכותו ומחלתו נבצר ממנו לבוא בעצמו. ככל שהורע מצב המושבה, כך התרחק מזהותו הנוצרית ובילה יותר מזמנו, ימים שלמים לפעמים, עם היהודים.
ליהודים ולבני כנסיית המשיח היו צרכים שונים ואמצעים שונים, ולפעמים נדרשו אמצעיו של הצד האחד לצרכיו של הצד האחר. בתוקף הזדהותו עם שני הצדדים, שימש פטרסון כמתווך שניסה למצוא את נקודות המפגש הלא רבות בין האמצעים הדלים של היהודים לבין הצרכים הרבים של בני כנסיית המשיח.
באותם ימים היה פטרסון הראשון עלם בריא וחביב כבן שמונה עשרה. הוא היה גבוה וצנום עם שערות חומות-זהובות. עור פניו האדים תחת השמש המזרח תיכונית, אך מלבד זאת התאקלם היטב בסביבה החדשה. הוא ידע שפות והכיר תרבויות שונות. בכל מקום שאליו הגיע, עזר לזולת. לפעמים חיכו אנשים לבואו כדי שיעזור להם להזיז דברים כבדים. הוא עשה הכול מבלי לצפות לתמורה. עניינים חומרניים לא נחשבו בעיניו. מן הכומר למד את האבחנה בין נתינה לבין עשיית טובה והבין כי מי שעושה טובה, עושה זאת בציפייה לקבל תמורה, חומרית או אחרת, למשל כבוד. הוא ייחס משמעות למתן באהבה, שבו עצם הנתינה היא העיקר. הוא האמין כי עלינו להודות לאל שהניח לפתחנו הזדמנויות שבהן אנו יכולים לעזור ומאותה סיבה עלינו להודות למי שאנו עוזרים לו. אמונה זו הייתה מונחת ביסודו של החינוך שקיבל מן הכומר, ועשתה אותו חביבן של הקהילות קשות היום שבמחיצתן חי. כך רכש לעצמו מעין משפחה גדולה, אף שבפועל לא היה לו אפילו בן משפחה אחד.
אנשים שמצבם הקשה לא אִפשר להם לשלם לו תמורת העזרה שביקשו, שמחו להזמינו לסעוד אִתם ולהתארח במחיצתם מבלי לציין שזהו גמול על עבודותיו הקשות. בדרך החביבה האופיינית לו, הוא נענה כמעט לכל הזמנה בחיוב ובהזדמנויות הללו היה מוסיף ומספר על כל מה שידוע ושלא ידוע לו על משפחתו שאבדה בלב ים. ליהודים ולבני כנסיית המשיח סיפר את הסיפור בהדגשים אחרים. לכל אחד הציג צד אחר בדמותו של הכומר שגידל אותו. ליהודים ידע לספר אפילו שהוא עודד אותו לבוא לארץ ישראל, לחיות ולמות כיהודי.
במהלך ההפלגה לארץ הקודש, כתבו מרבית הנוסעים מכתבים ובהם פירטו את שעבר עליהם במסע. התיאורים היו דומים אלה לאלה. כולם כתבו כי הם מקבלים את קשיי הדרך באהבה וכי אושר עילאי ממלאם יותר ויותר ככל שהם מתקרבים לארץ הקודש. מיד עם הירידה מן האונייה חיפשו דרך לשלוח את המכתבים שכתבו והקפידו לפנות זמן כדי לכתוב עוד ועוד מכתבים. פטרסון, לעומתם, לא הצליח לכתוב במהלך ההפלגה ולו מכתב אחד, וזאת למרות שהכומר הנכה ביקש ממנו במפורש שיכתוב לו ויתאר לו כל רגע ורגע. הוא רצה לכתוב, אך לא ידע מה. הוא חשב שאם יכתוב, יצטרך לכתוב את מה שהוא מרגיש באמת ולא ידע איך לעשות זאת. לכן לא כתב אף לא מילה אחת, לא בהפלגה, לא בימים שבהם השתכנו במאהל הזמני ולא כשעברו למקום הקבע שבו החלו להקים את ניו אינגלנד החדשה, עד אשר הגיע אליו מכתבו של הכומר מניו אינגלנד שבאמריקה.
במכתבו הזכיר לו הכומר כי הוא שליחו שם וכי הוא מצפה ממנו לכתוב לו בקביעות ולהתפלל למענו. כמו כן, שב והזכיר את התיבה וחזר על ציוויו שלא לפתוח אותה. מאזכור התיבה במכתבו של הכומר, הסיק פטרסון כי הכומר חושש פן יתגלה סודה ברבים. הוא אימץ את זיכרונו וחזר לאותן שעות ארוכות שבהן בחן את התיבה הסגורה מפינתו שעל הספינה. הוא רצה לדעת אז האם ידע הכומר על תכולתה, והסיק כי הלה לא פתח אותה מעולם. אולם עכשיו עלה בו החשד כי הכומר ידע שהתיבה מכילה מסמכים המעידים על זהותו היהודית, ואפילו הבזיק בראשו הרעיון שהכומר מסתיר ממנו עוד משהו. המחשבות הללו קיננו בו בכוח רגשותיו בלבד ולאו דווקא בכוח ההיגיון המבוסס על עובדות.
פטרסון קרא את מכתבו של הכומר שוב ושוב ומלבד מה שהבין בעניין התיבה, קרא בו תלונה על שלא עמד בהבטחתו לכתוב. הוא ישב מול דף ועט ופרש את מכתבו של הכומר כדי לענות לו, אך מלבד שורות פתיחה בודדות, שבהן השיב לשאלות על שלומו ועל מצבו וציין שהוא חש בטוב, לא ידע מה להוסיף. לאחר עוד כמה שורות שבהן תיאר באופן כללי את העניינים השוטפים, איחל לכומר בריאות ואריכות ימים ושלח אליו את המכתב. הכומר השיב במכתב תקיף ובו שב וביקש מפטרסון לעמוד בהבטחותיו. התקיפות חיזקה את דעתו של פטרסון כי הכומר יודע על פתיחת התיבה, ויתר על כן, לא היה לו ספק שהכומר יודע מה תכולתה.
כשנקרתה לפני האחים ההזדמנות להפליג למצרים, מיהרו רובם לקפוץ עליה, כחיה הרצה לעבר מוצא שנפתח בפניה כדי להציל את חייה. רק מעטים נשארו מאחור, רובם משום שלא הצליחו לגייס כסף להפלגה. פטרסון עמד בצד. הוא לא היה שותף לאלה שרצו לעזוב ואף לא לבודדים שרצו לתת לעצמם עוד אפשרות להישאר ולהגשים את שברי חלומם. הוא לא חש עוד כאחד האחים. היו לו חברים יהודים והוא חש עצמו יותר כאחד מהם. לאחר הפלגתם מארץ הקודש, באונייה שגם מרק טווין הפליג בה, נודע לכומר כי בן טיפוחיו בחר להישאר. במכתב נוסף, האחרון שקיבל פטרסון, הוא הפציר בו לחזור מיד. לאחר מכן, הידרדרה בריאותו של הכומר וחליפת המכתבים נפסקה, עד אשר קיבל אחד האחים מכתב מאמריקה ובו נכתב כי הכומר מת, וכי במילותיו האחרונות ביקש למסור לו שיחזור. מילים אלה נפלו על אוזניים ערלות.