פרק 1
“אני מצטער. אני עוזב אותך. הדבר האחרון שאני רוצה לעשות הוא לפגוע בך, אבל אני פשוט לא יכול להישאר. אני אוהב מישהי אחרת.”
אני שומעת, אבל לא מבינה.
זו בדיחה?
היום האחד באפריל ופספסתי את זה? אולי זו מתיחה לאיזו תוכנית טלוויזיה מטופשת?
אנחנו ביחד כבר שבע שנים. לפני שנתיים התחתנו. החברים שלנו תמיד קינאו בנו על הזוגיות הזו – חיים בהרמוניה, לא רבים בכלל, בקושי מתווכחים. כשעברנו לגור ביחד אימצנו כלב ואנחנו מתייחסים אליו כמו לילד. תמיד חלמנו על הרבה ילדים, לא פחות מחמישה והאמת... רק התחלנו לחיות.
מה קרה?
יונתן מדבר איתי ואני מרגישה כאילו נפשי יוצאת מגופי, מרחפת מעלינו ובוהה.
“אני לא מבינה...” אני מוצאת סופסוף את הקול שלי, “מאמי... מה קרה? פתאום ככה לעזוב? בוא נדבר על זה, בוא ננסה לפתור את הבעיות ש... שחשבתי שאין לנו.”
“אין לנו. הכול היה נפלא.”
“היה?” אני מאבדת נשימה, “אם היה כל כך טוב, למה אתה עוזב אותי?”
“התאהבתי במישהי אחרת.”
כן. הוא אמר את זה כבר בהתחלה.
“מי זו? אני מכירה אותה?”
“את באמת רוצה להיכנס לזה עכשיו?”
“אם לא עכשיו אז מתי?” וכבר נהיה ממש קשה לנסות ולהתגבר על המחנק בגרון. אני לא רוצה לפרוץ בבכי, לא כאן ולא עכשיו. יונתן כל כך קר ומרוחק. מה קרה לו? מי זו ומה היא עשתה לבעלי? לאהוב שלי?
“אני חושבת שמגיע לי לדעת!”
יונתן נושם עמוק. לראשונה אני רואה אשמה בעיניו.
“זאת טליה.”
אני מנסה להתרכז אבל אלפי מחשבות מציפות אותי בבת אחת. טליה... החברה שלי? שנשואה לדודי? שהתארחה אצלנו בבית לפחות פעם בשבועיים עם כל החברים? נכון, לא היינו מאוד קרובות, אבל עדיין...
“טליה?... ומה עם דודי?”
“היא עזבה אותו. הם מתגרשים. היא סילקה אותו מהבית לפני יומיים, בשבילי. אני עובר לגור איתה.”
משפטים קצרים, קולעים, נטולי רגש. יריות של מידע. איזה חלום בלהות.
משהו לגמרי לא מסתדר לי. טליה ודודי, לא הזוג הכי מושלם בחבורה אבל בכל זאת, מי היה מאמין? במבט מבחוץ היה לה הכול. טיולים לחו”ל פעמיים-שלוש בשנה, תכשיטים יקרים, בגדים ומוצרי טיפוח... הוא אהב אותה, היה מוכן לעשות הכול בשבילה. בשביל מה היא צריכה את בעלי?
מנוולת!
“רגע, כמה זמן זה כבר נמשך ביניכם?!” איך לא שמתי לב? אני עד כדי כך עיוורת?
“זה התחיל לפני שלושה חודשים.”
שלושה חודשים והוא מחליט שזהו זה? אחרי כל השנים היפות שלנו ביחד הוא זורק הכול לפח ועובר אליה? שלושה חודשים לא מספיקים אפילו כדי להחליט איזה סוג קורנפלקס אתה מעדיף.
אני יושבת קפואה על הספה. יונתן לידי, מתפתל. לפתע הוא קם, מתכופף אליי ולוחש: “דנה, אני מאוד מצטער. אבל את תהיי בסדר. אני יודע.”
הוא הולך לחדר השינה.
מה לעשות?
לנסות לעצור בעדו, להתחנן? לשחרר אותו? אומרים שאם את אוהבת מישהו – תני לו ללכת. זה מה שאעשה. לא אתחנן, זה לא הסגנון שלי.
אני שומעת רעש מחדר השינה ואז מחדר האמבטיה. יונתן מתרוצץ בכל הבית. הוא אורז.
אני נלחמת במחנק שבגרוני בכל הכוח. לא אבכה! בובי, הכלב מסתובב סביב יונתן ואז סביבי, מרגיש שקורה משהו. משהו לא טוב.
אני מגייסת את שארית כוחותיי, מצליחה לקום מהספה וללכת לחדר השינה, צופה בו אורז את המזוודות. לא חושבת שאי פעם כאב לי ככה. התנועות שלו מהירות, הוא מרוכז ומנסה להימנע מקשר עין.
“אתה בטוח במה שאתה עושה? הרי אהבת אותי, אני יודעת שאהבת. אי אפשר לזייף כל כך טוב.”
“דנה, בבקשה, בואי לא נעשה את זה קשה יותר ממה שזה.”
“אני רק רוצה שתהיה בטוח במה שאתה עושה כי אין דרך חזרה. ברגע שתצא מהדלת הזאת כבר לא תוכל להיכנס בה שוב.” הכעס משתלט עליי. לא בטוחה שאני מאמינה לעצמי אבל אמרתי את זה. בביטחון.
“אני לא אחזור. מצטער.”
“אולי תפסיק כבר עם המצטער הזה?!”
“אצור קשר עם עורך דין מחר. מציע גם לך למצוא עורך דין. בואי נתגרש בצורה נאותה ובוגרת.”
אני לא מצליחה להגיב.
הוא מתכופף אל בובי, מחבק אותו. “תהיה ילד טוב,” אומר לו בשקט ויוצא מהבית.
שתי מזוודות ותיק גב.
אני צונחת על הכורסה שקנינו יחד ופורצת בבכי. בובי רץ אליי, מניח עליי את הראש ומלקק אותי, מיילל יחד איתי. “כן, מתוק שלי, הבנת נכון,” אני מתייפחת, “אבא עזב אותנו.”
הנייד שלי מצלצל.
כמה זמן ישבתי ככה ובכיתי? איבדתי תחושת זמן. אני קופצת לחפש אותו, אולי יונתן מתקשר? אולי בכל זאת זו הייתה בדיחה?
על הצג מופיע השם ליהיא ואני מתאכזבת.
“הלו?”
“היי בובה. נו, מה כל כך חשוב לו לספר? כולי סקרנית... עוד עסקת ענק בעבודה או טיול מסביב לעולם?”
אני פורצת בבכי.
“דנוש! מה קרה?! דברי איתי!”
“הוא עזב אותי, לייקה. ארז והלך”
“מה?! אני בדרך אלייך! תחזיקי מעמד.”
ליהיא, הנשמה שלי, היא יותר מחברה. היא כמו אחותי. אף פעם לא באמת הרגשתי בת יחידה כי אנחנו חברות עוד מהגן. בתיכון ובצבא היינו כל כך בלתי נפרדות עד שהתחילו לחשוב שאנחנו זוג. הידיעה שהיא תגיע מרגיעה אותי מעט.
אני חוזרת לכורסה הנוחה שיונתן ואני קנינו, נזכרת איך התלבטנו בחנות עד שבסוף התיישבנו עליה ואף אחד לא רצה לקום. יונתן אמר שנתכרבל עליה ביחד כל ערב מול טלוויזיה וזה באמת מה שעשינו.
אני שוקעת ברחמים עצמיים ובנמנום עד שצלצול בדלת מעיר אותי ומחזיר אותי למציאות המרה.
ליהיא מתנפלת עליי בחיבוק, חיבוק אמיתי וחזק. איזה כיף שיש לי אותה והינה שוב הדמעות מציפות. מה יהיה איתי?
“יפה שלי... אל תבכי, הכול יהיה בסדר. אביא לך כוס מים ותספרי לי הכול, מההתחלה.”
אנחנו יוצאות אל המרפסת ואני מספרת הכול, בפרטי פרטים. ליהיא מקשיבה לי, פניה היפות מרוכזות בי והבעתן משתנה, משקפת את אותה ההבעה שכנראה הייתה לי כשיונתן בישר לי.
“דנה, משהו פה מוזר. משהו מאוד מסריח בסיפור הזה.”
“את חושבת?” אני מגחכת במרירות.
“אני מכירה את יונתן שלך, זה מאוד לא אופייני לו. נשמע כאילו את מספרת לי על אדם אחר.”
“זה בדיוק מה שהרגשתי, כאילו החליפו לי אותו.” אני מוצפת הקלה. ליהיא מבינה אותי.
“טליה, לעומת זאת תמיד הייתה ‘נחש מתחת לקש’. היא נשארה עם דודי רק בגלל הכסף שלו. כנראה שקרה משהו.” מבטה של ליהיא מהורהר.
“את חושבת שהיא לא אהבה אותו? נכון שהוא עשיר, אבל זה לא אומר שהיא הייתה איתו רק בגלל הכסף... למה פתאום היא צריכה את יונתן? פתאום התאהבה בו?”
ליהיא נאנחת. “לא נראה לי שהבחורה הזאת בכלל מסוגלת לאהוב. היא פריג’ידית לגמרי, רואים עליה. כנראה קרה משהו... אולי נגמר לדודי הכסף?” היא חושבת לרגע ואז מצחקקת, “ואם אני לא טועה העסק של יונתן ממש פורח בשנה האחרונה.”
אני מעקמת פרצוף. “את חושבת שבגלל זה...?” זה לא מסתדר לי בראש.
“אני לא יודעת, דן-דן. אבל אנחנו יכולות לברר.”
“רק אל תגידי לי להתקשר לדודי. אין לי כוחות נפשיים לזה כרגע.”
“לא, דודי לא יוכל לעזור לנו. הוא בטח בעצמו לא יודע.”
“אז?”
“את זוכרת שסיפרתי לך מה שקרה לחברה שלי, נטלי? כל סיפור ההונאה בעבודה שלה ואיך היא גילתה מי עומד מאחוריו?”
“זוכרת משהו כזה, אבל איך זה קשור?”
“היא פיצחה את כל הסיפור והכניסה את שני האידיוטים לכלא בעזרת חוקר פרטי.”
“את רוצה שאשכור חוקר פרטי? בשביל מה?”
“אוי, דנה, מה יהיה איתך? כדי להבין מה קרה פה. שיחקור, שיעקוב אחריהם. את הרי לא מתכוונת לוותר ככה, נכון?”
“מה אני יכולה לעשות? אני לא יכולה להכריח אותו להישאר איתי. הוא טוען שהוא כבר לא אוהב אותי. שהוא אוהב אותה,” קולי נשבר.
“אני לא קונה את זה ולא מאמינה בזה. לדעתי יש פה על מה להילחם. הוא בעלך, תעשי מאמץ מינימלי. גם אם זה לא יצליח לפחות תדעי בדיעבד שעשית כל מה שיכולת כדי להציל את הנישואים שלך.”
אני מרגישה אשמה. היא זו שצריכה לשכנע אותי להילחם על האושר שלי?
“אלא אם את כבר לא אוהבת אותו.”
“את יודעת שכן.”
“אז יאללה, אשיג לך את המספר של החוקר.” היא שולפת את הנייד שלה ויוצאת שוב אל המרפסת.
היא צודקת, אין לי מה להפסיד. הרי גרוע מזה כבר לא יהיה.
אחרי שתי דקות של שיחה היא חוזרת. “יש” היא מפנה אליי את הנייד. המספר רשום על הצג. “קוראים לו אלכס.”
אני מביטה בה בהיסוס.
“אל תחשבי על זה יותר מדי, פשוט תתקשרי.”
אני מעתיקה את המספר לנייד שלי בידיים רועדות. אחרי שני צלצולים הוא עונה. הוא נשמע נחמד, אולי רציני מדי. אנחנו קובעים להיפגש למחרת בבוקר בבית הקפה שליד ביתי.
“את באה איתי!” אני מנופפת מולה באצבע, “אין מצב שאני הולכת לבד.”
“ברור! אני עובדת מחר במשמרת ערב, מסתדר לי מעולה.”
“שיט! שכחתי לגמרי מהעבודה... אני לא מסוגלת לעבוד עכשיו,” אני קורסת שוב על הכורסה.
“קחי כמה ימי מחלה או חופש. את גם ככה אף פעם לא מנצלת את מה שמגיע לך. עובדת כמו חמור, כאילו מישהו יגיד לך תודה.” שוב היא צודקת. אני מושיטה אליה ידיים והיא מחבקת אותי חזק.
“תודה, לייקה. על הכול.”
לילה של שינה טרופה עבר עליי. חיפשתי שוב ושוב את יונתן מתוך שינה, מתעוררת לגלות את הצד הריק שלו במיטה. מזל שבובי ישן לרגליי, מונע ממני להתפרק לגמרי.
התייאשתי וקמתי הרבה לפני השעון המעורר. הארונות הריקים למחצה מזכירים לי את הנטישה שלו והבית כל כך ריק בלעדיו... מחיתי את הדמעות, התלבשתי, התאפרתי ואפילו שתיתי כמה לגימות של קפה. הוא לא היה טעים. אף פעם לא הצלחתי להכין קפה כמו יונתן.
אני נפרדת מבובי שממשיך ליילל אחרי שאני נועלת מאחוריי את הדלת ורצה לפגישה המיועדת. ליהיא כבר יושבת בפינת בית הקפה עם הנייד, משקפי הגוצ’י שלה וכוס קפה ענקית. מלכת הסטייל.
“בוקר טוב.”
“בוקר בוקר. מוכנה?”
שתינו מצחקקות ואומרות ביחד: “נולדתי מוכנה.” המוטו שלנו מאז ומתמיד.
אני מזמינה לעצמי קפה. הפעם הוא טעים.
אנחנו מחכות, דרוכות לקראת בואו של אלכס.
“יש לך מושג איך זה עובד בכלל?”
ליהיא מושכת בכתפיים. “נספר לו את הסיפור, נתאר את הנפשות הפועלות ונבקש שיברר ויגשש. יהיה בסדר, אל תהיי בלחץ. צריך רק לוודא כמה הוא לוקח. הבנתי מנטלי שהוא לא זול, אבל שווה כל שקל.”
כסף זו לא בעיה, אני חושבת לעצמי כשלפתע נכנס לבית הקפה בחור גבוה, שרירי וחסון לבוש במכנסי ג’ינס כהים ובחולצה שחורה מכופתרת. שערו בצבע חום בהיר, ארוך אך לא מדי ומסורק לאחור.
“אלוהים, זה הוא? בבקשה תגידי לי שזה הוא!” ליהיא פוערת עיניים.
הבחור מסיר את משקפי השמש וסורק את השולחנות. עיניים ירוקות, בנוסף לכל. הוא מבחין בנו וניגש לכיווננו.
“זה הוא!” נראה שליהיא מאבדת עשתונות ואני לא מאשימה אותה.
