מארז סינדיקט שיקגו

 

סינדיקט שיקגו 1 - פאלון

 

פרולוג

 

אהבה. היא יכולה לרפא אנשים, ממש כשם שהיא יכולה להרוס אותם. הצורך באהבה, עם כל כוחה ועוצמתה, הוא הדבר היחיד המשותף שיש לכולנו. האהבה יכולה לגרום לאושר עילאי או לעצב תהומי. ההתאהבות מעוררת אקסטזה רגשית. דעיכת האהבה מביאה עימה צער וייאוש.

ועם זאת, כולם מפנטזים על אהבה, חולמים עליה, בוכים בגללה, רוצים להרגיש אותה. יש החושדים בה, יש החוששים מפניה, יש המשקרים למענה, יש הרוצים לשלוט בה. ואף על פי כן - כולם מתאווים אליה בסתר ליבם.

האם יש רגש אחר המעורר בנו כל כך הרבה רגשות סותרים? האהבה מעלה חיוך על שפתותינו, מציתה ברק בעינינו, משרה חמימות בליבנו, מבעירה אש בגופנו. אך בכוחה גם לשמוט את זוויות פינו, להעלות דמעות בעינינו, לשבור את ליבנו ולזרוע כאב בכל גופנו. זה הפגם הגדול שלה - מאחר שאהבה מושלמת אינה קיימת. ועם זאת, אלמלא העצב, האם עדיין היינו יכולים לחוש את האושר במלוא עוצמתו?

אסור שהאהבה תהיה חונקת; עליה לנשום בכוחות עצמה. וחשוב מכך - בהיעדר אמון, האהבה חשה חוסר ביטחון מכאיב ולא תוכל לשרוד את המכשולים שמטיחה בה מציאות החיים.

אבל דבר מכל זה לא חשוב, כאשר האהבה מבוססת על שקר. אהבה המבוססת על שקר תגווע עוד בטרם תספיק לפרוח. לא יהיה לה שום סיכוי לשרוד.

 

פרק 1

פאלון

 

"אני לוטשת בו מבטים בחזרה," אני מודיעה לטיגאן תוך התמקדות בגבר גבוה, לבוש בחליפת מעצבים, שלא מפסיק להסתכל עליי מהקצה המרוחק של הבר.

אורות המועדון הסגולים מהבהבים סביבי והמוזיקה אופפת את החדר בצלילי בס עמוקים. אני מתופפת באצבעותיי על שפתיי ומשרטטת את עיקול שפתי התחתונה באמצעות כרית האגודל בלי להתיק את מבטי מאיש המסתורין. אבל מזווית עיני אני רואה את טיגאן נדה בראשה. היא מוציאה מראה קטנה מהתיק שלה ונחנקת מצחוק.

אני קוטעת את מרתון המבטים ומסתכלת על טיגאן. "מה?"

"פאלון, אחותי, תראי את השפתיים שלך," היא עונה בחיוך.

אני חוטפת מידה את המראה ובוחנת את פניי. אוף. שכחתי לגמרי מהשפתון האדום, שכעת נמרח מסביב לשפתיי וגורם לי להיראות כמו ליצנית מהגיהינום. אני מנסה להבליע חיוך לנוכח ניסיונות הפיתוי הנלעגים שלי ומושכת את חברתי הטובה ביותר לכיוון שירותי הנשים, בחלק האחורי של המועדון. תודה לאל, אין תור! אנחנו ממהרות פנימה, וטיגאן אוחזת בבטנה, מתפקעת מצחוק.

"את כל כך חמודה," היא מתגרה בי.

"תודה רבה באמת... זה בדיוק האפקט שניסיתי להשיג, חמידות," אני ממלמלת בעוקצנות ומפנה את תשומת ליבי אל המראה הענקית. יחסית לבחורה בת עשרים וחמש כישורי החיזור שלי ממש עלובים.

אני מסלקת את שרידי השפתון ומושחת את שפתיי בגלוס שקוף. אני מחליקה את שערי הכהה הגולש עד לשיפולי גבי ומסדרת את קצות הפוני הצדדי מאחורי האוזן. לאחר מכן אני מוציאה מארנקי עיפרון עיניים שחור ותוחמת את עיניי להדגשת צבען הענברי.

עדיף למשוך תשומת לב לעיניים ולא לשפתיים.

"אוי, לא! נראה לך שהבחור שבו נעצתי מבטים ראה את זה? הוא בטח ראה את פרצוף הליצן שלי." בתוך תוכי אני מתכווצת מבושה כשאני נזכרת בגבר ההוא, ומסדרת את רצועת החזייה מתחת לשמלת הערב בצבע השמפניה.

טיגאן פורצת שוב בצחוק.

"תתאפסי על עצמך, טוב?" אני אומרת בחיוך ומשליכה את עיפרון העיניים בחזרה לתיק. "אני שמחה שכישורי הפיתוי הבלתי קיימים שלי מבדרים אותך. ברצינות, נראה לך שהוא שם לב?"

טיגאן מתקרבת אליי ומתיזה מעט בושם מאחורי אוזנה. "לא נראה לי. המועדון חשוך. בואי נחזור לבר ונראה אם הוא עדיין שם, טוב?" היא מציעה. אני מביטה בה דרך המראה ומקמטת את מצחי. "פאלון מייקלס, תפסיקי להתנהג כמו ילדה קטנה," אומרת טיגאן. "בואי, אל תתביישי. זה היה מצחיק, לא יותר מכך." היא הודפת את כתפי בעידוד ואוחזת בידי.

כדי לא להיות משביתת שמחות, אני מעלה חיוך על פניי ויוצאת ראשונה. אנחנו פוסעות ישירות לעבר הדלפק המואר ואני מציעה, "בואי נזמין משקאות, אני חייבת להשתכר." אבל כשאני מפנה את ראשי טיגאן כבר לא איתי. אני ממהרת לסרוק את הבר בחיפוש אחריה, אבל היא נעלמה בתוך המוני האנשים.

אני ממשיכה לכיוון הדלפק, מרגישה עדיין מטופשת למדי, ומזמינה שני שוטים של וודקה. אני מוציאה את הטלפון מהארנק שתלוי על כתפי כדי לסמס לטיגאן ולברר לאן היא נעלמה, ואני רואה שהשעה שתים עשרה בלילה. עוד לא עברה שעה, וכבר הספקתי לאבד את החברה שלי.

פתאום אני מרגישה יד על הישבן שלי. אני ממהרת להסתובב ונתקלת בעיניה האפורות והבורקות של טיגאן. אני שמחה להיווכח שזו היא ומצביעה על כוסיות הוודקה שמחכות לנו על הדלפק.

"אנחנו הולכות לדפוק את הראש? יווו, אני אוהבת את פאלון השיכורה!" היא מניפה את ידיה ומנענעת את אצבעותיה בהתרגשות.

אני מושיטה לה כוסית אחת ואומרת, "כן, אחותי, אז תתחילי לאהוב אותי יותר." אני מעווה את פניי כשהמשקה יורד בגרוני בגמיעה אחת. "עוד שוטים?"

"עוד שוטים?" היא קוראת בלעג. "איזו שאלה בכלל? ברור שכן! תמיד, ואני מתכוונת תמיד, עוד שוטים."

החברה שלי כנראה כבר בדרך להיות שיכורה כהוגן. היא אוחזת במותניי בשתי ידיה ורוקדת מאחוריי בזמן שאני מזמינה עוד משקאות. אני שותה עוד שני שוטים, וטיגאן מחסלת שלושה תוך שהיא מענטזת מאחוריי בהתגרות, סורקת במבטה את הבר בחיפוש אחרי סטוץ מזדמן. זה ברור לי לגמרי.

אני מביטה סביבי, מקווה לראות את איש המסתורין, אבל אף אחד כבר לא מביט בי.

אני ממשיכה לחפש בבר, ואז רואה את ניק מתקרב אלינו. ניק עובד בבניין שלי, בחברה אחרת. התנשקנו פעם במסיבה שערך בעל הבית לכל דיירי המשרדים בבניין. זו לא הייתה נשיקה ראויה לציון, כך שאני מחייכת אליו בהיסוס כשהוא מצטרף אלינו. הוא בחור נחמד, ועד לאותה נשיקה היו בינינו צחוקים, אבל מאז הנשיקה היחסים פתאום השתנו ואני בורחת ממנו כמו ממגפה.

טיגאן מעבירה בתזזיתיות את ראשה ממני אליו כשהוא מתקרב. אני יודעת שהיא מזהה את ניק, כי הראיתי לה אותו, והיא מכירה את כל הסיפור, לכן אני מזהירה אותה בהרמת גבה לא להביך אותי, רגע לפני שהוא נעצר מולנו.

"היי, ניק, מה נשמע? תכיר את טיגאן, חברה שלי." יש לי הרגשה רעה שעוד אתחרט על ההיכרות הקטנה הזאת. גם כשהיא פיכחת אין לטיגאן שום מעצורים, וטיגאן שתויה בכלל פולטת כל מה שעולה בדעתה, בלי שום פילטרים.

טיגאן וניק לוחצים ידיים, טיגאן עושה טעות ענקית ואומרת, "אז אתה ניק המפורסם! שמעתי עליך רבות."

הנה, שום פילטרים. ונוסף לכל, יש לה גם חוצפה לקרוץ לי.

"היי, פאלון, טוב לראות אותך. ונעים להכיר אותך, טיגאן. אבל לא ידעתי שאני מפורסם," עונה ניק ביהירות.

פליטת הפה שלה יותר גרועה ממה שחששתי שתהיה. אני חייבת לעשות שיחה עם הבחורה הזאת, להסביר לה את כללי ההתנהגות המקובלים בין בנות. זה נכון, יכול להיות שהזכרתי את ניק כמה פעמים, אבל זה היה לפני הנשיקה, וטיגאן יודעת טוב מאוד עד כמה התחרטתי על הנשיקה ההיא.

היא מחייכת מאוזן לאוזן ומתרחקת לה, משאירה אותי לבד איתו. ניק מפרש את דבריה של טיגאן כהזמנה לפתוח בשיחה.

כדי להיחלץ מהמצב הזה במהירות, אני פונה ממנו בגסות רוח ומתחילה להתרחק, אבל אז אני מתנגשת חזיתית בגבר אחר. וכשאני אומרת "מתנגשת", אני מתכוונת לכך. הפרצוף שלי נצמד אל חזהו השרירי, וידי השמאלית נתקעת בינינו, נוגעת לא בכוונה במפשעתו.

שאלוהים יעזור לי! הגעתי לשפל התחתית של הביזיון, לשיא המבוכה, מאחר שאני בהחלט ממששת אותו, והגבר הזה, הלבוש בחליפה מחויטת, מצויד היטב באופן טבעי - או שהוא מסתיר שם משהו... ניחוח רענן ומשכר של פרי הדר מציף אותי, ואף אחד מאיתנו לא זז. הוא מאובן כמו פסל, פרט לחיכוך חזהו בחזי, ואני מודעת לכך היטב. אני חייבת להרים את ראשי אליו מאחר שהוא מיתמר מעליי, ואני מרגישה את ריח המנטה בהבל פיו. עיניים ירוקות עמוקות עטורות בריסים שחורים כפחם מביטות בי בחזרה. האנשים שחולפים על פנינו מאלצים אותנו להיצמד עוד יותר זה לזו. הזיפים האופנתיים שלו מלטפים את לחיי, ושנינו נאנחים עמוקות מעצם המגע.

אני פוסעת לאחור ומניחה יד על שריר הקיבורת החסון שלו בעוד פניו רוכנות אליי, כך שהוא יכול להמשיך להביט בעיניי הענבריות. חיוך מסתמן בזוויות פיו, אך לא מגיע עד עיניו. המבט המאופק שלו אינו משחרר אותי מאחיזתו. קצוות משערו החום כהה נשמטות בגלים מפתים על מצחו. אני שומעת את המוזיקה, אבל לא מבחינה בקולות. הוא מושיט יד כדי לאחוז במותני, ונקודת המגע שלו בגופי מתלהטת בהדרגה. רמז של זיהוי, ואולי בלבול, מהבהב לרגע על פניו. הוא לא הודף אותי ממנו, וגם אני לא - המגע שלו מבלבל אותי.

במצבי רווי האלכוהול, אני קולטת באיחור-מה שזהו איש המסתורין. אבל בדיוק באותה מהירות שבה נפגשנו, הוא משחרר אותי כאילו נפגע מכוויית אש ומתרחק בצעדים נחושים.

בינתיים, ראשי מסתחרר מהשוטים שהורדתי עם טיגאן, ואני מחפשת את החברה שלי כשאני חוזרת לדלפק הבר, שם אני נתקלת שוב בניק. הוא לוחש באוזני משהו בלתי ברור, ואני מתרגזת, כי הריח של ניק - אלכוהול ובושם מעורר בחילה - משתלט על נינוח ההדרים הנעים של הזר המסתורי ומעלים אותו.

כשניק אוחז במותניי, אני הודפת ממני את ידיו. "כן," אני עונה לו בהיסח הדעת בעודי ממשיכה לחפש את טיגאן. אני רואה אותה מקפצת על רחבת הריקודים ופונה שוב אל ניק כדי להיפרד ממנו, אבל הוא נראה המום מתשובתי. אני באמת חייבת להפסיק להגיד "כן" ו"לא" רק כדי לסתום לאנשים את הפה ולהתחיל לשאול "מה אמרת?" כמו בן אדם נורמאלי.

"יופי!" הוא צועק באוזני.

אני לא מבינה מה קורה. "מה יופי?"

הוא מחייך חיוך רחב. "את לא יכולה להתחרט עכשיו. כבר הסכמת לדייט."

למה הבחור הזה לא מסוגל לקרוא שפת גוף? אני בהחלט לא מתנהגת כמו מישהי שמעוניינת בו, נכון? עכשיו אני כבר מפקפקת בעצמי. כי יש מצב שכוסית אחת יותר מדי באמת החלישה את נחישותי. כיוון שבדרך כלל הייתי פשוט מבהירה לו שאני לא מעוניינת.

ברגע שטיגאן מבחינה בי אני מסמנת לה לבוא. היא מתייצבת בצייתנות - יודעת כנראה שהיא צריכה לפצות אותי לאחר שהשאירה אותי תקועה עם ניק - ומתקרבת אליי.

"הסכמתי בטעות לדייט. כדאי מאוד שתוציאי אותי מזה, אחרת את באה יחד איתי לדייט," אני ממהרת ללחוש באוזנה.

"אני... אני אטפל בזה," היא מלעלעת ומכסה את פיה בידה, פוערת זוג עיניים ענקיות. היא מרימה אצבע, מסמנת לי לחכות רגע.

היא עומדת להקיא? "אנחנו צריכות לשירותים?"

טיגאן בולעת בדרמטיות.

"איכס! חתיכת מגעילה, טיגאן."

"לא באמת עמדתי להקיא. סתם עבדתי עלייך." היא כורכת את זרועה סביבי. "עכשיו אני צריכה לשירותים."

היא מתחילה ללכת, ואני אוחזת בחלק העליון של זרועה כדי לעצור אותה. "אמרת שתעזרי לי עם ניק!"

טיגאן כוססת את שפתה התחתונה. "כן... אבל אני לא מצליחה לחשוב על כלום כרגע. כשאני אחזור, תהיה לי תוכנית זדונית להיפטר מדיק." היא מצחקקת כמו משוגעת מהבדיחה המטופשת שלה, ניק-דיק.

אני מעיפה מבט בניק מעבר לכתפי, בודקת אם הוא שמע אותה. הוא עדיין מחייך כמו אידיוט, כך שסביר להניח שהוא לא שמע. טיגאן הולכת לשירותים, ואני עדיין תקועה עם ניק. אנחנו עומדים שם נבוכים ליד הבר, והוא כל הזמן נוגע בזרועי ובמותני תוך כדי דיבור. אני הודפת אותו בעדינות שוב ושוב.

"תקשיב, ניק, אני מצטערת, אבל אני מעדיפה לא לצאת לדייט."

הוא לא עונה, ואני מתעסקת בעצבנות בשולי שמלתי. כשאני מביטה מעבר לכתפו, אני נתקלת באותן עיניים ירוקות קסומות מקצה הבר, בוחנות כל תנועה שלי כשאני ליד ניק. הוא מטה את ראשו ומרים גבה בשאלה אילמת: את צריכה עזרה?

אני מהנהנת, והוא אומר משהו לחברו, שנשען בגבו על הדלפק. החבר מסתובב כדי להסתכל עליי ומנענע בראשו באיטיות - ברור שהוא מתנגד לכוונתו של איש המסתורין להתערב.

איש המסתורין מתעלם מהחבר שלו, ניגש ישירות אלינו וכורך זרוע סביב מותניי, מושך אותי בעדינות לצידו בחיבוק חד-זרועי.

נשימתו מלטפת את רקתי כשהוא מדבר: "אני לוקח אותה לרקוד." קולו העמוק והמחוספס נוטף חושניות, קול שמתאים לו באופן מושלם.

ואז הוא נועץ מבט בניק, כמו קורא תיגר, והפוזה המאיימת שלו גורמת לניק להירתע מיד. איש המסתורין מוביל אותנו בבטחה, זרועו עדיין מחבקת את מותניי, ומזכה אותי בחיוך אלכסוני כובש.

בדיוק כשאני עומדת לשאול לשמו, הוא נעצר. "אין בעד מה," הוא לוחש באוזני - ומסתלק שוב לדרכו.

הכול קורה עכשיו בהילוך איטי בגלל האלכוהול המשתולל בדמי. אפילו לא הצלחתי לברר את שמו של הבחור, אבל הוא הוביל אותי בפיקחותו אל טיגאן, שבדיוק יצאה מהשירותים וגררה אותי בחזרה לבר, שם למרבה המזל כבר לא ראיתי את ניק.

"לדעתי אנחנו צריכות עוד שוט אחד." טיגאן ממש נתלית על הדלפק. "עוד שני שוטים של וודקה, ברמן."

"אני מקווה שנזכור את הלילה הזה מחר." אני מקישה את כוסי בכוסה, ואנחנו מורידות את השוטים בו זמנית.

טיגאן סוחבת אותי אל רחבת הריקודים כדי להשוויץ בתנועות הריקוד שלה, אבל אחרי ריקוד אחד אני חשה גלים של בחילה בבטני. "אני לא חושבת שהשוט האחרון היה רעיון טוב. אני כבר מוכנה לעזוב."

היא מעקמת את אפה, אבל אז מהנהנת באיטיות. אנחנו נצמדות זו לזו ומקרטעות לכיוון היציאה.

"טיגאן, אנחנו צריכות לקחת את המעילים שלנו." אני ממצמצת בקדחתנות בניסיון למקד את ראייתי המטושטשת.

טיגאן עייפה ושתויה מכדי לדבר. אני מושיבה אותה על כיסא ליד התור למלתחה כדי שאוכל ללכת להביא את המעילים שלנו. עיניה נעצמות, ואני לא רוצה לעזוב אותה ככה. אני מביטה סביבי, עדיין מחזיקה אותה כדי שלא תיפול מהכיסא, ונבהלת קצת כשאיש המסתורין מופיע פתאום מולי.

"אפשר לעזור לכן, גבירותיי?" הוא נראה מודאג באמת, מסתכל על טיגאן מעבר לראשי.

טיגאן, שפתאום ערה לחלוטין, בוהה בו. "וואו, אתה חתיך הורס!" היא פולטת, ואז ראשה נשמט שוב על חזה.

אני מרגישה צורך להתנצל, אבל זווית פיו כבר מתרוממת לחיוך, אז אני שותקת.

"עזרה?" הוא שואל שוב.

"אממ... כן, בבקשה. אתה יכול להביא את המעילים שלנו בזמן שאני שומרת על החברה שלי?" אני מבקשת בהיסוס.

"כמובן." קולו העמוק והעשיר מהפנט אותי.

אני מושיטה לו את התג מהמלתחה, וידו מרפרפת על ידי, מעוררת בתוכי תחושת דגדוג חזקה.

"אני תכף חוזר," הוא אומר והולך לדרכו.

אני מניחה שזה ייקח זמן רב, כי התור למלתחה ארוך. אך להפתעתי, הוא חוזר בתוך דקה עם המעילים של שתינו.

"וואו, אתה זריז."

הוא מחזיק את המעיל שלי כדי לעזור לי להשתחל לתוכו, וכשהוא נוגע בעור החשוף של צווארי ושל זרועותיי מציף אותי שוב גל של התרגשות. ואז אנחנו עוזרים לטיגאן להשתחל לתוך המעיל שלה.

"אני אמצא לכן מונית," הוא אומר בלי להשאיר שום מקום לוויכוח, תוך שהוא עוזר לטיגאן לקום על רגליה המתנודדות. אני יוצאת החוצה בעקבותיהם.

הוא מושיב את טיגאן במושב האחורי של המונית וממשיך להחזיק את הדלת, מסמן לי להיכנס.

"תודה על כל העזרה...." אני משתתקת, רמז עבורו לומר את שמו.

"לוּקה."

"תודה רבה על כל העזרה, לוקה."

"אין בעד מה...?" עכשיו הוא רוצה לדעת את שמי.

"פאלון."

"פאלון," הוא ממלמל וסוגר שתי ידיים חמות על ידי הקרה, מחכך אותה בעדינות. "לאן אתן צריכות לנסוע, פאלון?"

"אני כבר אסתדר מכאן," אני עונה. אני לא רוצה לומר לגבר זר את הכתובת שלי.

הוא מחייך וגבותיו מתקרבות זו לזו לרגע, לפני שאני נכנסת למונית ומתיישבת ליד טיגאן, שכבר התחילה לנחור.

לוקה סוגר את הדלת ומושיט לנהג המונית שטר של חמישים דולר. "קח את הבנות הביתה וחכה עד שהן ייכנסו לפני שאתה עוזב."

הוא נותן לו הרבה יותר מדי כסף תמורת נסיעה קצרה בת עשר דקות מהבר אל הדירה שלנו בשדרת ווסט ג'קסון. אני חושבת שזה מתוק שהוא לא מתעקש שאומר את הכתובת שלי, אלא נותן לנהג מספיק כסף בכל מקרה. אני מתחילה למחות, "לא, לוקה, זה יותר מדי—"

"פאלון." הוא פותח שוב את דלת המונית ורוכן, עד שפנינו נמצאות אלה מול אלה. הוא מעביר יד בשערו בתנועה סקסית, מבריש אותו לאחור. "אל תדאגי, אני רק רוצה לוודא שתגיעו הביתה בשלום." המבט שלו מתמקד בשפתיי.

מתחשק לי להעביר את אצבעותיי בשערו הסמיך. יש לו שפתיים מפוסלות ועיניים ירוקות עמוקות עם רסיסי זהב, עיניים מהפנטות שמושכות אותי אליו. העולם סביבי מתחיל להתפוגג כשהוא קרוב אליי כל כך. אני שומעת רק את נשימותינו המואצות, והבושם המדהים שלו עוטף אותי. אני משפילה את מבטי ואוחזת בתיק שלי שעל ברכיי, כדי למנוע מעצמי להשחיל את ידיי דרך צווארון ה"ווי" הקטן של חולצתו המחויטת.

אני מרגישה את נשימתו החמה על אוזני כשלוקה לוחש לי, "אני ממש נהנה מכישורי הפיתוי שלך, אבל אני מעדיף את הנשים שלי טבעיות יותר. השפתיים העסיסיות שלך בכלל לא צריכות שפתון אדום, פאלון."

אני עוצמת בחוזקה את עיניי לרגע, אך לא מצליחה להימנע מחיוך, למרות תחושת המבוכה.

עד שאני פוקחת את עיניי כדי להביט בלוקה, הוא כבר הספיק לסגור את דלת המונית. הוא קורץ לי, ונהג המונית מתחיל לנסוע.

 

סינדיקט שיקגו 2 - לוקה

 

פרולוג

 

 

חושך צלמוות.

לא, זה לא קורה.

מכורבלת כמו כדור, ברכיי אסופות אל חזי, אני תקועה בחלל המצומצם הזה, המכסה מעיק על גבי. זיעה ניגרת על פניי כשאני מנסה לסובב את ראשי. אני נועצת את שיניי בברכיי כדי להחניק כל קול שעלול לצאת מפי אך נשימותיי המאומצות מחרישות את אוזניי, מזִינות את פחדיי.

אלוהים שיעזור לי, לא! די!

הכאב הצורב בגבי מתגמד לעומת הסבל שאני חווה כשאני שומעת את צלילי המכות הבלתי פוסקות וקול גברי זועם. אני עוצמת את עיניי בחוזקה, ודמעותיי מתערבבות בזיעה הקרה כשהפאניקה מכרסמת בקרביי.

זה לא אמיתי.

אני שומעת את לוקה נאנק בכאב וכמעט יכולה להרגיש את הסבל שלו בוער בגופי, בזמן שאני נאלצת לשמוע שמכים אותו, שוב ושוב ושוב.

"את חייבת להיכנס לשם ולא לצאת! הבנת?" לוקה מתחנן וחופן את פניי בשתי ידיו.

הרעד בקולו מעצים את חרדתי. "לא! מה אתה מתכוון לעשות?" אני זועקת ולופתת את חולצת הכפתורים שלו כאילו חיי תלויים בכך.

"לעזאזל, פאלון, אני לא יכול להרשות לעצמי לדאוג לך עכשיו. אני חייב לדעת שאת מוגנת. את חייבת להבטיח לי שלא תצאי. פאק, את פשוט חייבת לשמוע בקולי."

בתוך החשיכה אני בקושי רואה את עיניו, אז אני מתקרבת אליו יותר, האפים שלנו כמעט נוגעים זה בזה. על אף שהוא מנסה לעודד אותי, אני שומעת מהייאוש שבקולו שאין דרך מוצא לשנינו. אני מהנהנת, ממאנת להאמין לאיזה מצב נקלענו. אנחנו מתחבקים נואשות, ולוקה מצמיד את שפתיו אל מצחי.

ואז הוא נסוג, מערסל שוב את פניי בשתי ידיו ומוחה את דמעותיי באגודליו. "תיכנסי."

מישהו צועק, ואני רוצה לעזור ללוקה אבל פוחדת לעזוב את מקום המחבוא, אז אני מכבדת את ההבטחה האחרונה שנתתי לגבר שאני אוהבת, שומעת אותו מוכה עד זוב דם.

אחרי מה שנראה כמו נצח, אבל אולי היה רק כמה דקות, של צעקות ומאבק פיזי, הדממה הפתאומית מעלה את הפחדים שלי לרמות חדשות.

 

 

פרק 1

 

לוקה

 

"דיברת איתה?" שואל אדריאנו כשאנחנו יורדים במדרגות לכיוון הדלת הקדמית של בניין הסינדיקט.

"לא מאז יום חמישי," אני עונה. אני עייף מת, ואני רוצה כבר ללכת הביתה בלי שענייני העסקים יפריעו לי לנוח. לא דיברתי עם פאלון ולא ראיתי אותה במשך יומיים. יומיים שהזדחלו בקצב מייסר של חילזון.

המעקב אחרי האקסית של דני מנקוזו, האקר שעבד בשירות הסינדיקט שלנו, הוביל לפני שבעה חודשים לכך שהתאהבתי בה. במשך כמה חודשים נראה שהגענו אל המנוחה והנחלה, אבל בחודשים המאושרים ההם לא גיליתי לפאלון שאני סגן הבוס בסינדיקט של שיקגו, החולש על סחר הסמים בעולם התחתון של העיר. ג'יימס הוא הבוס הגדול שלי, היחיד שבכיר ממני, ואדריאנו הוא הקפטן הראשי שלי, כפוף לי ומשמש לי גיבוי במקרה חירום, כך שהוא חשוב לי יותר משאר הקפטנים בסינדיקט של שיקגו.

ברגע המכריע, שבו חשבתי שאני צריך לחשוף בפניה הכול, אחרי שתפסה אותי בשקר והתחילה לחשוד, פאלון נחטפה בידי אחד החיילים שלי ונלקחה לבניין המפקדה שלנו, אותו בניין שממנו אדריאנו ואני יוצאים ברגע זה. במשך שישה ימים מעיקים צפיתי בקריסתה של מערכת היחסים בינינו בזמן שניסיתי להציל את פאלון - והיא נאבקה בי לאורך כל הדרך.

עם זאת, גם פאלון שיקרה לי. הבוס שלה, אלכס, סחט אותה כדי שתשיג מידע מפליל נגדי, אבל היא הסתירה ממני את העובדה הזאת ולא גילתה לי שהסתבכה בצרות. למרבה המזל, היא לא הצליחה לעזור לאלכס, מאחר שלא הייתה לה הזדמנות. ולמרבה הנוחות, אלכס מת ממנת יתר של הרואין, כי אני לא מוכן שאף אחד יתעסק עם החיים שלי.

בסופו של דבר, ערב הרה גורל אחד הרס סופית את האהבה שלנו, שכבר הייתה מעורערת, ונותרו רק רסיסים של שני אנשים שבורים. טוב, אני בכל אופן שבור; אני יכול רק לנסות לנחש מה מצבה של פאלון, שמתעלמת ממני מאז שהחזרתי אותה הביתה, ביום חמישי שעבר.

אדריאנו ואני קפצנו למוסך אחר הצהריים כדי לוודא שהמכונית של דמיאן והמכונית שלי יתוקנו ולא יישאר עליהן שום סימן לנזק שגרמו קמילה ופאלון, כשניסו להימלט ביום רביעי שעבר - ואחר כך נהגנו במכונית שלי ובמכונית של דמיאן בחזרה לבניין המפקדה. דמיאן לקח את הקבריולט שלו, ואני הלכתי לאסוף כמה חפצים מהחדר הפרטי שלי.

"מה אתה עושה הערב?" שואל אותי אדריאנו כשאני פותח את הדלת הקדמית ומברך את השומר בניד ראש קטן לפני שאני ניגש אל המכונית האיטלקייה השחורה שלי, שחונה בשביל הגישה לבניין.

"אני נוסע הביתה, וקיוויתי שתחפה עליי אם יצוץ משהו דחוף בעסקים. אני מעביר אליך את השיחות שלי."

"אין בעיה. תנוח קצת–"

פיצוץ אדיר שנשמע מאחור מעיף אותנו קדימה. חום מתפשט בגבי, ואני מתעופף באוויר ונוחת בחבטה קשה, הכתפיים והראש שלי נחבטים בחצץ של שביל הגישה. לרגע הכול נסגר סביבי - הראייה שלי מחשיכה ודממה משתררת פתאום - עד שאני מרגיש שברים שנוחתים עליי, ממהר להתהפך ומגונן על הראש שלי בזרועותיי.

"אדריאנו!" אני צועק בעוד העשן מתאבך סביבי וגורם לי להשתעל. עוד חתיכות נופלות לרגליי.

אדריאנו לא עונה, ואני לא רואה אותו כשהעשן מתחיל להתפזר. זה מדאיג אותי, כי הוא היה ממש מאחוריי כשמשהו בתוך הבניין התפוצץ. אני מזדקף לישיבה, ועיניי נפערות לרווחה כשאני רואה שכל החלק הימני של הבניין נהרס בפיצוץ, וחסר קיר שלם של הסלון. אני מסתכל מסביב, מנסה להבחין בתנועה חשודה, ואז אני מזהה את אדריאנו שוכב כשפניו כלפי מטה על החצץ ליד המכונית שלי.

פאק! הוא עף הרבה יותר רחוק ממני.

אני מתרומם לעמידה וזה לא קל, מאחר שכל שריר בגופי כואב בטירוף, ורץ אליו. אני הופך אותו, מקרב את אוזני לנחיריו כדי לוודא שהוא נושם. למרבה המזל, התשובה חיובית, אבל הוא איבד את הכרתו, ויש לו בראש חתך לא סימפטי ושותת דם. גם הדם שלי מטפטף עליו. התפרים באוזן שלי - בגלל כדור ששרק לידי במהלך חילופי היריות בכנסייה - כנראה נפתחו. נראה ששנינו זקוקים לטיפול רפואי.

אני שולף את הטלפון מכיסי ומתקשר לג'יימס, הבוס שלי. "יש בעיה. אני צריך אותך ואת הרופא בבניין המפקדה. עכשיו."

"Capito." הבנתי. "אני בדרך," מאשר ג'יימס.

הרופא, מארק קלדרון, אחיו של ג'יימס, מגיע בתוך עשרים דקות, ואנחנו נושאים את אדריאנו לתוך הבניין. הוא זז ומתעורר בדיוק כשאני מנקה את השברים והאבק מהספה, ואנחנו משכיבים אותו עליה.

אדריאנו ממצמץ ומעווה את פניו כשהוא מנסה להתיישב. "מה קרה לעזאזל?" הוא שואל.

"תשכב בבקשה." הרופא משכיב אותו בחזרה בזהירות. "תן לי לבדוק את הראש שלך."

אדריאנו ממהר להסתכל עליי. "אתה בסדר?"

אני מהנהן וניגש למקום שבו נוצר הפיצוץ בקיר. המכתש הענקי באדמה ליד השיח נראה כמו המקום שבו הוטמנה הפצצה. אני מתחיל לאמוד את הנזקים ומצטער למצוא את הגופה של אחד המועמדים לקבלה לארגון שלנו. אני קופץ דרך החור שבקיר וצועד לכיוון גופתו של האיש. הגופה מעוותת בצורה מוזרה והעיניים שלו פקוחות, מפחידות, אז אני משתופף מולו ועוצם את עיניו לפני שאני חוזר פנימה.

"הוא כנראה סובל מזעזוע מוח קל, ואני צריך לתפור את החתך שלו. וגם את שלך." הרופא מצביע על האוזן שלי.

"אנחנו חייבים קודם לצאת מהבניין הזה, כי אני לא יודע אם יש כאן עוד פצצות, ואולי הפיצוץ גרם נזק ליסודות. אדריאנו, אתה מסוגל ללכת?"

אדריאנו קם ומתנודד במקצת, אבל הרופא ואני מייצבים אותו מכל צד. אנחנו ממהרים למכונית שלי.

"שב מקדימה, אדריאנו. אנחנו מייד זזים." אני עוזר לו להתיישב ומורה לרופא לנסוע אחריי.

 

באותו ערב הבוס שלי, ג'יימס, והקונסיליירי סלוואטורֶה, עורך הדין והיועץ של הסינדיקט, נפגשים איתי ועם אדריאנו בפנטהאוז שלי, אחרי שהרופא תפר את פצעינו ונתן לנו משככי כאבים.

כשאנחנו עומדים ליד האי במטבח שלי, שעשוי אבן גרניט שחורה, אני מסתכל על הפרצופים העייפים שלהם.

"יש לכם מושג מי עשה את זה?" שואל ג'יימס.

אדריאנו מסובב את המצית המוזהב שלו בין אצבעותיו ועונה, "אולי לג'ה יכול היה לארגן את זה לפני שג'יימס הרג אותו בכנסייה ביום חמישי שעבר? אנחנו צריכים לבדוק עם ביאג'ו, הבוס החדש של הסינדיקט הניו יורקי."

"אני אקבע לנו פגישה עם ביאג'ו," אומר הקונסיליירי סלוואטורה ומתיישב ליד הדלפק.

ג'יימס מסתכל ישירות בעיניי. "זה לא מוצא חן בעיניי. זאת פעם ראשונה שמישהו מנסה לפגוע במפקדה שלנו. יכול להיות שזאת הייתה עבודה של לג'ה, אבל יש לי חשדות משלי."

"גם לי," אני מסכים איתו.

"אני רוצה ששניכם תנוחו יום-יומיים," אומר ג'יימס בטון סמכותי ומצביע על אדריאנו ועליי. "ואנחנו לא נפגשים בפומבי במשך שבועיים מעכשיו."

אנחנו מהנהנים בהסכמה ונפרדים. כל אחד מאיתנו חוזר לחיים שלו. ג'יימס יתקבל בברכה בזרועות אשתו, אֶלסה. ג'וליה, אשתו של סלוואטורה, מחכה לו. אדריאנו יהיה מרוצה עם כל סטוץ מזדמן. ואני לבד. בלעדיה.

ככל שאני רוצה, אני לא מסוגל להתאפק, אז אני מסמס לפאלון ומתקשר אליה כמה פעמים במשך סוף השבוע, אבל לא שומע ממנה אף מילה בתגובה.

 

סינדיקט שיקגו 3 - אדריאנו

 

פרק 1

 

אדריאנו

 

אני מביט בעננים מחלון המטוס בשעה שאנחנו טסים מעליהם בדרכנו מאיטליה החמה לשיקגו. רק קומץ נוסעים יושבים איתי במחלקה הראשונה, כך שהכול שקט.

 

"משהו לשתות, אדוני?" שואלת הדיילת בחיוך קורן.

 

אני מסתכל עליה ומנענע בראשי. "לא, תודה, אבל אשמח לעוד קצת בוטנים."

 

"תכף אביא לך." היא מתרחקת וחוזרת כעבור שניות עם שקית בוטנים קטנה. "בבקשה, אדוני."

 

"תודה, מותק." אני קורץ לה, והיא מסמיקה בתמימות.

 

היא יפה. לא יופי מדהים, אבל יש לה שפתיים מלאות שנולדו לנשיקות, כמו של אנג'לינה ג'ולי, ואני נהנה מהמראה המרהיב של השפתיים האלה מקרוב.

 

"בבקשה תגיד לי אם תצטרך משהו אחר, אדוני. כל דבר שהוא, אדוני." היא מביטה ישירות בעיניי וזווית פיה מתרוממת לחיוך.

 

אז היא לא תמימה בכלל. אני שוקל אם להשתעשע איתה קצת כדי להסיח את מחשבותיי מכל העניינים. אני חייב להתנער מהרגש המוזר הזה שאני חווה מאז החתונה של לוּקה ופאלוֹן. החתונה הייתה אירוע משמח, ואני באמת שמח בשמחתו של החבר שלי. להשתתף בטקס החתונה, לראות את הקרבה ביניהם, גרמו לי לתהות אם גם אני אזכה בכך ומה תהיה הרגשתי. תחושת דכדוך אופפת אותי כשאני מבין פתאום שמבחינה מסוימת, אני דווקא כן יכול להזדהות עם רגשותיהם. לא סיפרתי לאף אחד - אפילו לא ללוקה, חברי הטוב ביותר - על שברון הלב הכרוך ביחסים שלי עם קאם, אבל בזמן האחרון אני יותר ויותר מרגיש שמשהו חסר.

 

אולי אני חווה את משבר אמצע החיים מוקדם מדי, בהתחשב בכך שבחודש הבא אהיה בן שלושים וכל זה. אולי אני פשוט צריך משהו שיסיח את דעתי.

 

אני משוטט במבטי אל הדיילת, בוחן אותה מכף רגל ועד ראש. למרבה הצער, בימים אלה אף אחת כבר לא מהווה הסחת דעת נעימה. אני בכל זאת בודק את תג השם שלה: סינדי.

 

אוף, איזה שם נוראי.

 

אני לא בטוח שאני מצליח להסתיר את הבעת הסלידה שעל פניי.

 

אני מקפיץ בוטן לפי ולא מגיב, אבל אז היא רוכנת לעברי ולוחשת בקול סקסי: "כל דבר שהוא..."

 

את לא יודעת שגברים אוהבים אתגרים, סינדי?

 

היא אומנם הופכת את זה לקל כל כך, ואני באמת רוצה להיפטר מההרגשה הטורדנית הזאת שמכרסמת בי מבפנים, אבל אני פשוט לא מסוגל לקבל את ההצעה שלה. היא לא מספיק מפתה בשביל זיון. היא פשוט לא היא.

 

סינדי מניחה את ידה על ירכי קרוב למפשעתי, ואני מתחיל להתעצבן מהחוצפה שלה, אז אני אומר לה בתקיפות: "אני לא צריך שום דבר נוסף, סינדי. את משוחררת."

 

היא ממהרת לעזוב בהבעה נעלבת, אבל זה לא מזיז לי. יש רק אישה אחת שתופסת את מחשבותיי בימים אלה.

 

אחרי שאני מסיים לאכול את הבוטנים אני חוזר להביט מהחלון, אפוף באותה תחושת דכדוך שניסיתי לגרש. אבל הבעיה היא שהדמות שאני מנסה לא לחשוב עליה היא למעשה המשימה הבאה שלי. ברגע שאחזור לארצות הברית, המשימה הדחופה ביותר היא למצוא את קמילה גיירמו, הלא היא קאם שלי, שרק באחרונה התברר לי כי היא הבת של ג'יימס - הבוס הגדול בארגון שלי.

 

אני שייך לסינדיקט של שיקגו, ארגון השולט בסחר הסמים בשיקגו ובשאר מדינת אילינוי. אנחנו המאפיה, "הסינדיקט", כפי שאנחנו אוהבים לכנות את הארגון שלנו. הסינדיקט כולל ארבעה דרגים בכירים והרבה קפטנים, חיילים ואנשים מחוץ לארגון שעובדים בשבילנו ועושים את עבודת השטח. הקפטנים והחיילים הם החברים הרשמיים בסינדיקט. השאר מקבלים מאיתנו שכר - פוליטיקאים, עיתונאים, שוטרים, עורכי דין, יזמים - אבל הם לא חברים אמיתיים בסינדיקט.

 

בראש הסינדיקט עומד הבוס הגדול, ג'יימס. אחריו בדרגת הבכירות נמצא הסגן שלו, לוקה. אחריהם אני, הקפטן הראשי. הבכיר הרביעי הוא עורך הדין סלוואטורה, הקונסיליירי. יש בארגון גם קפטנים אחרים, זוטרים, שכפופים לי ונמצאים במגע ישיר עם רוב החיילים.

 

כל גרם של סם שנמכר באזור שיקגו וסביבתה מגיע מאיתנו. אם אני מגלה שמישהו מבריח סמים לשיקגו ומוכר אותם בטריטוריה שלנו בלי לקבל מאיתנו רשות או לשלם לנו תמלוגים - אני מאתר אותו ומוציא אותו להורג.

 

הואיל ולוקה אמור להיות בירח דבש במשך השבועיים הבאים, אני, המחליף הקבוע שלו, ממלא עכשיו את תפקיד סגן הבוס, ואצטרך לדווח ישירות לבוס הגדול, ג'יימס.

 

כקפטן בכיר בסינדיקט שיקגו, בדרך כלל שלישי בסולם הדרגות אחרי ג'יימס ולוקה, אני מעולם לא מזלזל בחובותיי. ג'יימס ולוקה סומכים עליי. בשבועיים הבאים אני אמלא את מקומו של סגן הבוס, השני בהיררכיית הפיקוד, בזמן שלוקה נהנה באיטליה מחייו החדשים. המשימה היחידה שלי כעת היא למצוא את קמילה.

 

רק לפני כמה שבועות ג'יימס גילה לנו שקמילה היא בתו הביולוגית מרומן שניהל בשנים הראשונות של נישואיו לאלסה. אף אחד בסינדיקט - מלבד לוקה ומלבדי - לא יודע על הקשר המשפחתי שלה לג'יימס. נדהמתי לגלות את זה, אבל פתאום הבנתי למה ג'יימס חיפש אותה באופן אישי, במקום להורות לאחד מאיתנו לעשות את זה.

 

לפני שהתברר לי שקאם היא בתו, ידעתי רק שג'יימס קיבל אותה לעבודה בעקבות חילופי דברים לא נעימים במסעדה, שהובילו לפיטוריה. ג'יימס סידר לה עבודה כברמנית במועדון החשפנות שפועל בבניין המפקדה של הסינדיקט - זו הייתה דרכו להתקרב אליה. אבל לא הייתה לו הזדמנות לספר לה שהוא אביה, מפני שאני פיטרתי אותה אחרי שניסתה לעזור לפאלון להימלט מבניין המפקדה. חשבתי שהפיטורים הם הדרך היחידה להגן על קאם, אבל אז היא נעלמה לחלוטין.

 

עכשיו אני שואל את עצמי אם הייתה לה תוכנית סודית מהיום שהתחילה לעבוד אצלנו, ואני מתחיל להאמין שאולי היא זממה משהו לאורך כל הדרך.

 

אחרי ניסיון הבריחה של קאם ושל פאלון, פצצה התפוצצה בבניין המפקדה שלנו. אני לא אהיה מוכן להגיד את זה בפה מלא, אבל בתוך תוכי אני יודע שקאם הטמינה את הפצצה. גם לוקה חושד בכך, ואף על פי שבהתחלה התווכחתי איתו על זה, אשמתה של קאם מתחילה להתברר. אלא שאין לי שמץ של מושג למה היא עשתה את זה.

 

הרמז היחיד שיש לי לגבי מקום הימצאה של קאם הוא אזור הלוּפּ - "הלולאה" - בשיקגו. לא נעשה שימוש בדרכון שלה או בכרטיסי האשראי, ואין סיכוי שהיא עזבה את הארץ, או אפילו את שיקגו, ללא ידיעתי. פאלון עזרה לקאם כמה פעמים והלוותה לה כסף לפני שלוקה ואני גילינו, אבל עכשיו כבר אין לה מי שילווה לה כסף, ככל הידוע לי, כך שהיא חייבת להיות עדיין באזור הלופ.

 

איך היא מחזיקה מעמד? איך היא שורדת?

 

קאם עבדה אצלנו במשך שנה וחצי, ובמשך כל הזמן הזה היא הייתה הסחת דעת מתמדת, יפהפייה ועקשנית, לחיי המין שלי שהיו עד שהיא הגיעה מתוקתקים להפליא. בעבר נהגתי לדפוק ולזרוק, בלי הבטחות. אף פעם לא נתתי למישהי להתקרב אליי, פרט לזיון חפוז.

 

לעומת זאת, חשקתי בקאם מרגע שראיתי בפעם הראשונה את האיטלקייה המסתורית הזאת, והמשכתי לבוא אליה שוב ושוב - חידוש גדול מבחינתי. היא אפילו לא יודעת עד כמה היא התחפרה לי בנשמה.

 

אני זוכר לילות שבהם הייתי נוהג צפונה, לבניין המפקדה שלנו, רק כדי להיות עם קאם. הבנות האחרות במועדון החשפנות הן זניחות. הן עונות על הצרכים של כל חברי הארגון שלנו. אבל את קאם אני תבעתי לעצמי מהלילה הראשון שלה בעבודה, ואיש לא הורשה לגעת בה מאז; לא יכולתי לשאת את המחשבה שאצטרך לחלוק בה עם אחרים.

 

בילינו יחד לילות רבים, והיא אומנם לא אהבה לדבר על החיים הפרטיים שלה, אבל לפחות חשבתי שאני יודע עליה משהו.

 

מאז שהיא עזבה גיליתי כל כך הרבה דברים חדשים על אודותיה, ועכשיו אני מבין שבקושי הכרתי אותה. גיליתי את עניין הפצצה. נודע לי שקאם עבדה בעבר במועדון מין קשוח, קלאב 7. והתברר לי שהיא חיה לבד מאז שמלאו לה שש עשרה. סוף סוף הבנתי למה קאם תמיד כל כך סגורה; לא היו לה חיים קלים.

 

רק באחרונה גיליתי שקאם היא בעצם נסיכת מאפיה, אם כי היא עצמה עדיין לא יודעת את זה. ועכשיו ג'יימס הורה לי למצוא אותה, אבל לשמור את הידיים שלי לעצמי. היא מחוץ לתחום. מאז שנודע סודו, ג'יימס אסר עליי להמשיך לשכב איתה, מאחר שזה מנוגד לכללי הסינדיקט. אני לא מוכן לסכן את המעמד שלי כקפטן הראשי, אבל למרבה הצער, בכל הנוגע לנשים - לזין שלי יש בדרך כלל רעיונות משלו. ובכל הנוגע לקאם, הזין שלי בכלל עושה מה שבראש שלו...

 

אני מעביר את אצבעותיי בשערי ושומט את ראשי לאחור על המושב, עוצם את עיניי ונזכר בכל שנייה מהפגישה הראשונה שלי עם קמילה.

 

 

לפני שנתיים ושלושה חודשים

 

אני יורד במדרגות למועדון החשפנות שפועל בבניין המפקדה בן שלוש הקומות של הסינדיקט, שנמצא בחוף הצפוני של פרוורי שיקגו, וכבר מזהה את הקולות הבוקעים מהחדר שבקצה המסדרון.

 

את פניי מקדמים לוקה וג'יימס, שעומדים במרכז החדר ליד ספה מעוגלת בצבע בורדו. אני מברך אותם בניד ראש, ומבטי מתביית מייד על אישה בלתי מוכרת עם תסרוקת קארה שעומדת ליד ג'יימס. בדרך כלל אני לא חובב גדול של נשים בעלות שיער קצר, אבל מי היפהפייה הזאת?

 

ג'יימס מבחין במבטי ועורך היכרות בינינו. "אדריאנו, תכיר את קמילה. היא מתחילה לעבוד כאן במועדון."

 

למה הוא קיבל פתאום לעבודה מישהי חדשה? הרי לא חסרים לנו עובדים.

 

אני לא מסוגל להפסיק לנעוץ בה מבטים. אלוהים, הרגליים האלה שלה פשוט לא נגמרות! היא גבוהה כמעט כמוני, ואני יותר ממטר שמונים. אני בוחן באיטיות את הגוף שלה כאילו שאף אחד לא רואה וכשאני מגיע לפנים שלה אני נהנה לראות אותה מגיבה בהתרסה, בהרמת גבה מושלמת. לעיניה יש גוון חום עמוק והן עטורות ריסים סמיכים. היא נראית מעוררת תיאבון בשמלה שחורה צמודה באורך הברכיים. בגד סקסי, אבל לא חושפני מדי. במילים אחרות - הבחורה הזאת שווה בטירוף!

 

"קמילה, נעים להכיר." אני הולך על הגישה השמרנית, אוחז בידה ומנשק את מפרקי אצבעותיה.

 

לוקה מנסה להסתיר את העובדה שהוא מגלגל את עיניו, אבל אני תופס אותו ומחייך.

 

"אדריאנו," היא אומרת.

 

הקול שלה צרוד, וזו הצרידות הכי סקסית ששמעתי בחיי. משום מה לא ציפיתי שקול כל כך חושני יבקע מפיה של האישה המהממת הזאת, שמדיפה ניחוחות של וניל. היא מציתה את האהבה האובססיבית שלי לווניל.

 

"ברוכה הבאה למוסד הקטן והצנוע שלנו," אני אומר. ואז אני פונה אל ג'יימס, בלי לעזוב את ידה של קמילה. "מה היא תעשה כאן?"

 

"היא תהיה ברמנית," עונה ג'יימס.

 

"אז כדאי שאראה לה מי נגד מי." אני חג בכרית אגודלי על אצבעותיה ומבחין ברטט העובר בגופה; היא לא חסינה בפני קסמיי.

 

אני מוביל את האישה המרתקת הזאת לבר העשוי אלומיניום ומשטח גרניט שחור ופתוח משני צדדיו, באווירה של בר מיצים.

 

היא מתחילה לדבר לפני שאנחנו נכנסים מאחורי הדלפק: "אני יודעת להכין משקאות."

 

ההכרזה הפשוטה הזאת שלה מבלבלת אותי.

 

"אתה נראה כאילו אתה לא מאמין שאני יודעת לעבוד בבר," היא מסבירה.

 

לא לא, מתוקה, אני לא מטיל ספק בכישורייך. אני רק המום מהוויברציות המיניות שאת מקרינה עם הקול הזה שלך ומהרגליים החטובות והבלתי נגמרות שלך.

 

אני מחייך ומזמין אותה אל מאחורי הדלפק. "לא, אני מאמין לך," אני אומר.

 

זה היה הערב הראשון שבו ניסיתי להכניס את קאם למיטתי. לא הצלחתי באותו ערב, וגם בשלושת החודשים שלאחר מכן, וכבר כמעט ויתרתי על המרדף, אבל הניסיון להשיג אותה היה מענג בפני עצמו. נדמה לי שבהתחלה אפילו לא מצאתי חן בעיניה.

 

 

כיס אוויר מטלטל את המטוס, והצפצוף הקטן של השלט הקורא להדק את חגורות המושב מנער אותי ממחשבותיי. אני סוגר את חגורת המושב וחושב.

 

איפה את עכשיו, קאם?

 

היא נעלמה לפני תשעה חודשים. דמיאן, החייל הבכיר שלי, מנסה ללא הפסקה לחשוף כל רמז למקום הימצאה של קאם. אני מקווה לשמוע עדכון חיובי כשהמטוס ינחת בנמל התעופה או'הייר בשיקגו. אני חייב למצוא אותה, לדעת שהיא בריאה ושלמה, אבל יותר מכך - אני חייב לדבר איתה לפני שלג'יימס או ללוקה תהיה הזדמנות לעשות זאת.

 

סינדיקט שיקגו 4 - קאם

 

פרק 1

 

 

קמילה

 

רוח קיצית חמימה מלטפת את לחיי כשאני יוצאת ממכוניתי ופונה לעבר המחסן של הסינדיקט. זה בניין ישן בנוי לבנים חומות בקצה הצפוני של שיקגו, המשמש אותנו להחזקת השבויים שלנו.

 

"אדריאנו יודע שאת כאן, קאם?" שואל אחד החיילים בפתח הדלת.

 

"אני הקפטנית שלך ואני צריכה לדבר עם סנטינו, אז אני כבר אתמודד עם אדריאנו. עכשיו תפתח את הדלת."

 

הוא מציית והולך אחריי לתא הראשון משמאל.

 

"קיבלתי הוראה להודיע לאדריאנו ברגע שאנחנו רואים אותך," הוא אומר בנימת התנצלות.

 

ברור שיש להם הנחיות מאדריאנו לגונן עליי בחייהם, אבל הוא מגזים עם השמירה הזאת עליי, בזמן שהוא מקים את הסינדיקט החדש שלו - סינדיקט מוֹנְטֶסי - יחד עם לוקה ועם ג'יימס. ואני ממש לידו, מאושרת עד הגג מכך שאנחנו סוף סוף יחד, אחרי שחיינו השתנו דרמטית לפני ארבעה שבועות, כשפשטנו על קלאב 7 ולקחנו אותו מידיו של סאל השמן.

 

יש לי כל מה שאי פעם רציתי: אדריאנו. אבל אנחנו נמצאים בעולם סוער, שבו המוות מרחף מעלינו כל הזמן ומאיים עלינו. כן, לצד הכוח והסמכות מגיעים גם אויבים רבים.

 

לא העליתי בדעתי שהחיים שלי יקבלו תפנית כזאת. לפני יותר משלוש שנים נחטפתי בידי סאל השמן, הבעלים לשעבר של קלאב 7, מועדון ריקודים חוקי שמתחתיו פעל מועדון סקס מחתרתי, באזור הלוּפּ - "הלולאה" - של שיקגו. אבל בעזרת העובד של סאל, סנטינו, הצלחתי להימלט משם - מה שהוביל אותי בסופו של דבר לעבוד בבניין מפקדת הסינדיקט של שיקגו, שם פגשתי את אדריאנו מונטסי. מנקודה זו ואילך חיי וחייו התערבבו באופן בלתי מוסבר. מהיום הראשון שראיתי אותו הוא התגרה בי וחיזר אחריי, אבל במשך תקופה ארוכה היינו רק ידידים מפני שהוא היה רודף נשים מצוי, ואני ידעתי שלא יהיה חכם להיכנס איתו לקשר רומנטי. עם זאת, ולמרות הפלרטטניות הכללית שלו, התאהבתי חזק ומהר בו ובקסם הנערי שלו. מסוכן להתאהב בגבר כזה, אבל בכל זאת התאהבתי בו.

 

לרוע המזל, כעבור שמונה עשר חודשים אילץ אותי העבר שלי לעזוב את העבודה ההיא ואת אדריאנו. ברחתי, אבל הסינדיקט ואדריאנו מצאו אותי, ואז נודע לי שג'יימס, מי שהיה באותה תקופה הבוס הגדול של הסינדיקט, הוא אבי. אני גדלתי רק עם אימי, שהלכה לעולמה לפני שתים עשרה שנה, כשהייתי בת שש עשרה. כל הזמן הזה לא ידעתי מיהו אבא שלי.

 

באותו רגע נפתח לפניי העתיד, על שלל ההזדמנויות שבו, והחלטתי לנצל את ההזדמנות כדי להתחזק. לעולם לא ארצה לחזור להיות ענייה, חלשה, בודדה. הכניסו אותי לסינדיקט של שיקגו, ובסופו של דבר גם הצלחתי להתנקם במי שחטף אותי, סאל השמן, כשניסה לחדור לטריטוריה של הסינדיקט ולשבש את עסקאות הסמים. בשיקגו, הסינדיקט שלנו שולט בכל עסקי הסמים.

 

ביצענו מתקפת פתע על קלאב 7 והשתלטנו עליו. כתוצאה מכך, אדריאנו הכריז שג'יימס מינה אותו לבוס הגדול של הסינדיקט.

 

בתקופה שבה ג'יימס היה הבוס הגדול אדריאנו ואני התקשינו להיות יחד מפני שג'יימס לא רצה קשרים רומנטיים בין חברי הארגון, ובעיקר לא עם הבת שלו. אבל הוא ראה שאדריאנו ואני לא מסוגלים לחיות זה בלי זו, והוא זיהה גם הזדמנות טובה לפרוש. אם אדריאנו יהיה הבוס הגדול יהיו לו מספיק סמכויות כדי להגן עליי כמו שהגן עליי ג'יימס. אז ג'יימס פרש מצמרת הארגון, ועכשיו אדריאנו הוא הבוס הגדול של הסינדיקט, בין אם זה מה שהוא באמת רוצה ובין אם לא.

 

"עשיתי את זה בשבילכם."

 

עכשיו, סוף כל סוף, אדריאנו ואני יכולים להיות זוג בגלוי, אבל בזמן האחרון גם אני אישה עסוקה. עברתי קורס מזורז בלהיות חברה במאפיה: שיעורי ירי, שיעורי הגנה עצמית, שיעורי היאבקות ואמנויות הלחימה. אני גם לומדת לדבר איטלקית, מאחר שכשאנחנו מדברים במקום ציבורי לעיתים קרובות אנחנו עוברים לאיטלקית כדי שהסביבה לא תבין.

 

ואם כי בהתחלה הייתי מסוחררת מפני שהכול קרה במהירות הבזק, למדתי לקבל את חיי המאפיה. במציאות אין לי זמן לחשוב יותר מדי על כל האלימות המתרחשת סביבי, וזה טוב. זה חישל אותי. אני כבר לא בחורה בודדה ומבוהלת. אני קפטנית בארגון, ואני אהובתו של הבוס הגדול.

 

כך שחיי כחברת מאפיה התחילו רשמית. גם חיי עם אדריאנו מונטסי התחילו רשמית. הושלכתי לתוך עולם של רצח ותסבוכות, אבל מבחינתי זה גם עולם של משפחה חדשה ושל הגבר היחיד ששבה את ליבי.

 

סנטינו, לעומת זאת, הוא עניין רגיש. אלמלא העזרה שלו לא הייתי מצליחה לברוח מפני סאל השמן ולא הייתה לי הזדמנות לחיות את החיים האלה עם אדריאנו. אבל רגשות האשמה שלי בעקבות כליאתו של סנטינו בידי סאל השמן הלחיצו את אדריאנו, ובגלל זה אני נמצאת כאן במחסן, שבו אדריאנו כלא את סנטינו עד שנחשוף עוד מידע עליו וננסה להבין אם הוא עלול לפתוח את הפה ברגע שנשחרר אותו.

 

כשאני מגיעה לדלת התא החייל פותח אותה ומכריז: "אני מחכה כאן בחוץ."

 

"בסדר." אני לא מתייחסת לדבריו; אני הרי יודעת שהוא לרגע לא ישאיר אותי לבד עם שבוי.

 

סנטינו יושב על המיטה בלי אזיקים, כמו שביקשתי, והוא מזנק על רגליו ברגע שאני נכנסת לתא. "קמילה!" נראה שמצבו משתפר. שערו הארוך והכהה אסוף לקוקו גברי, והוא נראה נקי. טיפלנו בו יפה וסיפקנו לו שפע של אוכל ותרופות.

 

הוא היה השומר של סאל השמן, ואני פיתיתי אותו כדי שיעזור לי לברוח. תחושת מחויבות הניעה אותי לעזור לו בזמן הפשיטה שלנו על המועדון, ואם כי בסופו של דבר הוא המשיך להיות שבוי - הפעם בידינו - אדריאנו השאיר אותו בחיים, לבקשתי. אבל אני יודעת שאדריאנו לא אוהב את סנטינו; הוא חושב שסנטינו עזר לי לברוח מפני שהוא דלוק עליי, אבל אני מאמינה שזה לא היה המניע היחיד שלו. עם זאת, אני לא מוכנה שהסינדיקט יחסל את סנטינו אם הוא לא מאיים עלינו.

 

"סנטינו, מה שלומך?" אני מצביעה על צד ראשו שהחלים כמעט לחלוטין. סאל כרת את אוזנו כשגילה שסנטינו עזר לי להימלט.

 

"לא משהו..."

 

משתררת שתיקה מעיקה בזמן שהוא בוחן אותי.

 

"מי אתה, סנטינו?"

 

הוא מצמצם את עיניו החומות. "מה זאת אומרת מי אני?"

 

"אם אשחרר אותך, לאיזה מין חיים אתה תחזור?"

 

גבותיו כמעט מגיעות עד קו השיער שלו, והוא מתקרב אליי עוד קצת. "את משחררת אותי? אני אחזור הביתה, לאזור הלופ. אבל מה איתך? את עזרת לי, קמילה, ועכשיו את מוקפת בשובים שלי. את אחת מהם? את חלק מהסינדיקט של שיקגו?"

 

אני מתעלמת משאלותיו. "אם אשחרר אותך, איך אני יכולה להיות בטוחה שלא תסגיר אותנו?"

 

סנטינו בוחן אותי היטב במבט מחושב. "כי אני יודע שאם אלשין אתם תחסלו אותי."

 

"נכון מאוד. אתה אף פעם לא תצליח לברוח מאיתנו אם תפתח את הפה."

 

"אני יודע שאתם נמצאים בכל מקום. הסינדיקט השתלט על כל העסק של סאל בלילה אחד. אני לא כזה טיפש שאנסה להילחם בארגון כזה. אני יודע כמה אתם חזקים."

 

"אז אתה יודע גם שאנחנו יכולים למצוא אותך שוב אם תבגוד בנו - ותהיה בטוח שאנחנו נמצא אותך."

 

הוא נסוג לאחור בהבעה אטומה. "כן, אני מבין. אז את מתכננת לשחרר אותי? כי שמעתי שהערב לוקחים אותי בחזרה לקלאב 7."

 

"אני לא מבטיחה לך שום דבר, אבל אני אדבר עם הבוס הגדול ואגיד לך. עם זאת, אם אחד החיילים יחשוף עליך מידע שלא סיפרת לנו - זה כבר לא יהיה בשליטתי."

 

"למה? את מגוננת על עצמך, על הסינדיקט, או על אדריאנו מונטסי, קמילה?" הבעתו מתקשה פתאום כשהוא אומר את שמו של אדריאנו. "את צריכה להבין במה את מעורבת. הוא הבוס הגדול, ואת אהובתו. אבל כשיימאס לו ממך, מה יהיה איתך?"

 

דמי רותח מיד, ואני מטיחה בו: "שלא תדבר איתי על אדריאנו." אני יוצאת משם לפני שסנטינו יספיק להזדחל לי מתחת לעור. "תנעל את התא," אני מצווה וממשיכה למכוניתי.

 

טוב, אז סנטינו הוא הימור, ולכן הוא גם מסוכן. אני מתלבטת מה לעשות איתו ומחליטה לשכוח מענייני העבודה ולחזור הביתה, למגדל אסטוריה, כדי להתקלח, להתלבש ולחכות לאהבת חיי.

 

 

הנהג שלי, דייויד - שהיה השומר הראשון שלי וקיבל בחזרה את משרתו, מאחר שאדריאנו רוצה לספק לי את ההגנה הטובה ביותר שאפשר - מתמרן את המכונית דרך הרחובות הצפופים של הלופ, בעוד פאלון ואני יושבות במושב האחורי. אנחנו נוסעות לפגוש את הגברים שלנו, שבזמן האחרון כמעט לא יוצא לנו לראות אותם, במועדון החדש שלהם.

 

אנחנו ממהרות לצאת מהמכונית ולהיכנס למועדון דרך הכניסה האחורית. השומרים מכירים אותנו, ואחד מהם הולך בעקבותינו במסדרון לכיוון הדלתות הכפולות. אני כבר יכולה לשמוע את צלילי הבסים בוקעים משם. עוד שני שומרים מכניסים אותנו ונוגעים באוזניות שלהם. כנראה מודיעים לאדריאנו שהגענו.

 

החלל הגדול והנוצץ, המעוצב בסגנון מודרני, עמוס אנשים, והקצב פועם באוזניי. אני מקיפה את בר הזכוכית שמשתרע לרוחב הקיר הימני ומסתכלת על האנשים שרוקדים במרכז האולם, על רחבה משובצת שחור-לבן, מול במה מוגבהת שעליה יושב הדי-ג'יי. ברחבי האולם פזורות גם במות קטנות יותר, שעליהן רוקדים רקדנים מקצועיים. אורותיהן של עשרות נברשות מוזהבות התלויות מתקרה שגובהה כמעט חמישה מטרים מרצדים על האנשים המתנועעים. מדרגות שחורות בקצה המרוחק של האולם מובילות אל הקומה השנייה, קומת גלריה פתוחה מעל אולם הריקודים. שם ממוקם משרדו של אדריאנו, באחד מארבעה מסדרונות ישרים שמהווים יחד ריבוע.

 

"הנה הם." פאלון מתבייתת על לוקה ועל אדריאנו בתוך שניות מהרגע שאנחנו מגיעות לבר.

 

אדריאנו, שבולט מבין כולם כמו מלאך כהה, מתבונן באיטיות באנשים המקיפים אותו. מבטי נח עליו, וליבי מתמלא אושר. הוא מייד מפנה את ראשו ומאתר את פניי בתוך ההמון. הוא בוחן אותי היטב במשך רגע ארוך, ואז מחייך חיוך ממזרי לפני שהוא מתחיל לפסוע לעברי.

 

נשים בוהות בו בעיניים פעורות, ואחת מהן חוסמת את דרכו ברוב חוצפתה. אבל הוא עוקף אותה במיומנות רבה ומתעלם ממנה, מטביע עליי את חותמו במבט, מסמן אותי במחווה פשוטה אחת.

 

אדריאנו הוא מטר ושמונים סנטימטרים של עוצמה וחטא, ומאחר שהוא בדרך כלל אינו נוהג ללבוש ז'קטים, אני נהנית לראות אותו בטוקסידו השחור המפתה שלו, שלא מסתיר את גופו השרירי והחסון. אם מוסיפים לכך את רעמת השיער הכהה והפרועה תמידית, ברור למה אני נמשכת אליו עכשיו בדיוק כמו ביום שבו ראיתי אותו בפעם הראשונה. אני חשה להט בשיפולי בטני כשעיניו משוטטות במעלה גופי. הוא מרים את זווית פיו לחיוך אלכסוני ומצמצם את המרחק בינינו. עכשיו זה רק הוא ואני, גם אם אנחנו מוקפים בכל כך הרבה אנשים.

 

עם כל יום שחולף, אני מתקשה להאמין עד כמה אני קשורה לגבר הזה. הגבר הזה תפס לו מקום של קבע בליבי.