פרק ראשון
קייט
תשע וחצי בבוקר, ונראה ששוב אני מאחרת לעבודה. אני חוטפת את כוס הקפה התרמית מהשיש ועושה דרכי לגולף האדומה שלי כשאני עטופה בשכבות, אולי היום אצליח להגיע בזמן. השלג מכסה כמעט את כל העצים, השבילים בפארקים והמדשאות. הפקקים של ניו־יורק מתישים אותי בכל יום מחדש, אין לי ברירה אלא להתמודד איתם. אחד התנאים של אבי למעבר מלוס־אנג'לס לניו־יורק היה שלא אסע בתחבורה ציבורית, נתתי לו את המילה שלי ועד כמה שזה קשה, לא אפר אותה.
קולה של ביונסה בוקע ממערכת השמע באוטו עם השיר Running, בזמן שאני מזדחלת אחרי מונית בפקק אין־סופי, וזה מצחיק אותי.
המרחק בין הדירה השכורה שלי באפר־איסט סייד ובין המשרד שנמצא בכיכר טיימס הוא כעשר דקות נסיעה, לולא הפקקים שהופכים אותה לבלתי נסבלת ומורטת עצבים. אני מאלצת את עצמי להתעלם לשווא מהשעון בלוח המחוונים שמזכיר לי בעקביות מרגיזה שגם הפעם לא אגיע בזמן.
אני טורקת את דלת הרכב, כשתיק המחשב בידי האחת וכוס הקפה בידי השנייה. צועדת בהליכה מהירה לעבר לובי בניין המשרדים של חברת 'אנדרסון', שם אני עובדת כעורכת דין מזה ארבע שנים.
"בוקר טוב, לילי," אני מברכת את המזכירה כשחולפת על פניה ומקווה שאף אחד לא ישים לב לאיחור שלי.
"רוני מבקש שתיכנסי אליו," היא קוראת לעברי ועונה לשיחה נכנסת.
אבוד לי. אני מסירה את כובע הצמר מרעמת השיער הבלונדיני שלי, ובצעדים כבדים עושה דרכי עם תיק המחשב בידי למשרדו של רוני אנדרסון, שאיכשהו לא מתייאש ממני.
"בוקר טוב, חיפשת אותי?" אני מציצה לתוך משרדו בתקווה שיאמר שהסתדר ויחסוך ממני הסבר שאין לי, לאיחור גם הבוקר.
"תיכנסי ותסגרי את הדלת, בבקשה," הוא עונה, מבטו מופנה למסך המחשב. אני מתיישבת מולו ומחכה לגזר דיני. "אני מקשיב." הוא מרים את עיניו מהמסך ומביט בי, נשען לאחור בכיסאו ומשלב את אצבעותיו.
"אני מתנצלת," אני משפילה את מבטי, "בטח לא תאמין, אבל הקפה נשפך לי על הבגדים לפני שיצאתי מהבית ונאלצתי להחליף אותם."
אפילו אני לא מאמינה לתירוצים שלי.
"מדהים, תמיד יש לך סיבה טובה." הוא נאנח ומניד בראשו. "לא ברור לי למה אני לא מפטר אותך." הבעת פניו מתרככת והוא פורץ בצחוק אבהי, שכל כך אופייני לו.
"אתה לא מפטר אותי, כי אתה אוהב אותי." אני מרימה את ראשי ועוטה על פניי הבעה חמודה, מקווה שעיני התכלת שלי יעשו את העבודה כמו תמיד. "חוץ מזה, אני אחת העובדות הטובות ביותר שלך." אני מחמיאה לעצמי בלי בושה.
"את צודקת." אני פוערת את עיניי בהפתעה, כשהוא מסכים איתי.
"מה אני יכולה לעשות בשבילך?" אני מנצלת את מצב רוחו הסלחני.
"אני צריך שתעברי על זה," הוא מושיט אליי מעטפה חומה, "קיבלנו לקוח חדש, לכן צריך להכין הסכם סודיות והסכם שכר טרחה בהתאם לפרטים שנמצאים במעטפה. הוא מתכוון לרכוש נכס וזקוק לעורך דין שילווה את העסקה. בעוד שלושה ימים הוא יגיע למשרד לחתום על ההסכמים הללו." אני מציצה לתוך המעטפה ומבטי ננעל על הלוגו בראש העמוד.
'סטון החזקות'.
העיניים שלי מקפצות חזרה לרוני. "'סטון החזקות'?"
"אמרתי לך. לקוח חדש." הוא מחייך חיוך מדושן עונג.
"אתה מתכוון למרטין סטון?" אני פוערת את עיניי. אני מכירה רק מרטין סטון אחד, הוא מולטי מיליונר והבעלים של חצי עולם בערך.
"בדיוק. לפני כשבועיים רואיינתי אצלו במשרד, והבוקר הודיע שבחר בי לעבוד איתו," רוני מדבר במהירות. "החל מרגע זה את עוזבת כל דבר שאת עובדת עליו ומתחילה להכין את ההסכמים." עכשיו אני מבינה את מצב הרוח הסלחני שלו. אומנם שמו של רוני אנדרסון הולך לפניו, אבל כשלקוח כמו מרטין סטון מצטרף לרשימת הלקוחות המרשימה שלך, זה בהחלט שדרוג רציני.
"אתה בטוח רוצה שאני זו שתכין את ההסכמים?" ליבי מחסיר פעימה, כשאני חושבת על כובד המשקל שהונח על כתפיי ברגע זה.
"בהחלט. אם לא הייתי סומך עלייך, לא הייתי מבקש ממך לעשות זאת," הוא עונה בפנים שלוות. "כפי שציינת, את אחת העובדות הטובות ביותר במשרד ואני מציע שלא תבזבזי זמן יקר ותיגשי לעבודה, לקוח כזה אסור לנו לפספס."
"כן, ברור." אני בולעת את הרוק ומסכימה עם רוני. בידיים רועדות אני אוחזת במעטפה החומה ויוצאת ממשרדו לעבר משרדי. מניחה את תיק המחשב על השולחן ומנסה לעכל את מה שהונחת עליי ברגע זה.
"את עדיין חיה?" ראשה של לילי מציץ מפתח דלת משרדי.
"לצערי, כן," אני עונה בחצי גיחוך.
"נראה שאת זקוקה לקפה נוסף." היא מחייכת. "להכין לך?"
"כן. תודה, לילי," אני עונה ומדליקה את המחשב, מחכה שתיבת המיילים שלי תיפתח.
תשע שעות אחר כך אני מוצאת חניה בקצה הרחוב וצועדת לעבר בניין הדירות שבו אני גרה. הדירה שאני שוכרת בקומה השנייה אומנם קטנה, אבל מתנחמת בעובדה שאני לא צריכה לחלוק אותה עם שותפים. מבט חטוף בשעון מבהיר לי שבעוד רבע שעה בדיוק ג'סיקה תגיע, וזה לא משאיר לי הרבה זמן להתארגן.
"תוציאי את היין הלבן מהמקרר ותמזגי לנו," אני מורה לג'סיקה, חברתי הטובה ביותר, שבאה למפגש השבועי שלנו, שבו אנחנו מקפידות לאכול ארוחת ערב יחד. זה נוהל קבוע בשנתיים האחרונות, מאז שגם היא עברה לניו־יורק.
"את נראית מוטרדת, הכול בסדר?" ג'ס תמיד קוראת אותי כמו ספר פתוח.
"כן, הכול טוב. רוני הפיל עליי תיק גדול לעבוד עליו," אני עונה ושופכת את הפסטה למסננת, "אבל עזבי את זה עכשיו. מה עם טום, דיברת איתו לאחרונה?"
"פגשתי אותו אתמול לקפה קצר בצוהריים. הוא סיפר לי שהציעו לו קידום בחברת ההשקעות שבה הוא עובד. הוא שוקל זאת בחיוב," היא מעדכנת אותי ועורכת את השולחן. "מדהים איך כולנו עברנו לניו־יורק בעקבותיו, ואף אחד מאיתנו לא המשיך בקריירת המשחק." גיחוך נפלט מפיה.
טום היה החלוץ הראשון שעבר לניו־יורק לפני קצת יותר מארבע שנים, ואנחנו מייד אחריו. אפילו מישל הפחדנית הגדולה העזה לעבור איתנו. "היינו ילדים, כשנרשמנו למגמת התיאטרון בתיכון. אף אחד מאיתנו לא ידע מה הוא רוצה לעשות בחיים." אני מגישה את הפסטה ברוטב העגבניות שהכנתי לצלחות ומתיישבת מול ג'סיקה. "מי היה מאמין שמישל תהפוך למורה."
"לי זה דווקא היה ברור," ג'סיקה עונה בין ביס לביס, "מה ציפית שיצא מהחנונית הזו?" היא מגלגלת עיניים ולוגמת לגימה ארוכה מהיין.
"היי, את זוכרת את סאם הקופירייטר שעובד איתי בצוות? הוא לא מפסיק לשאול עלייך. אולי תצאי איתו ותגאלי אותו מייסוריו?" היא מפסיקה לאכול ומתבוננת בי, בוחנת את תגובתי.
"ג'ס, את יודעת שאני עוד לא מוכנה לזה." אני נושמת עמוק. "עדיין לא התאוששתי לגמרי מהפרידה מג'ימי." היא לא מפסיקה לנסות לשדך לי בחורים, קשה לה להבין שאני שונה ממנה. עיניי מתמלאות דמעות, כשאני נזכרת בו. הפרידה ממנו ריסקה אותי.
"ג'ימי היה חלאה, זה לא אומר שכל הגברים הם כאלה," היא נועצת בי מבט בעיניה הירוקות, "את חייבת להמשיך הלאה." ייאמר לזכותה שהיא עקבית ולא מרימה ידיים. היא צודקת, אך אני עדיין לא מסוגלת לתת אמון בגברים. במיוחד כשנזכרת עד כמה נפגעתי כשמצאתי אותו במיטה עם השכנה שלנו. גם לאחר שנפרדתי ממנו, גיליתי שבגד בי ללא הפסקה וזה חיסל את מעט הביטחון העצמי שעוד היה לי. "אני מניחה שבשלב מסוים אמשיך הלאה, אבל לא עכשיו." קולי נחרץ.
"כמה זמן עוד תמשיכי לקבור את עצמך בעבודה מהפחד להיפגע?" ג'סיקה לא מוותרת, "חלפה כמעט שנה."
"כמה זמן שיידרש. אני לא מתכוונת לנחם את עצמי בסטוצים, לא בנויה לזה," אני עונה בלי להביט בה, יודעת שעיניה בוחנות אותי.
"לא התכוונתי שתזרקי את עצמך על כל גבר שיקרה בדרכך," היא ממשיכה, ואילו אני מנסה להתעלם, "אבל את צריכה להבין שהזוגיות עם ג'ימי הייתה הזוגיות היחידה שחווית והיא הייתה מזעזעת לכל הדעות. מגיע לך לאהוב וליהנות מסקס טוב. לא כל הגברים כמוהו."
"בגלל זה את מחליפה אותם כמו גרביים?" אני מחליטה להקניט אותה ולהפנות את האש חזרה אליה. אולי כך היא תרד ממני.
"אני לא מחפשת זוגיות, טוב לי במקום שבו אני נמצאת." נראה שהיא לא מתרגשת ממני.
"סאם לא הטעם שלי. אני מבטיחה לנסות ברגע שאפגוש מישהו ששווה את זה. אפשר, בבקשה, להחליף נושא?"
"בסדר הבנתי. לא אלחץ עלייך." היא מרימה את כוס היין ולוגמת. "שמעת על התוכניות ליום ההולדת של טום? ההורים שלו מתכננים מסיבה גדולה אצלם בבית, מה שאומר שתהיה לנו סיבה טובה לטוס לאל־איי ונוכל לבקר את ההורים על הדרך."
אני מזהה זיק של געגוע בקולה, ולמען האמת גם אני מאוד מתגעגעת להוריי. מאז שעברתי לניו־יורק אני מקפידה לדבר איתם בטלפון אחת לכמה ימים, אבל נפגשת איתם רק פעם או פעמיים בשנה. עם מלני אחותי הגדולה אני מצליחה להיפגש לעיתים קרובות יותר מאז שעברה לגור בג'רזי.
"את קולטת שבקרוב גם אנחנו נחגוג עשרים ושש שנות קיום?" אני מפנה את הצלחות לכיור ושוטפת אותן.
"אין מה לעשות, מותק, אנחנו מזדקנות ואין לנו שום שליטה על זה," היא נאנחת ומייד פורצת בצחוק מתגלגל, "לכן אני בדעה שצריך לנצל כל יום כאילו זה יומנו האחרון," היא ממשיכה בדרמטיות ומוזגת עוד יין לכוסות שלנו.
"את לא חושבת שאת קצת דרמטית?" אני צוחקת ולוגמת מהיין. ג'סיקה חוגגת כל יום כאילו זה יומה האחרון מאז שאני מכירה אותה.
"דרמה זה השם השני שלי," היא מודה בחיוך לא מתנצל ואוספת את רעמת תלתליה השחורים לקוקו גבוה, כשאנחנו עוברות לסלון ומתיישבות על הספה זו מול זו.
"מה שלום האחיינית שלך?" ג'סיקה מתמקמת בנוחות ומקרבת את ברכיה לחזה.
"היא בסדר גמור, תודה לאל. מסתבר שהייתה לה דלקת בשריר ולא גידול סרטני. היא קיבלה טיפול, ומאז הכאבים לא חזרו." אני נזכרת בתקופה הזו, וליבי מתכווץ. מלני הייתה מרוסקת מהמחשבה שיש סיכוי שהולי חולה בסרטן. פיטר בעלה בחר להדחיק ולקבור את עצמו בעבודה, לכן הייתי צמודה אליה כל הזמן. הצטרפתי לכל הבדיקות ועודדתי ככל שיכולתי, אף על פי שבעצמי הייתי שבורה מהמחשבה שהאחיינית הקטנה שלי, בת השבע, תיאלץ להתמודד עם המחלה האיומה.
"שמחה לשמוע. היא מתוקה אמיתית, הקטנה הזו. את רואה, זה שוב מוכיח שצריך לנצל כל יום בחיים." היא קמה למלא את כוס היין שלה. "מה דעתך לארגן יציאה בסוף השבוע?"
"רעיון מעולה, הרבה זמן לא נפגשתי עם טום ומישל." בהחלט לא יזיק לי לפרוק קצת מתחים, הפגישה עם מרטין סטון מלחיצה אותי. זו פעם ראשונה שאני נפגשת עם איש עסקים בסדר גודל כזה.
"נהדר, מחר אשאל אותם אם הם פנויים בסוף השבוע." היא מוציאה מתיקה את הסרט שהביאה איתה – 'נוטינג היל'.
יום חמישי מגיע מהר מדי, ואני מתכוננת לפגישה המיוחלת עם מר סטון האגדי. לובשת חולצת משי לבנה מכופתרת ומכנסיים אלגנטיים שחורים ואוספת את שערי לפקעת מהודקת. אני חייבת להיראות במיטבי. בקושי עצמתי את עיניי הלילה מחשש שלא אתעורר בזמן, אין סיכוי שאני מאחרת למשרד היום.
מרוצה מעצמי אני צועדת לרכב שלי, מתיישבת בתוכו ושמחה להסתתר מפני הקור המקפיא שבחוץ. ידי הקפואה מסובבת את המפתח במתג ההתנעה של הרכב, וכל מה שאני שומעת זה צליל מקרטע שמבהיר לי שלגולף החמודה שלי לא מתחשק להתניע הבוקר.
"אני לא מאמינה!" אני צועקת ומטיחה את ידיי על ההגה בייאוש. רק לאחר דקה ארוכה של רחמים עצמיים אני יוצאת מהרכב ועוצרת מונית. היום אני לא יכולה לאחר, ולא משנה מה. כנגד כל הסיכויים אני מצליחה להגיע למשרד לפני הפגישה עם מרטין סטון. מחייכת לעצמי חיוך ניצחון מול המראה במעלית. מעולה! זה משאיר לי מספיק זמן להתכונן לפגישה.
"בוקר טוב, ליל..." צלצול הטלפון הנייד קוטע אותי, כשאני עומדת ליד דלפק המזכירה.
"קייט, איפה את?" קולו של רוני גבוה מהרגיל, "למה את לא איתנו בחדר הישיבות?"
"מה זאת אומרת לא איתנו? הפגישה בעשר, יש לי עוד כמעט שעה."
"היא הוקדמה לתשע. לא שלחו לך הודעה?" הוא נשמע קצר רוח, "לא משנה, אנחנו מחכים לך."
"אני מייד מגיעה." אני מנתקת וממהרת לחדר הישיבות. הינה הלכה לה ההתארגנות הרגועה לקראת הפגישה.
אני נכנסת לחדר הישיבות ונתקלת באיש והאגדה בכבודו ובעצמו. הרוגע שאני משדרת לא משקף כלל את ההתרגשות העצומה שלי. אומנם ראיתי תמונות שלו בעיתון, אבל במציאות הוא מרשים הרבה יותר. שערו בצבע חום בהיר, אפו מפוסל, והאופן שבו החליפה יושבת על גופו מעורר את בלוטות הטעם שלי. אף פעם לא הצלחתי להישאר אדישה לגבר שלובש חליפה. ריח האפטר־שייב שלו ממלא את חדר הישיבות ומעביר אותי על דעתי, אני נושמת אותו עמוק לתוכי ומתענגת.
אני עומדת מולו ומתקשה לנשום באופן סדיר, מרגישה שלחיי סמוקות, כשהוא מרים את עיניו, והן פוגשות בי. הוא נראה המום, נראה שציפה לפגוש מישהי מבוגרת יותר.
"אני מתנצלת על האיחור, חלה אי הבנה." אני מחייכת חיוך קטן ומניחה את ערימת הדפים על השולחן, לוחצת את ידו לחיצה איתנה ומביטה היישר בעיניו התכולות. המבט שלו כמו מקפיא לי את הדם, אבל אני מתעלמת באלגנטיות. "נעים מאוד, אני קייטלין קלארק, הכנתי את ההסכמים לחתימה," אני אומרת ותופסת את מקומי מולו בשולחן. הוא מהנהן, ואני מבחינה במבטו שסורק אותי מכף רגל ועד ראש.
"רוני, אשתך בטלפון," דלת חדר הישיבות נפתחת, וראשה של לילי מציץ פנימה, "היא אומרת שזה דחוף," היא מוסיפה, ועל פניה מבט מתנצל.
"תסלחו לי, בבקשה." רוני קם ויוצא מחדר הישיבות.
"אני מבין שנשארנו לבד." מרטין נשען לאחור בכיסאו בשיכול רגליים, את המבט המקפיא מחליף חיוך משועשע.
"אני לא רואה בזה בעיה, ואתה?" אני מזדקפת בכיסאי ומישירה אליו מבט, מתאמצת לשדר אדישות, אף שליבי פועם בקצב מהיר. לא חשבתי שאגיב כך כשאראה אותו.
"בעיה? ממש לא." מבטו נעול על מבטי, כולו משדר עוצמה. אני יודעת שהוא בוחן כל תגובה שלי. אסור לי להיכשל, רוני סומך עליי, אני מזכירה לעצמי למקרה ששכחתי.
"נהדר." אני מחליקה את ההסכמים לכיוונו. "זה עותק שהכנתי עבורך, כדי שנוכל לעבור עליו יחד." כל הכבוד, תת המודע שלי מחמיאה לי. תמשיכי כך, והכול יהיה בסדר, את יכולה לעשות את זה.
"בת כמה את?" הוא מצמצם את עיניו ומטה את ראשו הצידה.
"עשרים ושש," אני עונה בקרירות, מבינה לאן הוא חותר. לא פעם קרה שפקפקו בכישוריי המקצועיים עקב גילי הצעיר. היה לי ברור שהשאלה הזו תגיע מתישהו, אבל לא חשבתי שכל כך מהר. נראה שהוא לא מבזבז זמן.
"וכמה זמן את עובדת אצל רוני?" לא זכור לי שהגשתי מועמדות לעבוד אצלו בחברה. הייתי מצפה ממנו להתרשם מאיכות העבודה שלי, לפני שהוא ממהר להסיק מסקנות, אבל מסתבר שהוא לא שונה מכל השאר. מזל שרוני מבין שאין קשר בין גילי הצעיר ליכולותיי ונותן לי במה בכל הזדמנות אפשרית.
"ארבע שנים." אני מתאמצת להיות נחמדה, רק כי אני יודעת עד כמה הלקוח הזה חשוב למשרד. "מר סטון, אשמח אם תפתח את החוזה בעמוד שלוש סעיף ב'." אני מנסה להחזיר את הפגישה למסלולה.
"עד כמה את טובה במה שאת עושה?" הוא ממשיך בריאיון העבודה המאולתר, ואני מתחילה לאבד את הסבלנות שלי.
"אם אני יושבת כאן מולך, אז אני מניחה שטובה מאוד." אני מחייכת חיוך מאולץ. "אז כמו שאמרתי, סעיף ב' בעמוד שלוש." אני משחררת אוויר, מנסה להבהיר לו שהשיחה הזאת לא נעימה לי.
"איך אמרת שקוראים לך?" הוא מתיישר ומקרב אליי את פניו.
"קייטלין," אני עונה, כשעיניי מביטות מטה במסמך, בתקווה שיבין שאני מעוניינת להתקדם הלאה.
"קייטלין... נכון." הוא דוחף את כוס הקפה לעברי, "את יכולה לעשות לי טובה, קייטלין, ולהכין לי קפה חדש?" הוא מנמיך את קולו כאילו ממתיק עימי סוד, "הקפה הזה חלש מדי."
מי הוא חושב שהוא? זה שהוא מולטי מיליונר לא מקנה לו את הזכות לזלזל בי בצורה כזו.
זה ברור לגמרי שהוא לא מעריך אותי מקצועית. הוא לא מנסה להסתיר זאת אף לא לרגע אחד, וזה מוציא אותי מדעתי. אני מרימה את ראשי מהמסמך ונתקלת בזוג זרקורים בצבע תכלת השולחים לגופי רטט לא רצוני. אסור לי להביט בעיניים האלו, הן עושות לי שמות במוח, וזה ממש לא טוב. אני מחייכת חיוך מזויף, מזיזה את כוס הקפה לצד השולחן ומחייגת בשלוחה הפנימית.
"לילי, תוכלי בבקשה להכין למר סטון קפה?" אני מפנה את מבטי אליו, "והוא מבקש שיהיה חזק יותר מהקודם, תודה." אני מניחה את השפופרת ומתיישבת בחזרה במקומי. "עכשיו שפתרנו את סוגיית הקפה, אפשר סוף־סוף לעבור על המסמך?" אני נלחמת בעצמי להתרכז במסמך ולא בריח המשכר שלו, מזכירה לעצמי כמה אני סולדת מאנשים שחצנים כמוהו.
"בהחלט," הוא מתרצה, ואני שמחה שסיימנו את החלק המעיק הזה.
"סעיף ב' בעמוד שלוש עוסק בגובה הפיצוי במקרה של הפרת הסודיות." אני מפנה את מבטי אליו ומצפה לראות אותו מביט במסמך, אך במקום זאת נתקלת במבט מחויך שבוהה בי. הוא בפירוש עושה צחוק מהפגישה הזו, וזה די מעצבן אותי. אני פותחת את פי כדי לומר משהו, כשדלת חדר הישיבות נפתחת ולילי נכנסת פנימה, כוס הקפה בידה.
"בבקשה, מר סטון," היא מניחה אותה על השולחן לצידו, "אני מקווה שהפעם זה חזק מספיק." נראה שגם לילי לא רואה בעין יפה את ההתנשאות שלו. ברגע שדלת חדר הישיבות נסגרת, אני מפנה את ראשי לכיוונו של מר סטון, הוא לוגם מהקפה.
"אני בטוח שאם את היית מכינה את הקפה, הוא היה יוצא יותר מוצלח." הוא מניח אותו בצד השולחן, מגניב מבט לכיווני ובוחן את תגובתי. אני מתעלמת מההערה, לא מוכנה לתת יד למשחק הזה.
"סעיף ב' בעמוד שלוש מאוד מורכב ורגיש," אני ממשיכה בטון חד, כמו מורה שמנסה להשתלט על תלמיד בעייתי.
"אני בטוח בזה," הוא מסנן ומשעין את סנטרו על כפות ידיו, כשצלצול הטלפון הנייד שלו קוטע אותו. "כן," הוא עונה ומקשיב למה שנאמר בצד השני, "תפגוש אותי בכניסה לבניין בעוד שתי דקות," הוא יורה ומנתק, כשעל פניו מבט רציני. "אני מתנצל, אבל ניאלץ להמשיך בפעם אחרת." הוא מתרומם מכיסאו באחת, ורק אז אני מבינה עד כמה הוא גבוה וחטוב. הוא מכפתר את הז'קט. "אקח איתי את ההסכמים ואעבור עליהם," אומר ויוצא מחדר הישיבות כמו רוח סערה.
אני יוצאת מחדר הישיבות מייד אחריו, נשענת על הקיר, מנסה להירגע מהפגישה ההזויה הזו. אין ספק, מרטין הוא גבר מרשים מאוד, רק חבל שהוא שחצן. אם יש משהו שאני לא יכולה לסבול זו יהירות. כנראה שאי־אפשר להיות מושלם. אני חוזרת למשרדי ומנסה לנוח קצת מהטירוף שהייתי בו בימים האחרונים. תחושה של נפילת מתח אופפת אותי. אני נשענת לאחור בכיסאי ובוהה בתקרה.
"היית ענקית היום!" רוני מתפרץ למשרדי, חיוכו רחב ופניו קורנות. "מר סטון התקשר אליי עכשיו ואמר לי שהוא מאוד מרוצה מההסכמים שהכנת."
"באמת?" איך הספיק לעבור עליהם כל כך מהר?
"כן, למה את מופתעת?" כי אולי הוא לא נתן לי להשחיל מילה והראה בכל דרך אפשרית שהוא לא מתעניין בנושא הפגישה אלא בקורות החיים שלי? "בכל מקרה, הוא אמר שיש לו עוד הסכמים שהוא מבקש שנכין עבורו והוא מעוניין לעבוד מולך בלבד."
"נהדר." אני לא מצליחה להסתיר את הציניות בקולי. מסתבר שעוד לא סיימתי עם עלילות מרטין סטון והעיר הגדולה.
"עכשיו קדימה, חזרה לעבודה." הוא מתעלם ממורת רוחי ויוצא מהחדר.
אני בוהה במסך המחשב ומפהקת בלי הפסקה, זה המחיר שמשלמים על מחסור בשעות שינה. צלצול הטלפון הנייד מקפיץ אותי.
"היי, טום," אני עונה בהתלהבות מוגזמת. הוא תמיד יודע מתי להתקשר, "איזה כיף שהתקשרת."
"וואו, איזו קבלת פנים, במה זכיתי?"
"זכית בלעזור לחברה בשעת צרה," אני מצחקקת, "יש סיכוי שאני תופסת איתך טרמפ הביתה? הרכב שלי שבק חיים הבוקר."
"תני לי לנחש, שוב השארת את האורות דולקים?" הוא מקניט אותי.
"אממ... עכשיו שאתה מעלה את זה... אולי."
"אוי, קייט, קייט," הוא מצקצק, ואני מנחשת שהוא מניד בראשו, "אאסוף אותך בסביבות שש, בסדר?"
"מושלם. תודה טום. דרך אגב, ג'ס דיברה איתך לגבי מחר בערב?"
"כן, אבל לא אוכל להצטרף הפעם, קבעתי משהו, תיהנו."
"חבל, טוב נתראה בשש."
השעות חולפות להן מהר, בזמן שאני עובדת על הסכם פרישה מוקדמת של אחד העובדים הבכירים עבור לקוח נוסף של המשרד.
טום: תפגשי אותי בעוד חמש דקות בכניסה לבניין.
צליל ההודעה הנכנסת מבהיר לי שיום העבודה שלי הגיע לסיומו, ואני צריכה להתארגן ליציאה.
"אני מקווה שהפעלת חימום," אני יורה לעברו ונכנסת לרכב מכווצת מקור.
"יש לך עוד בקשות?" הוא שואל בציניות שכל כך אופיינית לו.
"בינתיים לא," אני אומרת וחוגרת את חגורת הבטיחות, "תודה שבאת, לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיך."
"נוסעת בתחבורה ציבורית, אני מניח." הוא מגחך, ואני מצחקקת מייד אחריו.
"שמעתי שהציעו לך קידום."
"כן, אני עדיין שוקל את ההצעה." הוא נושם עמוק, נראה שנגעתי בנושא רגיש.
"שוקל?" אני לא מצליחה להבין, מה יש לשקול בקידום?
"התפקיד החדש דורש מעבר לשלוחה בשיקגו, אני לא בטוח שזה מתאים לי כרגע. לא היה פשוט לבנות את החיים בניו־יורק, ואין לי חשק לעבור את זה שוב. בהתחלה חשבתי ללכת על זה, אבל אחרי מחשבה מעמיקה נראה לי שאדחה את ההצעה בשלב זה."
"אני עצובה בשבילך, כי אני יודעת כמה חשוב לך להתקדם, אבל שמחה בשבילנו, כי אנחנו לא מוכנות לוותר עליך. כולנו כאן בזכותך," אני מנסה לעודד אותו, והוא מחייך במבוכה.
"אז אילו תוכניות עשית למחר בערב?" אני משנה נושא בחדות, משהו שלמדתי מג'סיקה.
"חבר מהעבודה סידר לי דייט," הוא עונה בקול נמוך, "אני מציע לך לנסות את זה לפעמים."
"בשביל מה?" אני בולעת את הרוק, ובשנייה אחת האווירה נעשית מתוחה, "בשביל שירסקו לי את הלב שוב?" טוב לי במקום הבטוח שאני נמצאת בו כרגע.
"קייט, את יודעת שהדבר האחרון שאני רוצה זה שיהיה לך רע," הוא לא מוריד את עיניו מהכביש, "אבל את צריכה להפסיק לרחם על עצמך ולנסות שוב. מגיע לך לאהוב." הדאגה שלו כנה, אין לי בכלל ספק בזה, אבל עם כל הכבוד לו, הוא לא יכול לשפוט אותי.
למזלי, אנחנו מגיעים די מהר לרחוב שבו אני גרה, אחרת השיחה המעיקה הזו הייתה ממשיכה.
"איפה החנית את הרכב? אעיף מבט."
"ממש כאן ממול." אני מחווה לעבר הגולף האדומה שלי.
"תני לי את המפתחות וחכי כאן בינתיים," הוא מורה לי כמו אח גדול ויוצא לכיוון הרכב שלי. הוא פותח את מכסה המנוע, נכנס ויוצא מהרכב, ולבסוף פותח את מכסה המנוע ברכב שלו ומחבר כבלים בין מצבר הרכב שלי למצבר הרכב שלו. "תעברי לרכב שלך, וכשאסמן לך, תנסי להתניע."
עד כמה שעצוב לי להיפרד מהחימום, אני עושה כדבריו ונכנסת לרכב שלי. הוא מסמן לי בידו, ואני מכניסה את המפתח למתג ההתנעה ברכב ומסובבת אותו, הגולף שלי מתעוררת לחיים בן רגע.
"וואו, איזה יופי!" אני קוראת בהתרגשות.
"אל תורידי את הרגל מדוושת הגז, תני למצבר להיטען מחדש," הוא מורה לי בזמן שהוא מנתק את הכבלים המחברים בין שני המצברים.
"האם אמרתי לך שאני הרוסה עליך?" אני צועקת, מנסה להתגבר על רעש המנוע.
"תעשי לי טובה ותפסיקי להשאיר את האורות דולקים ברכב," הוא מתכופף לעברי ועיניו הכחולות מביטות בפניי הנבוכות, "חנפנות לא תעזור לך בפעם הבאה." הוא מחייך חיוך קטן ומלטף את לחיי הקפואה. לא ברור לי איך היד שלו נשארה חמה אחרי דקות ארוכות שהוא עומד מחוץ לרכב.
"אנחנו עוד נראה," אני מתחכמת וקורצת לו, יודעת שהוא לא יעמוד בפניי גם עוד מאה פעמים.
אני שומעת אותו צוחק בקול בזמן שנכנס לרכבו. אני מפריחה לו נשיקה באוויר, והוא מנופף לי לשלום, כשרכבו מתרחק ומשתלב בתנועה מחדש.
אני מכבה את המנוע ובודקת שוב שכיביתי את האורות ברכב ועולה הביתה. אמבט חם יכול לנחם אותי מאוד בסוף היום הארוך הזה.
אני מוזגת לי כוס יין לבן, זה הולך מצוין עם האמבט המפנק, כשצלצול הטלפון קוטע לי את התוכניות.
"היי, מתוקה." קולו המגונן של אבי מעברו השני של הקו. "איך את מסתדרת?"
"אני בסדר גמור, אבא'לה." אני לא מעדכנת אותו שלפני כמה דקות טום הציל אותי מנסיעה הביתה בתחבורה ציבורית, זה היה מוציא אותו מדעתו. "קצת לחץ בעבודה, אבל בסך הכול שגרה. איך אצלכם? מה שלום אימא?" בכל פעם שאני שומעת את קולו, אני מתגעגעת וחשה בחסרונם.
"אנחנו בסדר גמור. אימא משגעת אותי כרגיל," הוא מגחך, "אז גם אצלנו שגרה."
"תמסור לאימא נשיקות ממני ושאני מתגעגעת לאוכל שלה."
"אמסור. תשמרי על עצמך, מתוקה, ותתלבשי טוב שלא תתקררי."
"מבטיחה." אני מנתקת את השיחה ולא יכולה לחכות לפגוש אותם. יום ההולדת של טום רק בעוד חודשיים, כך שאיאלץ לחכות בסבלנות.
אחרי אמבטיה ארוכה, כוס יין, וקולה של אדל ברקע עם השיר Rolling in the deep, אני מרגישה כמו חדשה. אני מרחפת בבית בצעדי ריקוד עם אנרגיות מחודשות, מסדרת את הכריות על הספה ואפילו טורחת להתפיח אותן ומחליפה מצעים במיטה. הבטן המקרקרת שלי מובילה אותי לחמם במיקרוגל מקרוני גבינה. זה לא דומה בשום צורה לאוכל של אימא שלי, אני מהרהרת ומדמיינת שאני אוכלת עכשיו את תבשיל העוף ותפוחי האדמה המפורסם שלה.
לאחר שינה טובה, אני מתעוררת בכוחות מחודשים לעבודה, ובדרכי רוני מתקשר אליי לנייד.
"בוקר טוב," הוא מברך אותי בקולו החם, "מר סטון ביקש שתגיעי אליו למשרד. הוא רוצה לעבור על הנתונים של העסקה, לפני שיעביר אותם אלינו."
"אין בעיה. אתה בא איתי?"
"לא. הוא ביקש שתגיעי לבד." הבקשה של מר סטון נשמעת מאוד מוזרה מאחר שרוני הוא שעבר את הריאיון אצלו ונבחר להוביל את העסקה, אבל הוא הלקוח, אז כנראה שאין ברירה. "אני שולח לך הודעה עם הכתובת."
"הבנתי. תודה." אני מנתקת ונושמת נשימה עמוקה, מקווה שהפעם הוא יהיה רציני יותר.
הנסיעה מאזור האפר־איסט סייד ל'סטון החזקות' בוול־סטריט עוברת בעצלתיים, הפקקים של ניו־יורק לא נגמרים. רוני מאוד מסודר, שולח לי בהודעה את הכתובת, כולל הוראות היכן להחנות את הרכב שלי ובאיזה קומה נמצאים המשרדים של סטון החזקות.
בעודי בלובי אני מבחינה בפאר הרב ובאלגנטיות המרשימה, החל מכדי החרס הענקיים והמרשימים שבהם סחלבים צחורים, מרצפות השיש הבוהקות, ועד נברשות הקריסטל.
אני ניגשת לעמדת השומר, הוא מעניק לי תג אורח, לאחר שמוודא שאכן נקבעה לי פגישה עם מר סטון. אני עולה במעלית לקומה השלושים, כפי שרוני הנחה אותי.
"בוקר טוב," אני פונה למזכירה שנראית יותר כמו רובוט מאשר בן אנוש, "אני קייטלין קלארק. באתי לפגישה עם מר סטון."
היא מהנהנת ברשמיות ומרימה את שפופרת הטלפון, ממלמלת משהו ופונה אליי.
"תתלווי אליי, בבקשה." הקארה השחור שלה לא זז ממקומו, כשהיא צועדת לפניי בעקבים גבוהים מדי לטעמי, אף שגובה ממש לא חסר לה. למען האמת, גם יופי לא.
היא מובילה אותי למשרדו ופותחת עבורי את הדלת, אני נכנסת פנימה. המשרד נראה כמו סוויטה של בית מלון. אני מביטה סביב ומתרשמת מהגודל ומהעיצוב. במרכז המשרד יש שתי ספות שחורות שפונות זו כלפי זו, ביניהן שולחן מלבני קטן מזכוכית. בפינת המשרד ניצב שולחן ישיבות עגול וסביבו ארבעה כיסאות מנהלים לבנים. בפינה אחרת ניצב שולחן משרדי גדול. מצדו האחד, שני כיסאות לבנים ומצדו האחר יושב מר סטון בכבודו ובעצמו, נראה שהוא בוחן אותי, חיוך קטן על שפתיו.
"זה עונה על הציפיות שלך?" הוא מרים גבה.
"זה הרבה מעבר לכך," אני עונה בחוסר רצון. הדבר האחרון שבא לי עכשיו זה לנפח לו את החזה עוד יותר. אם היה לי אומץ, הייתי אומרת לו שראיתי משרדים יפים יותר.
הוא ניגש אליי. חליפה מחויטת בכחול כהה מונחת על גופו באופן מעורר תיאבון, הוא נראה כאילו שלפו אותו מקטלוג אופנה יוקרתי.
"אני שמח לשמוע." נראה שהוא מרוצה מהתשובה שלי. "בבקשה, שבי." הוא מחווה בידו לעבר אחת הספות. אני מתיישבת ומבחינה בעיניו הסורקות אותי מכף רגל ועד ראש. שוב. "מצאת בקלות את חניית האורחים?" הוא שואל בדרך אגב ומתיישב על הספה מולי.
"זה בטח יפתיע אותך, אבל כן." אני לא מצליחה להסתיר את הציניות בקולי ומזהה חיוך קטן בזווית שפתיו. בשלב הזה הייתי מצפה ממנו שיבין שאני לא בלונדינית מטומטמת.
"אני יכול להציע לך משהו לשתות?" נראה שהוא מזהה את חוסר הסבלנות שלי ומנסה להרגיע אותי.
"אשמח למים קרים, תודה." משהו צריך לכבות את השריפה המתחוללת בתוכי, ויפה שעה אחת קודם. אני שונאת את מה שאני מרגישה עכשיו, לא סובלת להיות בחוסר שליטה. מצד אחד אני סולדת מההתנהגות שלו, אך מצד אחר הגוף שלי בוגד בי, אני נמשכת אליו נטולת יכולת לשלוט בעצמי.
"נטשה," הוא מדבר ברמקול של הטלפון המשרדי, "תכניסי לכאן מים קרים, בבקשה."
כשאני מוציאה את המחשב הנייד מהתיק ומדליקה אותו, אני מודה לאל, שאף שלא ידעתי שאפגש איתו היום, התלבשתי בצורה מחמיאה. החצאית המחויטת מונחת על גופי כאילו נתפרה במיוחד בשבילי.
"לפני שאנחנו מתחילים לעבור על הנתונים, אני רוצה לספר לך קצת על החברה." הוא נשען לאחור ומדבר בקול יציב, כל כך שונה מהטון המשועשע והמזלזל בפגישה הקודמת. אני מקווה שהוא הבין שאין קשר בין הגיל שלי לאיכות העבודה או לאינטליגנציה שלי.
"'סטון החזקות' שולטת במספר חברות, אחת מהן היא חברת 'סטון טכנולוגיות' שמתעסקת בתחום אבטחת המידע. בין לקוחותינו המרוצים, חברת 'אי־טי־אנד־טי', אחת החברות הגדולות בעולם בתחום התקשורת והסלולר." הוא מוזג את המים, לאחר שנטשה הניחה את הקנקן והכוסות על השולחן. "כמו כן, היא גם מחזיקה בחברת 'סטון נדל"ן', שבבעלותה נכסים רבים ועתידה לרכוש בקרוב את בית המלון 'דה קווין'." אני מקשיבה לו קשב רב וכותבת לעצמי הערות במחשב. "ואת חברת 'סטון תעשיות', שהוקמה בשנה שעברה, אך עליה נדבר בהזדמנות אחרת." בזווית העין אני מבחינה במבטו הבוחן, שפעם נוספת גורם לי לאי־נוחות.
"נראה שלא משעמם לך." אני מחייכת, יודעת שבזה הרגע הוא ניסה להרשים אותי. אני לא יכולה לסבול את היהירות שלו. מבחינתי, זה לא נותן לו את הזכות לזלזל באנשים.
"בכלל לא משעמם לי," הוא אומר, ועל פניו חיוך זדוני. יש לי הרגשה שהוא לא מדבר על הפן העסקי. אני מחליטה להתעלם ולא לשתף פעולה.
"עברתי על הסכם הסודיות שהכנת ויש כמה סעיפים שחשוב לי לחדד."
נראה שהוא מבין את המסר ועובר בחדות לנושא אחר, משכל רגליים בנינוחות ופותח כפתור בז'קט. אני מתאמצת לשמור על ריכוז ולא להתפזר במחשבות, לא מורידה את עיניי מעיניו, משתדלת לא לטבוע בהן ובעיקר עובדת על הנשימות.
"כמו שהזכרתי קודם לכן, בימים אלה אני מנהל מגעים לרכישת המלון 'דה קווין'. אני מעוניין בהסכם שמירת סודיות הדדי ביני לבין הבעלים הנוכחי של המלון." הוא מדבר בטון יציב. "וזאת, לאור דרישה של בעל הנכס המדובר." הוא מסיים לדבר ולוגם מכוס המים.
"כן, זה הגיוני בהחלט," אני מסכימה, "אין שום בעיה. אכין הסכם כזה, שישמור גם על האינטרסים של בעל המלון."
"נהדר, אני מבקש שזה יהיה מוכן בתחילת השבוע," הוא יורה.
"מר סטון, עם כל הכבוד לדחיפות, אני לא דוגלת בעבודה תחת לחץ." אני מנסה להנחית אותו מהענן הגבוה שהוא נמצא עליו חזרה לקרקע.
"תאמרי לי מה מונע בעדך להכין את ההסכם הזה במהלך סוף השבוע, ואטפל בזה," הוא עונה ברצינות ומטה את גופו קדימה. "אם צריך לחייב אותי עבור השעות הללו, אדבר עם מר אנדרסון שיעשה זאת או שמא הבעיה היא בכלל החבר שלך?" הוא מטה את ראשו בעיניים מצומצמות.
כנראה שמיהרתי לשמוח, כי מרטין היהיר והמזלזל חזר. שלא כהרגלי, אני מתאפקת ומסתפקת בתשובה קצרה.
"אין צורך, אסתדר." אני אוספת את הניירת עם כל פרטי העסקה המדוברת מהשולחן וכותבת הערות. מריצה בראשי את שיחת ההבהרות שאערוך עם רוני בהקדם האפשרי. לקוח חשוב או לא, לא אתן לאף אחד לנהל אותי ולזלזל בי כך.
"אני שמח לשמוע," הוא נשען שוב לאחור. חצוף! "להתראות בתחילת השבוע." על פניו חיוך זחוח, כשהוא מגיש לי את הסכם שכר הטרחה, חתום על ידו. אני לא מאמינה שהוא טרטר אותי עד כאן רק בשביל זה. אין גבול לחוצפה שלו.
"וזה הסכם שמירת הסודיות מולכם," הוא מגיש לי ערימת דפים נוספת, "אני מבקש שאת ורוני תחתמו עליו."
"שיהיה לך סוף שבוע נעים," אני עונה בחיוך מאולץ ומכניסה את המחשב הנייד והניירת לתיק.
"גם לך." הוא נעמד ומושיט את ידו לעברי ללחיצה. אני לוחצת אותה ברשמיות ויוצאת ממשרדו.
הפקקים בדרך חזרה למשרד מתישים אותי, אך אני משתדלת לשמור על המורל בעזרת המוזיקה הבוקעת ממערכת השמע ברכב ושרה בקולי קולות את השיר Monday Morning. אני לא יודעת למי מלני פיונה שרה את השיר הזה, אבל אני שמחה לשיר איתה את הפזמון, שאומר שהיא עוזבת ביום שני בבוקר. אני שרה ומדמיינת את פרצופו של מרטין כשאודיע לו שאני לא עובדת בשבילו יותר.
