הסלון

 

1 | 1771

 

הבוהמה הברלינאית ביקרה אצל מרקוס לוין לא מעט. לא מזמן נתמלאה המדרכה בחבורה צעירה וצבעונית שהייתה בדרכה לביתו. הם הגיעו מיד בתום החזרות בתיאטרון ולמרות מזג האוויר הקר, פסעו ברגל את המרחק הרב. למר לוין שהמתין לבואם סיפרו שבחרו ללכת ברגל מכיוון שזו הדרך הטובה ביותר לחלץ את העצמות, אולם האמת הייתה בדיוק הסיבה שהגיעו לביתו. בבית שחום הקמין המוסק מילא אותו, התקלפה החבורה מהמעילים והכובעים והבגדים החמים ונותרה בבגדיה הצבעוניים. הנשים בשמלות משי קלילות, בעלות צבעים עזים ובגרביונים דקים שבצבצו מבין שסע בשמלה. והגברים בחולצות פשתן בהירות ובמכנסיים כחולים או ירוקים או בצבע יין. אחרי שהסדירו את ענייני הכספים שלשמם הגיעו וחתמו על שטרות חוב, ואחרי שהפשירו מההליכה המקפיאה, חרג מר לוין ממנהגו וכיבד אותם ביין ואף לגם בעצמו והתרווח כדי לשמוע אותם עסוקים באהבתם האמיתית, התיאטרון והשירה. 

הוא היה כמעט בן גילם של הקבוצה, מי פחות ומי יותר, אולם הוא נאלץ מגיל צעיר לדאוג לפרנסתו לאחר שלמד את רזי המסחר מאביו ומסבו. הם היו נפשות חופשיות, מלאות בקלילות וביחס מתגרה לחיים, לא שעו לתכתיבי החברה, אולי אף בזו לה. החברה מצידה החזירה לחבורה באותו מטבע ולכן נאלצו להסתמך על לוין הסוחר הממולח שהיה גם מלווה כספים במקרים מיוחדים. 

   לאחר כמה לגימות היה מצליח להעלות על פניו חיוך צר, קמצני למדי. באופיו היה מרקוס לוין אולי יותר גרמני מהם. שקול ומאופק וזעם עמוק אצור בתוכו ומחושב היה ומקמץ בגילויי חיבה. במיוחד קימץ עם רעייתו חיה שכרסה הלכה ותפחה בחודשים האחרונים, עם הבטחה לצאצא ראשון שימשיך את מורשתו. הוא היה אמור לשמוח איתה ולהוקיר לה תודה על שנשאה ברחמה את בכורו, שהרי זו כל המהות ואף נאמר:“ עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד".

אך הם, מרקוס וחיה, היו כמו שתי מדרכות מקבילות משני צידי הרחוב. כשיצא לענייניו נשמה לרווחה לכמה שעות אולם כשחזר החרישה את צעדיה והסתובבה בין קירות הבית בשקט בשקט, על מנת לא להפריע את מנוחתו ולא לעורר את זעמו שהיה קל להתפרץ. היא ידעה שעל אף שלוין הצעיר נחשב לחיתון טוב, היא לא תרווה ממנו נחת וזאת למרות יופיו וממונו. לאחר נישואיהם, תקופה ארוכה ניסתה לרצות את בעלה, שהיה גבוה ובריא, ושיכן אותה בבית מכובד בשכונה טובה, מחוץ לקהילה היהודית הצפופה שהתגוררה בעיר העתיקה, על דייריה החטטניים. 

ניסיונותיה להתקרב אליו כשלו בזה אחר זה עד שלאחר זמן מה הפסיקה לנסות, התייאשה. היא דווקא העדיפה את אלט ברלין, ברלין הישנה, ורצתה להמשיך להתגורר ברובע הישן, צפוף ככל שיהיה, חטטני ככל שיהיה. היא העדיפה לחיות בין נשים שכמותה, לשאוב מהן כוח ולגדל ביחד איתן את ילדיה. בוודאי היו מבשלות יחדיו במטבח משותף ובמסעות העסקים של בעלה, לא הייתה נותרת לבדה בבית הגדול והקר. ״אין צורך לבזבז עצים טובים עבור אדם אחד,״ אמר לה מיד בראשית חייהם המשותפים כשחזר מעסקיו לבית חם ונעים, לאחר היעדרות של שלושה שבועות. ובכל זאת, ידעה שהיא בת מזל והתלוננה רק באוזני עצמה. לאחר זמן מה אף הצליחה להתחבר עם שתי נשים יהודיות, שכנות שלה, פרומט מנדלסון ואסתר דה למוס. 

פרומט הייתה נשואה למשה מנדלסון, מנהיג רוחני של הזרם החדש של ההשכלה היהודית, זרם שעודד את הקידמה ולא ראה בה איום על היהדות. הוא היה מוכר בכל ברלין על ידי גרמנים ויהודים גם יחד וכך גם רעייתו פרומט. פרומט סיפרה לחיה לוין את כל מה שיש לדעת על תהליך ההיריון, דרך סיפורי ההריונות שלה ושל חברתה שכנתה אסתר דה למוס והבטיחה שיעזרו לה לעבור הכול בשלום. 

הגיע הרגע. שעות רבות עברו מאז החלו הצירים המענים ופרומט מנדלסון ואסתר דה למוס הגיעו אל היולדת לאחוז בידה, ממש כפי שהבטיחו. חיה לוין נאבקה בסירוב אותו עולל שבתוך בטנה לצאת אל אוויר העולם ולמעלה מיממה התענתה בצירים שהחלו באיטיות נוחה והלכו והתגברו יותר ויותר ככל שהשעות נקפו. 

מה שהתחיל בשמחה על כך שהיום המיוחל הגיע, ובהתרגשות של השלוש, שברית חברות נכרתה ביניהן כאילו היו מכרות מאז ומתמיד, הפך ככל שהזמן חלף, לחשש אחד גדול. משעה לשעה תשו כוחותיה של חיה ואילו לצירים - לאלה היו חיים משל עצמם. הם הכו בה במלוא העוצמה כמו רמזו לה על העתיד להתרחש. חיה הגיעה לאפיסת כוחות, עד כמעט עילפון. עם כל הרצון הטוב של חברותיה, את הלחיצות תצטרך לעשות בעצמה ועתה נראה היה כאילו הדבר בלתי אפשרי. וכבר החלה לפתח רגשות כעס כלפי אותו עולל שמתנכל לה. עולל שאינו מהווה שמחה לבעלה הזועף ואילו עליה מביא כאב בלתי נסבל. מחשבה עלתה במוחה בהפוגה הקצרה שאפשרו לה הצירים: מה יהיה אם יתקע בתוכה העולל? הוא דן אותה למוות והיא רק החלה את חייה הבוגרים ולא הספיקה עדיין כלום. ואולי זה דבר טוב, מה כבר תצטרך להספיק? חיים של עבודות בית בלתי נגמרות ובעל מזעיף פנים? חיים ללא אהבה? אולי יש ברכה במותה הקרב. אם כאלה הם החיים, מי צריך אותם? 

אילולא הדוקטור דה למוס, בעלה של אסתר, אולי היה סוף רע ומר לכל הסיפור, אולם הדוקטור הגיע אליה במהירות. לאחר שהייה לא ארוכה בחדרה של חיה לוין, נשמע קול בכי דק. בכל הזמן הזה אחזה אסתר את ידה של חיה וניגבה את מצחה במטלית לחה והקפידה על צנעתה וסידרה את חלוק השינה שלה, עד שלבסוף הגישה את התינוקת אליה. ואילו חיה שהייתה מותשת לחלוטין, דחתה מעליה את התינוקת ורק ביקשה להימלט מכול אלה. 

כך היה גם ביום השני והשלישי. וביום שלאחריו, את חבורת התיאטרון הבוהמית החליפה חבורה אחרת, מ'אלט ברלין', בעלי זקנים ובעלי פאות מפודרות ונשים הטורחות במטבח ושליחים המתדפקים על דלת הבית כדי להביא מצרכים וכמובן שכניהם המתגוררים בצמוד אליהם, הזוג מנדלסון שהביאו עימם את בתם הבכורה ברנדל והזוג דה למוס עם בכורתם יינטה. 

במרכז חדר האירוח של משפחת לוין בקע קול בכי חלוש מתוך קופסה שהייתה מונחת על השטיח ובתוכה גוף צנום שגולגל בשמיכת צמר. לרגע היה נדמה שנע וברגע שלאחריו, קפא על מקומו. יינטה וברנדל עמדו מעל הקופסה, משתאות. אף פעם לא ראו מראה שכזה. לברנדל היו שני אחים ואחות ומהרגע שנולדו, היו מלאים ולחייהם אדומות, רגליהם שמנמנות והם אכלו ללא הרף. ואילו התינוקת, זו הייתה מגולגלת כמו כדור וצבעה חיוור, ולא נהגה כמנהג עוללים. לא בכתה ולא צווחה ולא דרשה, נחה לה שם והמתינה. 

ברנדל לחשה ליינטה ששמעה מאמא שלה שמחכים. יינטה לא הבינה. "מחכים למה?" לחשה גם, כי גם היא הרגישה את ה אווירה הכבדה ששררה בבית משפחת לוין. "מחכים," ברנדל לחשה שוב. 

תפילות ולחשים נאמרו. ספר תורה קטן הוכנס לתוך קופסת הקרטון ורבנים נכנסו ויצאו מהבית. חיה, שרק לפני כמה ימים עוד הייתה בה שמחת בכורות, בכתה. מרקוס לוין שתק ונתן בה מבט. לא הייתה חמלה במבטו, אפילו שתי ילדות בנות שבע יכלו לחוש בכך. 

לתינוקת הקטנה עדיין לא ניתן שם. כולם סברו שאין טעם בשם, הרי עוד רגע היא תחזיר את נשמתה לבוראה. כך היה סבור גם הדוקטור דה למוס, אביה של יינטה. והדוקטור מעולם לא היה נחרץ בקביעת גורלות. להפך, באופן קבוע נאחז רק בצד הטוב של המטבע. 

יינטה ניגשה אליו, משכה במעילו ושאלה "אבא, למה מחכים?" ואבא שלה, הדוקטור שתמיד החזיק בתיקו איזו משחה למריחה, או כדורים לתת, או איזו זריקה אם צריך, או רק מילת עידוד, עמד חסר אונים וליטף את ראשה היפה של בתו. ראש חרסינה שבקצה קצהו אסוף בסרט אדום זנב סוס שחור כפחם שהגיע כמעט עד לישבנה. 

פרוּמט, אמא של ברנדל, ליטפה את היולדת. ברנדל הכירה את הליטופים האלה, הם היו שמורים למצבים שבהם נדרשה חמלה. כמו בפעם ההיא שברנדל נתקפה בשעלת חמורה ״שכמעט ועלתה לה בחייה,״ כפי שסיפר לא פעם הדוקטור דה למוס. או כמו באותה פעם שאחיה יוסף שבר את יד ימין ואת רגל שמאל במן נפילה שלא זכתה להסבר מתקבל על הדעת. אלא שאותם הליטופים - היה בהם משהו נוסף. איזו עצבות. ואמא של ברנדל לא הייתה אישה עצובה. היא הייתה חייכנית ומנומסת ומסבירת פנים ותמיד הייתה לה סבלנות לכל מעשי הקונדס של ברנדל ושל שני אחיה השובבים, שלא כמו אמהות אחרות שהיו עסוקות כל העת בכביסות ובבישולים ובסידור הבית ובקניות ובכל מיני משימות של פנים הבית וגם של החוץ. לפעמים אפילו הייתה מספרת בדיחות ואפילו מדגדגת את הילדים. 

פרומט הרשתה לברנדל להתקרב לקופסה הקטנה. התינוקת הייתה כה זערורית, ראש עגול וקטן ואצבעותיה דקות כמו חוטי צמר, עיניה היו עצומות ונראו כאילו מישהו צייר במקומם שני פסים, והפה קפוץ. ברנדל שלחה יד מהוססת, חששה אולי שזהו מעשה אסור ולכן הביטה סביבה כדי למצוא אישור לכך. אף אחד לא עצר בעדה והיא החלה ללטף את עורה הדק של התינוקת, שפשפה את אצבעה הקטנה בכל העדינות שהצליחה לגייס מתוכה, שלא לפגוע חס וחלילה בזערורית או להכאיב לה. התינוקת במין אינסטינקט אחזה את אצבעה של ברנדל וזו שחררה צחקוק נבוך. עיניה של פרומט נצצו, כאילו התחולל כרגע נס קטן, או מעשה של חסד. 

"אלוהים לא הניח אותנו על אדמתו כקצף על הגלים," פרם את השקט משה מנדלסון, אביה של ברנדל. "צריכים לתת שם לתינוקת." ועוד לפני שמישהו מהנוכחים בבית משפחת לוין הספיק לומר דבר, המשיך משה בגילוי לב, "המוות גזל ממני בת שחייתה על האדמה בתמימות רק אחד־עשר חודשים, אבל השבח לאל חייה היו עליזים ומלאי תקוות. חייה הקצרים לא היו לשווא." ברנדל הופתעה. באותו גילוי לב של אביה נודע לה לראשונה שהייתה לה אחות. רחש עבר בין היושבים והעומדים, בין הנכנסים ובין מי שהתכוונו לצאת. הן בשל דבריו האישיים כל כך, האינטימיים, והן בשל התביעה לתת לתינוקת שם באותו הרגע. 

משה מנדלסון התקרב למרקוס לוין ואחז בו בשתי ידיו. נמוך קומה היה מנדלסון וגבו כפוף מהעקמת שבה לקה בצעירותו,  וחברו מרקוס לוין תמיר היה וזקוף ובכל זאת, השפיל את מבטו אל הרצפה באותו הרגע. חובות רבים היו למרקוס כלפי משה, בנוסף לשכנות ובנוסף לחברות ובנוסף לרעיות שתמכו זו בזו. מנדלסון בעל הקשרים בכל ברלין סייע למרקוס לוין לא פעם בקשירת קשרים לעסקיו, והטובה האחרונה הייתה המשמעותית ביותר והגשימה למרקוס לוין את המשאלה החשובה ביותר שלו- לצאת מאלט ברלין ולהתגורר בשכונה טובה, להיות אחד מני רבים, גרמני ככל הגרמנים. 

משה מנדלסון אחז במרקוס לוין בשתי ידיו והמתין. רגע של שקט השתרר בחדר. היה ברור שמנדלסון דחק את לוין. מר לוין משך את ידיו וניכר בו כי כל הסיטואציה שהביאה עליו התינוקת הזו אינה נוחה לו. אולם הוא ידע כי לא יוכל להתחמק וגם הבטיח לעצמו מזמן כי אם תהיה זו בת, יקרא לה על שם אמו. הוא לא נועץ ברעייתו. "רחל," הוא לחש והיה נדמה שאבן כבדה נגולה מעל ליבו, כאילו בכל זאת רק חיכה שיבקשו אותו, שיפקדו עליו, שמישהו ייקח את העניינים לידיים ויסיים את הקרנבל שהתרחש מזה כמה ימים בביתם. "ורחל הייתה יפת תואר ויפת מראה," קרא משה מנדלסון בקול גדול. "ועתה נברך שהחיינו" וכמו רחש נחיל דבורים המגיע ממרחקים ומתגבר, כך התחיל קול הנוכחים להתגבש ולתפוח. "ברוך אתה ה', אלוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה." ובכל העת הזו אחזה רחל לוין הקטנה את אצבעה של ברנדל.