ובמסירות למען הכלל...
אני, שמוליק שפרן, כותב בגאווה ובכבוד גדול והערכה רבה את המבוא לספר זה שנכתב על־ידי אבי בלייר. אבטחת בטחונם של תושבי מדינת ישראל תמיד עמד בראש סדר החשיבות והעדיפויות של הרשויות.
ביטחון תושבי המדינה מתחלק ברמה העקרונית לשני מישורים: הצבאי והאזרחי. הצבא שומר ומאבטח את גבולות המדינה ואילו משטרת ישראל דואגת לאבטחת שלומם ושלוותם של האזרחים בתוך גבולותיה. תפקידה של היחידה המשטרתית הסמויה העוסקת במעקבים, מתמקד באבטחת שלום האזרחים מפני פשעים ואלימות בכלל, וגם במקרים מיוחדים כגון פעולות טרור בהן המערכות משתלבות ומתאמות את פעילותן.
קורא יקר, ספר זה מציג בפניך חלקים מהמאמצים המקצועיים הסמויים, שמשטרת ישראל משקיעה לאבטחת הביטחון לאזרחים.
אבי, תודה רבה עבור פועלך למען הצגת חלק מזערי מפעילויותיך ושל היחידה שעושים את "העבודה השחורה" ולעיתים הבלתי מוערכת, בצנעה, בנאמנות והרחק מאור הזרקורים.
כשחלומי התגשם ומוניתי למפקד היחידה, כדי להגיע לשיאים חדשים מימשתי את חזוני להעלאת הרמה המקצועית של היחידה וזאת באמצעות גיוס כוח אדם הולם והכנת חוברת הדרכה.
זה היה השלב שבו אבי בלייר נכנס לתמונה.
הוא צורף לסמויה במסגרת התוכנית החדשה לגיוס כוח אדם איכותי של יוצאי צבא בעלי יכולת פיקודית. עם הגישה החיובית והנאורה היה אבי בין הנבחרים החדשים ליחידה. הוא הוכיח יכולות אישיות מרשימות בניתוח מצבים מורכבים, בקבלת החלטות נכונות ויישומן בהצלחה. הוא הפגין יכולת פיקודית, עבודת צוות למופת, דבקות במטרה ומסירות.
לאחר כשנה של פעילות מוצלחת הייתה לי סיבה טובה להעלות אותו לדרגת סמל ולמנותו כראש חוליה.
לסיכום אני רוצה לציין שאני מלא גאווה על הבחירה הנבונה ובעקבות כך בהישגים שאבי וחבריו ביחידה הביאו לצמצום הפשיעה והעבריינות, ואפילו להצלת חיי אדם.
אני מעריך את אבי על העובדה שיש בו את השילוב הנדיר של העיוני והמעשי, ושבנוסף לפעילויותיו המוחשיות הוא הקדיש מזמנו ומרצו לכתיבת ספר חשוב זה. הספר מעניק לקוראים קורט של מושג מהפעילות המורכבת, לעיתים מסוכנת אבל מבורכת, שנעשית ברובה מאחורי הקלעים על־ידי יחידות משטרתיות שונות במדים ושלא במדים ובראשן היחידה העלומה, הצנועה והסודית הסמויה!
1
עסק מדליק
מכונית הב־מ-וו הכחולה כהה, בעלת לוחית הרישוי האזרחית הכתומה, עמדה באחת הפינות החשוכות בסמטאותיה המוזנחות והאפלוליות של יפו. היה קשה להבחין ברכב ובשלושת יושביו, שני גברים ובחורה מהיחידה הסמויה של משטרת ישראל מחוז תל אביב. השלושה תצפתו על רכבו וביתו של עבריין כבד בתחום הסמים וההימורים, שזכה כמו כל נעקב לשם הקוד ״הנדון״. הבית בן שלוש הקומות בלט בסביבה, שכן, הוא ניצב בליבה של מעברה שכל בתיה היו בתי עץ בני קומה אחת, ״צריפים״ בלשון העם.
״אף אחד לא סופר את האזור הזה,״ לחש אודי, שישב חצי מנומנם מאחורי ההגה תוך ניסיון למתוח את רגליו הרדומות.
איציק, שהיה ראש הצוות תחת קוד הזיהוי 1ב', וישב עד כה מהורהר ומכונס בתוך עצמו, הנהן בראשו לאות הסכמה ואמר בציניות: ״הטיפול שיעזור לשיקום המעברה הזאת הוא אחד מהשניים: להביא בולדוזר שיישר את השטח, או לפנות את התושבים המסכנים מהצריפים ובל״ג בעומר לעשות הילולה לתושבים.״
הייתה זו שוב אחת מאותן שיחות הסרק שנועדו להיאבק בעייפות המצטברת, תוצאה ישירה של ישיבה לאורך זמן וללא פעילות במכונית. ערנות הצוות דווקא במצב של חוסר מעש היא חיונית ביותר כדי שבכל עת יהיו מוכנים לכל התפתחות.
תיקי הקטנה, שהייתה הצד הנשי והמשלים של הצוות, ישבה במושב האחורי מכורבלת בעצמה בתנוחת ״חצי שינה״. כדי לנער מעליה את העייפות שאחזה בה לא מכבר ולהפגין בפני חבריה שהיא ערנית ונמצאת בתמונה, מלמלה: ״סתם, ראש העיר הזה דואג רק לצפונים. תראו את רמת אביב ואת בבלי, אלה אזורים מפותחים, אבל פה גרה אוכלוסייה חלשה, אין להם כוח ואין להם פה. אני מאמצת את הרעיון של איציק ואפילו משכללת אותו. ל״ג בעומר יכול להיות רעיון אדיר! מצד אחד, יחמם את לב התושבים ומהצד השני, יחסוך להם את הוצאות הנסיעה להילולה במירון ואולי אפילו יקבלו פיצוי, בתים ראויים למגורים.״
״כל הכבוד על התחשיב הכלכלי! לאור הרעיון המבריק והמדליק אמליץ למנות אותך לתפקיד ממלכתי בכיר, ואפילו כפול! את תהיי נציבת כבאות והצלה ושרת האוצר!״ הגיב איציק, ומשהערתו העלתה חיוך על שפתי חבריו יושבי הרכב, המשיך: ״תראו, כבר אחרי חצות ודבר לא קורה. מה, הוא ישן? הרי את רוב פעילותו הוא מבצע בלילות. הגיע הזמן שייצא כבר מהמאורה שלו אחרת גם אנחנו נירדם כמוהו.״ מבטו היה נעוץ במכונית השברולט של העבריין, שחנתה כחמישים מטרים לפניהם בסמטה החד סטרית, כשחזיתה לכיוון שדרות ירושלים ובמרחק של כעשרה מטרים מהכניסה לחצר הבניין שבו התגורר.
אמנון, שהיה ראש החוליה — "קודקוד" בעגה המקצועית — תחת קוד הזיהוי 2, דאג למקם את צוותי המעקב של החוליה תוך התחשבות בכיווני הנסיעה הצפויים. מיקום הצוותים היה כזה שאם יחליט הנדון לנסוע, הוא לא יחלוף על פני אף אחד מצוותי העוקבים, דבר שיקל על החוליה להתחיל בעיקוב.
בעבודת העיקוב קיימת קוטביות. הפעילויות, ה״אקשן״ בשפה העממית, מתקיימות בעיקר כשהנעקב נצפה ישירות, משמע כשרואים אותו, בין אם הוא בתנועה ובין אם הוא נייח. מצבים אלה מעטים וקצרים יחסית, אולם הם מרתקים וגורמים לאדרנלין לזרום בדם בקצב מסחרר ולעוקבים להיות בשיא ערנותם.
לעומת זאת, חלק הארי בפעילות העיקוב הוא המצב הסטטי והמשעמם שבו הנדון אינו בתנועה ואינו נצפה ישירות. במצב זה העוקבים מתצפתים על מקום שהותו המשוער של הנעקב. היכולת של העוקבים לעבור ממצב של המתנה וצפייה משועממת על מקום מסוים למצב של מעקב מעשי בעקבות הופעתו הפתאומית של הנעקב, היא נקודה קריטית.
״קודקוד 2 כאן 1ב'," פנה איציק בלחישה לראש החוליה.
״כאן קודקוד 2, דבר," הגיעה התגובה בטון שקט.
בשעות מאוחרות ובאזורים רגישים במיוחד הייתה הקפדה על מילוי ההנחיה שחלונות כלי הרכב יהיו סגורים ועוצמת הקול של מכשירי הקשר תונמך למינימום כדי שקולותיהם יגיעו אך ורק לאוזניהם של יושבי הרכב.
השעה המאוחרת, התאורה הלקויה והסביבה השוממת העניקו תחושה של שלווה פסטורלית, שהופרה לעיתים רחוקות על ידי רעש מנועי כלי הרכב הבודדים שחלפו בסביבה.
״קודקוד 2, כאן 1ב'. כבר כמעט אחת בלילה. עברו כשעתיים. יש אור קלוש בדירה אבל אין שום תנועה. מה הצעד הבא? עבור.״
לאחר שניות אחדות של דממה הגיב ראש החוליה באותו טון חרישי שבא כאילו ממעמקי האדמה: ״תחנות 2 כאן קודקוד. יתוש 1ו1 — כסו את הרכב ואת הכניסה לבניין. יתוש 2 — תהיו מוכנים לקבל אותם במזרקה. 1ב', אתה והבחורה תרדו, תעשו סיבוב ליד הבית ותנסו לראות או לשמוע אם יש תנועה כלשהי. כשתחזרו תדווחו, ובהתאם לכך נחליט על הצעד הבא. אשרו ושמרו על דממת אלחוט.״ כל הצוותים אישרו את קבלת ההוראות.
איציק בעצם חיכה להוראה זו, שהייתה הוראה שבשגרה. ככל שהדבר התאפשר, לפני כל החלטה בעניין הפסקת פעולת העיקוב, התקפלות וירידה ל״משרד״, היה מקובל לערוך בדיקה מוחשית, ברגל, מקרוב.
על בסיס הדיווח על הממצאים מהשטח, ראש החוליה — לרוב על דעת עצמו ולעיתים בהתייעצות עם ראש המחלק — מחליט על מועד סיום המשמרת ובאיזה אופן. על פי הנהלים בכל מקרה של סיום משמרת, "יורדת" החוליה למשרדי מטה הסמויה של תל אביב. המשרדים הממודרים, שלא נשאו שום שילוט, היו ממוקמים באחד המבנים שבסמוך למשרד השיכון דאז, במתחם שרונה של ימינו.
בדיקת מקום מגוריו של הנעקב והימצאותו בו, לפני סיום פעולת העיקוב, נועדה לנסות לוודא שאובייקט העיקוב לא יפתיע את העוקבים. על בסיס הניסיון העשיר של היחידה היה ידוע כי עבריינים נוהגים לצאת בשעות לא שגרתיות לפעילות לילית מאוחרת.
בדיקה כזו עשויה הייתה לצמצם עד מאוד את האפשרות להיות מופתעים, ומצד שני הייתה עשויה לקרב את מועד סיום המשמרת. חלק מהעבריינים בעיקר המנוסים שבהם, פיתחו חושים מפותחים וטכניקות התנהגות בכל הנוגע לזיהוי אנשי חוק וההתנהלות מולם.
בהתאם להנחיה החל הזוג איציק ותיקי להתארגן לירידה מהרכב לשם ביצוע הבדיקה. תיקי התמתחה קלות, לבשה את מעילה הכהה שהיה מונח לידה, ותחושת העייפות שהשתלטה עליה לפני כן התפוגגה כאילו לא הייתה.
״אודי, אנחנו יוצאים,״ אמר איציק לחברו נהג הרכב, ״תהיה ערני לחלוטין ובהאזנה מלאה ומוכן לכל תרחיש.״ הוא וידא שעוצמת הקול של מכשיר הקשר הנייד מוחלשת כמעט עד למינימום, ותוך כדי כך סקר את הסביבה. כשהשטח נראה נקי, הוא יצא חרש מהמכונית לסמטה האפלה.
תיקי, בעלת המידות הקומפקטיות יצאה גם היא מן הרכב במיומנות, בזריזות ובגמישות של חתול. בעת פתיחת הדלתות, האורות בתוך הרכב לא נדלקו. גם הדלתות עצמן זכו לטיפול מיוחד מראש, שגרם לעמעום הרעש של טריקתן.
הרוח הקרירה שנשבה בחוץ ליטפה את פניהם של איציק ותיקי, מילאה אותם חיוּת וגרמה להם להיות ערניים לחלוטין. השניים נעמדו זה מול זה כשהם נשענים על קיר הבית הסמוך למכונית. הם שיחקו את התפקיד של בני זוג מאוהבים. לאחר שווידאו שאיש לא מתקרב לכיוונם, עדכן איציק, במסגרת בדיקת קשר ודיווח מצב, את ראש החוליה כי הוא ותיקי בדרך לביצוע משימת הבדיקה.
״כאן קודקוד 2. בצעו את הבדיקה ודווחו מהשטח רק אם יש משהו חיוני,״ נשמעה הנחייתו של אמנון בלחש, שכללה את התוספת שאפיינה אותו: ״תנועו לאט ובמלוא תשומת הלב, וכמובן בזהירות, ואשרו ביצוע. סוף!״
שתי לחיצות קטנות ומהירות על מקש מכשיר הקשר היוו את האות המוסכם שההודעה התקבלה והובנה. וכך, תוך כדי מילוי התפקיד של זוג מאוהבים, כשהם מחובקים, החלו איציק ותיקי ללכת בצעדים איטיים ומדודים לעבר ביתו של הנדון. ככל שהשניים התרחקו מהרכב, דמויותיהם היטשטשו והתמזגו בצלליות החשוכות של הסמטה שאפיינה את יפו. צעדיהם לא נשמעו שכן בהתאם לנוהל הם נעלו נעליים בעלות סוליות גומי שהקלו על ההליכה ולא השמיעו את הרחש האופייני לסוליית עור.
תוך כדי צעידה איטית, ולמרות החושך והשממה שמסביב, הקפיד הזוג שמשחקם ייראה אמיתי ואמין במקרה שמישהו צופה בהם מהצד.
האזור היה שקט. בשדרות ירושלים שבמרחק לא גדול משם הייתה תנועה דלה של מכוניות. מפעם לפעם חלפו גם זוגות וחבורות קטנות של מבלים ששבו מבילוי באחד המועדונים או המסעדות שבסביבה.
תוך כדי הליכה ניהל הזוג שיחה ״רומנטית״ שהתמקדה בתכנון פעילותם בטווח הקצר. כשלב ראשון הם סיכמו ביניהם שיחלפו על פני שער הכניסה לבניין כדי לראות, להאזין ולוודא אם יש תנועה או פעילות כלשהי יוצאת דופן בדירת הנדון. על בסיס התרשמות זו יחליטו אם להיכנס לבניין או לא. אם כן, יחמקו לחדר המדרגות ויעלו לקומה השנייה.
״זה אומנם יהיה כרוך בסיכון מה, אבל ככה נוכל לנסות ולשמוע אם יש רעשים מעבר לדלת של הנדון. אם יהיה שקט, זה כנראה יהיה הסימן שנוכל להתקפל בקרוב. בכל מקרה נעביר את המידע לקודקוד כדי שיחליט,״ סיכם איציק את תוכניתם ועדכן בקשר את אמנון, ראש החוליה, שאישר מיד את התוכנית.
״זוג האוהבים״ התכוון להמשיך להתקדם, כשלפתע הבחינו בשתי דמויות שצעדו מולם בצד השני של המדרכה. היו אלה שני גברים שהחליפו ביניהם חוויות בקול רם. על פי צורת הליכתם המגושמת והמתנדנדת קמעה נראה שלא מזמן הרוו את צמאונם במשקה אלכוהולי באחד הפאבים שבסביבה.
אף על פי שהשניים לא הבחינו בזוג "הנאהבים", החליטו צמד העוקבים ליתר ביטחון להתעכב באפלת הכניסה של הבית הקרוב והמתינו בסבלנות עד שהם יתרחקו וקולם יידום.
״נדמה לי שאני מכיר את הגבוה מבין השניים,״ לחש איציק באוזני ״אהובתו״ תוך שהוא ממשיך לפזול לעבר השניים שהתרחקו. הוא ניסה לנבור בתאים האפורים שבמוחו, להתמקד ולהיזכר מהיכן הוא מכיר את הגבר, אולם ללא הצלחה. תיקי, שהייתה חדשה יחסית במחלק וכמעט ללא ניסיון, לא יכלה לסייע לו בכך.
לאחר שהשניים נעלמו מעיניהם וקולם לא נשמע, המשיך הזוג להתקדם באיטיות לעבר הבית שבו התגורר הנדון. על קירות הבניין האפלולי בן שלוש הקומות, שנבנה עוד לפני קום המדינה, נראו אותות זקנה והזנחה. הלחות בגין הקרבה לים, הגשמים והרוחות גרמו לסדקים ולהתקלפות הטיח במקומות רבים וחשפו את הלבנים שאף הן נשחקו עם השנים.
רוב חלונות הבית שהיו חשוכים, היו חשופים וללא וילונות. משתי דירות, ובהן זו של הנדון, בקע אור צהבהב קלוש, אולם שום צללית או תנועה לא נראו.
״בדיוק כמו אתמול ושלשום. סימן מעודד, ויש סיכוי שבקרוב מאוד נתקפל ונרד למשרד,״ שיתף איציק במחשבותיו את תיקי. ״כנראה הוא ישן, אבל בכל זאת, בואי ניכנס בשקט לחדר המדרגות וננסה לרחרח קצת.״
בלי להשמיע אפילו רשרוש קל שבקלים הם נעמדו בכניסה לחדר המדרגות החשוך. מדירה או שתיים בקעו קולות עמומים של דיבורים ונעימות שהשרו אווירה רגועה, שלווה, שעמדה בניגוד מוחלט למתח שבו היו נתונים השניים. הסיטואציה של הימצאות במרחב שהנעקב מכיר טוב יותר מהעוקבים, מטרידה ומצריכה חושים מחודדים, תושייה, יכולת החלטה ופעולה נכונה באופן מיידי וללא שיהוי.
הזוג החל להתקדם על קצות האצבעות באיטיות ובזהירות, תוך הקפדה להימנע ככל שאפשר מלהשמיע רחש כלשהו, אל גרם המדרגות שהוביל לקומות העליונות. הם העדיפו לא להדליק את האור בחלל חדר המדרגות החשוך. קול צעדיהם החרישי ואוושת בגדיהם שהשתפשפו קלות בעת ההתקדמות נבלעו ברחש ענפי העצים שנדו ברוח הקלה שנשבה בחוץ.
הם הספיקו בקושי לעלות שלוש מדרגות כשלפתע נדלק האור בחדר המדרגות.
אף על פי שעוצמת האור בחדר המדרגות הייתה חלשה יחסית, היא הפתיעה את השניים וגרמה לטשטוש ראייתם לשנייה. פעימות ליבם הואצו בפראות ורמת האדרנלין בדמם זינקה מעלה.
היה ברור שמישהו מאחת הדירות, ואולי אפילו הנדון, עומד לצאת ואם יבחין בהם, המצב יכול להיות מביך ביותר. הדבר המיידי שעליהם לעשות הוא להיעלם כדי שמי שעומד לרדת לא יבחין בהם. הם קיוו שהדלקת האור אינה נובעת מכך שמישהו שמע רחשים או חשד במשהו.
״הרי לא עשינו אפילו רעש קל שבקלים,״ חלפה המחשבה במוחה של תיקי.
השניים חשו בני מזל שלא הספיקו לעלות גבוה יותר. הניסיון הקודם ותרגול של התנהגות במצבים דומים סייעו בידם לפעול במהירות. בתנועה חדה הסתובבו ובדממה מוחלטת ירדו את שלוש המדרגות. אף על פי שתוך שתי שניות הגיעו לקומת הקרקע, נראה להם הזמן כאילו עצר מלכת. תוך כדי חציית המרחק הקצר בין גרם המדרגות לבין פתח היציאה שמעו במעומעם מכיוון הקומה העליונה קולות פתיחה וטריקת דלת.
איציק, המנוסה מן השניים, לא רצה להסתכן שעוד לפני שיספיקו להגיע לרכב, יגיע האלמוני לקומת הקרקע ועשוי לראותם. לכן בצאתם מחדר המדרגות, פנו מייד ימינה בחצר ובצעדים מהירים חמקו צמודים לקיר עד לאזור חשוך במיוחד, שהיה מוסתר על ידי שיחים. השניים עצרו את נשימתם ונעמדו בלא ניע, צמודים לקיר, אולם בזווית כזו שאפשרה להם לראות את פתח היציאה מחדר המדרגות.
קולות הצעדים של הדמות הכהה שהגיחה מהכניסה לבניין כמעט לא נשמעו. לשמחת השניים המשיכה הדמות ללכת בצעדים קלילים, הגיעה לשער היציאה מהחצר ובלי להתעכב פנתה לכיוון מקום חניית רכבו של הנדון. צמד העוקבים נשם לרווחה, בעיקר לאור העובדה שהדמות לא גילתה סימני חשדנות.
״לפי מבנה הגוף נראה שזה הנדון,״ לחש איציק בהתרגשות.
הם המתינו עד שהדמות נעלמה מעיניהם ומייד דיווח איציק במכשיר הקשר: ״תחנות 2 כאן זוג רגלי 1ב'. שימו לב! ככל הנראה הנדון יצא מביתו והולך לכיוון הרכב.״
הדיווח הקצר אִפשר לצוותים האחרים להיערך לפעילות למרות חוסר הוודאות שאכן מדובר בנדון. ההנחה הייתה שהזיהוי הוודאי יתקבל בתוך זמן קצר.
הזוג לא הספיק לצאת ממחבואו כשנשמע דיווח שקט של אודי, שהודיע שהאלמוני אכן עצר ליד רכבו של הנדון והצית סיגריה.
כדי לא לקחת סיכונים מיותרים, אמנון, ראש החוליה, התייחס למצב שנוצר כאילו אכן מדובר בנדון. בלי להתמהמה ובקיצור נמרץ חילק בקשר הוראות לכל הצוותים כדי שיהיו מוכנים לכל תרחיש. כדי להיות ערוכים גם למקרה של תרגיל הטעיה ושהאלמוני אינו הנדון, הוא הנחה את אחד הצוותים רוכבי הקטנוע שאם האלמוני ייסע ברכב, הם יישארו בתצפית על הבית.
הדמות האפלה עדיין עמדה בסמוך לרכבו של הנדון ועישנה, גבה מופנה לכיוון הבית שממנו יצאה. איציק ותיקי החליטו לנצל הזדמנות זו וכך, כשהם מחובקים, יצאו בצעדים חרישיים מהשער ופנו ימינה, לכיוון מנוגד לזה שאליו פנה האלמוני.
״אני בטוחה שזה הנדון. תנועותיו וממדי גופו דומים, והוא לא עצר במקרה ליד הרכב,״ לחשה תיקי.
לאחר כדקה נשמע הדיווח של הזוג על הדו־גלגלי שהיה בתצפית על הרכב: ״תחנות 2, כאן יתוש 1. זה אכן הנדון. הוא לבוש בגדים כהים, סיים לעשן, נכנס לרכב וככל הנראה עומד לנסוע.״
תוך כדי האזנה לדיווחים בקשר, איציק ותיקי האיצו את קצב צעדיהם, הצטרפו לאודי שהמתין בדריכות מאחורי ההגה ודיווחו: ״קודקוד 2 כאן 1ב'. חזרנו לרכב, מוכנים לתנועה.״
על פי ההתנהלות החד גונית עד כדי שעמום של הנדון בימים הקודמים, לא היה אפשר להסיק מסקנות באשר לאופיו, מנהגיו והתנהלותו. תנאים כאלה של חוסר בהירות ואי ודאות מאלצים את העוקבים להיות מוכנים לכל תרחיש בנוגע לצעדיו הבאים.
יוצאים לדרך...
כבדרך שגרה, בשלב ההתחלתי של תנועת כלי הרכב, ככל שהדבר התאפשר, הייתה עדיפות שזוג רכוב על דו־גלגלי בעל יכולת תמרון יהיה במעקב ישיר אחר הנדון. אולם ביפו של אחת אחרי חצות, כשתנועת כלי הרכב יחסית דלילה, קטנוע שנוסע לאורך זמן במזג אוויר יחסית קריר יכול לעורר חשד או תשומת לב מיותרת. לכן ראש החוליה הציב בכוננות מספר צוותים והמתין להזדמנות נוספת לאשש שאכן מדובר בנדון, ולא בחבר שלו השאיל את רכבו.
״תחנות 2 כאן יתוש 1. הנדון התניע ועומד להתחיל בנסיעה.״
על בסיס התפיסה המקצועית והזהירה, ברגע שהחלה תנועה, ניתנו הנחיות ברורות לצוותים: ״1ב', כאן קודקוד, תתארגנו וכשתהיו מוכנים, תודיעו ותחליפו את יתוש 1. יתוש 2, אתם תישארו בתצפית ישירה על בית הנדון.״
וכך, שלוש מכוניות וקטנוע אחד עמדו לצאת למשימת המעקב אחרי רכב הפלימות'. מאחר שהיעד ומטרת הנסיעה לא היו ברורים, הצוותים הוצבו כך שיהיו מוכנים ״לקחת״ את הרכב לכל כיוון. הם המתינו בשדרות ירושלים, סמוך למזרקה, מאחר שהנדון נאלץ להגיע לשם בכל מקרה. במיקום זה צוותי המעקב לא בלטו מצד אחד — ומצד השני יכלו לעקוב אחרי הרכב בכל דרך שיבחר, בין אם צפונה לכיוון תל אביב ובין אם דרומה לבת ים או מזרחה לכיוון חולון ויהוד.
אורות הפנסים של הפלימות' נדלקו, והשלווה הפסטורלית של הסמטה הופרה על־ידי רעש המנוע בן 2,400 כוחות סוס. כדי להוסיף ממד נוסף להמולה, בקע מתוך הרכב בקולי קולות קולו של אריס סאן, מזמר ״מים לא לגמתי, עיניים לא עצמתי...״2
״יש לו מצב רוח טוב, נראה שהלך לנו הלילה,״ סיכמה תיקי בייאוש את המצב.
הרכב זינק בחריקת גלגלים — בשפה העממית, ״עשה חראקה״ — כיאה לעבריינים של אותה תקופה.
הצוות שעל הקטנוע, יתוש 1, והשלישייה 1ב' במכונית הב־מ-וו ליוו במבטם את הרכב שהתרחק במהירות ודיווחו לסירוגין על תנועתו ברשת הקשר.
הפלימות' הגיעה לפינת שדרות ירושלים ובלי לציית לתמרור עצור פנתה בחדות ימינה לשדרה לכיוון המזרקה. רכבו של אמנון היה מוכן לקבל את הרכב.
״כאן קודקוד, קיבלנו אותו. יתוש 1, אתם סעו במסלול מקביל אלינו ולפנינו. 1ב', תצטרפו מהר ותיערכו להחליף אותנו בהקדם. הוא בטח נוסע צפונה, לתל אביב.״
הנהג של ראש החוליה ניצל את ההזדמנות לתרגול כישורי הנהיגה המבצעית שלו בעיר ובשעות לא שגרתיות. התנועה בשדרות ירושלים לא הייתה ערה, ולכן מטעמי זהירות הוא הקפיד שבינם לבין הפלימות' יפרידו שני כלי רכב מזדמנים, שיהוו מעין מיסוך.
הפלימות' עצרה ברמזור בצומת לפני המזרקה. סגנון נהיגתו ואי ההקפדה על חוקי התנועה חיזקו את ההשערה שאכן מדובר בנדון. למרות המיסוך בדמות שתי המכוניות ביניהם, אורות הפנסים האחוריים בעלי העיצוב המיוחד של הפלימות' נראו היטב בחשיכה.
אורות הרמזור התחלפו, והפלימות' פנתה לכיכר המזרקה, אולם במקום לצאת ולהמשיך בשדרות ירושלים, ביצעה הקפה שלמה סביב הכיכר.
ההפתעה הייתה כל כך גדולה שראש החוליה החליט לא לשנות את סדר צוותי העיקוב אלא להמתין ולראות מה יהיה כיוון הנסיעה לאחר השלמת הסיבוב. בסופו של דבר הרכב פנה ימינה לשדרות ירושלים, דהיינו צפונה לכיוון תל אביב.
הסיבוב המיותר לכאורה סביב המזרקה לא היה מקרי. הוא אישש את העובדה שעבריינים בעלי ניסיון ועבר פלילי עשיר נהגו לבצע פעולות בלתי צפויות ומפתיעות בניסיון לגלות מעקב אחריהם. ניסיונו העשיר של אמנון הוכיח עצמו פעם נוספת. התכנון המוקדם והחכם של מיקום הצוותים וכלי הרכב אִפשר ליחידה לעקוב אחרי האובייקט בלי לעורר אצלו חשדנות מיוחדת.
״קודקוד, כאן יתוש 1. אנחנו כרגע ברחוב הירקון פינת רחוב נס ציונה. איפה אתה רוצה אותנו?״
ראש החוליה הורה לצמד הדו־גלגלי להגיע ולהתמקם קרוב לרחוב אלנבי. במקביל האיץ בנוסעי רכב 1ב' להתקרב עוד יותר ולהיות מוכנים להחליף אותם בהקדם במעקב אחר הנדון. תוך כדי כך שיחק בדמיונו משחק שחמט עם הנדון בניסיון לנחש את צעדיו הבאים.
בינתיים התקדמה ה״שיירה״ המוזרה שהובילה מכונית הפלימות', אחריה שתי מכונית מזדמנות ואחריהן רכבו של ראש החוליה. השיירה חצתה את דרך יפו תל אביב והתקדמה לעבר רחוב הירקון, וחתמה אותה הב־מ-וו שבה ישבו איציק, תיקי ואודי.
האזור שבו נסעו נקרא בשעתו ״השטח הגדול״ והתנהלו בו פעילויות פליליות מגוונות שהנפוצות שבהן היו סרסרות בזנות ומסחר בסמים.
לפתע, ללא איתות או סימן אחר, אחת משתי המכוניות, ששימשו חיץ טבעי בין הרכב הנעקב לבין זה של העוקבים, פנתה לאחד משבילי העפר שהובילו לשטח הגדול. עכשיו נותר רק רכב אחד כממסך, ולכן הנחיצות בהחלפת הרכבים העוקבים בהקדם האפשרי נעשתה קריטית.
מכוניתו של הנדון התקרבה לשכונת מנשייה שבסמוך למתחם התחנה דהיום, לכיוון שוק הכרמל. השיירה המשיכה במסע לכיוון רחוב הירקון החשוך.
בהתאם להנחיות, השיירה נערכה להחלפה בהזדמנות הקרובה של סדר כלי הרכב. ״חבר'ה, דיר באלק, עכשיו זה בידיים שלנו, או נכון יותר, אודי, ברגליים ובידיים שלך, ואת תיקי תהיי בערנות מלאה,״ אמר איציק כשהוא טופח על כתף נהגו וקורץ דרך המראה לתיקי, שכמובן הייתה ערנית לחלוטין.
״1ב', כאן קודקוד,״ נשמע בקשר קולו של אמנון, ״אנחנו נפנה לרחוב המרד. תחליפו אותנו וקחו את הנדון בזהירות. אנחנו ו-2ב' נמתין לכם באזור אלנבי ושם נחליף אתכם. בינתיים הנדון שלכם.״
ללא אומר, בסימני יד מוסכמים מראש, הורה אמנון לנהג שלו להתכונן לפנייה לרחוב המרד.
בינתיים המשיך הרכב להוות חיץ בין העוקבים לבין הפלימות'. יושביו לא שיערו לעצמם שבאופן אקראי הם שותפים להרפתקה.
בשלב זה נסע הנדון במהירות די סבירה, אולם למרות זאת המרחק בין רכבו לבין כלי הרכב שאחריו גדל. בהגיע השיירה לרחוב המרד, פנה רכב הפיג'ו של אמנון לרחוב המרד ונגרע מהשיירה, ואילו אודי לחץ על דוושת הב־מ-וו ונצמד לרכב החיץ שלפניהם, תוך שהשלושה מתאמצים לראות את פנסי הפלימות' שתפסה מרחק.
לאור הניסיון של המעקבים בכלל ובאזור זה בפרט, היה ברור לכול ששיטת המעקב באזור כזה מאלצת להקטין את המרחק לנדון. הניסיון הוכיח שהסמטאות הצרות והסבוכות של שכונת כרם התימנים ואזור שוק הכרמל שימשו מעין מפלט ממעקב. כניסת רכב לתוך השכונה, משמעותה כמעט בוודאות הייתה ״איבודו״ של הנעקב. במקרה כזה התרגולת הייתה סגירת הכניסות והיציאות מכל הכיוונים של אותו אזור שבו הנעקב ״הלך לאיבוד״, ואיתור הרכב והאובייקט נעשים לרוב בסריקה רגלית או ברכב דו־גלגלי.
המרחק בין הפלימות' לבין רכב החיץ האקראי עדיין היה גדול מהרצוי, אולם אורותיו עדיין נראו, בניגוד למספרי לוחית הרישוי שכבר לא היה אפשר לזהות.
בינתיים עדכן אמנון את הצוותים שהוא עומד להגיע לאזור אלנבי וביקש לקבל עדכון שוטף על הימצאות הנדון. על בסיס המידע העדכני הוא נערך לתכנון הצעדים הבאים.
״קודקוד, כאן 2ב'. אנחנו עדיין אחריו, הרכב עדיין חוצץ בינינו. אנחנו מתקרבים למסגד חסן בק. נראה שהנדון ימשיך לכיוון רחוב אלנבי. השטח יחסית חשוף ולכן אי אפשר להפעיל את הזוג על היתוש.״
אמנון שמח לקבל את הדיווח הזה, כי הוא חיזק את התיאוריה שלו. בינתיים הביעו השלושה בב־מ-וו את מורת רוחם מכך שהם נאלצים להשתרך אחרי רכב החיץ שמונע מהם את האפשרות לצמצם את המרחק בינם לבין הפלימות' שעמד על כמאתיים מטר. בתנאי הראות הלא מזהירים ששררו, היה זה מרחק גדול מדי שהיה עלול לגרום לאבד את הנדון, הגם שהמרחק הזה שימש מעין תעודת ביטוח לכך שהנעקב לא יחשוד ברכב שנוסע אחריו.
בעוד זנב השיירה נע באיטיות יחסית, כמו בהזמנה משמיים הגיעה הישועה: רכב החיץ החליט לפתע לפרוש מתפקידו, האט את מהירותו ותוך כדי איתות ימינה פנה לרחוב המרד.
״יש אלוהים!״ סינן אודי בלחש וחבריו פלטו אנחת רווחה והמשיכו בנסיעה ברחוב הירקון. בינם לבין רכב הנדון לא היה עתה שום מיסוך. איציק דאג לעדכן את ראש החוליה על המצב החדש שנוצר וציין כי יגבירו את המהירות עד כמה שאפשר כדי לצמצם את המרחק לפלימות'.
גם אמנון נשם לרווחה ועודד אותם: ״אנו כבר ממתינים באזור אלנבי, חבר'ה. רק בזהירות, לא להישרף. עוד מעט קט נחליף אתכם!״
האירועים בשטח וההנחיות שנשמעו ברשת היו כמו סם ממריץ לשלושה ודרבנו אותם להתמקד ולנסות ככל יכולתם להצליח במשימה. המרחק בין שני כלי הרכב החל אט אט להצטמצם, אולם עדיין היה גדול מהרצוי.
״איפה הנדון?״ שאל לפתע איציק בפליאה מהולה בדאגה תוך הרמת קול. בניסיון נואש לראות טוב יותר ולחדור במבטו מבעד לאפלה, הוא מתח את צווארו וגהר לעבר השמשה הקדמית. אורות הפלימות' נעלמו, פשוט לא נראו.
״גם אני לא רואה אותו! כאילו יש כאן ערפל. אני מקווה שבסוף יתברר שזה לא הנדון, במיוחד אם ילך לאיבוד,״ הוסיף אודי. גם תיקי, במושב האחורי, ניסתה להפגין תכונות של נץ ונעצה מבט חודר בכביש שלפניהם, אולם לשווא: אורות הרכב לא נראו.
״אני מקווה שבקשר לזהות הנדון אתה צודק. הלוואי שיתברר שזה בכלל לא הוא!" אמר איציק, ספק בנימה פסימית ספק בנימה מבודחת, והוסיף: ״אולי הראייה שלנו מושפעת מהעייפות ומאי הבהירות אחרי מי בעצם אנחנו עוקבים?״
למעט רעש המנוע שהתאמץ, שקט מעיק השתרר ברכב. כל אחד מהשלושה היה טרוד במחשבות זהות ומדאיגות. הם ניסו להבין את פשר ההיעלמות הפתאומית של אורות הרכב שלפניהם. הרי רק לפני שניות אחדות הם עדיין נראו!
המצב הבלתי מובן השפיע על אודי באופן בלתי מודע וגרם לרגלו כמעט למעוך את דוושת הגז. הב־מ-וו שעטה קדימה, גומאת את הדרך כמו אצן שעושה הכול כדי לחצות את קו הגמר לפני המתחרה שנושף בעורפו. ככל שהרכב שעט קדימה, הכביש נהיה צר יותר, משובש, מאובק ומרובה מהמורות. אודי הפגין שליטה מרשימה ברכב הדוהר, ממוקד בנתיב שלפניו ומתאמץ לחדור במבטו מבעד לאובך. רכב העוקבים המשיך להאיץ קדימה, תוך שהשלושה חשים בהתגברות הטלטולים שנבעו מהמהמורות שבכביש.
אבל זה היה כדאי... אולי...
״הנה האורות!״ צעקו השלושה יחד, כמו במקהלה. ואכן, מבעד למסך הערפל, כבמטה קסם, נראו לפתע במטושטש אורות של מכונית נוסעת, ככל הנראה של הפלימות'.
איציק דיווח לראש החוליה על הראות המתעתעת ועל הרכב שנעלם ומתגלה לסירוגין: ״כרגע אנחנו אחריו ברחוב הירקון, מתקרבים לרחוב גאולה. נאלצים להתקרב אליו קצת יותר כדי לוודא שזה אכן הרכב.״
״2ב', כאן קודקוד. שימו לב והיזהרו. ככל הזכור לי, ברחוב הירקון, מאזור שוק הכרמל לקראת רחוב גאולה, מתבצעות עבודות בכביש,״ באה האתראה המאוחרת.
כעת, משהתבררה הסיבה לתעלומת ההיעלמות ותעתועי אורות הרכב — האבק הסמיך שנוצר בשל העבודות בכביש והמהמורות בו — הצוות העוקב החליט לא לקחת סיכון מיותר ולשמור על המרחק מהרכב שלפניהם בהתאם לתנאי השטח.
המכונית היטלטלה נמרצות בגלל הכביש המשובש. תיקי אחזה בשתי ידיים בגב המושב שלפניה, ואיציק לפת בחוזקה את ידית האחיזה שמעל הדלת שלו. הטלטולים הלכו וגברו, והאבק שהיתמר הקשה עוד יותר על הראייה.
מסיבות לא ברורות, מבצעי העבודות לא כיסו את הבורות שנפערו בכביש בשל הסרת האספלט במקומות מסוימים. משני צידי הכביש היו מגובבות ערמות של אבנים, שברי אספלט וחול שהקשו על הנסיעה ועל הראייה.
אורות הפלימות' שוב נראו ונעלמו לסירוגין, הן בגלל ענן האבק שהעלתה והן משום שהוסתרה מעת לעת על ידי אחת מהערמות שבדרך. ככל שהתקדמו הפכו הערמות הללו למחסומים ומכשולים ואילצו את נהגי כלי הרכב לנסוע במיומנות בכביש הצר והמשובש.
שלושת העוקבים שהיטלטלו ברכב התפלאו ששום שילוט המתריע על העבודות בכביש לא נראה. הם התפללו בליבם שהנסיעה המסויטת הזו כבר תהיה מאחוריהם. איציק ותיקי שמרו על שתיקה כדי לאפשר לאודי להתרכז בנהיגה. ״אודי, תיזהר!״ נפלטה לפתע צעקה בלתי רצונית מפיו של איציק המבוהל אשר הבחין בשנייה האחרונה בערמה גדולה של פסולת אספלט שניצבה לפניהם בצידה הימני של הדרך. הב־מ-וו שעטה במהירות לכיוון המפגע הבלתי צפוי. ענן האבק שהפלימות' השאירה אחריה לאחר שנהגהּ עקף את הערמה, עדיין ריחף באוויר והחמיר עוד יותר את תנאי הראייה. המתח אצל חברי הצוות גאה. האם יצליחו לעבור את המפגע בשלום?
אודי היטה את ההגה שמאלה כדי לעקוף את המחסום כפי שכבר עקף אחדים כמותו קודם לכן, אלא שמחסום זה היה רחב מקודמיו והותיר מרחב תמרון צר מאוד בכביש, שהצריך דיוק מרבי בביצוע העקיפה.
״הנה הוא מצליח,״ חלפה כברק המחשבה במוחו של איציק. ואכן, אודי הסיט את ההגה שמאלה ומייד ימינה כדי להמשיך בנסיעה בעקבות הרכב שנסע לפניהם במרחק של כמאה מטרים, אלא ברגע שסיים את עקיפת המכשול, חשו יושבי הרכב מכה אדירה. בליטה בשפת המדרכה השמאלית, שנעלמה מעיניו של אודי, הייתה בעוכריו.
ההתנגשות של הגלגל האחורי במהירות ובעוצמה במכשול הבלתי צפוי לא הותירה מקום לספק — זה לא ייגמר בטוב. תוך כדי נטייה ימינה ניתרה המכונית באוויר, התהפכה ונחתה בעוצמה על צידה הימני. קולות צורמניים של ריסוק שמשות הרכב ושל שפשוף חלקי המתכת בקרקע נשמעו, ויושבי המכונית ספגו חבטות בכל חלקי גופם. צעקותיהם הבלתי רצוניות נבלעו ברעשים העזים שהשמיע הרכב המתהפך.
כתוצאה של התאוצה, המכונית המשיכה להחליק על צידה כשהשלושה חגורים במקומותיהם אולם תלויים על צידם חסרי אונים. שברי החלונות שהתנפצו, מעורבבים בשברי אבנים, חול ואבק, מילאו את חלל הרכב והכבידו עוד יותר על נשימתם. בשניות ספורות אלה של הסיוט שנראו כנצח, השלושה לא יכלו לחשוב על דבר אלא רק להתפלל שיישארו בחיים.
לפתע חשו שוב חבטה עזה. הרכב שהמשיך להחליק על הצד התנגש בחוזקה במדרכה שבצד השני. מעוצמת המכה קיבלה המכונית סחרור נוסף. היא התהפכה על הגג והחלה להסתובב סביב עצמה כמו קרוסלה בגן שעשועים.
תחושת ייאוש אחזה בשלושה. קולות החריקה, מופע הבזקי הניצוצות כתוצאה מחיכוך המתכת בקרקע, מהולים בענני אבק אדירים, דמו למופע אימים של איתני טבע בלתי מרוסנים.
לאחר כחמישה סיבובים צורמניים של המכונית על גגה וסביב עצמה, התנועה פסקה והשתרר שקט מוזר של אחרי הסערה. רק רחש גלגלי המכונית ההפוכה, שהמשיכו להסתובב, הפר את הדממה.
מעוצמת החבטות והטלטלות, חגורות הבטיחות השתחררו ממקומן והשלושה שכבו המומים על תקרת המכונית שהפכה כעת לרצפה. הם היו מכוסים בחול, לכלוך, שברי זכוכית וחפצים שונים שהשתחררו מהתאים. אחד הפנסים הקדמיים של הרכב ההפוך עדיין דלק, למרות הכול.
הניגוד בין הרעש האדיר והמאיים בזמן ההתהפכות לבין השקט המקפיא שהשתרר לאחר ההמולה ורגעי האימה היה מפחיד ומאיים, אולם גם נתן תקווה.
ההתאוששות של שלושת אנשי הצוות הגיעה מהר יחסית. ההבנה שהם עברו תאונה ועדיין חיים גרמה לכל אחד לנסות לאמוד את הנזק שנגרם לו ולחזור למציאות.
החושך ששרר, האבק הרב שמילא את תא הנוסעים ההפוך והמעוך, ותאורת הרחוב החלשה לא אפשרו לחברי הצוות לראות זה את זה. ״חבר'ה, אתם בסדר? צריך דיווח בהקדם.״
איציק, שהתעשת ראשון, לחש בדאגה ותוך כדי כך ניסה לגשש ולמשש בידיו ולגעת בחבריו שהגיבו בקול ענות חלושה מהולה בגניחה. המרחב הצר ברכב ההפוך סיבך וסרבל את תנועותיהם שממילא היו מוגבלות בגלל הכאב המעיק. בנוסף לכאבים, הם איבדו גם את חוש ההתמצאות בשניות הראשונות, בדומה לוורטיגו אצל הטייסים.
כל אחד מהם ניסה לחלץ את עצמו מהרכב דרך פתחי החלונות השבורים או על ידי פתיחה בכוח של הדלתות, אולם ללא הצלחה. עוצמת החבטות עיוותה את מנגנוני פתיחת הדלתות.
העצבנות והכאבים שפשטו בכל חלקי גופם, נעשו מוחשיים ומעיקים יותר ויותר. אחרי מאמצים רבים הצליח אודי להסתובב ולפנות לכיוונו של איציק, הנאבק בניסיון לפתוח את תא הכפפות של המכונית.
״הנשק לא שם, הוא עליך. בוא נצא מהר,״ פלט אודי תוך כדי התגברות על הכאבים שחש בצווארו. הוא חשב שאיציק התבלבל, אולם זה מיהר להבהיר: ״אני לא מחפש את הנשק וגם לא את הסנדוויצ'ים אלא את מכשיר הקשר, כי אני רוצה לדווח ומהר.״
אודי הופתע מהתגובה הסרקסטית, ולולא מצב הביש שאליו נקלעו היה פורץ בצחוק.
קול זרימה וטפטוף של נוזל נשמע ברקע. רחש הזרימה השקט הזכיר לאיציק את קולות זרימת הפלגים הקטנים בשמורת דן, שבמימיו הקרים אהב לטבול את רגליו בימי הקיץ הלוהטים. אולם בניגוד לריחות הפריחה בשמורה, כאן עלה באפם של השניים ריח חריף של דלק. ״יש דליפה ממכל הדלק. אם לא נצא, נישרף!״ סינן איציק מבין שיניו ורק המחשבה על כך גרמה לזיעה קרה לכסות את גופו.
הוא ואודי הפגינו יכולת וירטואוזית מרשימה, ותוך התעלמות מהשריטות, השפשופים והחתכים משברי הזכוכיות הצליחו לדחוס את עצמם דרך המרווח הצר של החלונות וכך מצאו עצמם על הקרקע מחוץ למכונית.
״איפה תיקי?״ הם שאלו זה את זה. שותפתם פשוט נעלמה כלא הייתה. רגעים של חרדה עברו עליהם, עד שלפתע הגיחה תיקי מתוך החשיכה וענני האבק, חיבקה אותם וקבעה בשקט: ״אתם עומדים על הרגליים, אתם נראים בסדר.״
לאחר שהחליפו ביניהם מילות עידוד, לחש איציק בבהלה: ״אני חייב לחזור לרכב מהר לפני ששלולית הדלק תגדל ותפרוץ התלקחות. אשתדל לכבות את מכשיר הקשר הקבוע, להוציא את המכשירים הניידים והנשק והתחמושת, אחרת אם הרכב יידלק, יהיה כאן מופע זיקוקים מסוכן. וכמובן, חייבים לדווח כמה שיותר מהר לאמנון.״ הוא פנה במהירות בחזרה לעבר הרכב ההפוך. שלולית הדלק הלכה והתרחבה והריח החריף הלך והתעצם.
״אולי תוותר? לא יקרה כלום למכשירים ולנשק. אין סיבה שהדלק יתלקח. אתה מסתכן וחבל,״ לחשה תיקי שהייתה על סף בכי. אבל איציק לא שמע את דבריה, שכן כבר החל לזחול לתוך הרכב ההפוך מהצד שאליו עדיין לא הגיעה שלולית הדלק.
״אחד ממכשירי הקשר נפל החוצה והוא אצלי,״ גמגמה תיקי והוסיפה, ״אבל יש לי חשש שהוא לא תקין.״ היא הושיטה את המכשיר לאודי. לחיצה אחת על לחצן השידור הבהירה כי אכן המכשיר לא תקין ולכן נאלצו לוותר על הדיווח לראש החוליה.
השניים הביטו לסירוגין בדאגה ברכב ההפוך, לראות אם איציק מצליח במשימה, ולאורך רחוב הירקון, לכיוון שאליו נסע רכב הנדון.
סיום כמעט מדליק...
ואז נוכחו לדעת, שלהפתעות אין גבול. ממש מולם נראתה הפלימות' נוסעת לאחור עד שעצרה כחמישים מטר לפניהם.
״עמדי כאן ותצפתי על הרכב, אני אזהיר את איציק,״ לחש אודי תוך שהוא ממהר לתחוב את מכשיר הקשר המקולקל אל מתחת למעיל הרוח שלו. הוא התקרב במהירות אל הרכב ההפוך ולחש: ״הרכב של הנדון עצר והוא נמצא ממש לפנינו! עזוב הכול וצא מהרכב מהר!״
איציק הזדחל בזריזות החוצה מהרכב. בינתיים דלת הנהג ברכב של הנדון נפתחה ודמות יצאה מתוכו והחלה ללכת לכיוונם. המרחק ביניהם הלך והצטמצם, האבק כבר התפזר כמעט לחלוטין ולמרות התאורה החלשה סוף סוף — אומנם לדאבונם — אפשר היה לקבוע בוודאות: זהו אכן הנדון!
ליבותיהם של שלושת העוקבים הלמו כמו פטישי אוויר. איציק הספיק לסנן בין שיניו בלחש: ״אני מקווה שלא זיהה אותנו אחרת אנחנו שרופים!״
הנדון התקרב ועצר במרחק של כחמישה מטרים משלושת הניצולים. הוא הביט לחלופין ברכב ההפוך ובשלושה, תוך הנהון בראשו כמביע השתאות והשתתפות בצער כאחת.
״חבר'ה, זה הרכב שלכם? אתם הייתם ברכב הזה?״ שאל הנדון את השאלה הרטורית והמטופשת ביותר בעולם.
שלושת הניצולים המדממים, בבגדים קרועים ומאובקים, הנהנו בראשם. מכוחו של הרגל ומתוך מקצועיות הם ניסו לעמוד בזווית כזו שפניהם יהיו מוצלות כך שהנדון לא יוכל לראותן בבירור, אף על פי שבחשכה ששררה ממילא היה קשה עד בלתי אפשרי לראות את פניהם.
״חבר'ה אתם צריכים עזרה?״ הפתיע הנדון בשאלה ישירה את השלושה, תוך שהוא מנסה לטפוח טפיחה ידידותית על כתפו של אודי שנרתע מהמגע וחיבק את ״בת זוגו״. תיקי, כחלק מהמשחק, ״התייפחה״ חרישית וכיסתה את פניה בכפות ידיה.
״לא תודה, אנחנו בסדר. רק נחבלנו קלות. אתה לא צריך לדאוג,״ אמר אודי בפסקנות כדי לגרום לנדון לסיים את ביקורו הבלתי צפוי ולהסתלק מן המקום מהר ככל האפשר.
הם לא היו בטוחים אם מכשיר הקשר שברכב ההפוך כבוי או לא, וחששו שראש החוליה ינסה ליצור איתם קשר ויחשוף אותם. עבודת הצוות והתיאום בין השלישייה, למרות גורם ההפתעה, היו מושלמים. תיקי המשיכה להתייפח באופן משכנע ביותר, ואילו ״בן זוגה״ עשה כל מאמץ להרגיע את אהובתו ואת ידידו, וכולם ממשיכים ליתר ביטחון להקפיד ולהסתיר ככל האפשר את פניהם.
האורח הבלתי קרוא הניח שהשלושה עדיין בהלם והמשיך בניסיונותיו לדובב אותם ככל יכולתו: ״חבר'ה אתם פצועים, איך אפשר לעזור? אתם צריכים משהו?״
התשאול נמשך ואילו ההתייחסות מצידם בוששה להגיע. נראה שהנדון החל להבין שהוא מבזבז את זמנו לשווא, ולאחר שיהוי קל אמר: ״טוב, חבר'ה, אני מבין שאתם עדיין בהלם, אבל אתם פחות או יותר נראים בסדר ולא זקוקים לעזרה, אז תחזיקו מעמד, הא?״
הוא נשמע מאוכזב מאי שיתוף הפעולה ומהיעדר גילויי הערכה לנדיבות ליבו ולהצעתו להגיש סיוע לניצולי התאונה. ״תהיו בריאים, אני הולך,״ פלט בחצי פה, ספק לעצמו וספק לשלושה, והחל לצעוד לכיוון הפלימות'. הוא התעכב קמעה ליד הרכב ההפוך, הנהן בראשו, מלמל מילים אחדות לעצמו והמשיך ללכת.
השלושה ליוו במבטם את דמותו, וככל שהלכה והתרחקה, מילאה תחושת הקלה את ליבם. למזלם, לא עברו בסביבה מכוניות אחרות. בכמה דירות בבתים שבסביבה נדלקו אורות, וצלליות של דמויות נראו מציצות לעברם בסקרנות, אולם איש לא הגיע למקום — וטוב שכך, חשבו לעצמם השלושה.
אולם תחושת ההקלה לא ארכה זמן רב. עוד לפני שאיציק ואודי הספיקו לנבור שוב במכונית ההפוכה בחיפוש אחר מכשיר קשר תקין. תיקי, שהמשיכה ללוות במבטה את הנדון, התריעה בשקט: ״חבר'ה, הנדון עצר.״
השלושה הביטו בחשש בנדון, שהשתהה במקומו שניות אחדות כחוכך בדעתו. לפתע שב על עקבותיו ובצעדים נחושים חזר והתקרב לכיוון החבורה והרכב ההפוך שנח על גגו בשלולית הדלק שהמשיכה להתרחב.
בלית ברירה, וכשתרחישים שונים ומשונים עוברים בראשם, השלושה המתינו אובדי עצות אולם בדריכות לביקור החוזר של הנדון. ״מה הוא רוצה עכשיו?״ תהו בינם לבין עצמם.
בהגיעו התקרב הנדון לאיציק וחיבק אותו במין חיבוק חברי. בתגובה למגע נדרך כל גופו של איציק כמו קפיץ אבל הוא התאפק ולא הגיב, ורק כיסה את פניו בידיו.
בעוד הפגישה המרגשת בעיצומה, ניסה אמנון כמה פעמים ליצור קשר עם חברי הצוות. משלא קיבל מענה, החליט לנסוע אליהם. רכבו חלף באיטיות בסמוך למכונית ההפוכה, וכשהבחין שמדובר בב־מ-וו, התכוון לעצור, אך אז ראה להפתעתו את ההתכנסות המוזרה וזיהה את ההרכב התמוה של משתתפיה. סימני שאלה עלו והציפו את מוחו, אך הוא ונהגו רק הפגינו בהנהון ראש השתתפות בצער ועזבו את המקום במהירות.
״חבר'ה, אני באמת שמח שאתם בסדר,״ אמר בינתיים הנדון בשקט והוסיף: ״אני גם יכול קצת לשמח אתכם, ואולי אפילו לא קצת, הרבה.״ הוא עשה הפסקה בדבריו והמתין לצהלות השמחה שלדעתו הגיעו לו. לאכזבתו הרבה לא הניבו דבריו המפתיעים את התגובה שלה ציפה.
משראה שאין התייחסות לדבריו, החליט לפרט ולהסביר כיצד הוא יכול לשמח את שלושת בני המזל שיצאו בשלום מהתאונה ופגשו מושיע כמוהו: ״חבר'ה, לאור התאונה שעברתם ויצאתם מזה בשלום, אני רוצה להעניק לכם בונוס! תנצלו את ההזדמנות הבלתי חוזרת ותרוויחו בגדול, לא את היומית אלא את החודשית ואולי אפילו יותר!״
״יומית? חודשית?״ השתומם איציק שלא התאפק, ״למה אתה מתכוון?״
״זה פשוט מאוד. הרכב שלכם הלך, לפחות תיהנו מהביטוח!״ סיפק לשלושה רמז דק.
״איזה ביטוח? מה ביטוח? למה אתה מתכוון? אתה צוחק עלינו? עזוב אותנו, אנחנו בסדר, רק קצת שריטות. תודה לך, אתה יכול לנסוע, אל תדאג,״ השיב לו אודי בחוסר סבלנות מופגן, מקפיד שתווי פניו יהיו מוסתרים ככל הניתן.
״אני צוחק?״ ענה הנדון, נעלב מהטון ומעצם התגובה ועשה ניסיון נוסף: ״להפך, אני ממש רציני ורוצה את טובתכם! חבר'ה, תאמינו לי, יש לי ניסיון לא קטן בתחום. אם האוטו שלכם יישרף, תקבלו מתנה מחברת הביטוח, מזומן ביד ומייד״ — גילה יועץ הביטוח המדופלם את המתכון הלוהט.
תוך כדי כך הוציא מכיסו קופסת גפרורים. ״יאללה, תתרחקו מהרכב, אני מדליק אותו, בסדר?״ אמר ושלף גפרור מהקופסה.
״לא! לא! לא!״ כקול אחד נשמעה צעקתם המבוהלת של ניצולי התאונה, בזמן ששני הגברים עושים צעד לעבר היועץ המדליק כדי למנוע ממנו לממש את הצעתו הנדיבה.
״זה לא ילך, אי אפשר. זה רכב של אבא שלי, והוא יהרוג אותי אם יתברר שאני נהגתי. הוא לא יקבל כלום מהביטוח!״ אמר איציק, תוך ניסיון נואש להסתיר איכשהו את פניו ביד אחת ואילו בידו השנייה הודף את ידו של הנדון כדי למנוע ממנו להצית את הגפרור.
״ואם לא תקבל כסף מהביטוח, הוא לא יהרוג אותך?״ התעקש הנדון.
בדיוק ברגע זה נשמע מרחוק קול צופר של ניידת משטרה שהלכה והתקרבה מכיוון מסגד חסן בק ואורותיה הכחולים מהבהבים נראו היטב מרחוק.
זו הייתה הניידת שאמנון ברוב תושייתו הזעיק כשראה את המחזה המוזר שנגלה לפניו ובמיוחד את זהותו של ״אורח הכבוד״.
הצופר והפנסים הכחולים המהבהבים פעלו כבמטה קסם על הנדון. ״טוב, חבר'ה, ביי,״ הפליט בפתאומיות, טמן את קופסת הגפרורים בכיסו ובצעדים מהירים שגבלו בריצה קלה הגיע למכוניתו ובחריקת גלגלים התרחק מהמקום.
שלושת אנשי הצוות פלטו אנחת רווחה. ״אומנם הרעיון של הבחור לא מקורי, אבל יש לו לב טוב שיכול לחמם נשמות,״ סיכמו את המפגש המוזר שיכול היה להיות אפילו לוהט...
הדבר הטוב היחיד שיצא ליחידת "הסמויה" מהמקרה הוא שלאחר שהבקשות החוזרות ונשנות להחלפת הב־מ-וו הישנה נדחו שוב ושוב על ידי המטה הארצי, ולאור האירוע המצער זכתה היחידה לקבל רכב חדש.
