פתח דבר ׀ אבנר בן־עמוס ועופר שיף
מה 'באמת' קרה, והאם יש 'באמת' סיפור ישראלי?
'לנו, הגיאוגרפים, אין זה משנה כלל אם הר געש הוא כבוי או פעיל', אמר הגיאוגרף. 'מה שחשוב לנו הוא ההר. וההר נשאר'.
אנטואן דה סנט־אכזופרי, הנסיך הקטן, עמ' 48
הולדתה של אסופה זו לפני יותר משני עשורים, בעת שהיינו מרצים צעירים והתחלנו, כל אחד בנפרד, להתמודד עם סוגיית האמת ההיסטורית, סוגיה מורכבת שהטרידה רבים מהסטודנטים שלימדנו בשנות התשעים של המאה הקודמת. הם חששו שמא משמעות ההסתייגויות שהשמענו מן הגישה הפוזיטיביסטית היא שכל חוקר רשאי לבחור את העובדות המתאימות לו. כדי לפוגג את חששותיהם השתמשנו, כמו רבים מעמיתנו באותה התקופה, בדימוי שהגה עוד בראשית שנות השישים ההיסטוריון הבריטי אדוארד קאר בספרו היסטוריה מהי?1 קאר דימה התרחשות היסטורית להר, והסביר כי לנקודת הראות של החוקר השפעה ניכרת על סוג העובדות שבהן הוא עשוי להתמקד ועל הפרשנות שייתן להן. חוקר שיעמוד סמוך להר עשוי לתארו כגבוה ורב־רושם, ואילו חוקר שיעמוד במרחק רב מההר ויראה אותו על רקע שרשרת פסגות ההרים שמאחוריו, עשוי לתארו כגבעונת חסרת חשיבות. אם כך, הסברנו לסטודנטים, החוקר אינו בודה אמת או עובדות; הלוא ההר עומד וקיים, אבל כל מחקר הוא למעשה תוצאה של דיאלוג מורכב בין המקום הפוליטי, התרבותי החברתי שבו מצוי החוקר ובין אותן עובדות, שמנקודת המבט שלו נתפסות כמשמעותיות ורלוונטיות יותר או פחות.
במהלך השנים נדרשנו לדימוי של קאר בקורסים רבים ושונים. ברם, בהדרגה התחלנו להבחין שהתגובות בכיתות הסטודנטים שלנו משתנות באופן ניכר. עם הזמן נוכחנו לדעת שרבים מהסטודנטים קיבלו כמובנת מאליה את ההנחה שלפיה אין, כביכול, אמת היסטורית או אמת בכלל. לפתע מצאנו את עצמנו בהיפוך תפקידים: במקום להסביר את מגוון נקודות המבט שמהן אפשר לבחון את ההר, האתגר החדש שלנו היה לשכנע את הסטודנטים במחויבות לחקור הר אמתי שאינו פרי דמיונו של החוקר, ואשר עומד וקיים ללא תלות במיקומו של החוקר ובשיטות המחקר שלו. ההתמודדות החדשה התגלתה כלא פחות קשה, ובמידה רבה מאתגרת הרבה יותר, מההתמודדות הקודמת שלנו בשנות ההוראה הראשונות.
אין זה המקום לנתח את השינוי שחל בכיתות הסטודנטים, ועד כמה הוא מייצג שינוי רחב בישראל ובעולם. די שנאמר כי לעתים דומה שאנו כי אנו חיים בעידן מקוטב, נידונים להיטלטל בין חסידים קנאים של אמונה פוזיטיביסטית באמת אחת ויחידה, ובין מי שמחזיקים בתפיסות רלטיביסטיות רדיקליות שמבחינתם הכול יחסי או בגדר fake news. זה הרקע ליזמה להוציא לאור את האסופה הזאת. האסופה קווים לדמותנו מאפשרת לנו להכיר את נקודות המבט השונות של חוקרי החברה הישראלית. אנו מבקשים לעורר באמצעותה את מודעתנו לכך שגם אנחנו, קוראים וחוקרים, רואים את ישראל מנקודת מבט אחת בלבד, שלצדה קיימות רבות אחרות, ולכולנו שטחי ראייה מתים והטיות. ובעיקר אנו מבקשים לומר שנקודות המבט השונות על ההר לא מבטלות אותו; להפך, הן מאששות ומנכיחות אותו, מעשירות ומגוונות את מבטינו.
לחקור את עצמך?
כאשר שואלים חוקר במדעי הרוח או החברה: מהו הסיפור שלך? הוא יכול להתייחס בתשובתו לסיפור החיים האישי שלו או לסיפור שהוא מספר באמצעות המחקרים שלו. אסופת המאמרים שלפניכם כוללת אוטוביוגרפיות שמתייחסות לשני הסיפורים במשולב. כך נוצר טקסט שיכול לספק תובנות חדשות הן על האני המספר והן על מה שיש לו לספר לנו כחוקר.
ואולם, אוטוביוגרפיה שכזו היא סוגה מסוכנת. כמו לוליין שמהלך על חבל דק בגובה רב, החוקר את עצמו צריך לחפש כל העת את האיזון הנכון. הוא חייב, מצד אחד, שלא לנקוט גישה טלאולוגית, שמראה כיצד כל פרט בחייו היה תחנה בדרך להשגת ייעודו הסופי. מצד אחר, אסור לו להרבות באנקדוטות מקריות וחסרות עניין ומשמעות. הוא צריך להימנע מליפול בפח ההאדרה העצמית, אך גם לא לחטוא בצניעות מזויפת. עליו להתרחק מן הנוסח השטחי והמקובל של קורות החיים האקדמיים, אולם גם להיזהר שלא להפוך את חייו למסכת של הרפתקאות צבעוניות נעדרות תכלית.
מודעים לכל הסכנות והמכשולים הללו יצאנו לדרך, וביקשנו מ-29 חוקרים במדעי הרוח והחברה העוסקים בישראל לכתוב על עצמם. ביקשנו לברר כך שאלות חשובות ומסקרנות: כיצד נוצר חוקר־ת? מהי השפעת הסביבה — משפחה, שכונה, בית הספר — על כתיבתם? האם יש לדעות פוליטיות השלכות על הדרך האקדמית? תשובותיהם מכונסות בעמודים הבאים, ועל פיהן אפשר יהיה גם להעריך את מידת הצלחתם להגיע בשלום לצד השני של החבל.
מהו דימוי החברה הישראלית המצטייר אפוא מקווים לדמותנו? האם אפשר להצביע על קווים משותפים בחייהם של חוקרים וחוקרות שנולדו בשנות הארבעים והחמישים של המאה ה-20, או שסיפורי חייהם שונים זה מזה? לפני שניתן את זכות הדיבור לחוקרים, אנו מבקשים לפרוס לפניכם את הנחות היסוד התיאורטיות שהדריכו אותנו.
אנו סבורים שכיום, בשלהי העשור השני של המאה ה-21, אי־אפשר לדבוק עוד בעמדה הפוזיטיביסטית המניחה כי החוקר במדעי הרוח והחברה ניצב מחוץ לשדה המחקר שלו ומסוגל להתבונן בו במבט צונן, נייטרלי ואובייקטיבי. נכון, ההתנגדות לעמדה הפוזיטיביסטית אינה חדשה במיוחד. עוד בשנת 1912 טען הפילוסוף האיטלקי האידאליסט בנדטו קרוצ'ה כי 'כל היסטוריה אמתית היא היסטוריה עכשווית',2 וההיסטוריון האמריקאי קרל בקר כתב בשנת 1932 כי 'ההיסטוריון, כמו כל־אדם, וכמו המשוררים ומספרי הסיפורים של הזמנים שעברו, מותנה על ידי ההווה המתעתע, שרק באמצעותו הוא מבין את העולם'.3 אולם הקולות הללו נותרו בודדים, ומדעי הרוח והחברה הוסיפו בדרך כלל לפזול למדעי הטבע, ביקשו לחקות אותם ולהיות מדויקים כמוהם.4
רק בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-20, בעקבות המפנה התרבותי, בו הודגש הממד הפרשני של המחקר והכתיבה, עבר מעמדו של החוקר שינוי גורף ורדיקלי. בין החוקרים החשובים שהובילו את המהלך הזה אפשר לציין את ההיסטוריון היידן ווייט, אשר הצביע על הדגמים הנרטיביים אשר עמדו בבסיס כתיבתם של כמה היסטוריונים חשובים במאה ה-19, כגון ז'יל מישלה (Michelet) או יעקב בורקהארדט Burckhardt)),5 ואת האנתרופולוג קליפורד גירץ, שניתח את ספריהם של מספר אנתרופולוגים מרכזיים, כגון ברוניסלאב מאלינובסקי (Malinowski) וקלוד לוי־שטראוס (Levi-Strauss), כשהוא מבליט את הממד הספרותי בכתיבתם.6 אולם ווייט, גירץ ודומיהם השפיעו בעיקר על תחומי המחקר שבהם הם פעלו. לעומתם, הפילוסוף וההיסטוריון מישל פוקו (Foucault), שהציב את סוגיית השיח של מדעי הרוח והחברה במוקד הדיון האקדמי, חולל שינוי עמוק, שחצה גבולות דיסציפלינריים.7 בהשפעתו התגבשה אצל חוקרים רבים ההבנה כי בבואם לחקור נושא כלשהו, בעבר או בהווה, עליהם לתת את הדעת גם למטען האישי והתרבותי שהם נושאים עמם, ושדרכו הם מתבוננים, כמתוך עדשה, בשדה מחקרם.8
חלק בלתי נפרד מן המפנה התרבותי היה גם השינוי שהתחולל במעמדה של האוטוביוגרפיה כסוגת כתיבה. במהלך רוב המאה ה-20 היא נחשבה סוגה נחותה, שאינה ראויה לתשומת לב: עבור חוקרי הספרות היא הייתה קרובה מדי למציאות, ולא 'ספרותית' מספיק, ואילו היסטוריונים חשדו במהימנות שלה כמקור היסטורי. רק בשנות השבעים והשמונים החלו חוקרים במדעי הרוח והחברה להתמקד באוטוביוגרפיה, דווקא בגלל הממד ההיברידי שבה ודווקא משום שהיא משלבת בין כתיבה ספרותית לכתיבה היסטורית. אחד החוקרים החשובים של הסוגה האוטוביוגרפית, פיליפ לז'ן, כתב שזוהי הסוגה היחידה שבה 'המחבר, המספר והגיבור הנם זהים'.9 משום כך, אף שיש באוטוביוגרפיה צד ספרותי, יש בה גם מעין חוזה בלתי כתוב בין המחבר לקורא, שלפיו יש לראשון מחויבות גם למציאות החוץ־טקסטואלית. דוד מקוי הוסיף על כך וטען כי אוטוביוגרפיה היא, בעצם, סוג של עדות על עברו של המחבר והסביבה שבה הוא חי, ומשום כך יש לה גם ממד חברתי. המחבר אינו פועל בחלל בדיוני, אוטונומי, אמר מקוי, כי אם במרחב הציבורי, והוא אמור לעמוד באמות מידה של בחינה ובדיקה של עובדות.10 באותה התקופה החל לפרוח המחקר ההיסטורי של 'מסמכי עצמי' למיניהם — מכתבים, יומנים ועדויות — אשר ספקו צוהר למרחבים שהיו לא נגישים לסוכנים הרשמיים של השלטון.11 במדעי החברה ניתנה תשומת הלב גוברת לסיפורי חיים שנאספו באמצעות ראיונות, והם נותחו בשני אופנים: על מנת ללמוד מהם על אודות חייהם של פשוטי העם, שקולם לא נשמע בדרך כלל, כגון כורי פחם או דייגים (היסטוריה שבעל־פה), או על מנת לעמוד על הבניית הזהות של דמויות שונות אשר מתבוננות בעברן מתוך נקודת המבט של ההווה (מחקר נרטיבי).12
על רקע זה ניתן להבין את צמיחתו של סוג חדש של פרסום אקדמי בשנות השמונים: אסופות מאמרים אוטוביוגרפיים של חוקרים בעלי מכנה משותף מסוים. כתיבה אוטוביוגרפית של חוקרים אינה, כמובן, תופעה חדשה. אחת האוטוביוגרפיות הראשונות הייתה של ההיסטוריון הבריטי של האימפריה הרומית, אדוארד גיבון, שיצאה לאור בשנת 1796, שנתיים לאחר מותו.13 אחריה הוסיפו לצאת לאור אוטוביוגרפיות רבות של היסטוריונים, אנתרופולוגים, סוציולוגים וחוקרים אחרים.14 אולם המודעות הגוברת למעמד הכפול של החוקר — כשחקן וכצופה — הניבה פרי מסוג אחר, שהדוגמה הראשונה שלו הייתה אסופת המאמרים שיזם וערך ההיסטוריון הצרפתי פייר נורה. בהקדמה שהוא כתב לקובץ מוקדם יותר, פורץ דרך, על אודות מחוזות הזיכרון הצרפתיים, הוא טען כי בתקופתו נוצר סוג חדש של היסטוריון, 'המוכן להודות, בהבדל מקודמיו, בקשר ההדוק, האינטימי, שהוא מקיים עם הנושא שלו, ולא זו בלבד, אלא גם להכריז על כך, להעמיק בכך ולהפוך את הדבר ממכשול להבנה'.15 בעקבות זאת הוא הזמין שבעה היסטוריונים צרפתים ידועי שם, שנולדו בשנות העשרים והשלושים של המאה ה-20, לתאר את הדרך שהובילה כל אחד מהם מבית המשפחה אל מחקריהם. התוצאה הייתה דיוקן מורכב ומרתק של דור חוקרים אשר גדל בצל מלחמת העולם השנייה וקיבל את החינוך האקדמי והפוליטי שלו בשנות החמישים.16 בהקדמה לאסופה כתב נורה כי מטרתה של כתיבת האוטוביוגרפיה המחקרית היא 'לשפוך אור על ההיסטוריה שלך, כפי שאתה עושה עבור ההיסטוריה של מישהו אחר; לנסות ולהשליך על עצמך — כל אחד בסגנונו ובשיטתו — את אותו מבט קר, כוללני ומסביר שאתה משליך על אחרים; לנתח, בתור היסטוריון, את הקשר בין ההיסטוריה שאתה עושה וההיסטוריה שעשתה אותך'.17 זו הייתה הסנונית הראשונה, ואחריה ראו אור עוד קובצי אוטוביוגרפיות של חוקרים שונים: היסטוריונים אמריקנים, היסטוריונים צרפתים, היסטוריונים אמריקנים החוקרים את צרפת, היסטוריונים של משטר וישי בצרפת, קובץ שכולו נכתב בידי נשים היסטוריוניות, חוקרים של מדעי היהדות, חוקרי שואה, סוציולוגים אמריקנים, חוקרים יוצאי מעמד הפועלים, וכן אסופה הכוללת אוטוביוגרפיות של חוקרים ממגוון של תחומים — ממדעי הרוח עבור במדעי החברה ועד מדעי הטבע.18 באחדות מן ההקדמות של האסופות הללו התייחסו עורכיהן במפורש לאסופה שערך נורה. זוהי עדות לכך שמעבר להשפעה הנקודתית של פייר נורה, נעשו אנשי מדעי הרוח והחברה מודעים הרבה יותר למעמדו המורכב של החוקר, דבר אשר משקף את 'רוח התקופה' החמקמקה.
האם יש סיפור ישראלי מייצג?
מחבריהם של ספרי לימוד לסטטיסטיקה נוהגים לספר סיפור, לכאורה אבסורדי, על אדם 'שהצליח' לטבוע בבריכה שעומקה הממוצע היה10 ס"מ. סטטיסטית, על פי הנתונים היבשים, עומק הבריכה הממוצע היה אכן 10 ס"מ, אבל בפועל האיש טבע בבור שעומקו היה מספר מטרים. סיפור זה מדגים היטב את הרקע לישיבת העבודה הראשונה שלנו בבית קפה תל־אביבי. בפגישה זו, לפני כשלוש שנים, התחלנו לתכנן את פרויקט האוטוביוגרפיות ולקבוע את מטרותיו. היה ברור לנו שאנו מבקשים להביא טווח רחב של התייחסויות ל'סיפור הישראלי', כלומר שעלינו להשתדל לפנות למגוון רחב של חוקרים, ממעגלים פוליטיים, תרבותיים וגיאוגרפיים שונים. באותה המידה היה גם ברור לנו שבשום אופן איננו רוצים שהמדד שלנו לבחירת הכותבות והכותבים באסופה יתמקד בניסיון סיזיפי לאזן ביניהם, כך שיתקבל ממוצע מייצג של נקודות מבט פוליטיות ותרבותיות על החברה בישראל. החלטנו מראש שנימנע מפנקסנות שמנסה לאזן בין שמאל לימין, דתיים לחילוניים, יהודים לערבים, גברים לנשים, מזרחים לאשכנזים, ישראלים ליהודי התפוצה... אנו ביקשנו להאיר לא בהכרח את כולם ולאו דווקא את עומק 10 הס"מ הממוצע.
המחויבות שלנו כעורכי האסופה הייתה להביא מגוון רחב של גישות מחקריות נבדלות על החברה בישראל, ולקשור ביניהן ובין היבטים מסוימים של הסיפור האוטוביוגרפי האישי של משתתפיה. לשם כך בחרנו ועדת היגוי מצומצמת של ארבעה חוקרים נוספים (ניצה בן־ארי, גד ברזילי, מוטי גולני ומוסטפא כבהא), שמייצגים תחומי מחקר ומעגלי חוקרים שונים משלנו. בהתייעצות אתם הרכבנו רשימה של כשלושים חוקרות וחוקרים שנראו בעינינו מתאימים להשתתף באסופה. בחרנו בקריטריון של קבוצת גיל: להראות את ריבוי הגישות לסיפור הישראלי בקרב אלה שנולדו בשנות הארבעים והחמישים של המאה ה-20. חשוב לציין שלא יצאנו מתוך הנחה מוקדמת שלפיה כל המשתתפים, בני אותו דור, יחלקו את אותן החוויות ההיסטוריות, ובוודאי שלא את אותן הפרשנויות והמשקל שיתנו לחוויות אלו. ברם, הנחנו שיהיו כמה אירועים 'גדולים' שרבים מבין הכותבים, ילידי אותו הדור, יתייחסו אליהם.
בדיעבד, התברר שאופי ומידת ההתייחסות למלחמות ששת הימים ויום הכיפורים ולשינויים שעברה החברה בישראל בעקבותיהן הם נקודות התייחסות בולטות שעשויות, כך אנו מקווים, לאפשר לקוראי האסופה להשוות בין הכותבים השונים, ואולי אף למקם אותם בתוך 'הסיפור הישראלי'. לצורך זה בחרנו ציטוטים המתייחסים לשתי המלחמות, והבאנו אותם בראש כל אחד מהחיבורים. אחדים מהכותבים התייחסו למלחמות ולהשפעותיהן במפורש, ואחרים רק בעקיפין ובמרומז. המובאות לפני כל חיבור הן פרי החלטה שלנו כעורכים, ולא של הכותבים. מטרתן לאפשר לקוראים לשרטט מספר דיוקנים קולקטיביים של דור חוקרות וחוקרים שהתבגר בין המלחמות ובעקבותיהן. מלבד אלה ימצאו ודאי קוראי האסופה עוד נקודות התייחסות רבות הנוגעות לאירועים פוליטיים, חברתיים וביטחוניים בישראל ובעולם, שיאפשרו דיונים משווים מרתקים אחרים על המשקל השונה שנתנו להם המשתתפים באסופה, ואשר משתקף גם במחקריהם על החברה בישראל.
במקום סיפור ישראלי ממוצע חתרנו למצוא נקודות התייחסות משותפות לסיפורים ישראלים שונים ונבדלים זה מזה. היבט זה בא לידי ביטוי בולט בשני המפגשים של המשתתפים. המפגש הראשון נערך בראשית התהליך, בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב. עיקר מטרתו היה תיאום ציפיות בנוגע למשמעויות התיאורטיות והמעשיות של כתיבה אוטוביוגרפית שקושרת בין האישי ובין המחקרי. ברם, כבר במפגש ראשון זה התפתח שיח מרתק הנוגע למידת החשיבות שנתנו חוקרים שונים לאירועים מסוימים ולא לאחרים. היבט זה בא לידי ביטוי בולט הרבה יותר בסדנה בת יומיים שערכנו במכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות במדרשת שדה בוקר. המפגש השני נערך כעבור שנה, בעת שלכל המשתתפים כבר הייתה טיוטה מתקדמת של המסה האוטוביוגרפית־מחקרית שלהם. עיקרה של הסדנה היה דיון בקבוצות קטנות, שייוחד למשוב הדדי של הכותבים זה על כתיבתו של זה. אופי זה של דיון, והדיווח עליו במפגשי המליאה, אפשר גם דיון בעל פרספקטיבה השוואתית רחבה, שנגע למספר רב של טקסטים, ובאמצעותם גם ליחס של כל אחד מחברי הקבוצה כלפי תופעות שונות בחברה בישראל.
מפגש שני זה, וההתרגשות הרבה שהוא עורר בקרב המשתתפים, עשויים ללמד על חווית הקריאה המזומנת לקוראים העתידיים של האסופה. יהיו ודאי קוראים רבים שיסתקרנו ללמוד על חוקרת או חוקר מסוימים המוכרים להם. ברם, חוויה מיוחדת עוד יותר מזומנת לקוראים שינסו תוך כדי הקריאה לדמיין כאילו הם משתתפים בסדנה שמפגישה ומשווה בין כמה חיבורים שונים. כל השוואה שכזו עשויה לאפשר לקורא לבחון את האסופה לא רק על פי מגוון נקודות המבט שהיא מביאה, אלא גם לבקר אותה על כל אותן נקודות עיוורון שהיא מפחיתה מערכן או נוטה להתעלם מהן. מבחינה זאת, עיקר חשיבות האסופה אינה רק במה שיש בה, אלא בדיון שהיא עשויה לעורר בקרב מי שיבחר לקרוא ולהתעמק בה.
כאן המקום להודות לשורה של אנשים וגופים על תרומתם. ראשית חשוב לציין כי העבודה על האסופה נערכה כחלק ממעבדת המחקר 'העולם היהודי: מבטים מישראל' שפועלת במרכז ללימודי ישראל (מל"י) מיסודה של קרן עזריאלי. עבודת המחקר במעבדה מתמקדת באיתור מבטים ישראליים וניתוח משמעותם. התמה המחקרית של המעבדה, 'ללמוד מהמבט על המביט' היא גם התמה המרכזית הרלוונטית לאסופה זו. סדנת המחקר בת היומיים במדרשת שדה בוקר הסתייעה גם בקרן מחקר מטעם מכון ישראל. האסופה רואה אור בהוצאת הספרים של מכון בן־גוריון, ואנו אסירי תודה לשורה של אנשים שעמלו על תרגום, עריכת לשון הגהות וגרפיקה, ובראש ובראשונה לגב' הדס בלום שריכזה את תהליך ההפקה ולגב' סמדר רוטמן הממונה על ההוצאה. אנחנו אסירי תודה במיוחד לעוזר המחקר ומזכיר המערכת של הפרויקט, מר עדי שרצר, על תרומתו העצומה לעבודה, לא רק בהיבט הארגוני, אלא גם בתובנות המחקריות וההיסטוריוגרפיות העשירות שלו. אנחנו אסירי תודה גם לפרופסור שולמית וולקוב שקיבלה על עצמה ללוות את הסדנה, ולשקף היבטים ונקודות מבט אשר לנו, כמשתתפים, היו גלויים ובולטים פחות. ולבסוף, אנו מודים לכל הכותבות והכותבים באסופה על העבודה העצומה שהשקיעו בשעות רבות של דיונים ובכתיבה חוזרת ונשנית של טיוטות רבות. השקעה זו והקשרים שהיא יצרה בין הכותבים השונים משתקפת היטב במוצר המוגמר שלפנינו.
