סינדרום השיכונים
חלף חודש מאז התחלתי ללכת בערים, כתרפיה עצמית לאהבה טראומטית שתמה, ואחר כך לכתוב. חשבתי שזה יהיה עסק מושלם: שכך אוכל למצוא בחזרה את קולי האישי, להפיק טקסטים ובה בעת למשוך בחזרה את המטען הליבידינלי שלי מהאקסית, כדי שאוכל לעשות שימוש חוזר בליבידו של עצמי. לכאורה, שוטטות, כתיבה ועבודת האבל נחשבות לחברות הכי טובות. לא חששתי ולו לרגע אחד שתרפיה כה בריאה תיצור לי בעיה נוספת, ושאאלץ להזדקק לתרפיה נוספת כדי לנטרל את השפעות התרפיה, שכוונתה המקורית הייתה להשכיח אהבה. אבל במהלך ההליכות הללו פגשתי מכשול שאותו כלל לא הבאתי בחשבון: את השיכון. ובכן, הגורל והנוף רצו שבטעות — כפי שקורים מרבית האירועים המכוננים בחיינו — במקום שהליבידו שלי יופקד אצל מושא חדש בגילום אישה, הוא נצמד דווקא לבניינים הארורים האלו שמופיעים בכל מקום ובכל רגע נתון על האדמה הזאת.
תחילה, כאמור, הרגשתי שמח. הלכתי בחדרה, וקראתי את "אמנות הטיול" של קארל גוטלובּ שֵלֶה (אבי הפילוסופיה הפופולרית בגרמניה וחבר טוב של קאנט) שאמר לי ש"לטייל פירושו לקשר פונקציות מנטליות לפעולות פיזיות, כלומר הדבר הכי קל בעולם, כי כל מה שדרוש הוא כפות רגליים בריאות, כי אמנות הטיול היא כמו אמנות השינה: לחלום חלומות מתוקים בעודך מטייל".
בלילות שתיתי יינות מתוחכמים, דיקלמתי לעצמי בקול רם את כתבי גוטלובּ שֵלֶה וכתבתי בהנאה עזה. כיוון שאין בי תבנית שכלית ויכולות כמו של דקארט או של הגל, כתבתי ללא רגשות אשם מה שיצא לי: אסוציאציות חופשיות והערות בעלות אופי פסאודו־אינטלקטואלי או תת־אינטלקטואלי, כמו כל המחשבות. למרות הביקורת שהשמעתי ברשימות, נהניתי. כשבקבוק היין התורן — למשל ריפּאסוֹ של "טומאסי" — התרוקן, הייתי עוצר את הכתיבה, צופה בפרק של "מד מן" וישן עם חיוך מצויר על פרצופי. אך לפתע, לאחר ימי שיטוט בקריית גת ובדימונה, משהו השתנה בנקודת המבט שלי, והתחלתי למקד את מבטי במקטעי שיכון: כאן פירים מקולפים, שם ברזלים חלודים שעליהם תלויה כביסה, תריסים נפולים, עולם עשוי חלונות אלומיניום וכניסות מאולתרות מאחורי שורת עמודים מבטון חשוף. הייתי צריך להקשיב לאיתות שרמז לי לעצור: לאחר הליכה ארוכה בחיפה וכתיבת טור מפורט ביותר עליה, נמחק הקובץ הגמור רגעים ספורים לפני שעמדתי לשגר אותו למערכת העיתון. השיטוט נגמר, הכתיבה נמחקה ונותרתי לבדי עם התסמונת השיכונית שממנה, כמו מאהבה טראומטית, לא הצלחתי להירפא.
בבוקר שלאחר ליל מחיקת הטקסט, התעוררתי עם טעם מר וסמיך בפה. התקלחתי, שתיתי פעמיים אמריקנו ויצאתי החוצה, למתוח את שרירי הגוף בהליכה חסרת כיוון. כעבור שעה, בשכונת קריית יובל, באופן אוטומטי, התחלתי לספור עמודים, עציצי בטון וקומות קרקע פנויות שעליהן מבנים מוגבהים. אחד, מאה, הגעתי למאה. חשבתי: כמה עמודים מטילים את אותה דוגמת צל! ברביעיות, בעשיריות, בשורות אינסופיות. מה הם העמודים הללו? מיליוני קיסמים לפילים, נקניקים אנכיים. חשבתי על בן גוריון כעל בעל מפעל לייצור עמודים. העמודים היו התירוץ לבניית המדינה. ובכן, הנוף האחיד יכול לשגע. החלטתי לומר את המילה שיכון בכל פעם שאחלוף על פני אחד: שיכון, שיכון, שיכון, שיכון, —, שיכון, —, שיכון, שיכון, שיכון... אני חושב על מה שנאמר לי פעמים רבות: שזאת הייתה האופציה היחידה. לא הייתה ברירה אחרת. היה צורך לבנות מהר. וזכרתי שבמהלך לימודי הארכיטקטורה בבצלאל, אסרו עלינו לתכנן או לעצב חזיתות. התוצאה בלימודים הייתה מבנים ללא פנים. התוצאה במדינה היא בנייני רנטגן שאיבריהם חשופים למתבונן: הקרביים, הוורידים, המעיים, הרקמות — כולם בחוץ.
התחלתי לסבול מכאבי בטן עזים כתוצאה מהשיכונים. הם היו כל הזמן שם מולי, מעבר לפינה. חזרתי הביתה וליד הבניין שלי עמד שיכון. מול חלון חדר השינה שלי — שיכון. סגרתי את התריסים. עצמתי עיניים, אך מאחוריהן, כמו במסך קולנוע, ראיתי זוג שיכונים זהים. ניסיתי ללא הצלחה לשחק "מצא את ההבדלים". נטלתי כדור שינה עם כוס יין ונרדמתי בשעה 5:00; אבל כעבור שעתיים התעוררתי מסיוט: קבוצת שיכונים על רגלי עמודים רדפה אחריי בפרצופי זומבי, תנועות עכביש, וקול לעגני ועבה שייחסתי לקארל גוטלוב שלֶה: "בערים מתוכננות היטב מיד תמצא את עצמך בשדרות הגדולות, שפע של טבע וחברה טובה". ניגשתי לשולחן המטבח, לקחתי נייר ועט, וציירתי שיכונים מכל מיני סוגים כדי לפלוט אותם מראשי.
יומיים נמנעתי לצאת החוצה, מתוך אמונה כי אם לא אראה אותם, השיכונים יעלמו. בהדרגה נגמר האוכל, אבל השיכונים עוד היו שם. ככל שניסיתי לשכוח אותם, ראיתי עוד ועוד שיכונים, שמעתי את הצחוק של קארל גוטלוב גובר, ופיתחתי חרדה מפני פיגוע של "עמידר" ומשרד השיכון בכוחות משותפים. הפסקתי להבדיל בין ערוּת לשינה, שכן המכנה המשותף של שני המצבים היה הבניינים, תמיד בצבעי הבז', תמיד נושאים אותו עור עשוי שפריץ מלוכלך, ומדברים: ״לא הייתה ברירה אחרת, היה צורך לבנות מהר".
בשלב הזה החלטתי לגשת לרופא המשפחה. נסעתי במונית בעיניים עצומות ומיהרתי אל השיכון שבו הוא מקבל מטופלים. ביקשתי מרשם חוזר לאומפרזול, ניסיתי להיראות רגוע ונינוח; ואז השחלתי לדבריי את דאגתי האמיתית: ״ד״ר אבי, דרך אגב, אני חולם על שיכונים; הם מופיעים בסיוטים שלא נותנים לי מנוחה ולו ליום אחד.״ ״אוריאל, כמה זמן אתה בארץ?״ הוא שאל בלי להסיט את מבטו ממסך המחשב. ״שמונה־עשרה שנה.״ ״אז מה שמוזר, בעצם, הוא שלא חלמת על שיכונים עד כה. הרי אנשים נוהגים לחלום על פרגמנטים של עולם חווייתי וויזואלי מהיומיום, ומאחר שהיומיום שלנו מלא שיכונים, אין סיבה שלא תראה אותם בחלומות שלך, כמו כולם... פשוט תנוח, תטוס לחו״ל לכמה ימים, ותשלים עם זה.״
יצאתי החוצה רגוע אך מבולבל: מצד אחד זכיתי לדיאגנוזה, אני סובל מ״שיכוניטיס״; מצד שני מדובר על מחלה שכיחה וזה אמור להרגיע אותי; מצד שלישי, קשה לי להשלים עם כך שאאלץ לראות שיכונים ביום ולחלום עליהם בלילה, עד ליום מותי.
נכנסתי לאינטרנט, חיפשתי יעד זול לטיסה, חבילת נופש שבה הכול כלול וללא שיכונים. ברצוני היה להעביר שבוע השלמה עם עתידי, הרחק ממלבני טיח, שורות עמודים וגדרות עציציות.
למחרת בשעה 12:00 המתנתי למטוס לאי קוס של החברה הרומנית ״בלו אייר״; לא היה לי אכפת שהעונה עמדה להיגמר, ורק חמישה נוסעים ישבו ליד השער. חיכיתי לבד, בעודי עושה מאמץ להדוף את השיכונים שניסו לפרוץ למוחי בתדירות שיא. שתי דקות לאחר ההמראה העזתי להציץ למטה דרך החלון, וזכיתי להבין את גודל הטירוף הארכיטקטוני של ישראל: מפת שיכונים לכל עבר — בשורות, בסיבובים, בקבוצות, הכול שיכון. וככל שהמטוס הגביה עוף, קיבל הסיוט ממדים מפלצתיים — כשכל המרחב מגוש דן ועד לצ'ופצ'יק של חיפה מלא בניינים איומים: אדמה שעליה מונח שטיח שיכוני אינסופי המשתרע עד לקצהו של אופק המבט. אך לשמחתי, לפתע פתאום נהפך הנוף לכחול; כחול של ים, שככל שהתקדמנו בטיסה, עבר מוטציה הדרגתית לכיוון הכחול ה״אגאי״ שעמד להציל אותי מן המועקה שלי.
שתי דיילות צעירות ניסו לעשות מעל ומעבר כדי לטפל בששת הנושָעים: מניהול שיחות יזומות ועד להצעת חטיפים מפנקים. הן לא הבינו את המזג שלי שהיה עוין במיוחד: רומניה של צ'אוּשֶסקו הייתה אחת המדינות המרכזיות בייצוא המאסיבי לאפריקה של ארכיטקטורה מודרניסטית ובפרט שיכונים. חשבתי גם על הדיילות כעל תוצר שיכוני, או סוכנות חשאיות של עמודים.
בצהרי היום היכו רוחות עזות במי הים של קוס, והים השפריץ את עצמו, התערבב בחזרה עם הרוח שהרטיבה את עשרת העוברים ושבים שהתהלכו ברחובותיה השוממים של העיירה. זה לא הפריע לי; נכנסתי למלון "אלכסנדרה", נכנסתי לחדר, למיטה, ולראשונה מזה שבוע שלם, שקעתי בשנת מרפא. התעוררתי בחושך, האזנתי לשלישייה של ביל אוונס במקלחת ויצאתי החוצה, לפלרטט עם המרחב הבטוח שחיכה לי מכל עבר. משימתי הייתה לעשות עבודת אבל כפולה — לשכוח בו זמנית, במכה אחת, את האהבה ואת השיכונים.
האבל כואב כמו לידה מחדש, שבה אתה גם היולדת ללא אפידורל וגם התינוק שיוצא החוצה אל העולם. שכן אדם שיוצא מחוויה מסוג זה, עליו ללמד את עצמו מחדש את השפה, את החושים ואת הפעולות הבסיסיות ביותר שמרכיבות את החיים: הנה זה ים, אלו גלים, אלו בניינים ואתה הולך ומאזין לנשימתך ברחובות, הנה הנאה קטנטנה בעיירה שמגיעה עד לשפת הים, ומשתקפת במים עם פנסי הרחוב; והנה, זאת מוזיקה, אלה הידיים שלך, וחום הגוף שנשמר מתחת למעיל: הנה בר יין.
באותו לילה שתיתי עד לגבול העילפון וגיליתי שני יינות מהחושניים שהכרתי בחיי: מָלָגוּזיה עם אָסירטיקו של "טָאוּפֶּטרָה" לבן, ואַגיוֹרגיטיקוֹ רוזה של "סֵמֵלי". החלטתי לקנות כל מה שאני יכול להשיג מהם. שישה בקבוקים של הלבן וחמישה בקבוקים קטנים של הרוזה. הכנסתי את המציאה לתיק והלכתי לחפש מקום לאכול. רוב המקומות היו סגורים והפתוחים היו ריקים. ישבתי בטברנה ואכלתי סלט תמנון, חצילים, גבינת סאגנקי, וצלעות חזיר עם צ'יפס בליווי בקבוקון של רֵצינָה. התעכבתי בדרך למלון בהליכה איטית בחלקה העתיק של העיירה, תוך שאני מלטף כנסיות ובניינים לבנים הצומחים ממש מן הקרקע, מיושבים, נטועים, תופסים את כל שטח הרצפה, ללא עמוד אחד, עם קליפה של קירות המשכיים, בעלי קומפוזיציה קלאסית אך מלאת חופש המצאתי. הרגשתי שאני משלים עם הארכיטקטורה. הרגשתי חי ובריא. דימיינתי תמונות מתוקות ונרדמתי מיד.
ביומיים שלאחר מכן פיתחתי שגרה מענגת: עבדתי וכתבתי בקפה "צ'או", אכלתי צהריים ב"גריל קיריאקוס", הלכתי הליכות ארוכות באגורה, בארמון, במזבח דיוניסוס, בבית הרומאי, בחמאם הצפוני, בשדרת אברוף, ביקרתי בעיירה הלבנה קַרדָמֵנָה ובאיים פְּסֵרימוס וקָלימָנוס. נהניתי אפילו כשהושמע בהפלגה השיר "זורבה היווני" פעם אחר פעם. לא עניין אותי שכל האיים ריקים, שמרבית המסעדות סגורות עד לעונה הבאה, שהלילות קרים, שהשמש לא מפיקה אנרגיה סולרית ושהחופים נטושים. באחד הימים נשכבתי בבר "עלי באבא" על החוף, עם סוודר. הייתה רק בחורה אחת מאתיים מטר ממני ששוחחה עם מישהו בסקייפ. לא נראינו כתיירים, אלא כפליטים.
יש משהו ראוותני ומרשים באלגיית הקיץ, באדמה שהתרוקנה ממשמעותה המרכנתילית. שכן ידוע שאיים הם תמיד אלגוריות: דבר מה מלא בתוך הריק. האי סוגר אותך בזמן הווה מוקף מים מכל עבר, ללא המשכיות טריטוריאלית שדרכה אפשר לברוח. הזיכרונות קודחים, העתיד מהבהב ואינו ידוע. הסובייקטיביות מתקבצת אך מתארגנת באמצעות רגעים חזרתיים קטנים: אורות, תמונות מסוימות, שיחות עמומות, וההליכה הרגלית שמדביקה את הפרגמנטים בצורת עלילה מרומזת. אתה קולט את גודלה של הבדידות שמפניה אתה מתגונן באמצעות תנועת העיניים או תזוזה עִצבית של הרגליים. זהו אי בסוף עונה: אתה חושב על התשוקה של "המאכלים הארציים" של ז'יד, אתה בונה יחידת משמעות עם פעלולים ומעשים שרירותיים, ומתפעל בחמיצות מהלילה שזוחל אליך, מריח שחודר, ממוזיקה שמסתלסלת החוצה מאיזו דלת אנונימית, החתולים מתקדמים, הירח נסוג, החזיתות זוהרות — ומכלול הכוחות בדקה כלשהי גורם לך לעשות שימוש באנרגיה שלך ללא שפה, כדי לנסח משהו ללא כותרת, דומה למשאלה. עם רדת החשכה, התכנסו כמה יוונים בודדים או בזוגות בבתי קפה קטנים לשתות פראפה; אישה זקנה קראה ספר בפתח ביתה, ואחרונת החנויות למזכרות נעלה את דלתותיה עד לשנה הבאה.
הטיול הביא לתוצאות. בכל לילה הייתי מוציא בקבוק יין מהמקרר שבחדר והייתי מתיישב איתו בטברנה "אליה". את המתאבנים אכלתי בליווי בקבוקון של "רצינה", ואת הבקבוק שתיתי במלואו תוך כדי אכילה איטית במיוחד של המנה העיקרית. אחר כך עשיתי טיולים רגליים, והצצתי בבנייני "אייר־בי־נ'־בי" בהמתנה לעונה הבאה. כשהטיול נגד כיוון הרוח פוגג את הסחרחורת הקלה, הייתי חוזר לחדרי, פותח את אחד הבקבוקים הקטנים ושותה אותו במיטה כשאני מעשן, מדבר עם אנשים קרובים בווטסאפ, עד שהעייפות הזמינה אותי לביקור נטול חששות בתת־מודע לשעות ארוכות, ללא מועד התעוררות מוגדר.
בלילה החמישי חשתי שעליי לשנות שגרה: אכלתי ארוחת ערב ללא יין ובמקום לצאת לטיול, הלכתי לשבת ברחוב הברים של קוס. הבר היחיד שנותר פתוח, "אנדרגראונד", השמיע גרסאות "אפ־ביט" ללהיטי פופ ורוק משנות התשעים. ברחבת הריקודים רק המנורות הצבעוניות הסתובבו וזזו. בחוץ היו הרוח, מארח בולגרי ושתי בחורות אתונאיות שחגגו ערב אחרון של קיץ באי שבמהלכו עבדו במלון שבו לנתי. ישבנו יחד, ניצלנו מבצע אחד פלוס אחד של ויסקולה. שעות ארוכות הזמנו שמיניות ויסקולה וכל אחד סיפר את סיפורו האישי, ותוך כדי כך העלינו תמונות לאינסטגרם. הצגתי את עצמי כעיתונאי המתעד איים בסוף עונה ומראיין עובדים מזדמנים. כשרגע השכרות הלך וקרב, ביקשתי משלושת חברי החדשים שיספרו וירשמו על נייר את סביבת המגורים שלהם בעיר המוצא. התרגשתי כשכל אחד מהם צייר בית מוצק הצומח מהקרקע, והבחור הבולגרי פירט הולכי רגל ברחוב תחת השמש העגולה והזורחת ממעל.
בבוקר המחרת התעוררתי מוקדם, התקלחתי וירדתי לקפה "צ'או", מוכן לפתוח את את תיבת הפנדורה החשאית שתמכה בהחלטתי לטוס לקוס. עליי להוריד את המשקל העצום שעל כתפיי, בלי לחשוש מרוחותיהם של אלכסנדרוני, שרון, גליקסון, ברוצקוס ואדריכלי המודרניזם הישראלי האחרים שינקמו בי. ובכן, הקפה והסודה הגיעו, הכול מוכן: ברצוני לומר שהייתה ברירה. הייתה ברירה לבניית אומה באובססיה שיכונית. שכן הארכיטקטורה הישראלית ועריה המשוכפלות לא היו בחירה כלכלית, אלא בחירה אסתטית ואדריכלית רצונית, שקבעה את מאפייני הנוף שלנו כולו. החיסכון הכלכלי היחיד בבנייה בישראל היה חיסכון בדמיון, חיסכון במאמץ אדריכלי. זו הייתה שטיפת מוח אסתטית. לבנות מדינה בעלת ארכיטקטורה ספציפית, ערים שונות זו מזו — זה יותר קשה, לא יותר יקר. אנו האדריכלים הפועלים בישראל, עלינו להודות באמת: קל נורא לתכנן מודרניסטי, קל להעתיק מודרניזם, קל יותר לצבוע מדינה שלמה בצבע אחד, לפזר קופסאות מגורים, מיליון כבישים, עשרות מיליוני עציצים, מאשר ליצור מרחבים פרטיקולריים, מהודקים ומורכבים. כי על מנת ליצור ארכיטקטורה, היה צורך לנסח, לחבר, לחשוב מרקמית — "להזיע ראייה מרחבית". אך לא כך היה. התקיפו אותנו עם בניינים, בילבלו, טימטמו, אנסו אותנו מרחבית. הארכיטקטורה חסכה רק את עצמה.
אחרי שהאמת הפשוטה הזאת מובהרת, אפשר לחשוב את הדבר הבא: בטח היה מקרה ראשון בישראל — הפריט השיכוני הראשון, הניצן החלוצי בעל העמודונים, המעקות שהחלידו בחורף הראשון שלהם. השיכון הראשון לפני המגיפה. השיכון המסכן והחף מפשע, שכן גם אינשטיין לא היה אשם שבעזרת התיאוריות שלו בנו פצצות אטום. לא השיכון הראשון ולא לה קורבוזיה אשמים בבניית ערים לרובוטים, אלא פוליטיקאים ואדריכלים שקיבלו החלטה סגנונית בלי להתייעץ עם אף אחד.
לבסוף, אם מביאים בחשבון שיש בישראל, נאמר, 700 אלף שיכוני עמודים, ושבקומות הקרקע שלהם יכלו להיבנות בין שתיים לארבע דירות ללא צורך בתוספת סטרוקטורה, פלוס דירה אחת נוספת ברווחים המיותרים והמכוערים שבין הבניינים, היו היום בישראל, כמעט באותו מחיר, עוד לפחות שני מיליון ו-100 אלף יחידות דיור. היינו חוסכים שישים שנות עציצים פלוס גינון והשקייה, ויכולנו להשתמש בחלק מהכסף לעיצוב ראוי של החזיתות: בניינים עם פנים. עם שני מליון דירות נוספות יכולנו אף להימנע מהתנחלויות, לספק פתרונות למחוסרי דיור, לתכנן עשרות אלפי מכוני כושר, מכבסות משותפות, עמותות לשמירה על צמחים אקזוטיים או למען הכדורגל בלוב. מה גם שהסביבה שלנו הייתה יכולה להיראות הרבה יותר יפה, רצופה, עם בניינים התוחמים רחובות, ואלו מובילים לכיכרות שבהן מתאספים אנשים. במילים אחרות, ללא מגיפת השיכונים היו לנו היום ערים כמו אלה שבהן קארל גוטלוב שלֶה מציע לנו לטייל, עם מרחבים ציבוריים אמיתיים, ונוסף על כך, אולי, ללא אי־הנחת והטירוף השיכוני, יכול היה להיות שלום.
אחרי שהורדתי מעצמי את האחריות הלאומית העצומה שהופקדה אצלי, הרגשתי משוחרר וחופשי. הלכתי לחוף הים, טיילתי במקומות חדשים, ברחוב היפּוקרָטֶס, פָּפָּנדרֵאוֹ, אפּולוּ, נסעתי ל"פּרדייס בּיץ'" הלוך ושוב, שתיתי פראפה, חזרתי למלון לסיאסטה, עליתי לקומת הגג שמשקיפה על העיירה, ושם עישנתי סיגריה. אחר כך ירדתי לחדר, והגיעה שעת השיחה עם הפסיכואנלטיקאית בסקייפ, מקלחת, ומנה אחרונה של עיירת המרפא קוס, עם שתי כוסות ראקי בבר של מקומיים ליד המלון, כשברקע השירה של מריה פראנדורי.
ארוחת הערב האחרונה הייתה על חשבון הבית; בעל המקום ישב איתי ודיברנו על פלאי יוון, על "לי", ספרון הפרוזה הנפלא של המשורר ניקוס קוודיאס. דיברנו עד לשעה שלוש; שתינו את מרבית התכולה האלכוהולית של המסעדה. לבסוף קמתי והתחלתי ללכת בזיגזג. ככל הנראה פניתי במקום הלא נכון, כי לפתע ראיתי חפירה ארכיאולוגית מוארת תחת שמי הלילה. חשבתי על עצמי כעל תייר חכם במיוחד, שסופג את ממצאי המקום לפנות בוקר, אפילו במצב תודעתי מעורפל. כשהתקרבתי לעתיקות, ליבי נעצר ופחד שטף את גופי, שכן העתיקות לא חשפו אלא שורות עמודים. איזה מין אידיוט יברח דווקא מהמצרך הארכיטקטוני הזה, דווקא ליוון — אֵם העמודים של האנושות. רצתי ללא כיוון והגעתי לפאתי העיירה. מעבר לכביש רחב השקפתי על קבוצת שיכונים. אמרתי לעצמי: "השיכונים הגיעו גם לקוס". רצתי בחזרה בחושך, קוס נטושה, הרחובות נצבעו בז' כהה — עד שבשלב מסוים זיהיתי את המלון. עליתי לחדר, זרקתי את בגדיי למזוודה, המתנתי עד לשעת הזריחה והלכתי אל הנמל בלי להסתכל אחורה. אוניית תיירים קטנה עמדה להפליג, וללא היסוס ביקשתי להצטרף, עם שני חפציי: מזוודה ובקבוקון אחרון של יין. הטלפון נשאר במלון. כעת הרוח המלוחה מרטיבה לי את הנעליים, הספינה מתנועעת, אני מסרב לברך את קוס לשלום או להפנות אליה מבט. אני מסתכל קדימה, בכיוון החוף הטורקי שמעבר לים. תכף אגיע לבודרום. אני תוהה אם יש שם עמודים.
