הקדמה
כשקראתי את הבדיחה שמסתובבת במרשתת, פרצתי בצחוק רועם:
"שלום, אנחנו לא בבית כעת, אנא השאירו הודעה אחרי הביפ.
ביפפפפפפפפפפפפ....
"אם אתם אחד מילדינו, הקישו 1 ובחרו באחת מהאפשרויות הבאות:
"אם אתם רוצים שנשמור על הנכדים — הקישו 2.
"אם אתם צריכים שנאסוף את הנכדים מהגן — הקישו 3.
"אם אתם רוצים שהנכדים יישנו אצלנו הלילה — הקישו 4.
"אם אתם זקוקים למשלוח של אוכל חם, או לשאול את המכונית, או עזרה בכביסה — הקישו 5.
"אם אתם זקוקים לכסף — הקישו 6.
"אם אתם רוצים להזמין אותנו לארוחת ערב — התחילו לדבר, אנחנו מקשיבים..."
כשסיימתי לצחוק חשבתי לעצמי שבדיחה זו מתמצתת בהומור צד חבוי ובלתי מדובר של חוויית הסבאות, או הסבוּת כפי שנכון לומר וכדי לתאר סבים וסבות גם יחד. האמת היא שהמפגש עם הסבוּת מעורר בנו, לצד שלל תחושות ורגשות חיוביים, גם חששות וגם שאלות נוקבות שפעמים רבות אין זה קל עבורנו לחלוק אותן עם ילדינו, בני זוגם, חברינו ולעתים אף עם עצמנו. כאשר אני, למשל, נעשיתי לסבא, אפילו הכינוי "סבא" הביך אותי בתחילה. חלף זמן רב עד שהתרגלתי אליו כי, בינינו, די מביש להיהפך לסבא. ואף שמעולם לא שמעתי על הורים אשר מתעקשים שילדיהם יקראו להם בשמם הפרטי במקום "אמא" ו"אבא", הרי שבקרב חברי, וגם בשיחות שערכתי עם מרואיינים לקראת כתיבת ספר זה, שמעתי על לא מעט סבים אשר דורשים בתוקף שנכדיהם יכנו אותם בשמם הפרטי או באיזשהו כינוי אוורירי אחר, רק לא "סבתא" ו"סבא".
בשבוע שבו נולדו שני נכדינו הראשונים (כן, זכינו בשניים בה בעת) חשנו, אֶלֶן רעייתי ואני, התרגשות גדולה ושמחה אין קץ. מה שהעצים את האופוריה היתה האמונה שהשניים זיכו אותנו בכרטיס כניסה לקהילת הסבים המאושרים. לסבות ולסבים שהכרנו היו כבר, כך התרשמנו, תשובות לכל דבר ועניין. הם הטעינו אותנו ללא הרף בסיפורי הלל על עוצמת האושר שהביאו להם הנכדים, ועל החוויה המאגית שהם חווים מהקשר עמם. אלה הם תיאורים מעוררי קנאה, מקושטים בסופרלטיבים על אהבה ענקית נטולת ספקות וחששות. הסיפורים לוו באינסוף תמונות שנשלחו אלינו בווטסאפ ובפייסבוק ובהם סבים ונכדים נהנים יחד בפעילויות מרגשות, בטיולים קסומים, ובהופעות מדהימות בכיכובם של הנכדים, "גאונים ומוכשרים" כולם. כל אלה מילאו אותנו בציפיות מרקיעות שחקים. והנה, אט־אט, לאחר שהתפוגגה ההתרגשות הראשונה מצאנו את עצמנו מבולבלים ומוצפים. התברר לנו כי החיים האמיתיים מורכבים הרבה יותר מהקלישאות, וכי התוספת החדשה והרכה למשפחתנו שינתה את מרקם היחסים לא רק במשפחה הגרעינית שלנו, אלא גם את מערך היחסים עם הכלות, החתן והמחותנים. התברר לנו ש"גידול נכדים" כרוך בדינמיקה שבטית שונה בתכלית מזו שהכרנו וחווינו בגידול ילדים. הילכנו במשנה רגישות, נזהרים מלפגוע ומלהיפגע. ותוך כדי תנועה עלו וצפו שאלות, ספקות ותהיות באשר למהות התפקיד שלנו, מתי לסייע, איך לעזור, מה לומר וכיצד לנהוג.
מיום שהבנתי כי מאחורי תמונות הווטסאפ רוגשת מציאות מחויכת פחות וכי חיבוטי הנפש אינם נחלתי הבלעדית, החלטתי לקפוץ אל מערבולת המים שבמעמקים ולהתמודד עם כתיבת ספר בנושא. לשם כך התעמקתי במחקרים בתחום, נשענתי על עבודתי הקלינית וראיינתי סבות וסבים רבים. במהרה התחוור לי שכדי להבין את מהות התפקיד הסבי אין די בלחקור את ההורים המבוגרים, סבות וסבים, וכי יש להתעמק במקביל בעולמם של ילדיהם — ההורים הצעירים.
במהלך שנות המחקר נתגלה בפני עולם של סבוּת קסום ומעורר השראה, אך בה בעת גם מעיק, ואף כואב ומאיים לעתים. סבים דיברו על החששות מאובדן עצמאות וחופש דווקא בתקופה שבה, כפי שציפו כל חייהם, יזכו סוף־סוף לחיים נטולי תלות ודאגה יומית לילדיהם. "כולם מדברים על הקן המתרוקן," הם חייכו בעצב, "אבל הקן שלנו רק נעשה צפוף יותר בכל יום." ילדיהם דיברו על נושא זה מנקודת ראותם בכאב לא פחוּת. הם הצביעו על תחושת המחנק והמאבק היומי להישרדות כלכלית ומשפחתית, ועל תחושת חוסר האונים שמתעוררת בעקבות התלות הנרחבת בהוריהם המבוגרים. לשון ההודעה בבדיחה שמובאת בראשית הדברים מיטיבה לתאר רק חלק מסוגי העזרה הנדרשים להם, שהרי כיום צעירים רבים בכל העולם המערבי נזקקים לא רק לעזרה בטיפול בנכדים אלא גם לתמיכה כספית עבור דיור, רכב, שכר מטפלת או גן ילדים. למעשה, תפיסת הסבוּת שרווחת בימינו שונה מאוד מתפיסת הסבוּת של הדור הקודם, והיא מערבת דינמיקה תלת־דורית מפותלת ומורכבת. בעיני, סבוּת איננה מתמצית בקשר שבין סבים לנכדים, אלא כרוכה קודם לכול בקשר וביחסים עם הילדים. במילים אחרות, הקשר, התקשורת והיחסים בינינו — בין סבתא וסבא לבין החתנים, הכלות, המחותנים והנכדים — הם תולדה של הקשר שלנו עם ילדינו. משום כך פונה ספר זה הן להורים המבוגרים והן להורים הצעירים ומביא מצבי חיים וסיפורים שמציגים את שתי זוויות המבט בקולות אותנטיים.
מעט מאוד נכתב על פרק "ההורות המאוחרת" בחייהם של סבים. אנו מורגלים לחשוב שהמושג "הורות" ראשיתו עם לידת הילד וסיומו עם פריחתו מהקן. אבל מתברר, וכך עולה מצבר העדויות בקליניקה שלי, מהמחקר ומחיי הפרטיים, שתפקידי ההורות כיום אינם מצטמצמים עם הזמן ובעצם אינם מסתיימים לעולם. הגילוי הזה הוא נפלא, אך בקשת של מצבי חיים הוא עשוי גם לזרוע זרעי פורענות. אם לא נדון במגוון הנושאים הבלתי מדוברים שחבויים בין קפליה ונימיה של מערכת היחסים, ובהם הקשיים שבין סבים לבין כלות, חתנים ומחותנים, ואם לא נעלה בשיח את הקנאה שרוחשת לעתים בין מחותנים, ואם לא נציף בקול רם דילמות עמוקות באשר לרכוש ולכסף, ואם לא נדבר בגלוי ובישירות על הקשר עם הנכדים על כל פניו — הקסומים, המטלטלים והפוגעניים — עשויים כל הנְגָפים הללו לפגוע באופן אנוש וסופי בקשר שלנו עם ילדינו. אני אומר "סופי" משום שרק בתקופת הסבוּת אנו נוגעים בעומק ההבנה שסיום מעגל החיים הוא בלתי נמנע, וכי תקופה זו היא שירת הברבור של הקשר הארוך שלנו עם ילדינו הבוגרים. תמונת המארג הסופי הזה שממנה משתקפים ילדינו, הזוגיות שלהם, המשפחה שהקימו, מסלול חייהם המקצועי, סגנון חייהם, הנכדים שלנו והקשר עם סבתא וסבא — היא תמונה אמינה, מגובשת וסופית למדי של משמעות חיינו אשר מספרת מי אנחנו, איך חיינו את חיינו, ומה אנחנו מותירים לאחר לכתנו. הסיפור הזה יכול להיות אופטימי ויש בידינו לכתוב לו "הפי אנד". אבל לשם כך עלינו להתגבר על החששות, לשנס מותניים, לאזור אומץ ולהתבונן באופן עמוק וכן אל תוך עצמנו. זה בדיוק מה שבחרתי לעשות, גם באופן אישי, בספר שמונח בידכם.