הו, איזו מלחמה מענגת!

פרק ראשון
סוד הקסם

"אני אדום בנשמה. יאללה הפועל."
"אני אוהב אותך בית"ר."
(אוהדים מתפייטים)
קווי מתאר
בכל סוף–שבוע בעונת המשחקים, עולים ל–600 אלף מגרשי הכדורגל הפזורים בעולם כ–150 מיליון אנשים במטרה לשחק כדורגל, מהם 20 מיליון הן נשים. כך על פי דיווחי פיפ"ה ־ הפדרציה הבין–לאומית לכדורגל. מאות מיליונים של אנשים אחרים ־ גברים ונשים ־ צופים במשחקים אלה במגרשים עצמם או באמצעות מסך הטלוויזיה. משחקי המונדיאל ־ גביע העולם בכדורגל ־ מושכים שיא של צפייה. בתקופות המונדיאל נרשמות מיליארד צפיות במשחקים. לחוויה התרבותית הזו אין, כפי הנראה, אח ורע. ואכן מאז הולדתו כמשחק מודרני במחצית השנייה של המאה התשע–עשרה באנגליה ועד לרגע זה ממש, מהווה משחק הכדורגל גורם משיכה להמונים בכל מקום בעולם. סודו הגלוי של הכדורגל הוא היותו משחק של המונים ־ לא המשחקים על המגרש הם העיקר, אלא קהל הצופים הצופה בהם באדיקות. לא סתם כצופה, אלא כמשתתף החש עצמו כחלק בלתי נפרד מן המשחק הזה ־ עבורו ההשתתפות היא דיאלוג הולך ונמשך.
בסקר שנערך בשנת 2002 נמצא כי קצת למעלה מ–50% מהישראלים הבוגרים (מעל לגיל 18) מגדירים את עצמם כ"מתעניינים בכדורגל" (אוהדים בעוצמות שונות). שיעור זה דומה מאוד לשיעור המתעניינים במדינות אירופאיות הנחשבות למדינות שבהן הכדורגל הוא מרכז החיים, למשל, תורכיה ואיטליה. ציבור המתעניינים בכדורגל בישראל מאופיין בתכונות אלה: קצת למעלה מ–70% מהם הם גברים, 27.5% הן נשים. קבוצת הגיל שעמה נמנים רוב האוהדים היא 40-25 שנים. רובם של האוהדים/ות נשואים (כ–60%). האוהד–אוהדת השכיח הוא בעל השכלה תיכונית (45%), קרוב לשליש מהאוהדים הם בעלי השכלה גבוהה, אקדמית. כצפוי, רוב אוהדי הכדורגל הם ישראלים שנולדו בארץ. אוהדים ילידי ארצות באירופה, אסיה או אפריקה מהווים מיעוט שהולך וקטן. מרבית האוהדים הם חילוניים (אך כשליש מגדירים עצמם דתיים–מסורתיים). למעלה ממחצית האוהדים/ות הם שכירים, על פי מעמדם בשוק העבודה. כ–70% מכלל האוהדים משתכרים מעל לשכר הממוצע במשק. אף שמן הבחינה המעמדית, האתנית, הדתית וכמובן המגדרית, קהל המתעניינים בכדורגל אינו מהווה מדגם מייצג של כלל האוכלוסייה בישראל, הרי שבסך הכול מדובר ב"אנשים מן היישוב" שדומים בהרבה מאפיינים לישראלי הממוצע (בן פורת, 2002).
בכמה מאפיינים בסיסיים דומה אוהד הכדורגל הישראלי לאוהד כדורגל אירופאי: כאן ושם בולטים המאפיינים הבאים של אוהדי כדורגל: גברים, מן המעמדות הבינוניים ומטה ־ אך לא מן המעמד הנמוך ביותר. שיעורם של בעלי ההשכלה הגבוהה ביניהם, ועל כן גם בעלי מקצועות המסווגים כבעלי יוקרה גבוהה ביחס, עולה באירופה ובולט בישראל. מסיבות שעדיין לא נחקרו לעומק, ניתן להבחין בעלייה בפופולריות של הכדורגל בקרב הבורגנות החדשה בעולם, וגם בישראל. אוהד הכדורגל הישראלי ־ כפי שיובהר להלן בפרקים העוסקים במאפייניו ובדרכי אהדתו לקבוצתו ־ הולך ונעשה דומה יותר ויותר לאוהד הכדורגל האירופאי. בעצם, חלק נכבד מן הדמיון הזה יש לתלות בכך שאוהד הכדורגל הישראלי מביט (גם) החוצה: קבוצות הכדורגל האהודות עליו בעולם הן אירופיות לעילא בכל מובן: מנצ‘סטר יונייטד, מילאן, ריאל מדריד, ליברפול, ובאיירן מינכן. עבור אוהד הכדורגל הישראלי, הכדורגל האירופאי ־ זה של הקבוצות המקומיות יותר מזה של הנבחרות ־ הוא המודל הנשאף.
כצפוי, קבוצות מליגת העל בישראל מרכזות סביבן את מירב אוהדי הכדורגל. הגדולות והעשירות בממון נהנות גם מכמות נכבדה של צופים ושל אוהדים ברחבי הארץ. אבל גם לקבוצות מן הליגות הנמוכות ישנם אוהדים. חלקם הגדול הם בני המקום, או כאלו שנולדו במקום, עברו להתגורר במקום אחר, אך עדיין שומרים אמונים (נוסטלגיה) לקבוצת ילדותם. כך, כאשר פותח האוהד את עיתון הספורט ביום ראשון (או את האינטרנט) הוא בוחן מה עשו ובעיקר "איך" עשו, קבוצותיו השונות. למעשה הוא כבר יודע את התוצאות, אך זיקתו לקבוצה/ות המסוימות מוליכה אותו לחפש אותן במדורי הספורט. נוהג משונה הוא זה שגם כאשר האוהד יודע מה עשתה קבוצתו בשבת, הוא תר אחר מידע נוסף מכל מקור אפשרי. מן הסקר שצוין למעלה, ניתן היה להסיק כי אוהדי הכדורגל בישראל קוראים כמעט באדיקות את מדורי הספורט בעיתונים, וזה בנוסף להאזנה לתוכניות הספורט המשודרות ברדיו, צפייה במשחקי הליגה הישראלית המשודרים בטלוויזיה ובאמצעות האינטרנט. יתר על כן, הם צופים במשחקים של הליגות באירופה ולעתים גם בליגות הכדורגל במדינות הדרום–אמריקאיות. ועוד, הם צופים בנאמנות רבה באירועים שמארגנת התאחדות הכדורגל האירופאית (אופ"א), כמו למשל, הצ‘מפיונס–ליג. הים המפריד בין ישראל לאירופה מפריד בין הכדורגל הישראלי לאירופי, אבל דמיונו של אוהד, הנעזר בשידורי הטלוויזיה, מפליג וחוצה אותו בנקל.

אוהדים: תמונות מחזור ראשונות
"כדורגל בלא אוהדים הוא לא כלום", פסק ג‘ק סטין, מאמנה רב–ההישגים של סלטיק, הקבוצה מגלזגו, בשנות השישים של המאה העשרים (Morrow, 2003). הראשונים שתפקדו כאוהדים היו תלמידים של בתי הספר הציבוריים (קרי: הפרטיים) באנגליה, שעמדו בשולי המגרש קרוב לשחקנים, והתבוננו בהערצה מסוימת בבני כתתם הרודפים בשצף–קצף אחר הכדור ותוך כך חובטים ונחבטים (Guttmann, 1986). משחקי כדור–הרגל היו אז כמעט כאוטים: כל בית ספר ייצר את חוקי המשחק שלו ושיחק על פיהם, עד אשר בשנת 1848 נאספו במכללת קיימברידג’ נציגים של בתי הספר הציבוריים והאוניברסיטאות והסכימו ביניהם על חוקי משחק אחידים. אז הקהל שצפה במשחקים עדיין היה רובו תלמידי "בתי הספר הציבוריים" והאוניברסיטאות. אלה כבר היו מיומנים בתפקיד זה: הם הריעו לפעולות שנחשבו מוצלחות, נהנו מכל מגע גופני על המגרש, עודדו את התוקפניים ובזו לנרפים. כבר אז החל קהל הצופים להוות חלק משמעותי של המשחק. כבר אז החל להסתמן תפקידו של הקהל בכדורגל. כבר אז הסתמנה התכונה הכי בולטת המחברת את המשחק לקהלו: הדיאלוג המתמשך לאורך כל המשחק וגם לאחר שהסתיים.
מסיבות היסטוריות, חברתיות וכלכליות (בן פורת, 2002), עבר משחק הכדורגל מידי הבורגנות לידי מעמד העובדים באנגליה. כבר במחצית השנייה של המאה התשע–עשרה החל להתפשט משחק הכדורגל לכל מקום ומקום באנגליה ובסקוטלנד. בשנת 1863 הונח היסוד להתאחדות הכדורגל האנגלית. כמה שנים לאחר מכן הוקמה ההתאחדות הסקוטית. עם הקמתן של ההתאחדויות הללו החלו לפעול ליגות כדורגל באופן מסודר פחות או יותר.
המעבר היה דרמטי - ממשחק שגודר, תרתי משמע, בחצרות בתי הספר והמכללות, הפך הכדורגל למשחק של העם. קבוצות כדורגל הוקמו על ידי הכנסיות, בתי החרושת, מועדונים שבשכונות ועוד. השחקנים והקהל היו ממעמד הפועלים. מאות ואלפים עשו להם נוהג לצפות בתחרויות: בצהרי יום השבת ניתן היה לצפות במאות ואלפים של גברים הפוסעים לכיוון מגרש הכדורגל (Jones, 1992). המגרשים נבנו במרכזי הערים בכוונה להקל על האוהדים להגיע אליהם ברגל. תחילה היה זה משחק זמין לכול. כל מי שחפץ יכול היה לבוא ולתפוס לו מקום בשולי המגרש. יזמים בעלי ממון צנוע שמו לב לכך שהמשחק מושך המונים וכי יש בו פוטנציאל עסקי. הם רכשו קבוצות מידי הנהלותיהן הציבוריות, הכשירו וגדרו חלקות אדמה, העמידו קופה למכירת כרטיסים ובעצם הניחו בסיס לכדורגל מקצועני. הכדורגל החובבני הלך והתרחב ובו–בזמן גם הכדורגל המקצועני - זה ששילם לשחקנים עבור השתתפותם וגבה מחיר כרטיס כניסה מן הצופים. בשנת 1885 החליטה ההתאחדות האנגלית להקים ליגה מקצוענית במקביל לקיומן של ליגות חובבים. ממועד זה ואילך החל הכדורגל להתעצב בשני מסלולים, המסלול המקצועני והמסלול החובבני. בשני היו הרבה יותר קבוצות והרבה יותר שחקנים, אך הראשון נעשה לדומיננטי: כדורגל מקצועני, כלומר מסחרי, הוא הגמוני כמעט בכל מקום בעולם של היום. ההגמוניה שלו ניכרת בדבר אחד במיוחד, בזה שהוא מושך קהל יותר מכל משחק ספורט אחר.
הכדורגל המסחרי נעשה בכוונה–תחילה למוצר של המונים, אך בו–בזמן הוא נעשה גם למוקד מתחים בין האוהדים לבעלי המועדונים. האחרונים תובעים מונופול על דרכי ניהולו ושיווקו מעצם היותם בעלים החוקיים, בדומה לבעלים של כל תאגיד עסקי אחר במשטר קפיטליסטי, בעוד שהראשונים אינם מוכנים להתנהג כצרכנים גרידא: מבחינתם הקבוצה היא שלהם. הדרישה הזו מצביעה על המיוחד שיש באהדת הכדורגל ושאינו ניתן להערכה בכלים מקובלים, כמו אלה הבוחנים יחסי חליפין בין מוכרים ללקוחות. באהדה לקבוצת הכדורגל יש משהו שאינו מצוי ביחסים אחרים. לכן אוהדי כדורגל הם קטגוריה חברתית שיש לה זיקה רבת–פנים אל קטגוריות אחרות, כמו מעמד, עדה ומגדר. במשך הרבה שנים התקיימה זיקה מובהקת בין קטגוריית האוהדים למעמד העובדים, לעדה הדומיננטית בחברה המסוימת ולמגדר הגברי. לא בכדי הוזכר הכדורגל בנשימה אחת עם גברים לבנים הנמנים עם המעמדות הנמוכים.
בעשורים האחרונים של המאה העשרים החלה להסתמן תפנית. אף על פי שנמשכה הסמיכות האמפירית בין אהדת כדורגל למצב מעמדי, למגדר ולעתים לעדה, הקטגוריה של אוהדי כדורגל, שמטבעה היא "קטגוריה פתוחה", החלה לקלוט את "הבורגנות החדשה" ־ נשים ומיעוטים (למשל, שחורים באנגליה). מי שמגלים עניין רב במצטרפים החדשים אל הכדורגל הם בעלי המועדונים, כיוון שהחדשים הללו, בעיקר הבורגנים החדשים, הם בעלי יכולות כלכליות. פתיחת השערים הזו עדיין לא גרמה למהפך דרמטי בקטגוריה הזו, אך היא עשתה אותה להטרוגנית יותר מבעבר, והכול עדיין פתוח.
קהל אוהדי הכדורגל שבא לצפות במשחקים בשלהי המאה התשע–עשרה באנגליה, היה ברובו קהל של גברים לבנים ממעמד הפועלים. קהל זה, בעיקר הרכיב הצעיר שבו, חילק את זמנו הפנוי בין כדורגל, אולמות הריקודים ותיאטרון הבוּרְלֶסְקָה. במשך הזמן נעשה הכדורגל למרכז חייו של האוהד מן המעמד הזה. בעצם, כדורגל כמרכז החיים (מחוץ לעבודה) הוא המאפיין הבולט של אהדת כדורגל. קהל הכדורגל של הימים ההם התנהג בטבעיות כפי שבדרך כלל התנהגו אז גברים ממעמד הפועלים. הוא היה קולני, אגרסיבי, רגשי ואדוק באהדתו לכדורגל. המאפיינים הללו המשיכו ללוות אותו עד לסופה של המאה העשרים והלאה. במשך הזמן חלו בו כמה שינויים, שאת סיבתם הראשית ניתן לתלות בתהליך ההתמסחרות של הכדורגל, תהליך שהחל באנגליה בשנות השמונים של המאה התשע–עשרה והתפשט בכל העולם לאחר מלחמת העולם השנייה. התהליך הזה שינה חלקים חשובים בפניו של הכדורגל כאירוע של תרבות וכפה גם על האוהדים לשנות כמה מהרגליהם. הכדורגל הפך לסחורה, אוהד כדורגל צריך להתמודד בין הסטטוס שלו כשותף, לבין הסטטוס שמבקשים להקנות לו הבעלים: צרכן–לקוח.
שינוי בולט ביותר התרחש בהתנהגות של אוהד הכדורגל: נכפו עליה כמה היבטים של צרכנות, בעיקר מצדם של בעלי ומנהלי קבוצות הכדורגל, שהתאמצו להרחיק את האוהדים מן המגרש אל היציע ואל חנויות המזכרות ־ מאמץ שנתקל, אגב, בהתנגדות עיקשת מצד האוהדים–האדוקים, כי מבחינתם יהא אשר יהא, הקבוצה היא "שלהם". שינויים נוספים שכבר נרמזו למעלה חלו במבנה הדמוגרפי של קהל האוהדים: יותר ויותר מבני המעמדות הבינוניים החלו להתנהג כאוהדי כדורגל, ובין השאר, לצפות במשחקים מן היציע. גם יותר נשים החלו להופיע ביציעים. יותר בני מיעוטים, שנמנעו בדרך כל מנוכחות באצטדיונים ולא השתתפו במשחק עצמו, החלו למלא את שורות השחקנים ואת מושבי הצופים במגרשים. מעל הכול בולטים שני שינויים דרמטיים שחלו בארגון ובסביבה של המשחק: המשחק הפך לסחורה, והמועדון הפך לתאגיד עסקי. הממון הגדול נעשה גורם מרכזי בהצלחתה של קבוצה בליגה ובמפעלים האירופיים. הטלוויזיה הפכה לגורם ראשון במעלה בכל הנוגע למימון המועדונים ולקביעת סדר היום של הליגה המסוימת. אף שרבתה חשיבותו של ההון, לא נעלם קסמו המיוחד, המושך המונים, של המשחק הזה. יתרה מזאת, על אף שהשפעת הממון חלה גם על האוהדים, היא לא שינתה את הרגליהם המסורתיים: הם ממשיכים לאהוד את קבוצתם בגוף (נוכחות במגרשים) וברוח. הם עדיין חשים כי המועדון הוא שלהם.

אוהדים וסוד הקסם
זה שנים רבות מהווה הכדורגל גורם משיכה הולך וגובר להמונים בכל אתר (כמעט) בעולם. השינויים הסביבתיים, בכלכלה, בפוליטיקה וכיוצא באלה, לא המעיטה מכוחו, אלא להפך - גם התמסחרות שלו, שנדמה היה כי תגרום לשינוי בדרכי האהדה של המשחק הזה, לא הפחיתה מכוחו. הכדורגל כידוע הוא משחק של משחקים מעטים (אחד–עשר שחקנים כפול שניים), ושל מיליונים רבים הנוטלים בו חלק פעיל כצופים–אוהדים. יש מי שמניח כי כושר המשיכה, כוח הקסם של כדורגל כספורט, נובע מכך שהמשחק הזה דומה מאוד לדת (Novak, 1994), שכוחה העצום ביחס להמונים אינו זקוק להרחבה. ברם, ההשוואה לדת אף שהיא מעוררת את הדמיון, אינה מבטיחה רבות. הכדורגל (שבמשחקיו, שם האלוהים נישא לרוב על שפתי האוהדים) אינו נשען על הממד הרוחני–הטרנסנדנטלי, אלא הוא כל כולו חומר. ועוד, הכדורגל אינו מנוהל על ידי הכוהנים (או הדיאקונים) של הכנסייה, אלא על ידי בעלים ומנהלים, שעניינם בכלכלה שלו ולעתים גם בפוליטיקה שלו. ייתכן שאכן שהכדורגל הוא ה"בשורה החילונית" (Guttmann, 1978), או לחלופין מעין "דת חילונית", במובן שהציע הסוציולוג אמיל דורקהיים (Durkheim, 1965). מכל מקום, יש מידה רבה של קרבה בין הכדורגל לבין דת, כאשר על הפרק עומד הקסם - אותו דבר מסתורי המייחד את המשחק הזה והמטיל מעין כישוף על אוהדיו.
"אחת לשבוע," כותב הסופר האורוגוואי אדוארדו גליאנו, "עוזב האוהד את ביתו והולך לאצטדיון ... ועל אף שהאוהד הזה יכול לצפות בפלא בנוחיות רבה ביותר ממסך הטלוויזיה בביתו, הוא מעדיף את העלייה–לרגל למקום שבו הוא יכול לצפות במלאכיו, בכבודם ובעצמם, הנלחמים בשדים של היום. שם, בטריבונות, הוא משיל עור ולובש עור ־ עכשיו אין לו דבר בעולם פרט לזה המתרחש אל מול עיניו. עכשיו שולטת בו התשוקה ללא מחסום" (Galeano, 1997, p. 6). האוהד הזה שעליו מדבר גליאנו, הוא בו–זמנית דבר והיפוכו, הוא אנונימי ואוניברסלי כאחד: ביתו של האוהד ־ כל אוהד ־ יכול להיות בכל מקום על פני כדור הארץ, האצטדיון הוא "המשלים" את ביתו, שם מתרחש הקסם.
יש בכדורגל "קסם מענג" המושך אליו המונים. נוסחת הקסם מונה ארבעה רכיבים: הקרניבל–פסטיבל, והביקוש אחר התרגשות, זהות ודיאלוג. הנה בקצרה, כל אחד מהם.

הקרנבל–פסטיבל
ההיסטוריונים העוסקים בספורט בכלל ובכדורגל בפרט, מסמנים את ראשית המשחק הזה כאירוע שהיו לו משמעותיות חברתיות וגם פוליטיות, בקרנבלים של ימי הביניים שהתרחשו בחג הפסחא הנוצרי, כלומר עם בוא האביב (Baker, 1998; Guttmann, 1994). בקרנבלים הללו שיזמו ראשי הכנסייה ובעלי האדמות (כלומר אדוני האיכרים), היה נהוג היפוך היחסים הנורמטיביים בין האדונים והאיכרים: למשך זמן קצר ותחת פיקוח מרחוק, התקיים מצב של היפוך תפקידים. חוקר התרבות מיכאל בקטין (Bakhtin, 1981) מכנה את הזמן הזה כ"זמן הקדוש", זמן שבו השיח הרוטיני, הדומיננטי, המונוליתי, הציוויי והסגור, הוחלף בשיח ובדיאלוג שבו נשמע "קול העם" מדבר אל עצמו, ובמידה זהירה גם כנגד "אדוניו". הקרנבלים האלו התארגנו סביב שתייה, סביאה ולא מעט פריצות. כמו כן נערכו משחקי תחרות, שביניהם בלט במיוחד משחק הכדורגל. בדרך כלל שיחקו הכול: גברים ונשים צעירים ומבוגרים, כפר נגד כפר או רווקים/ות כנגד הנשואים/ות. בכל מקום ומקום שיחקו על פי כללי המקום. מגרש המשחקים נקבע על פי המצאי: היו מקומות שבהם המגרש הריק שבין שני כפרים שימש כמגרש משחקים כשבקצותיו השערים. היו מקומות שבהם שיחקו בכיכר העיר. הגוף היה המכשיר: המשחק הזה היה תוקפני ולעתים אף אלים. נרשמו מקרים של פגיעות בנפש, אך איש לא עשה מזה עניין.
משחק הכדורגל היה אז "זמן של אוטונומיה", שנלוותה אליו תחושה של חופש ואף של כוח, ולו גם במגבלות הברורות של המסגרת הפיאודלית שידעה להבחין היטב בין אדונים למשרתים. בקרנבל הזה ניתנה לאיכרים הזדמנות קצרה לטעום משהו מעשיית הפוליטיקה, לדמיין לרגע כי גורלם נתון בידיהם, לחוש את כובד האחריות, ולהשיבה ב"רצון" לאדונים, בעלי האדמות. בכל אלה שלטה האשליה, היד הגלויה של האדונים הפכה לשעה קלה לסמויה. משחק הכדורגל היה חלק חשוב של הקרנבל ושל משמעויותיו. אז, בתקופת הקרנבל, הוטמעה בצמית תחושת האוטונומיה, תחושה של השתתפות מענגת שאינה תלויה בסביבה. את התחושה–אשליה הזו המשיך–ממשיך לספק גם הכדורגל המודרני, העכשווי.
משחק הכדורגל היה אז והיום אמצעי לחיזוק תחושת השייכות למקום. מבחינתם של האדונים, בעלי האדמות, היה משחק זה - כחלק מהקרנבל - מכשיר לתפלול: לכאורה הם הניחו לאיכרים לנהל את עצמם, אך למעשה, הם אפשרו להם, לכאורה מרצונם שלהם, לשוב אל אדוניהם, אל חסות היחסים הפיאודליים. אף על פי כן המשחק הזה לא היה נגוע בתיפלול בלבד או רק בקתרסיס שמטרתו להשיבם "נקיים" אל אדוניהם. פרט לעונג ששאבו ממנו האיכרים, נפתח בפניהם צוהר אל תחושת אוטונומיה וזהות. מי שלדעת קרל מרקס (מרקס, 1955) לא היו יותר מאשר "שק תפוחי אדמה", דווקא העצימו באמצעות הקרנבל את זהותם המעמדית. הקרנבל ומשחק הכדורגל היו כמעט הזדמנות יחידה עבורם לחוש שייכות קולקטיבית. הנסיבות דאז לא אפשרו להם הרבה יותר מזה.
האוטונומיה והשייכות לא נעלמו עם המודרניזציה, הן שינו פנים. התמסחרותו של הכדורגל המירה את הקרנבל במופע ראווה: בגודש של התמסחרות שהציף את המשחק ועשהו למופע שהטלוויזיה מאפשרת לצפות בו כמעט בכל פינה. אבל היסודות המקוריים של המשחק (play) לא נכחדו. הכדורגל המודרני נושא עמו את מה שכינה חוקר התרבות ריימונד ויליאמס (Williams, 1981) "שארית": משהו שנותר מן העבר ואף שלכאורה פג תוקפו, מוסיף למלא צורך חברתי מסוים. מן הכדורגל של ימי הפסטיבלים הכפריים נותר באופן מופגן רכיב השייכות למקום, לשבט, לעם. אל נוכח מגוון הקרעים החברתיים שבהם מתנסה כפי הנראה האדם המודרני במהלך חייו, הרי שדווקא באמצעות משחק הכדורגל יכול האוהד לחוש כי הוא נוכח באופן פעיל בהיסטוריה של הקהילה והמדינה לה הוא שייך (בן פורת, 2003ב).
אבל יותר מכול נושא עמו הכדורגל מאז ומעולם את רוח הקרנבל. זו ה"שארית" שאימץ המשחק כאשר נעשה למודרני, כלומר כשהפך למשחק מתוקנן, בשנות השישים של המאה התשע–עשרה: משחק המשוחק בכל אתר על פי אותם כללים. גם כאשר התמסחר משחק הכדורגל וקיבל פנים חדשות, הוא שמר על הרוח הזו. בעצם, הרוח הזו היא שמפרנסת גם את ההיבט המסחרי שלו, היא נשמתו של הכדורגל מאז ומעולם, וגם הקפיטליזם נזהר שלא לפגוע בה. הרוח הקרנבלית שואבת את האוהדים אל מצבי ריגוש, שאינם זמינים לאחרים.

חיפוש אחר ריגושים
אצטדיון הכדורגל הוא "תחום הרשאה": דברים מסוימים, האסורים מחוצה לו, מותרים בו. כמו, למשל, לשון "בלתי נורמטיבית". תחום ההרשאה הזה הוא המקום המספק ליחידים ולקבוצות מרחב של אוטונומיה, הכולל בין השאר אוטונומיה פוליטית ־ הזדמנות לביטויי מחאה שסיבותיהם פוליטיות (בן פורת, 2007; Hargreave, 1995). תחום ההרשאה הזה "אדיש" להתנהגות מילולית ואף פיזית שאינן נסבלות מחוצה לו. מי שמבקר בקביעות בתחום ההרשאה הזה מנהל ־ יחד עם אחרים ־ משא ומתן על גבולותיו, ובכך הוא נעשה לגורם פעיל בשמירה על התחום הזה. בהשוואה לתחומי חיים אחרים, עצם הנוכחות בתחום הזה דיה כדי שהנוכח יהיה לחלק ממנו.
ברם, יותר מכול מייצר–מספק התחום הזה את התשובה למה שמכנים החוקרים אליאס ודנינג (Elias & Dunning, 1986) "חיפוש אחר ריגושים". מחברים אלה טוענים כי בחברה התעשייתית, קרי הקפיטליסטית, הולכות ופוחתות ההזדמנויות של אנשים לקיים פעילות שיש עמה התרגשות ספונטאנית, "סיטואציות אשר יוצרות נטייה בקרב אנשים לפעול באופן רגשי מועצם, נעשו, כפי שניתן להיווכח, שכיחות פחות בחברות התעשייתיות המפותחות יותר בהשוואה לאלה המפותחות פחות" (שם, עמ’ 63). החברות התעשייתיות, טוענים אליאס ודנינג, דווקא מעצימות את הפיקוח. הפילוסוף מישל פוקו (Foucault, 1977) מדמה את החיים החברתיים המודרניים לכאלה המצויים תחת פיקוח של "מגדל שמירה" (Panoptican) הצופה ומשגיח בהיקף של שלוש–מאות ושישים מעלות. בקריאה ראשונה נדמה כי אליאס ודנינג וכמוהם פוקו נוטים להגזים, שהרי אחד מיסודותיה הבולטים של ה'מודרניות’ הוא הרחבת דרגות החופש של היחיד. ברם, בו–בזמן באמצעות השכלול הטכנולוגי (הטלוויזיה, המחשב, הטלפון הנייד) העצימה המודרניות את יכולתה לפקח על היחיד ולהפקיע מידיו מידה רבה מן האינטימיות. למעשה, מדגישים הם, נדרש ממנו ריסון עצמי של התרגשות. גם הפנאי, קרי הזמן שמקצה החברה המודרנית ליחיד כדי שיעשה בו כרצונו, נתון לפקוח ישיר או עקיף. ברפרטואר המודרני של רגשות, יש מעט מאוד מקום להתרגשות הספונטנית, הוולנטרית, המתפרצת, שאינה חייבת דין וחשבון.
ה"ביקוש אחר התרגשות" הוא, אם כן, תולדה של חסך תרבותי מודרני. מה שמבקשים אנשים, מדגישים אליאס ודנינג, אינו סוג של פעילות להפגת מתחים שנצברו בעבודה או במשפחה, אלא דווקא סוג מסוים של מתח, או ליתר דיוק, התרגשות המופקת מן המתח הזה. מדובר בחפוש אחר ריגושים שמחירו נמוך מגמולו, שאינו כוזב, שניתן לשוב ולחוות אותו עוד ועוד. משחק הכדורגל עונה היטב בדרך כלל לצורך הזה.
החוויה המזומנת לאוהדים במגרש הכדורגל ־ בעיבורו של תחום ההרשאה ־ מאפשרת להם "להשעות" את החיים לשעה קלה, להסיר את הפיקוח. כמעט כמו בימי הקרנבלים. האוהדים, טוען חוקר התרבות האנגלי ג‘ון פיסק (Fisk, 1993), נוטים להשתמש במטפורה של "שיגעון" כדי לתאר את תחושתם מן המתרחש במגרש. השיגעון על פי פוקו, מוסיף פיסק, מצוי מחוץ לגבולות הציוויליזציה והפיקוח החברתי. כפי הנראה הוא מספק מענה לביקוש אחר התרגשות.
לא בכדי עונה הכדורגל על הצורך בריגוש. יש בו במשחק הזה עוגן רגשי: האוהד יודע תוך כדי חוויית האהדה כי המשחק הזה לא יבגוד בו. כי לעומת זיקותיו עם גורמים ואנשים אחרים, ברגעים השמחים וברגעים העצובים, משחק הכדורגל לא יפנה לו עורף ־ הוא יספק תמיד, וללא תנאי, מענה לרגשותיו.
כי משחק הכדורגל, המתקיים בתחום ההרשאה המיוחד לו, שייך למעשה לאוהדיו: יחידים המצטרפים למעין קהילה שפרטיה מתחברים ונפרדים בכל סוף שבוע במשך עונת המשחקים. ההתרגשות המופקת מן המשחק הזה נחווית כהתרגשות של קהילת האוהדים, ובכך היא מתחברת לעוד רכיב אחד בנוסחת הקסם שלו, הזהות.

זהות
אהדת כדורגל היא מצב מתמשך המקיים זהות והזדהות. זהות, כפי שניתן להסיק מן הספרות העוסקת בנושא, היא מושג מפתח במה שמכונה "החיים המודרניים או הפוסט–מודרניים". בדרך כלל נוטים החוקרים בתחום זה, כמו למשל סטיוארט הול (Hall, 1996), זיגמונט באומן (Bauman, 2001) וכמו כן דרידה (Derrida,1978), למקד את הדיון באותנטיות ובאפשרות קיומה של זהות שלמה מוצקת, כשנטייתם היא לבחון את הגבולות הפרומים בין היחיד לבין הקולקטיב, בהנחה כי חלקים חשובים מזהותו של היחיד מקורם בקולקטיבים שהוא אימץ במשך חייו, ולפחות על אחדים מהם אין לו שליטה, כמו למשל מגדר, מעמד ועדה. יתרה מזאת, הדיון העכשווי נוטה לציין את נזילותה של הזהות האישית ואת הצורך של היחיד להתמודד עם רכישתה–בנייתה ועם ייצובה. "בעיית הזהות אשר רדפה גברים ונשים החל מראשיתם של הזמנים המודרניים," קובע באומן, "שינתה את צורתה ואת תוכנה [...] עכשיו היא דומה יותר לבעיה שבה נאבקים יום–יום נוודים, אנשים ללא כתובת קבועה: ‘להיכן יכול, או צריך, אני ללכת?’ ו‘להיכן תוליך אותי דרך זו?’ [...] איזו זהות לבחור ואיך להיות ער על המשמר כך שבמקרה בו הזהות שנבחרה קודם לכן פורשת מן השוק, או מופשטת מכוחה המפתה, ניתן יהיה לבחור אחרת תחתיה" (שם, עמ’ 126). אף ששאלת הזהות, קרי הבנייתה והרכבה ובעצם גם משמעותה, מצויים במחלוקת, המכנה המשותף הרחב המקובל כמעט על כל הנוגעים בדבר הוא, שזהותו של יחיד נתפסת כפרופיל העשוי מכמה רכיבים שעמידותם אינה בטוחה ומשקלם ביצירת הזהות השלמה אינו שווה. מהפרופיל הזה בוחר היחיד את הרכיבים שעליהם נשענת זהותו כ"אני" יותר מכול.
בפרופיל הזהות של אוהד הכדורגל נמצא רכיב מיוחד החסר אצל מי שאינו אוהד, והוא אהדת קבוצת הכדורגל (או המועדון) "שלו". זה רכיב מוצק ועמיד בפני פגעי הזמן. כך כאשר "כל המוצק מתאדה" כביטויו הפיוטי של המניפסט הקומוניסטי, כלומר כאשר הזהות משנה אופיה ממצב צבירה מוצק למצב נוזלי מאיים, הרכיב הזה, ההזדהות עם קבוצת הכדורגל, שומר על מוצקותו. הזדהות עם קבוצת הכדורגל, אף שלעתים היא מפרפרת - מתעצמת ברגעי התרגשות המופקים מן הניצחון, אך גם, למרבה הפלא, ברגעים של כישלון וצער. ספורט הוא אמצעי לרכישת זהות, כותב החוקר הבריטי מקלנסי (Macclancy, 1993), הוא מספק לאנשים תחושה של ייחוד ודרך לבדל את עצמם ואת האחרים. על אחת כמה וכמה משחק הכדורגל: העימות בין "אנחנו" מול "ההם" הוא חלק בלתי נפרד מן ההזדהות עם הקבוצה האהודה. החלוקה הזו עשויה להוביל לחלוקה נוספת, רחבה יותר ואולי אף משמעותית יותר, למשל בין שתי "קהילות מדומיינות" נוסח (אנדרסון, 1999). במחצית השנייה של המאה העשרים, כפי הנראה בגלל התפשטות התקשורת הטלוויזיונית, החלה התופעה של הזדהות עם מועדון כדורגל לחצות גבולות באופן בולט עד מאוד: אוהדי מנצ'סטר יונייטד, ליברפול, ריאל מדריד, ביירן מינכן, בוקה ג'וניורס ועוד, שוכנים מרחק של אלפי מילין מן המועדון הנערץ, אך מושא זהותם קרוב מאוד. הם יוצרים מעין "קהילת אוהדים מדומיינת על–מדינתית" שהמייחד אותה (ואותם) היא האהדה למועדון הכדורגל המסוים. ייתכן שגם בכך קלעו באבחנתם חוקרי הזהות בעולם העכשווי: כאשר מדובר בכדורגל הזהות נוטה לפרוש כנפיים: היא אינה עוד כבולה למקום ולסביבה התרבותית שבה חי האוהד.
"הכדורגל מספק מקבץ של טקסי נחמה," כותב טוני מאסון בספרו תשוקת העם, "בהיבטים רבים הוא עולם חברתי יציב, היכן שהמגרש, הכללים, מיקום האוהדים, דפוסי המשחק עצמו אינם משתנים בהרבה. אף על פי כן הוא מספק הזדמנות להתרגש ולהתענג באופנים שהיו מתקבלים במבטי זעם בהקשרים חברתיים אחרים. במגרש הכדורגל נדחקים הצדה החיים הרגילים והזמן מושעה. מגרש הכדורגל מעורר התרגשות של פסגה ושל שפל, מה שבנדיר ניתן להשיג במקום אחר" (Mason, 1995). מה שמשתמע בין השורות הוא שלא בכוונה תחילה אך בתנאים וסיבות ידועות ובעצם בהכרח, הפך משחק הכדורגל לרכיב בעל משקל רב, עד כדי דומיננטיות, בפרופיל הזהות של האוהד. יתרה מזאת, בשעה שרכיבים אחרים נשמטים או נוספים, הרכיב הזה נטוע היטב. כל שבוע הוא עומד במבחן ויכול לו.

הדיאלוג
קרנבליות, התרגשות והזדהות ־ אלה הם רכיבי "נוסחת הקסם" של הכדורגל, והם שעושים את הכדורגל לאירוע מושך המונים בכל מקום על פני כדור הארץ. כל אחד מרכיבים אלה אינו ייחודי למשחק הזה דווקא. כמה מהם ניתן להפיק גם מאירועים אחרים שאינם סמוכים לכדורגל. אבל כאשר הם מצטרפים יחדיו במינון כזה או אחר, הם מייצרים יחדיו את "סוד הקסם" של המשחק המענג כל כך הרבה אנשים. ברם ברכיבים אלה אין די, נחוץ עוד משהו בעל משקל סגולי מיוחד כך שהרכיבים הללו יהפכו לנוסחה פעילה ועמידה. ה"משהו" הזה הוא רכיב הדיאלוג, שהוא חלק בלתי נפרד מהמשחק.
תנאי בסיסי לקיומו של משחק הכדורגל הוא קהל אוהדים. הקיום הזה נשען על הדיאלוג: זה הוא דיאלוג העונה להגדרה שמציע הברמאס, "פעילות קומוניקטיבית" (Habermas, 1987). ויש בו בדיאלוג הזה גם משהו מקרל מרקס ־ המשהו הזה הוא מתח מִבני בלתי מתכלה, שהדיאלוג בין השאר מסייע בהקלתו.
הדיאלוג הזה מתרחש בו–זמנית עם ההווה ועם העבר. יש בכדורגל יסוד חזק מאוד של נוסטלגיה. בית הספר של תום בראון, (Huges, 1990) הוא הראשון בסדרה של ספרים שמחזירים את הקורא–האוהד לאחור, אל הזמן הרומנטי, היציב בדרך כלל, של ילדותו. אל הרגעים שבהם רותק למשחק הזה. שנים רבות מאוחר יותר עורר ספרו של הורנבי קדחת המגרש (הורנבי, 1994) התרגשות רבה בקרב קוראים ממקומות שונים. כל אחד מהם יכול היה לדמיין את עצמו במקום גיבור הספר, שילדותו, נערותו ובגרותו התרחשו בצלו של משחק הכדורגל. אלבר קאמי מתענג על עברו כשוער של קבוצת הכדורגל באוניברסיטת אלג‘ריס במילים אלה: "היכן הייתי? אה כן, RUA. הייתי מרוצה מאוד, הדבר החשוב ביותר עבורי היה לשחק [...] וכך הייתי השוער של הקבוצה הזוטרה [...] לאחר הרבה שנים שבהן העולם העניק לי התנסויות רבות, כל מה שאני יודע בבטחה על הטווח הארוך, על מוסר וחובות האדם, אני חייב לספורט" (Camus, 1997).
הדיאלוג העמוס ברגשות מתבקש ומתאפשר משום שהכדורגל הוא משחק רציונלי– אינסטרומנטלי: יש לו כללים ברורים המכוונים להשגתה של מטרה קבועה. בכל מקום בעולם משחקים על פי כללים אלה. דווקא השגרה הזו והדקדקנות בניהול המשחק והמטרה שלעולם אינה משתנה, הם שמספקים רקע רחב וקבוע לדיאלוג שיש לו שפה אחת ודברים אחדים. לתרבות הכדורגל יש גרעין יציב הנתמך על ידי שפתו של הכדורגל, המוכרת לכל אוהד, יהא מקומו על כדור הארץ אשר יהא. עם זאת, גם צורתו הגרעינית של הדיאלוג היא גמישה, על–מקומית וכפי הנראה, גם על–זמנית. משחק הכדורגל הפך לתיאטרון שנמחקו בו הגבולות המפרידים בין הצופים לבמה (מגרש). בזמן המשחק עצמו מתנהל דיאלוג בין האוהדים לשחקנים ולמאמן. הדיאלוג הזה נמשך גם לאחר שהסתיים המשחק. גם כאשר התמסחר הכדורגל, עבר לידי בעלים פרטיים והפך לתאגיד עסקי, האוהדים המשיכו להתייחס אליו כאל "שלהם", והדיאלוג הזה נסב בין השאר על סימון גבולות, על קביעת קווי ההפרדה בין האוהדים לבעלים, או מחיקתם.
הדיאלוג הוא המאפיין הייחודי של משחק הכדורגל. זה דיאלוג פתוח ־ כל אוהד יכול להשתתף בו בלי לבקש רשות דיבור. הדיאלוג מתרחש בתוך ערבוב זמנים: עבר והווה ואף העתיד משמשים בו לסירוגין. הוא מתרחש בכמה מישורים: במילולי, בסימבולי ובגופני. זה דיאלוג שבו האוהד מדבר עם מועדון הכדורגל, המסמל את האלטר–אגו שלו. דיאלוג זה הוא בסיס החוויה המעצבת של אוהד הכדורגל. בדיאלוג הזה טמונים כל רכיבי נוסחת הקסם של הכדורגל: חוויית קרנבל, ריגוש אקסטטי, עוגן יציב של הזדהות והפקה של עונג מן הסוג הכי מספק ומרווה.
"נוסחת הקסם" של הכדורגל היא אחד המפתחות המבארים את התנהגותם של האוהדים. כפי שנראה בהמשך, לאהדת הכדורגל ישנם עוד כמה הסברים, הקשורים במצב מעמדי, מצב מגדרי, תרבות עממית, צרכים פסיכולוגיים ועוד. ברם יש לכדורגל ייחוד המתגלם ביכולתו לקסום להמונים. אין להבין את התנהגותם של ההמונים הללו ההופכים ל"אוהדים", בלי להכיר בקיומה של ה"מטפיזיקה": הכדורגל הוא הרבה יותר ממשחק.

אוהדים: תמונת מחזור עכשווית
אוהד כדורגל הוא מי שהמשחק הזה מהווה עבורו "מרכז חיים". מי שהמשחק הזה מדליק ומלבה את רגשותיו. מי שסדר היום שלו, או נכון יותר, סדר השבוע שלו וסדר השנה שלו, נקבעים בהתאם ללוח משחקי הליגה של מועדונו. אוהד כדורגל הוא מי שמכנה התקשורת האנגלית כ"אוכל, שותה וישן כדורגל". המחקר אודות אורחו ורבעו של האוהד מצביע על כך שהקשב והדיבור שלו מכוונים אל המשחק. הוא קשוב לתקשורת העוסקת בכדורגל לגווניה השונים, הוא נוטה להעלות את הכדורגל למרכז השיחה, הוא נוטה להתרועע עם אוהדים אחרים גם בחולין, קרי מחוץ לזמן המשחק. ברפרטואר הרגשות שלו יש מקום רב לרגש המבטא את זיקתו למשחק הזה. טעמו האסתטי מושפע מזיקתו לקבוצת הכדורגל שלו: הוא נוטה לבחור בצבעים שלה ולהימנע מצבעים הנקשרים עם הקבוצה הלא אהודה עליו. אם לקבוצתו האהודה מיוחסת זיקה פוליטית מסוימת או זיקה אתנית (למשל, בארסה הקטלנית, סלטיק הקתולית, בני סכנין הערבית), הדבר משפיע על בחירתו. למעשה הבחירה בקבוצה מסוימת, שכפי שיובהר להלן אינה חופשית, נולדים עמה, היא עשויה לנבוע ממצב שיוכי–קטגורי מסוים: מוצא עדתי, מוצא לאומי, השקפה פוליטית וכדומה. הנטייה הברורה של האוהד "להתמזג" עם קבוצתו ולהתייחס אליה כאל "הורה" (לשנוא ולאהוב אותה בו–זמנית), היא ההתנהגות הטבעית והצפויה ביותר: קבוצת הכדורגל היא בחזקת "האני האחר" (האלטר–אגו) של האוהד. לעתים האלטר–אגו מתעלל באוהד, למשל, כאשר קבוצת הכדורגל שלו מובסת שוב ושוב על ידי יריביה. פעמים אחרות הוא גורם לו הנאה צרופה. בשפל ובגאות האלטר–אגו הזה "גוזל" מן האוהד את האוטונומיה שלו.
אוהד כדורגל הוא מי שרוח הקרנבל מפעמת בו, מי שמחפש ומוצא ריגושים במשחק הזה, מי שההזדהות עם קבוצתו היא רכיב דומיננטי בפרופיל הזהות שלו, מי שמקיים דיאלוג מתמשך עם המשחק הזה, כלומר, עם קבוצתו האהודה (Smith, 1993). ניתן לסכם את כל האמור לעיל במשפט הבא: אוהד כדורגל הוא מי שממלא בקירוב "שני תנאים": הראשון ־ חייו של האוהד סובבים סביב המשחק הזה, השני ־ תוצאת המשחק חשובה ומשמעותית עבורו.
לא במקרה הודגש ה"בקירוב" במשפט האחרון. כיוון שתיאור מדויק יותר של אוהדי כדורגל בימינו ניתן לשרטט באמצעות דימוי של סולם בעל כמה שלבים. בראשו של הסולם הזה נמצא האוהד שהספרות מכנה אותו "פאנאט" (שמשמעותו מתורגמת כ"אוהב נלהב"). זהו אוהד חם (להבדיל, אגב, מן החוליגן), שזיקתו לקבוצה עולה על כל זיקותיו האחרות - לעתים גם זיקתו למשפחתו. עבור האוהד הפאנאט קבוצת הכדורגל היא "מרכז החיים" כפשוטו. בקצה התחתון של הסולם נמצא האוהד הפושר, המתעניין, אך קר ביחס לקודם. קבוצת הכדורגל נמצאת אמנם בטווח ראייתו אך לא במרכז חייו, היא נמנית עם הזיקות החשובות (משפחה, חברים, עבודה) שהוא מקיים עם סביבתו. בין שני הקצוות ניתן לזהות תת–טיפוסים של אוהדים (Wan et al., 2001) שעוצמת זיקתם לקבוצה האהודה קובעת את מקומם על הסולם הזה. יש חשיבות רבה להבחנה הפנימית בין האוהדים או לחלופין לחלוקתם לתת–טיפוסים (להלן). חלוקה זו מבטאת דרגות שונות של אהדה וממנה ניתן לעמוד ולו גם ברמז, על האופנים שבהם נוצרת ונשמרת אהדה לקבוצה, על עולם התוכן של אוהד הכדורגל וההקשרים החברתיים שלו, ועל דפוסי התנהגותו החזויים. ברם, מעבר לחלוקה הפנימית של "האוהדים" ניתן להצביע על כמה מאפיינים המבדילים בינם לבין "כל השאר", כל יתר האנושות שאינה מתעניינת במשחק הזה, למעט ברגעים הירואיים במיוחד: כמו למשל משחקי הנבחרת הלאומית, או ברגעים של פסטיבל, המגולמים היטב במשחקי גביע העולם (Rowe, 1999) כאשר רגשות לאומיים מתערבלים באסתטיקה של המשחק, ומשודרים מכל מסך טלוויזיה על פני הגלובוס.
מדיום הטלוויזיה, שעמד מהר על היתרונות שהוא יכול להפיק מן הכדורגל, שינה באופן כמעט דרמתי את מעמדו של המשחק ואת דמותו של קהל האוהדים. אי אפשר להתעלם מדמות אוהד הכדורגל בתקשורת, בעיקר כאשר מצלמת הטלוויזיה עוקבת אחריו בשקיקה (Rowe, 1999; Whannel, 1992). הדמות ־ או ליתר דיוק הסטריאוטיפ ־ הנשקפת מן המסך לרוב אינה מחמיאה, בלשון המעטה. יותר ויותר ניכרים בה פניו של האוהד הרתחן, האגרסיבי, הביריון, המכוער, או בקיצור ־ החוליגן, שהספרות הרלוונטית עוסקת בו לעתים קרובות מסיבות אחרות לגמרי (Dunning, et al., 2002; Jankins, 1992). יש מקום לשער כי הדימוי הזה, הנרשם בתודעת הקהל של מי שאינם אוהדי כדורגל, נובע מהאופן שבו אמצעי התקשורת מעצבים אותו ומבליטים אותו. ברגעים מסוימים אכן התקשורת אשמה, כי היא זו שבוחרת מה לחשוף ומה להצניע. הנטייה התקשורתית לבחור את הגירוי הבולט יותר, כמו למשל, התנהגות אלימה של קבוצת אוהדים, מונחית על ידי יצריה של הטלוויזיה המסחרית. בקפיטליזם כמו בקפיטליזם: מה שמביא יותר צופים למסך מביא גם יותר ממון לבעלי הרשתות.
יש לדימוי הזה על מה להיסמך: יש אמת בהנחה שקהל אוהדי הכדורגל שונה למשל מקהל מאזיני הקונצרטים. הראשון מורכב בעיקר מגברים, מן המעמדות הנמוכים, לעתים קרובות ניתן לקשר אותו למוצא אתני–מעמדי מסוים. הקהל הזה מורכב גם מפלח גדול של צעירים, ומגרעין קשה של "אוהדים חמים" ההולכים אחר קבוצתם לכל מקום ומייצרים אווירה מיוחדת במינה. קהל אוהדי הכדורגל שונה מקהלים של אירועי תרבות אחרים (De Nadis et al., 1995). הוא מיוחד בעיקר בכך שהוא מנהל דיאלוג רעשני עם המשחק בזמן התנהלותו. הוא מגיב לאירועים בזמן אמת. דיאלוג כזה נחוץ ואפשרי כי הוא חלק בלתי נפרד מן החוויה (בכך דומה הכדורגל לקונצרט רוק, למשל). ברם, כיוון שהדיאלוג הזה מתרחש בשדה הפתוח ־ בתחום הרשאה ־ הוא נוטה לעתים לחרוג גם מגבולות ההרשאה המקובלים. מכל מקום, כדורגל הוא משחק שאי אפשר להישאר אדיש כלפיו. ניתן, אם כן, להציע ולומר כי הכדורגל מתנהל באופן שלא ניתן להתעלם ממנו, הוא חלק מרעש הרקע של תרבות זמננו.
אלא שדווקא ההתמסחרות של הכדורגל הניעה מהלך שהביא לשינוי בדימוי הזה. ההתמסחרות אילצה את בעלי המועדונים להרחיב את מעגל האוהדים. כניסת הטלוויזיה לזירה, תרתי משמע, שינתה את מה שבורדייה (2005) מכנה "שדה". הנוסחה הייתה ונשארה פשוטה: יותר צופים במגרשים, ובעיקר בעד מסכי הטלוויזיה, מפיקים יותר רווחים לבעלי רשתות התקשורת ולמועדוני הכדורגל. ברם, הדימוי הנפוץ של קהל אוהדים מיליטנטי מהווה איום של ממש על הפעלתה של הנוסחה הזו. בשנות השמונים המאוחרות החל להסתמן שינוי במדיניות השלטונות הבריטיים: כאשר התגברה האלימות באצטדיוני הכדורגל בבריטניה ובמיוחד כאשר היא גלשה אל מחוץ למגרשים, התערבה הממשלה הבריטית בראשותה של מרגרט תאצ‘ר באמצעות חקיקה, הגברת הפיקוח המשטרתי במגרשים, ואפילו ניסיון כושל לסנן את הנכנסים לאצטדיונים (Blake, 1996). בדרך אחרת מאוד מקודמתה, ממשלת הליבור של טוני בלייר נקטה מדיניות של תמיכה וסיוע בכוונה לחזק את ארגוני האוהדים.
המדיניות שנקטו הממשלות באנגליה גרמה לשינוי של ממש בדמוגרפיה של קהל אוהדי הכדורגל. ישומו של דו"ח טילור - הדו"ח שנשא את שמו של מי שעמד בראש הוועדה שבחנה את הסיבות לאלימות במגרשים והמליצה על כמה דרכים לתיקון המצב (King, 1998) - נגע בעיקר לשינוי פיזי באופן הצפייה במגרשים: יציעי העמידה הצפופים בוטלו ובמקומם הוקמו יציעי ישיבה, מקצתם למשפחות בלבד. מחירי הכרטיסים האמירו, וחלק מהקהל הפרולטארי, המהווה עד היום את עיקר הגייסות של האוהדים החמים–פאנאטים, נאלץ להדיר את רגליו מן המגרשים. יותר ויותר מבני המעמדות הבינוניים הצטרפו אל אוהדי הכדורגל באצטדיונים. קהל אוהדי הכדורגל באנגליה שינה את פניו במידה מסוימת וברורה: אף שעדיין שולטים בו בני המעמדות הנמוכים, אין להם כבר מונופול. יתרה מזאת, גם שיעור הנשים הצופות במגרשים עלה, ובכך תם המונופול הגברי - אך לא הדומיננטיות - בכדורגל האנגלי.
הקווים המשותפים לאוהדי משחק הכדורגל בעולם כולו עדיין קיימים כבעבר. ברם, בעקבות השינויים שחלו בארגון המשחק ובדרכי השתתפותו, חלו שינויים בדפוסי האהדה לו. עם גורמי השינוי ־ ובראשם ־ יש למנות את ההתמסחרות של הכדורגל: את הפיכת המועדונים לתאגידים עסקיים ואת הפיכת השחקנים לסחורות הנרכשות בשוק על פי ערך החליפין שלהן (בן פורת, 2002; Guttmann, 1986). נושא זה שכבר הוזכר קודם לכן, ראוי להדגשה: המהפך הכלכלי שעבר הכדורגל אילץ גם שינויים בדרכי האהדה של המשחק. כפי שיפורט להלן המהפך הזה גרם לפירוק המסה של אוהדי הכדורגל לקבוצות משנה. גם לטלוויזיה ־ או ליתר דיוק, לבעליה ־ השפעה רבה על השינוי בהרכב הצופים במשחקי הכדורגל ובדפוסי הצפייה בו (Boyle & Haynes, 2000). שידורי הטלוויזיה קרבו את הצפייה אל המשחק: הצפייה בעד המסך נעשית דומה מבחינת התנהגות הצופים לזו המתרחשת באצטדיון ממש. גם הצופים בבית מקיימים טקסי צפייה: גם הם מנהלים דיאלוג עם המשחק (Eastman & Riggs, 1994). אבל, הם מקבלים תמונה וקול באמצעות תיווך, הם רואים את מה שהמצלמה רוצה להראות, הם שומעים את מה שהפרשנים מתארים להם. מבחינתם, היושבים בסלון ביתם, גבולות המסך הם גם גבולות המשחק. לצופים אלה יש לפחות יתרון אחד על פני החווים את המשחק באצטדיון, הם יכולים לצפות בהקרנה חוזרת של אירועי המשחק כמעט מיד לאחר ההתרחשות האמיתית ולהרגיש כאילו הם בסוד המשחק (Sandvoss, 2003).
שינוי נוסף שחל בדפוסי האהדה של אוהדי הכדורגל האנגלים, אך השפיע גם על אוהדי כדורגל במדינות אחרות באירופה (ובמידה מסוימת גם על אוהדים במדינות שמחוצה לה), נובע מן האירופיזציה של הכדורגל. מסיבות מסוימות, בעיקר בשל העובדה שהכדורגל האירופי עשיר ביחס לכדורגל מיבשות אחרות, נעשו המפעלים של ההתאחדות האירופית לכדורגל (אופ"א), המיועדים לקבוצות שזכו באליפויות של מדינותיהם (הצ'מפיונס ליג), או לאלה שזכו בתחרויות גביע המדינה במקומותיהם (גביע אופ"א), לאירועים בולטים וחשובים שזוכים לחשיפה ולמימון רב במיוחד. עכשיו מוצא עצמו האוהד גם כמי שנוסע למרחקים, ל"מגלה" מדינות וקבוצות כדורגל, למתרועע עם קהלים שלא הכיר מקרוב מעולם (King, 2003). מרחב ההתייחסות שלו גדל, אירופה כולה נעשתה למגרש הכדורגל שלו. סדר היום שלו וכלכלת הכדורגל שלו השתנו: נסיעות למשחקי החוץ של הקבוצה הפכו לטיסות או לחציית הים. המחיר בכסף של אהדת הקבוצה עלה פלאים. גם אלבום היריבים השתנה: מה שהוגבל בעבר לתחום המולדת (למשל, כל קבוצות הליגה העליונה באנגליה), התרחב והפך לכל הקבוצות המשתתפות באירועים של ההתאגדות האירופית. גם מנעד הציפיות השתנה: בעבר ציפה האוהד שקבוצתו תהיה אלופה, או תזכה בגביע. אלו היו שתי הפסגות שלהן שאף. בהווה הוא מצפה כי קבוצתו (גם) תשתתף ותגיע להישגים באחד מן המפעלים של אופ"א. מבחינתו, יש בכך יוקרה לקבוצה ולאגו שלו כאוהד. ההתמסחרות, ובעיקר הטלוויזיה, אכן שינתה את "עולם ההתייחסות" של אוהדי הכדורגל.
ההתמסחרות של הכדורגל מקרינה גם על הציפיות ועל התגובות של האוהד. התרחבות עולם הכדורגל של המועדון המסוים, קרי הרחבת מספר המשחקים והאירועים בהם משתתפת קבוצה מקצוענית במשך העונה, החלישה את תחושת השליטה של האוהדים והקשתה על בניית מערך ציפיות. אף שמשחק הכדורגל בנוי על אי–ודאות באשר לתוצאה, יכול היה בעבר כל אוהד להכין לעצמו "טבלת הסתברויות", ולחוות מעין תחושה של ההשתתפות ושליטה במשחק. כיום התבלבלה לו הטבלה הזו. עונת המשחקים עשויה להתחיל במפגשים עם קבוצות זרות שהוגרלו לשחק כנגד קבוצתו, ושלעתים אין לו מידע אודותיהן. עכשיו הוא צריך לארגן מחדש את רגשותיו וממילא את ציפיותיו. היחס אל קבוצתו בהווה דורש השקעה של יותר רגש מבעבר, יש לתגבר את המלאי הרגשי כי מספר היריבות עלה.
קהל אוהדי הכדורגל בשלהי המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת שונה באופן הנראה היטב לעין מקהל האוהדים בעבר. השינוי הזה מתרחש כמעט בו–זמנית בשני מישורים: במישור החיצוני, היכן שהצטרפותם של אוהדים חדשים יצרה קטגוריות צפייה חדשות, ובמישור הפנימי, היכן שבעקבות ההתרחשויות החיצוניות מתארגנת חלוקה מחדש של אוהדי הכדורגל.

טיפולוגיה של אוהדי הכדורגל
החוקר הבריטי גיליאנוטי (Giulianotti, 2002) מציע טיפולוגיה של אוהדי כדורגל הנסמכת על מה שניתן לכנות כאן "טווח הזדמנויות היסטורי" (historical realm of opportunities), כלומר על ההתרחשויות הפוליטיות, הכלכליות והתרבותיות העכשוויות. בעשורים האחרונים של המאה העשרים, מעריך גיוליאנוטי, חלה תמורה מרחיקת לכת בכדורגל: הוא התמסחר ועל כן התנהגותו נקבעת ראש לכל על ידי ערך החליפין שלו בשוק. המועדונים, יש לשוב ולציין, נעשו דומים יותר ויותר לתאגידים עסקיים. את המשמעות המעשית של התמורות הללו יכול כל אוהד וגם סתם מתבונן מבחוץ, לזהות בלי מאמץ: דרכי הניהול של המועדונים השתנו, התנהגותם של השחקנים השתנתה, ובכמה היבטים נצפים לעין, השתנו גם היחסים שבין האוהדים לבין עצמם ובינם לבין מועדונם/קבוצתם. אחד השינויים הבולטים ביחסים אלו, הוא הנטייה מצד ההנהלות להתייחס לאוהד כאל צרכן ובו–בזמן, המאמץ של האוהדים לשמור על הסטטוס הישן של אוהד, של מי שקבוצה היא "שלו". צד אחד מושך לכיוון אחד, הצד האחר מושך לכיוון שני. היחסים שבין האוהדים להנהלות הקבוצות נטענו במתח ובפרצי רגשות.
התמורה הזו לא החלה בזמן האחרון. שורשיה נעוצים בשלהי המאה התשע–עשרה בבריטניה - ההתמקצעות של הכדורגל החלה כבר שם בשלהי המאה הזו. אבל בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, התמורה הזו הייתה לעמוקה ודומיננטית בכל מקום, למעט מועדונים בספרד ובדרום אמריקה, שם הבעלות והפיקוח על המועדון הייתה בידי החברים (socio) בעלי המניות. בעצם, ליגות מקצועניות, קרי מסחריות, ניתן למצוא כיום כמעט בכל מקום (Dobson & Goddard, 2001; Morrow, 2003; Murray, 1998; Szymanaki & Kuypers, 2000). סביב הליגות המקצועניות הללו מתרחש עולם כדורגל, שהאוהדים הם קהל הצרכנים והיצרנים שלו בו–זמנית. ההתמסחרות עשתה )גם( טוב לקהל האוהדים: התמורה שתלתה את הארגון והצורה של משחק הכדורגל (לא את תוכנו וכלליו) בגורמי השוק הביאה לכך שאוהדי הכדורגל זכו להשפעה שלא ציפו לה בעבר: העמדת קיומו של המשחק על גורמי השוק עשתה אותו תלוי בצרכנים: אלה שירכשו כרטיסים ומזכרות בחנות המועדון, ואלה שיצפו בו בטלוויזיה, יעצימו את הרייטינג, וזה ימשוך את עיניהם ואת הונם של המפרסמים. על סמך קריאת ההווה של הכדורגל, מציע גיליאנוטי מודל העשוי מארבעה טיפוסים אידיאליים, המשקפים את דרכי הזדהותם של אוהדי כדורגל עם מועדוני הכדורגל המקצועני.
נקודת המוצא של גיליאנוטי למיון אוהדי הכדורגל היא סוג ההזדהות שלהם עם המועדון המסוים. המיון עצמו מתבצע באמצעות שני צירים ־ ניגודים בינאריים: קר מול חם, ומסורתי מול צרכני. החצייה של שני צירים אלה (אנכי ואופקי) מפיקה ארבעה תאי מיון, שהם למעשה ארבעה "תת–טיפוסים אידיאלים".
הניגוד האופקי: מסורתי מול צרכני ־ בוחן את בסיס ההשקעה של האוהד במועדון המסוים: אוהד מסורתי הוא זה שהזדהותו עם המועדון ארוכה יותר, מקומית יותר ואינה תלויה בדבר, בעוד שהזדהותו של האוהד הצרכני עם המועדון היא הפכפכה, נשענת על מרכזיות השוק ומשתקפת בצריכת המוצרים שהמועדון מציע לאוהדיו, כולל המשחקים עצמם. ניתן לומר, כי השוני הוא אכן בבסיס ההשקעה: אצל האוהד המסורתי מדובר בהזדהות בעוד שאצל האוהד הצרכני מדובר בצריכה.
הניגוד האנכי: קר מול חם - בוחן את הדרגה שבה המועדון הוא גורם מרכזי בעיצוב העצמי של האוהד. מרכזיות חמה מתגלמת בהזדהות וסולידריות מקיפה עם המועדון. מרכזיות קרה מגלמת את ההיפך מזה. הניגוד הזה, המתרחש על רקע של תפיסת הכדורגל (המועדון) כ"מרכז החיים", מעמיד אמנם את הניגוד על קצוות של רצף, אך למעשה מדובר בשוני של איכות.
מיון זה מעמיד ארבעה טיפוסים של אוהדים, שגיליאנוטי כינה אותם בשמות הבאים: א. תומכים; אוהדים מסורתיים חמים (supporters). ב. מלווים; אוהדים מסורתיים קרים (followers); ג. אוהדים; צופים–צרכנים חמים (fans); ד. צופים–צרכנים קרים (flaneurs).
התומכים - אוהדים מסורתיים חמים הם אלה המשקיעים השקעה רגשית רבה וארוכת טווח במועדון. הרציונאל העומד מאחרי התנהגות הטיפוס הזה היא סולידריות אישית מוצקה עם המועדון. היחס למועדון הוא הקובע: שחקנים באים ושחקנים הולכים אך המגרש של המועדון הוא הבית, הוא ה"מקום" אליו קשור האוהד בקשר רגשי עמוק, והאוהדים האחרים של המועדון הם מושא הסולידריות שלו. התמיכה במועדון, קרי נוכחות פעילה במשחקי הבית, היא שגרה המנהלת את סדר יומו של האוהד. האוהד המסורתי החם קשור בעבותות למועדון: ההיסטוריה של המועדון, הסולידריות עם תומכים אחרים ועוד, יוצרים תת–תרבות המייחדת את הטיפוס הזה של צופים.
המלווים - אוהדים מסורתיים קרים. טיפוס זה של אוהד מגלה עניין במועדון, בשחקנים ובהנהלות שהוא בוחר. ההזדהותו שלו עם המועדון והקהילה הסובבת אותו נעשית באמצעות גורם מתווך, במיוחד באמצעות מדיום קר כמו התקשורת האלקטרונית. האוהד מן הטיפוס הזה עשוי לבחור בסולידריות חלקית או "מלאה" עם מועדון הכדורגל בהתאם לתנאי מצב מסוימים. כך למשל, הסולידריות שלו עם המועדון המסוים עשויה להיות חלקית משום שהיא מתווכת על ידי גורם מתווך (למשל, תמיכה בלאציו האיטלקית בגלל תת–תרבות פשיסטית, או בסט. פאולי הגרמנית בגלל תת–תרבות שמאלית–אנרכית, תמיכה בבארסה הקטלנית מסיבות אתנו–לאומיות). לחילופין, הסולידרית עשויה להיות מלאה בגלל יחסים קרובים וישירים עם אוהדים חמים אחרים של המועדון. הסולידריות המלאה הזו נשענת לעתים קרובות על "הקהילה המדומיינת" של האוהד, למשל, אוהדי מנצ'סטר יונייטד המפוזרים בעולם, או מיעוטים אתניים (המהגרים התורכים בגרמניה) התומכים בקבוצות מארץ המוצא שלהם גם אם המשחק נערך בינן לבין קבוצה מקומית, קרי מארץ היעד. סולידריות מלאה וסולידריות חלקית נשענות על יחסי חליפין סימבוליים בין האוהד למועדון: המועדון מייצג עבורו ערכים רחבים יותר מן המשחק עצמו, ומידת העניין או הצורך שיש לאוהד בערכים הללו היא אשר קובעת את עומק הסולידריות עם המועדון. לא אחת פוזל האוהד מן הטיפוס הזה גם למועדונים אחרים. בשורה התחתונה, היחס שלו למועדון הוא אינסטרומנטלי ובדרך כלל מרוחק.
אוהדים - צופים–צרכנים חמים. זה הטיפוס המודרני של אוהד מועדון הכדורגל, היחס שלו לשחקנים כאל סלבריטאים. האוהד יכול לחוש אליהם קרבה (לדבר עליהם, לרכוש את תמונותיהם, אפילו לקרוא לילדיו בשמם), אך למעשה, בדומה ליחסים עם סלבריטאים, יחסיו גם כאן אינם, בדרך כלל, יחסים של הדדיות, בשל הסיבה הפשוטה שהם רחוקים ממנו פיזית: הם גרים במקום אחר, מתרועעים עם אנשים מסטטוס סוציו–אקונומי אחר, וכולי. הריחוק הזה "נקטע" אך למשך זמן המשחק: זה הזמן שבו האוהדים יכולים לקיים דיאלוג, פנים אל פנים כמעט, עם השחקנים. מגע ישיר או כמעט ישיר עם השחקנים אפשרי באמצעות ראיונות בתקשורת, חתימת אוטוגרפים ופעילות מתוקשרת של שחקני כדורגל למען הקהילה, למשל, ביקור ילדים המאושפזים בבית החולים. ברם, כל אלו נועדו בסמוי או בגלוי לחזק את מצב השוק של המועדון והשחקנים. האוהד מטיפוס זה יודע זאת ומשלים עם המצב.
ההזדהות של האוהד הזה עם המועדון היא חמה, היא נשענת על תחושת האינטימיות מצדו שלו. ברם בהשוואה לטיפוס הראשון ־ אוהד–תומך חם ־ ביחסים שלו עם הקבוצה יש ממד ברור של שמירת מרחק. יחסים אלה מתבססים על מרכזיות השוק: האוהד צורך את המוצרים הנמכרים בחנות הקבוצה. הוא רוכש מניות של המועדון, או מעלה לו תרומה. האוהד מן הטיפוס הזה עשוי לגלות סולידריות חלקית או מלאה, בהתאם לאופן שבו התנהגותו הצרכנית (רכישת מוצרים וכו’) מכוונת כדי להעצים את התמיכה שלו במועדון (נוכחות ביציע כשהוא לובש את חולצת המועדון). סולידריות חלקית מתגלמת בפעילות הנעשית ממרחק, כמו רכישת סמלי הקבוצה על ידי אוהד שמקום מגוריו רחוק מאוד ממקום המועדון ורכישת סמליו היא ביטוי לאהדה. שינויים בתנאים מסוימים בשוק הכלכלי, כמו למשל, מכירת שחקנים של המועדון ורכישת אחרים, משפיעים יותר מכל על אופן התנהגותו של האוהד הזה. בכל מצב, הוא בראש ובראשונה ־ צרכן.
צופים–צרכנים קרים (פלנאר). הפלנאר (flaneur) (הולך בטל, מרפרף) הוא צרכן קר. זהותו כצופה נשענת על יחסי שוק וירטואליים, בלתי אישיים ־ בעיקר באמצעות התקשורת הקרה של הטלוויזיה והאינטרנט. גיליאנוטי גוזר את הטיפוס הזה מעבודותיהם של בודליאר (Baudelair), של זימל (Simmal) וולטר בנימין (Benjamin). במקורות ההם מדובר בנווד עירוני, בהולך בטל, בגבר בורגני במלוא בגרותו, המרפרף "מעל" לעיר הגדולה, נוגע למחצה בקהליה השונים. הפלנאר מצויד בהון תרבותי–השכלתי וגם כלכלי המעורר את האינטרס שלו בהתנסויות קוסמופוליטיות. הפלאנר כצופה כדורגל הוא לרוב גבר בורגני, הנמצא ברדיפה (גם) אחר התנסויות מגוונות בכדורגל, כי זה באופנה. אבל הוא מאמץ גישה של ניתוק–ריחוק ממועדון הכדורגל המסוים. הטלוויזיה והאינטרנט הם זירת הכדורגל שלו. הסולידריות שלו עם אוהדים אחרים היא חלקית, היא מתחזקת במידת–מה ברגעים מסוימים בהם הכדורגל הוא אירוע בין–לאומי, כמו למשל בזמן משחקי גביע העולם (המונדיאל). "כפלנאר כדורגל אמיתי/נכון, הצרכן הקר שייך רק לקהילה וירטואלית של המשוטטים להנאתם, ומתבוננים במועדוני הכדורגל כבחלונות ראווה" (Giulianotti, 2002, p. 39).
ארבעת הטיפוסים הללו שונים זה מזה ביחסם למשחק, למועדון, לשחקנים, לקהל האוהדים עצמו, לעוצמת השקעת הרגשות, להתמסחרות של הכדורגל ולכל הנובע ממנה, כמו למשל, לנזילות של שחקנים העוברים ממועדון למועדון עוד בטרם שנסתיימה העונה, ועוד. מכל אלה בוחר גיליאנוטי להדגיש שני מאפיינים מבחינים של אוהד כדורגל בן הזמן הזה: הראשון, המוטיבציה המסוימת העומדת מאחורי הזיקה למועדון הכדורגל המסוים. השני, אופני ההזדהות עם ה"מקום", קרי המועדון המסוים ועם סביבתו הקרובה שהיא למעשה שאר האוהדים של המועדון.
חולשתה של טיפולוגיה ידועה: עיקר כוחה בתיאור, אין לה הכוח לייצר הסבר. אבל מבחינתנו כאן, הטיפולוגיה שמציע גיליאנוטי מתקבלת בברכה. ראשית, משום שהיא מקרבת את הדיון אל המציאות של הכדורגל של ימינו, שמסיבות ידועות מורכבת היום יותר מאשר בעבר: קהל אוהדי הכדורגל, מעבר לגבולות של מקום ולאום, אינו עשוי מקשה אחת. אירועים כלכליים, פוליטיים ותרבותיים, כמו התעצמות הקפיטליזם, השפיעו גם על הרכבו של קהל זה, כמו גם על התנהגותו. כך, ההתמסחרות של הכדורגל והקוסמופוליטיות שלו (הגלובליזציה), המתבטאת בניעות של שחקנים ושל ממון, התרחבות האהדה מעבר למקום המסוים ויצירת קהילות מדומיינות ואירועים על–לאומיים, מאלצות להגדיר מחדש את קהל אוהדיו. הטיפוס של הפלאנר ־ ולו רק בגלל שיחסית הוא מצויד בהון כלכלי ־ הוא קהל יעד מועדף על התקשורת האלקטרונית, אבל גם על בעלי המועדונים. קבוצות הנחשבות לכאלה שהאוהד המזדמן מוכן ללחוץ על השלט–רחוק כדי לצפות במשחקיהן, הן גם אלה שהספונסרים ובעלי רשתות הטלוויזיה חפצות ביקרן. שנית, הטיפולוגיה הזו מאפשרת לאבחן בקלות יחסית, כמעט א–פריורי, את האוהדים שרואיינו לצורך המחקר הזה. אוהדים אלה, כפי שעוד יובהר להלן, הם מן הטיפוס הראשון ־ אוהדים מסורתיים חמים, שמועדון הכדורגל הוא מרכז חייהם. בעצם הם נבחרו למחקר זה משום שהם כאלה.

כדורגל כתרבות של אוהדים
הכדורגל המסחרי ממוקם בתחום הכלכלי. בין שהוא רווחי ובין שלא, הוא מתנהל כפרויקט כלכלי. אבל, מבחינת היחסים שבינו לבין קהל האוהדים, כלומר, מבחינת צריכתו, הכדורגל הוא אירוע של תרבות. הוא כולל את שלושת הרכיבים של תוצר תרבותי: ייצור, טקסט וקהל (Crawford, 2004). מכך יוצא שלאירוע הזה יש דבר–מה משותף גם עם אירועי תרבות אחרים, כמו מוסיקה, תיאטרון, קולנוע ועוד (Blake, ). ברם, בשונה מאלה יש לכדורגל כאירוע תרבותי כמה מאפיינים ייחודיים, ששניים מהם ראויים לציון כאן: הראשון ־ אי הוודאות לגבי סיומו של האירוע. לתיאטרון, למוזיקה ולאירועים אחרים יש תסריט קבוע (טקסט מילולי, טקסט מוסיקלי) שמהלכו ואף סופו ידועים עוד בטרם החל האירוע המסוים. גם הפרשנות המוענקת לאירוע כפופה לסד של התסריט. לא כך לגבי הכדורגל, שיש לו ראשי פרקים (הטקסט של חוקי המשחק) אך אין לו מהלך קבוע, וסופו אינו ידוע מראש. סיומו של המשחק, קרי תוצאתו, נקבע בכל פעם מחדש "על המגרש". בדומה לענפי ספורט אחרים, אי–הוודאות לגבי תוצאת המשחק היא המאפיין חשוב ביותר של המשחק הזה. זה ייחודו. ההפתעה, היפוך תחזית התוצאה, המהפכים בזמן המשחק, "הכאוס", הם ממהותו של משחק הכדורגל. המאפיין השני של הכדורגל כאירוע תרבות ־ כפי שכבר צוין למעלה, קהל הכדורגל (אוהדיו) אינו רק הצרכן אלא גם היצרן הנוטל חלק פעיל ובלתי נפרד בייצורו של הטקסט של המשחק (Abercombei & Longhurst, 1988). אצטדיון, שחקנים ואוהדים מהווים משולש שאינו ניתן לפרוק, בלי לחבל באופן קריטי בטקסט עצמו. יש מעט מאוד אירועי תרבות שצרכניהם הם גם חלק מתהליך הייצור שלהם ובלעדיהם אין לו תקומה.
אלה הם, אם כן, בקליפת אגוז, ראשי הפרקים של תרבות הכדורגל. לתרבות זו השפעה ניכרת על דפוסי ההתנהגות של האוהדים: הרבה יותר על האוהדים המסורתיים החמים, פחות על האוהדים–הצרכנים הקרים, אך אין היא חוטאת לאמת של אף לא אחד מהם. יותר מכל אירוע אחר של תרבות יש לצופים–אוהדים השפעה על עיצוב הכדורגל כמופע של תרבות: דיאלוג בין האוהדים למשחק מתרחש, כאמור, לפני, במשך ולאחר המשחק: האוהדים הם שיוצרים ומלטשים את הטקסט של המשחק: במלל, בשירה, בסמלים ובתנועות גוף שמשמעותם ידועה ומעוררת תגובה. לעתים קרובות מובעת הערכה וביקורת בזמן אמת, על התנהלות המועדון או על המשחק המתרחש במגרש. הרבה יותר מכל קהל צופים באירועי תרבות אחרים, יכולים אוהדי הכדורגל לגרום לשינויים של ממש: להביא לכך ששחקנים מסוימים יועדפו על פני אחרים, לגרום לפיטורי מאמן, לגרום לשינויים בהנהלת המועדון, ולעתים אף להשפיע על בעלותו. למעט ענפי ספורט קבוצתיים מסוימים אחרים, אין כמעט אירוע אחר שביחס אליו טמונה עוצמה רגשית רבה כמו בכדורגל. העוצמה הרגשית הזו היא הגורם החשוב ביותר המשפיע על היווצרותה, קיומה והשתנותה של תרבות הכדורגל.
אבל תרבות זו אינה עומדת בפני עצמה. היא אינה בועה המנותקת מסביבתה. נהפוך הוא, תרבות הספורט בכלל ותרבות הכדורגל בפרט הן נגזרות של הקונטקסט שבו הן עוגנות (בן פורת, 2002; Gruneau, 1983; Hargreaves, 1995). האוהדים מביאים לאצטדיון ערכים, עמדות, אהבות ושנאות, שנרכשו מחוצה לו ושמקורם בהשתייכות מעמדית, אתנית, מגדרית, לאומית וכדומה. כמו שהכדורגל תלוי בסביבתו הרבה יותר משסביבתו תלויה בו, כך גם התנהגותו של האוהד, יותר משהיא משפיעה על מה שמתרחש מחוץ לאצטדיון, היא מושפעת ממנו.

תמורות
מאז ומעולם הושפע הכדורגל מן הקונטקסט הפוליטי–כלכלי–תרבותי שבו הוא עגן. במחצית השנייה של המאה העשרים, ובייחוד בשני העשורים האחרונים שלה, הסתמנו כמה תמורות בניהול הכדורגל, שהייתה להן השלכה על דמות האוהדים והתנהגותם. התמורה הבולטת והמשמעותית מכולן הייתה, כמובן, ההתמסחרות של המשחק, שבאה לביטוי בשני שינויים בולטים: הראשון, הפיכתם של המועדונים לתאגידים עסקיים. השני, הפיכתו של השחקן לסחורה הנמכרת בשוק על פי ערך החליפין שלה. "לפני ההתמסחרות של הכדורגל בשנות התשעים," כותב קינג, "האוהדים ראו עצמם לא כצרכנים, אלא כחברי המועדון שלהם, שבו הם תמכו באמצעות השתתפות פעילה [...] התמיכה האולטימטיבית במועדון נעשתה לא בדרך של מימון, אלא בנוכחות הקולנית השגרתית של האוהדים. מחיר הכרטיס היה תשלום תמיכה במוסד שהאוהד חבר בו [...] העלייה התלולה במחירי הכרטיס בשנות התשעים שינתה את מודל החברות באופן קיצוני. האוהדים כבר אינם חברים המשלמים בשמחה דמי חברות למועדון בו הם תומכים [...] הם נעשו לסתם צרכנים שאופן התמיכה שלהם הוא אך ורק במימון." (King, 1977, p. 171). להתמסחרות הייתה השפעה ברורה על דמותו של האוהד והתנהגותו: כללי "השוק החופשי" שיושמו לכדורגל גרמו לשינוי במעמד של צופים–אוהדים; מקצתם נעשו ללקוחות–צרכנים. המעבר הזה עלול לכרסם בעבותות הקשר המסורתיות בין אוהדים למועדונם: בדבקות הרגשית ובתחושת הזהות שחש האוהד אל מועדונו. יתרה מזאת, יש מי שחושד כי ההתמסחרות של הכדורגל היא ה"מקדונאליזציה" וה"דיסניזציה" שלו (Duke, 2002). נדמה כי לא היה כאן מקום לבחירה, "פורדיזם, התפשטות הפרוורים, וצריכה המונית מהווים את המשולש שבאמצעותו התחברו בחוזקה עד מהרה הטלוויזיה והכדורגל בחייהם היומיומיים של מיליוני צופים" (Sandvoss, 2003, p. 9). התמורה בהתנהגות האוהדים נכפתה עליהם כיוון שהכדורגל נאלץ לשנות את פניו: זמן המשחק נקבע על ידי הטלוויזיה, שעניינה הוא בעיקר בצופים שאינם במגרשים. מחירי הכרטיסים הועלו, ודחקו החוצה חלק מן האוהדים שנחשבו אמנם לנאמנים ביותר אך נמנו עם בעלי היכולות הכלכליות הנמוכות יותר. ישנן עדויות על נטישה באונס של אוהדים בריטים בעיקר בגלל האמרת מחירי הכרטיסים (Morrow, 2003). ברם, דווקא מבחינתם של ההתאחדות האנגלית לכדורגל ובעלי המועדונים, לא היה רע בנטישה הזו משום שהיא סייעה למאבק באלימות שפשתה במגרשים בשנות השמונים ובראשית שנות התשעים. נדמה היה להתאחדות ולבעלי המועדונים, כי את המושבים שנטשו ימלאו בני המעמד הבינוני, והאלימות תשכך. וכך אמנם היה.
אכן מתרחש מהפך מסוים בהרכב הדמוגרפי ובהתנהגות הצופים–האוהדים באצטדיונים בבריטניה (Giulianotti, 2002). ישנן עדויות על שינויים גם במקומות אחרים: באירופה, בדרום אמריקה ובאסיה. האפקט התרבותי המקומי המשיך להתקיים גם ביחס לכדורגל, שהוא כידוע משחק שכלליו זהים בכל מקום. למעשה תמיד היה שוני בולט בפרופיל האוהדים במדינות השונות. כך למשל, יש שוני בשיוך המעמדי של קהל הצופים בין הקהל השוודי והנורווגי לבין זה של אנגליה. קיים שוני בהרכב המגדרי של קהל האוהדים בין ספרד לאנגליה. ההתמסחרות, כך נקבע על ידי חוקרים והתקשורת, הניעה תהליכים מסוימים ששינו את אופי הקהל ואת התנהגותו, והניעה תהליכים של האחדה. הדמיון, כך נטען, בהתנהגות של אוהדים ממקומות שונים הולך ומתגבר (Silverston, 1994). ישנם חוקרים זהירים יותר, הטוענים כי בעקבות תהליך ההתמסחרות חל שינוי מסוים בהתנהגות הצופים–אוהדים, אך האוהדים האדוקים (המסורתיים–חמים) לא הושפעו מכך יתר על המידה, והם נשארו נאמנים לדרכי התקשרותם הראשונית עם הקבוצה (Malcolm et al., 2000). מכל מקום, טלוויזיית הלוויין והאינטרנט אפשרו את קיומה של "קהילת אוהדים ללא קרבה" (Bale, 2000). בשורה התחתונה, תהליכי הגלובליזציה לא פסחו גם על הכדורגל.
בולט במיוחד וראוי לתשומת לב הוא השינוי שחל ברדיוס האהדה. מסיבות ידועות, בייחוד החדירה האינטנסיבית ורחבת ההיקף של הטלוויזיה, עולמו של אוהד הכדורגל התרחב והצטמצם כאחד: הוא יכול לבחור לו קבוצה הנמצאת רחוק ממנו אלפי קילומטרים ולאמצה כאילו היא שלו, בנוסף לזו הקרובה, המקומית, שלה הוא נאמן כבר זמן רב. הסקרים והמחקרים החוקרים את אוהדי הכדורגל בעולם מצביעים על קיומם, בו–בזמן, של "נאמנה מקומית" ו"נאמנה רחוקה" ־ אהדה לקבוצה מקומית ואהדה לקבוצה שמעבר לים. כך למשל, כבר בראשית שנות התשעים נמצאו אוהדי כדורגל ישראלים, שהצהירו על קיומן של "אהובות" מעבר לים (Ben Porat, 2000). בשנים האחרונות הלכה וגברה התופעה של ריבוי נאמנויות: יותר ויותר ישראלים מתחברים לקבוצות באירופה ובדרום אמריקה ורואים עצמם כאוהדיהן. התקשורת המתוחכמת היא זו שמאפשרת קשרי עין ואוזן בזמן אמת עם "האהובה שמעבר לים".
גורם נוסף שהניע ריבוי נאמנויות הם המפעלים האירופיים, כמו "ליגת האלופות". אוהדים בריטים "נורמטיבים" גילו את אירופה כאשר הם התלוו לקבוצותיהם בדרכן למשחקים שם. המגע עם הקבוצות הזרות הרחיב את המנעד של האוהד: עד כה הוא הכיר את קבוצתו ואת מקומו, עכשיו הוא בא במגע של ממש עם קבוצות כדורגל שרק שמן היה מוכר לו, ולעתים גם שמן לא היה מוכר לו קודם לכן. קינג מצביע על המעבר של אהדת הכדורגל ממצב מוחלט של לוקליות (הליגה המקומית) לעל–לוקליות (הליגה האירופית), תוך דילוג על גבולות המדינה והאומה. האוהדים של מועדון הכדורגל מנצ'סטר יונייטד מתייחסים למועדונם כאל מועדון שאמנם משכנו בעיר מנצ'סטר אך מסגרת ההתייחסות שלו היא אירופה כולה. באמצעות אהדת קבוצת כדורגל המצטיינת במפעלים האירופיים גילו האוהדים האנגלים את הזהות המקומית שהיא בעצם על–לאומית, עד כדי העדפת מועדונם על פני נבחרתם. ב"אירופה החדשה" עומדת על הפרק מודעות פוסט–לאומית שהכדורגל הוא אחד ממאיציה. אוהדי הכדורגל הם בין הראשונים לגלות את המתכון החדש המורכב של זהות: האזור, האומה והעל–אומה (King, 2003). מסיבות המיוחדות לניהול הכדורגל באירופה - בעיקר מפעלי התאחדות הכדורגל האירופית (אופ"א) - האזור מתחבר לעל–אומה. "פסיקת בוסמן" שבמידה רבה הסירה את הגבולות הבין–מדינתיים באירופה עבור שחקנים, כאשר ביטלה את חסמי הניידות בין מועדוני כדורגל ממדינות שונות במסגרת האיחוד האירופי, הותירה רושם גם על התנהגות האוהדים - אירופה הפכה לזירת כדורגל רלוונטית מאוד גם עבורם.

אוהדים לא נורמטיבים
"מובן שכל אחד יודע מה הוא ‘אוהד’ (fan)", קובע הילס, "אוהד נתפס כבדרך כלל כ‘יחיד אובססיבי’: מישהו שיש לו אינטרס עז בקבוצה מסוימת, באנשים מפורסמים, בהופעה וכו’ [...] המונח אוהד מתחבר בדרך כלל לתרבות עממית" (Hills, 2002, p. 19). האוהד האובססיבי, האדוק, מכונה בדרך כלל פאנאט במובן הפוזיטיבי, לעתים אף השובבני, של המונח הזה. שיגיונות מסוימים נסלחים לו כיוון שאהדתו כה נלהבת עד שלעתים הוא חורג מגבולות הטעם הטוב, אך מתעשת ושב לחסות בתוכם. בסך הכול האוהד–הפאנאט אינו מזיק.
ברם "פאנאט", במובן המיוחס לו הן על ידי אוהדי הכדורגל והן על ידי ספרות המחקר, הוא מונח סימפטומטי: הוא מכיל שכבת התנהגות חבויה ־ קנאות אדוקה לקבוצתו ־ הנחשבת על ידי גורמים מסוימים להתנהגות סוטה בכוח: האוהדים הפאנאטים נתפסים כמסוכנים, לעתים כ"היסטרים" שיש להיזהר מהם. המונח פאנאט, שמשמעותו המילולית הפשוטה היא "קנאי", נעשה בפי האוהדים עצמם, אך ובעיקר בפי מי שאינם אוהדים, לקנאי שאין גבול לקנאותו. פאנאט זו בעצם סטיגמה ידועה ומוכרת, לפיה פאנאטים הם חוליגנים בכוח. תוך כדי קילוף דמות האוהד הפאנאט, נגלית שכבה שהופכת את הדימוי: מדימוי של אוהד נאמן אובססיבי וחביב, שחייו סובבים סביב משחק הכדורגל, לדימוי של חוליגן מטיל אימה, שיש לבערו מן הארץ. נוכחותם של חוליגנים במגרשים נעשתה בולטת, וגם מבחינה מספרית היא מייצגת מיעוט קטן של אוהדים, היא נתפסת כמאיימת על האוהדים הנורמטיבים ועל הכדורגל כאחד.
המחקר על תופעת החוליגניות בכדורגל מצביע על קיומו חוצה הגבולות של טיפוס החוליגן (Dunning et al., 2002): בראש ובראשונה הוא פאנאט במובן הסטריאוטיפי של המונח, אלא שהפעם לסטריאוטיפ יש על מה לסמוך. הפרופיל של החוליגן מורכב מן הרכיבים הבאים: גבר לבן, בדרך כלל צעיר יחסית, מן המעמדות הנמוכים, בעל אוריינטציה פוליטית (לא בהכרח סדורה) ימנית אנטי ליברלית, וכמו כן הוא נוטה להתייחס למין הנשי בזלזול ויוהרה. (Back et al., 1998; Finn, 1994) להתנהגותו של החוליגן יש דפוס שכיח פחות או יותר: הוא מתנהל בקבוצות, אוצר המילים שלו עמוס במונחים גזעניים ומיניים–גבריים, הגוף שלו הוא לוח מודעות ־ מכוסה בקעקועים, האלימות הפיזית היא התגובה המועדפת לכמעט כל מה שנתפס כגירוי.
פאנאטיות המתגלמת בחוליגניות היא חלק בלתי נפרד כנראה, מתופעת אהדת הכדורגל. מה שעשוי להעניק לה משנה עניין הוא הקשרה לגופים או אירועים פוליטיים. כי כאשר החוליגניות משתדכת עם פוליטיקה נוצר בסיס כוח. בסיס הכוח הזה עשוי, בתנאים מסוימים, לייצר מה שבדרך כלל אינו מצופה מאוהדי הכדורגל ־ להתנהג כאופוזיציה.

אוהדים כאופוזיציה
לא בכוונת מכוון יש לאוהדי כדורגל כוח: יש להם כוח משום שהם צרכנים (רוכשי כרטיסים ומותגי המועדון), והמועדונים זקוקים להם ככאלה. יש להם כוח משום שהם מאורגנים בחבורות תמיכה ועידוד. השחקנים מכירים ומוקירים את התמיכה הזו אך חוששים מפני גילויי איבה כלפיהם מצד האוהדים. יש לאוהדים כוח להביא לשינויים בניהול מועדון הכדורגל, לחץ מצדם עשוי לגרום למאמן להתפטר או לשחקן לפרוש. הכוח הזה, גם אם הוא מתבטא בתוקפנות מילולית ופיזית, נחשב כאינטגרטיבי: בדרך כלל הוא פועל בכיוון של שמירה, חיזוק ואף שיפור המצב הקיים. בכך מתפקדים האוהדים כגורם פונקציונלי ביחס למועדון הכדורגל. נראה גם כי בתנאים מסוימים, יש לאוהדים כוח (פוטנציאלי ובפועל) להתנגד. להתנגד לדרכי הניהול של המועדון, להפרטה שלו, להתמסחרות של המשחק. יתרה מזאת, הם עשויים לשלב את ההתנגדות הנקודתית הזו בגל גדול יותר של התנגדות פוליטית–אידיאולוגית–תרבותית (Fisk, 1989), שמתקיים מחוץ לאצטדיון, כמו למשל אוהדי מועדון הכדורגל בגלזגו סלטיק, העושים שימוש באהדתם כדי להביע את מחאתו של המיעוט הקתולי בסקוטלנד, או אוהדים באסקים בספרד, שמקשרים בין אהדתם לקבוצה המקומית לבין התנגדותם לשלטון המרכזי היושב במדריד.
הכוח שיש בידי האוהדים יכול אם כן לפעול בשני הכיוונים. לרוב נוטים האוהדים הנורמטיבים לצד האינטגרטיבי, לחיזוק השילוב של הכדורגל וסביבתו החברתית. בדרך כלל הכדורגל, על רכיביו השונים, אינו הולך נגד החברה הסובבת אותו, אלא נוטה להשתלב במאפייניה הראשיים. ההתמסחרות שלו היא עדות בולטת לנטייה זו. ברם במקרים מסוימים, שנסיבותיהם וסיבותיהם נעוצים מחוץ לאצטדיון, הכדורגל מעודד מחאה והתנגדות. במעגל היותר קרוב ההתנגדות הזו באה לביטוי במאבק של אוהדים לשימור המצב (למשל, נגד מכירת האצטדיון, העברת בעלות של המועדון), או התנגדות לשינוי מקומי–נקודתי (למשל, החלפת ההנהלה, גיוס/החלפת מאמן או שחקנים). במעגל הרחוק יותר, האוהדים עשויים לבטא בהיקף מחאה רחב יותר, כמו למשל, במאבק אתני, מאבק לאומי, מאבק מעמדי וכדומה המיובא לאצטדיון. כיוון שהכדורגל תלוי בסביבתו, אין הוא יכול להתנהג כחירש–עיוור–אילם למתרחש בה. ניתן, אם כן, לצפות כי במצבים בהם נמצאת החברה הסובבת במאבק פנימי הנוגע לסדר החברתי, הדיו של מאבק זה יגיעו לאצטדיון באמצעות קבוצות מסוימות של אוהדים, ואלה יתנו לו ביטוי, לעתים גם באופן שעשוי להשפיע על מהלך המשחק עצמו.

מהעריסה ועד למנוחה נכונה
אהדת כדורגל היא אורח חיים המלווה את האוהד מילדות מוקדמת, והיא אינה מתכלה אלא עמו. וזו אינה קלישה: המחקר הענף על התנהגותם של אוהדי כדורגל מצביע על כך שההתחברות לכדורגל נעשית בשלב מוקדם של החיים, כאשר הילד (ה"גבר הקטן" בדרך כלל) מתחבר לקבוצה באמצעות בן משפחה או חבר. מרגע זה ניתן לערוך את הסרט של חייו: הוא ימשיך לאהוד את הקבוצה בבגרותו, בבחרותו וגם כאשר יהיה לאב ולסב. אפשר, אם כי קשה, לאמץ מועדון כדורגל בגיל מתקדם. בדומה למומר, מי שמאמץ קבוצת כדורגל בגיל מאוחר יחסית, צריך להשקיע מאמץ רב מאוד כדי שלא תישמט מידיו, ובמיוחד, כדי שתחלחל עמוק אל מחסן הרגשות. אבל ישנם גם אוהדים כאלה, שהגיעו אליו מאוחר יחסית, ונשארו בו עד תום.
עוצמת הדבקות בקבוצה ("פאנאטיות חיובית") מתעצבת באמצעות הדיאלוג הפיזי וה"רוחני" שמנהל האוהד עם הקבוצה. לכך שותפים באופן בולט וחזק גם אוהדים אחרים, אלה המהווים קבוצת התייחסות משמעותית עבורו. החיבור (הארטיקולציה) של האוהד לקבוצת הכדורגל והעצמת הדבקות נעשים באמצעות קבוצת התייחסות הזו. להיסטוריה של המועדון - שבמידה מסוימת היא גם ההיסטוריה של האוהד - נודעת גם כן השפעה של ממש על העצמת הדבקות. מהתבוננות בהתנהגותם של אוהדי כדורגל ניתן ללמוד הרבה על כוחה המעשי של מסורת. יש מי שמשווים זאת להתנהגות דתית: עוצמת האמונה באל אינה עולה ואינה פוחתת בזיקה ישירה לטובין שהוא מחלק. כנסיית הכדורגל מגלה התנהגות דומה: בניצחון ובהפסד, האוהד האדוק עומד תמיד לצדה של קבוצתו.
התנהגות זו נדמית ל"טיפוס אידיאלי". ואכן היא אינה משקפת וגם לא מייצגת את ההתנהגות של כל אוהד ואוהד כדורגל בכל מקום ובכל זמן, אבל היא ממצה את ההיבטים הראשיים של ההתנהגות הזו. מכל מקום, ישנן קבוצות של אוהדים, כפי הנראה אלה שגיליאנוטי מכנה "אוהדים מסורתיים חמים", שהתנהגותם תואמת את ה"טיפוס האידיאלי" של אהדת הכדורגל. זו הקבוצה שמשמשת מודל עבור חוקרים העוסקים באופני ההתנהגות של אוהדי כדורגל. ככל שעולם הכדורגל הולך ונפתח, היינו ככל שניתן לצפות בזמן אמת במשחקים הנערכים כאן (בליגת המדינה של האוהד) ושם (במשחקי כדורגל מליגות של מדינות אחרות), נעשית התנהגות האוהדים במקומות השונים על פני הגלובוס דומה יותר ויותר בשני היבטים לפחות: בצורה שבה היא מתארגנת ומתבטאת (בארגוני אוהדים, בססמאות, במקהלה) ובביטויי התרגשות המתפרצים בתגובה לאיתותים הנשלחים מן המשחק. אף על פי כן, השוני עדיין בולט ־ מנעד ההתנהגות בכוח ובפועל של אוהדי הכדורגל במקומות השונים רחב דיו כדי לספק סיפורים שונים.

קונטרפונקט
בולטת נטייה בקרב החוקרים את אהדת הכדורגל לקשור לאוהדים כתרים. מן הסתם, כיוון שמחקר מסוג זה מחייב, בדרך כלל, מגע קרוב עם קבוצת אוהדים מסוימת, החוקר מזדהה עם מושא מחקרו ונשבה בקסמו, ועלול להתעלם מן הצדדים הפחות נעימים הקשורים באהדת הכדורגל, כמו למשל עודף תוקפנות, אובססיה מוגזמת, יחסים עקומים עם בני משפחה וחברים שאינם אוהדי כדורגל, וכיוצא באלה. אהדת כדורגל היא עניין מורכב, שמעורבים בו מישורי חיים שונים, מקצתם מתוך אין–ברירה, כמו למשל חיי המשפחה המושפעים מכך שהכדורגל הוא העניין המרכזי בחיים של האוהד החם. לעתים האהדה מאבדת פרופורציה, כאילו אין דבר בלתה. ישנם אוהדים מבוגרים המתנהגים כילדים קטנים ־ רמת הדיון המילולית שלהם, המחוות הגופניות והאינטראקציה עם אחרים ־ נראית לאנשים מבחוץ כמטופשת, גם אם לא מזיקה. לא אחת האוהד החם (הפאנאט) מתעלם מן הגבול שבין מה שקורה במגרש לבין מה שקורה מחוצה לו ומתנהג כאילו "הכול כדורגל, וכל השאר ־ הבל".
אין ספק כי ישנן מיני מוזרויות בהתנהגותו של האוהד "החם". המוזרויות הללו, שעד לפני זמן היו קשורות למוצא מעמדי מסוים ולמגדר הגברי, התרחבו עם הצטרפותם של בני המעמד הבינוני ושל נשים לקהל החם של אוהדי הכדורגל. כיוון שאהדת הכדורגל היא "אורח חיים" יש להתייחס אליה כאל עניין מורכב בעל היבטים שונים, מקצתם שליליים מנקודת המבט של הלא–אוהדים, ולעתים גם מנקודת מבטם של האוהדים עצמם - לאחר צפייה חוזרת באירוע. החוקר והמחקר עשויים להיות לאוהדים של האוהדים. עצם הידיעה שזה עשוי/עלול לקרות, היא בבחינת רמזור צהוב, המאותת על הצורך לאיפוק בתיאור, בהסבר ובמסקנות.
ה"תזה" של המחקר הנוכחי היא שאהדת כדורגל היא אורח חיים. מדובר בחוויה הנוגעת כמעט לכל היבט בחייו של אוהד הכדורגל. הכדורגל הוא מרכז חייו של האוהד, והוא מכוון את התנהגותו בכל ההקשרים החברתיים השונים מחוצה לו. בעצם, האהדה לקבוצה המסוימת מהווה רכיב דומיננטי בזהות של האוהד. ברם, אהדת כדורגל היא גם מצב של מתח חברתי: אוהדים משתמשים באסטרטגיות מסוימות כדי למנוע חיכוכים בין האהדה למשחק, המחייבת השקעת משאבים כלכליים ורגשיים, לבין תחומי חיים אחרים. כיוון שאהדת כדורגל היא אורח חיים, חקר אהדת הכדורגל חייב להשתרע אל מעבר ליחסים שבין האוהד למשחק, כמו למשל ליחסיו עם משפחתו, עבודתו וחבריו.
הפרקים הבאים עוסקים בהיבטים שונים של סיפור של אוהדי כדורגל בישראל: בדרכי התחברותם למשחק הזה, בפרופיל שלהם ובסדר יומם, בדיאלוג שלהם עם קבוצתם, בתגובותיהם למצבים של אלימות והתכתשות על רקע של יריבות בין קבוצות ובין לאומים, ביחסים עם משפחתם ועם אנשים אחרים. כיוון שבעבר כמעט לא נערך מחקר מקיף על אוהדי כדורגל ישראלים, אי אפשר לערוך השוואות בין ההווה לעבר על מנת להעריך מה קרה לאהדת הכדורגל בישראל במהלך הזמן. אך מן העיתונות של הימים ההם ניתן לדלות כמה דברים, כמו למשל שבשנים הראשונות למדינה היה הכדורגל אירוע שמשך המונים רבים, בייחוד כאשר נבחרת ישראל שיחקה מול נבחרות זרות (בן פורת, 2003ב). אוהדי כדורגל היו אז אדוקים מאוד ביחס לקבוצתם, שנשאה על מדיה סמל פוליטי מובהק (מכבי, הפועל, בית"ר), וכמו כן גילו פטריוטיות רבה ביחס לנבחרת הלאומית. בשנות התשעים של המאה העשרים ואילך, חל שינוי של ממש בהתייחסות למועדון ולנבחרת.
מאה ארבעים ושלושה אוהדים ואוהדות שרואיינו במהלך המחקר שעליו מתבסס ספר זה נמנים עם אוהדי חמש קבוצות מן הליגה הבכירה בישראל. הם אינם מייצגים את כל מגוון האוהדים הישראלים. אבל הם מייצגים נאמנה, יש לקוות, את האוהדים הבוגרים הנאמנים של הכדורגל הישראלי. כפי שניתן יהיה להבחין בהמשך, המרואיינים הם אוהדים ואוהדות אדוקים/ות, שאהדת הקבוצה המסוימת היא בנפשם. מרואיינים–אוהדים אלה צורכים את הטקסט רב–הפנים של הכדורגל: הם "קוראים" אותו בדרך מסוימת, הם מעריכים אותו בדרך מסוימת, הם מפענחים אותו בדרך מסוימת, ומגיבים לו בדרך מסוימת: כל אלה הם היבטים שמהם נרקמת אהדתם לקבוצה. מה שהם עושים באצטדיון, וגם מקצת מה שהם עושים מחוצה לו, מתגלם בתופעה המכונה "אהדת כדורגל" ־ קריאה אקטיבית, לעתים אף אופוזיציונית, של הטקסט שהם עצמם שותפים בכתיבתו.
מאה ארבעים ושלושה האוהדים שרואיינו במחקר זה מתחלקים בין חמש קבוצות כדורגל: מכבי חיפה, הפועל תל–אביב, מכבי נתניה, בית"ר ירושלים ואיחוד בני סכנין. הסיפור שלהם בפרקים הבאים מתארגן סביב ציר אורח חייהם כאוהדי כדורגל. שייכותם למועדוני הכדורגל השונים, שייכות שיש לה חשיבות אוטונומית יחסית, מודגשת רק בשולי הפרקים, ובאותם עניינים שנראה היה כי לשייכות הזו יש תוספת מעניינת לסיפור המרכזי. גם חלוקות המשנה, כמו גברים ונשים, שמאלנים וימנים, לא עולות באופן מפורט בהמשך, למעט פרק העוסק באוהדים יהודים וערבים. בפרק הזה באים לביטוי גם היבטים מסוימים של חלוקות המשנה.
המרואיינים–אוהדים שנחקרו מלווים את קבוצתם כבר כמה שנים טובות. הם לא החליפו אותה בעבר ונראה שגם לא יעשו זאת בעתיד. הכדורגל מאפשר להם לחוות את חייהם באופן שבו האהדה מהווה "הרחבה של העצמי" ובאופן שבו "הביקוש אחר התרגשות" מוצא לו מענה מיידי וזמין תמיד. שלא כמו הפילוסוף–הבלשן נועם חומסקי, הם יודעים היטב מדוע הם מריעים לקבוצתם: כי לא לקבוצה לבדה הם מריעים אלא גם לעצמם.