הקדמה
לילי
"תפסיקי," אמר לי ג'ייקוב בנימת אזהרה כשמשכתי אותו אליי בחולצה שלו.
"נו באמת, כולם בפנים. אף אחד לא יראה אותנו."
השמש כבר שקעה. ירח מלא בוהֵק האיר באופק כמו מגדלור. עמדנו בחוץ, בחוף שאצר כל כך הרבה זיכרונות. המקום השרה עליי תחושת נינוחות, כמו שהרגשתי כשהייתי ילדה. בילינו אינספור שעות יחד בחוף.
בדיוק. ככה.
הוא הסתכל אל הבית שמאחוריי. "ילדונת, אני יכול לראות אותם. אם אני יכול לראות אותם, הם יכולים לראות אותנו."
משכתי בכתפיים. "לא אכפת לי," אמרתי בכנות.
"את סתם אומרת."
"אתה רואה... זאת הבעיה, ג'ייקוב. אני אף פעם לא אמרתי את זה סתם."
הוא נשם נשימה עמוקה שניפחה את החזה הגברי שלו ושילב את הזרועות השריריות שלו. התנועה הזאת הזכירה לי מייד איך אני מרגישה כשהידיים האלה כרוכות סביב הגוף שלי.
"אני אוהבת אותך. בשבילי זה ממש פשוט." שוב משכתי בכתפיים.
"גם אני אוהב אותך. את יודעת את זה. תמיד אהבתי אותך, אבל זה עדיין לא אומר שזה בסדר. מה שאנחנו עושים, מה שעשינו מאחורי הגב של כולם מאז שהיית בת חמש־עשרה — פאק! זה ממש לא בסדר."
"למה? למה זה ממש לא בסדר? אני כבר לא ילדה. אני בת עשרים וארבע. אני יודעת שאתה כבר קשיש וכל זה, אבל פאק." חייכתי בניסיון להקליל את האווירה.
הוא גיחך, "חצופה."
"זה יסתדר. הוא צריך לדעת. כולם צריכים לדעת."
הוא הנהן כי הוא ידע שאני צודקת. "אני לא מוכן לאבד אותך שוב. את שלי, ליליאן."
המילים הרכושניות שלו עטפו אותי. הקול שלו העביר רטט של חמימות בכל הגוף שלי.
זרחתי והצצתי למעלה אליו. בתוך תוכי אהבתי שהוא קרא לי בשם המלא שלי. משום מה זה גרם לי להרגיש מבוגרת יותר. אולי זה נשמע לא הגיוני. איזו אישה רוצה להיות מבוגרת? אבל אף אחד לא יוכל להבין את זה בלי להכיר את הרקע שלנו ובלי לראות את הדברים קצת מהזווית שלי. עבר הרבה זמן עד שהצלחנו להגיע לאן שהגענו, ועדיין לא היינו אפילו קרובים ליעד שלנו. רק אלוהים יודע אם אי־פעם נגיע לשם.
רציתם פעם משהו במידה כזאת שהרצון השתלט על כל כולכם? משהו שיכולתם ממש לטעום בלשון? משהו שהעסיק את המחשבות שלכם כל הזמן, מהבוקר עד הערב? זאת הרגשה כל כך חזקה עד שהיא הופכת להיות חלק ממך. אפשר להרגיש אותה מתחת לעור, בלב, משתלטת על הנשמה.
ככה הרגשתי כלפי ג'ייקוב.
הוא היה התמצית שלי.
לא יכולתי לזכור תקופה שבה לא רציתי אותו.
שבה לא חשבתי עליו.
שבה לא אהבתי אותו.
הוא כרך את זרועותיו סביבי והציף אותי בריח שלו, באחיזה החזקה שלו. הוא היתמר מעליי, ואני הרגשתי קטנטונת לצידו. אהבתי גם את זה.
נעמדתי על קצות האצבעות, טמנתי את הפנים בקימור הצוואר שלו ומלמלתי, "תישאר איתי הלילה." חיככתי את האף שלי בעור שלו הלוך ושוב.
"את יודעת שאני לא יכול," הוא אמר בגניחה. ידעתי שהמגע שלי השפיע עליו.
"אני יודעת שאתה זקן וששעת השינה שלך כבר עברה. בכל זאת אתה כבר בן שלושים ואחת."
הוא נשך את הצוואר שלי ואני ייללתי.
"תיזהרי."
צחקקתי. "תישאר. אני ארשה לך לעשות לי דברים."
"ברור." ידעתי שהחיוך שלו היה רחב. הרגשתי את זה על הלחי שלי. "זאת הבעיה. אני לא מצליח להשאיר אותך לבושה. את רק רוצה שאני אעשה לך דברים."
"וזאת עוד סיבה טובה להישאר."
"ילדונת, את ישנה כאן הלילה, בבית שלו."
"אז מה..."
"אז מה?"
"הוא לא יֵדע, אני מבטיחה לך. זה יהיה הסוד שלנו," אמרתי בנימה מפתה וחזרתי בדיוק על אותו משפט שהשתמשתי בו בהתחלה. בהתחלה שלנו. הוא נסוג לאחור, ואני בעקבותיו. ג'ייקוב הסתכל עמוק בעיניי וחיוך ידעני עלה על פניו. הוא ידע על מה אני חושבת.
הוא היה הכול בשבילי.
הלב שלי.
הנפש שלי.
אני שלו...
הגוף שלי.
הנשמה שלי.
ככה זה היה, וככה זה יהיה.
אלא ש... הייתה בעיה אחת. אותה בעיה שהייתה לנו מההתחלה, ועמדנו להתייצב מולה מוקדם מכפי ששיערנו.
ג'ייקוב
הרוח הקלה מהאוקיינוס, שהרעידה את הווילונות הלבנים הדקיקים, לא ממש הצליחה לצנן את החום בינינו. בחיי שלבחורה הזאת הייתה מידת חום אחת. לוהט. ולא במובן הטוב. אבל פאק, היא הייתה נורא חמודה כשהיא ישנה. היא תמיד התמקמה בצד שלי, התקרבה אליי ככל האפשר, וחצי מהגוף שלה היה שרוע עליי. היא שקלה בקושי ארבעים ושמונה קילו, אבל איכשהו תמיד הצליחה להשתלט על כל המיטה, בכל גודל של מיטה. היא טענה שלובסטרים אמורים לישון ככה.
נראה שהיינו פאקינג לובסטרים.
לא הבנתי לפחות חצי מהשטויות שהיא הוציאה מהפה, ולמרות זאת אהבתי אותה. היא תמיד הייתה חכמה לגילה. לא הייתה אף אחת כמו לילי. תאמינו לי, אני יודע. זיינתי מספיק נשים בניסיון להוציא אותה מהלב.
אף אחת לא התקרבה אליה אפילו.
אף אחת.
"היי, מה, אתה הולך?" שאלה בקול ישנוני. היא שנאה לקום מוקדם. הבחורה הזאת יכלה לישון כל הבוקר אם הייתי מניח לה.
נישקתי את העפעפיים הסגורים שלה וניסיתי להתחמק ממנה. "כן, בטח. הייתי צריך לצאת כבר בלילה."
"אז איפה היה כל הכיף?" היא תפסה את השוליים של תחתוני הבוקסר שלי ומשכה אותי אליה.
"תחבק אותי, קר לי."
נשכבתי עליה בזהירות, כלאתי אותה בגופי והזרועות שלי מִסגרו את הפנים שלה. אף פעם לא יכולתי להגיד לה לא, וזאת תמיד הייתה אחת מהבעיות שלנו.
אחת מהן.
היא חייכה מבלי לפקוח את העיניים. "הממ... הרבה יותר טוב ככה," היא נאנחה בסיפוק. "החבר שלי התעורר." היא נישקה אותי בצוואר ולאורך קו הלסת.
"אני חייב לזוז."
"לא, אתה חייב להישאר."
"ילדונת —" היא הצמידה את הכוס שלה לזין הקשה שלי, קטעה את קו המחשבה שלי והפכה אותי על הגב.
"השמש אפילו עוד לא זרחה. לוקאס אף פעם לא קם לפני הצהריים." היא תפסה בתחתונים שלי, משכה אותם למטה ושחררה את הזין שלי.
הייתי צריך לחשוב על זה שהמצב שונה עכשיו. לוקאס. הבית. הכול. אבל לא חשבתי. בתוך תוכי ידעתי שאתחרט על כך שהחלטתי לא ללכת, שנשארתי כאן איתה. זה היה היופי בלילי, כשהייתי איתה שום דבר אחר לא היה חשוב, הכול התפוגג באפלה לעומתה.
לילי הייתה אש הגיהינום הפרטית שלי.
מכלה. לוהטת. הרסנית.
היא התוותה נשיקות במורד החזה שלי, ולרגע לא ניתקה את המבט שלה מעיניי. בתנועה חלקה היא הכניסה את הזין שלי לפה החם והמזמין שלה. גבי נמתח ושלחתי יד אל העורף שלה, אחזתי בו ודחפתי את הזין עמוק יותר לתוך גרונה.
"פאק," גנחתי והסתכלתי בגופה העירום מתנועע בזמן שהפה שלה עשה איתי אהבה. התיישבתי כדי לראות אותה טוב יותר ולגעת בה, אבל לפני שהספקתי נפתחה הדלת, והעיניים של לוקאס ננעצו בעיניי.
הלב שלי צנח.
ראיתי רצח בעיניים שלו כשהמבט שלו עבר ממני אל לילי, שעדיין...
מצצה. לי. פאק!
"אני פאקינג הולך להרוג אותך!" הוא צרח והסתער עליי בו־זמנית.
לילי צווחה וקפצה מהמיטה, מה שאִפשר לי לסגת בזמן ולנסות לכסות אותה בגופי. הסדין הלבן הדקיק לא ממש הצליח להסתיר את הגוף העירום שלה. לעזאזל, אמרתי לה שהייתי צריך ללכת בלילה. ידעתי שמשהו כזה צפוי לקרות.
"אתה חייב להירגע, לוקאס," אמרתי והושטתי את הידיים קדימה, תפסתי את התחתונים שלי מקצה מיטה ולבשתי אותם במהירות. לא שזה עזר, אפילו לא קצת. המצב לא היה יכול להיות גרוע יותר.
"לוקאס, תפסיק! אני אוהבת אותו!" צעקה לילי מאחוריי.
פאק! מתברר שיכול להיות גרוע יותר.
העיניים שלו התרחבו, הפה שלו נפער וכל הצבע אזל מפניו.
היא לא היססה, לא שציפיתי שתהסס. היא מעולם לא ידעה לשמור על הפה הגדול שלה. "לוקאס, אני אוהבת אותו מאז שהייתי ילדה. מכל האנשים, אתה זה שצריך להבין אותנו. תתמודד!"
הסתובבתי אליה ונעצתי בה מבט. "את לא עוזרת," אמרתי מבעד לשיניים חשוקות.
היא נענעה את ראשה. "לא אכפת לי. אני אוהבת אותך והגיע הזמן שהוא ידע! זה לא עניינו בכל מקרה."
"לוק —" האגרוף שלו פגע בלסת שלי עוד לפני שהספקתי להגות את כל השם שלו.
הראש שלי נהדף לאחור ופלג הגוף העליון שלי הצטרף אליו. מעדתי לאחור וניסיתי לייצב את עצמי, ותוך כדי כך הישרתי מבט אל העיניים הזועמות שלו.
לא תיארתי לי שנגיע למצב כזה...
בולשיט...
ברור שתיארתי לי.
ולכן ניסיתי נואשות להתרחק מאחותו הקטנה של החבר הכי טוב שלי.