מרק עוף
כבר שלושה ימים שנועה לא הצליחה לעכל אוכל מוצק, ולכן שוהם בישלה לה אורז: הרים של אורז לבן, דביק, סמיך, שבושלו בין העבודה בחסידוּת ובין המשמרות במלצרות. לא היה לה זמן לדבר עם נועה, או לכתוב, או לעשות כל דבר שאינו לטרטר בין הלימודים ובין העבודה. בכל הזמן הזה שכבה נועה במיטה וראתה דירק ג'נטלי ואחר כך ליג'יון ואחר כך חזרה לראות סרטים ישנים משנות השבעים, ולא אכלה דבר שאינו אורז. הרופא חזר ואמר שזה רק וירוס עונתי, שתאכל מרק עוף ותיקח משככי כאבים, אבל נועה לא אהבה משככי כאבים. שוהם, היא אמרה כשחזרו חזרה לדירה, את יכולה להכין לי מרק עוף?
אנחנו לא אוכלות עוף, מאמי, אמרה שוהם, אני יכולה להכין לך מרק. היה משהו רך בטון שבו דיברה, כאילו חשבה שנועה הוזה, אבל נועה התעקשה, כמעט בילדותיות: אני צריכה מרק עוף, היא אמרה, הרופא אמר. את צריכה לאכול, אמרה שוהם, ויהיה נחמד אם גם תקחי תרופות. החום עולה לך לראש. היא חשבה על העבודה בחסידות: אופיר, המרצה, היה נחמד־אך־קשוח. מסוג הקשיחות שנבנית מעבודה קשה, לא מיהירות. הוא לא ייתן לה ארכה נוספת. אין לה זמן להכין מרק עכשיו. בטח לא עוף. מאיפה זה בא לה, בכלל.
•••
הן היו צמחוניות כבר כמעט שנה וחצי, חצי שנה אחרי שנפגשו במסיבת־פורים־לנשים־בלבד; מאות נשים, חלקן עם כיסוי ראש חלקן בלי, אורות מעומעמים, אלכוהול (אבל ממש מעט). זה היה קצת אחרי ששוהם התחילה לעשן באופן קבוע כדי להתמודד עם כאבי המחזור. הכיווצים תפסו אותה באמצע הריקודים, והיא מצאה את עצמה רצה החוצה בקור הירושלמי, משתופפת בחדר מדרגות שראה ימים טובים יותר ומעשנת.
נועה היתה חברה של חברה - ואולי חברה בשלישית או ברביעית? זה לא באמת חשוב. היא לא היתה הכי יפה בחדר, אבל היה בה משהו. בזמן ששוהם עישנה היא החזיקה אצבעות חזק. אלוהים, היא חשבה, שהיא תהיה בעניין. שהיא תהיה פנויה. שהכול יהיה בסדר. שיהיה לי אומץ. כשנגמר הפייסל כבר היה בשוהם מספיק אומץ כדי לגשת אליה ולבקש לרקוד ביחד, כאילו דבר לא משנה מלבד זה. הן רקדו.
חצי שנה לאחר מכן הן אכלו את הארוחה הבשרית האחרונה שלהן (המבורגר, אולי ההמבורגר היחיד הכשר בתל אביב), וזהו, שנה וחצי שהן לא נגעו בבשר. זה היה יותר עקרוני לשוהם - היא חשבה שזה לא מוסרי, לא דתי, שלא ייתכן לעשות דבר שכזה לחיות המסכנות. נועה הסכימה איתה, אבל שוהם ידעה שנועה היתה בעיקר בסדר עם ההחלטה, זורמת עם הרעיונות שלה. היא לא אמרה על זה כלום.
אני לא אצליח להבריא אם לא אוכל מרק עוף, אמרה נועה.
בטח שתצליחי, אמרה שוהם.
היא חשבה על העבודה בחסידות שהמועד שלה הסתיים בחצות, וחשבה, מרק עוף זה אומר ללכת לסוּפר, לקנות גרון הודו, לבקש מהזוג הדתי שבקומת הכניסה סיר בשרי, להסביר: אין לנו סירים בשריים בבית. אנחנו צמחוניות. להתנצל, ואחר כך להכין את המרק, לאכול אולי צלחת אחת ממנו, לזרוק את השאר לפח - והלוא חבל על הירקות, על הזמן, על שבירת הצמחונות בשביל איזו אמונה ילדותית, כאילו מרק עוף באמת מרפא מחלות.
היא חשבה שוב על העבודה בחסידות.
אני לא אכין לך מרק עוף, היא אמרה רכות. את לא צריכה את זה.
את כבר לא יודעת מה אני צריכה ומה לא, אמרה נועה. אף פעם אין לך זמן בשבילי. לפעמים אני חושבת שאת כבר לא אוהבת אותי יותר.
זה היה שקר, שוהם ידעה שזה שקר, ושנועה יודעת שזה שקר - איך יכול להיות שנועה חושבת ככה, בכלל. היא, שכל מה שהיא עושה בזמן הפנוי שלה זה להכין אוכל, לנקות, לסדר את הלכלוך שנועה השאירה אחריה - אבל זה היה שקר מספיק גדול, מספיק אפקטיבי, בשביל שנועה תתכרבל במיטה בתירוץ של מחלה, ובשביל ששוהם תשאיר את העבודה בחסידות עמוק בתוך התיק ותתקשר לאמא. היי אמא, היא אמרה.
היי, אמרה אמא שלה. מה העניינים, מתוקה?
בסדר, אמרה שוהם. תקשיבי - את יכולה להסביר לי איך מכינים מרק עוף?
עוף? אמרה אמא שלה. היה אפשר לשמוע שמחה קלה בקול שלה - קלה, כאילו היא לא מאמינה למה שהיא שומעת.
זה לא בשבילי, מיהרה שוהם להסביר. זה בשביל נועה. היא חולה ורוצה מרק עוף.
ואת מסכימה להכין לה? התפעלה אמא שלה. כל הכבוד לך.
אני לא - אמא, אפשר את המתכון בבקשה?
ככה, אמרה אמא שלה, את מטגנת בצל, אבל כמו שמטגנים באמת! בלי לרמות! ובמקביל את מבשלת עוף. עדיף גרון או כרעיים, אלוהים יודע למה. היא פירטה את המתכון באיטיות, כאילו היא מתארת מנה יוקרתית שאכלה במסעדה. שוהם ידעה שהיא לא עושה את זה בכוונה, אבל לא הצליחה לעצור את הבחילה שעלתה בה.
אלוהים, היא אמרה כשנגמרה השיחה.
היא דיברה די הרבה עם אלוהים בזמן האחרון. כעסה עליו כשנועה חזרה הביתה עם כאב בטן. "איך אתה עושה לי את זה". "אתה יודע שאני צריכה קצת זמן לעצמי". "אין לי זמן לזה, נו, בחייאת".
היו גם נחמות, כמובן. קו 19 שהגיע בדיוק כשהיה צריך להגיע. מרצה שהבטיחה להמליץ עליה לאיזו עבודה. מחמאות מהלקוחות בגלידרייה. המחלה, קצרה וקלה ככל שתהיה, גרפה אליה הכול כמו חור שחור.
אני מכינה לך מרק, היא אמרה לנועה. את שומעת? מרק עוף.
עזבי, אמרה נועה. אל תכיני. אני לא צריכה. אני אשן ואשן ואוכל אורז ובסוף אני אבריא. תמיד אני ככה.
אל תעשי לי פאסיב־אגרסיב, אמרה שוהם.
אל תעשי לי אַת, אמרה נועה. עזבי, לא צריך. לכי תכתבי את העבודה במחשבת ישראל. אני לא צריכה גם את החסידות שלך על המצפון שלי.
זה על המצפון שלי, אמרה שוהם. לא שלך.
בסדר, אמרה נועה.
העבודה נשארה בתיק. היא רצה לסופר וקנתה גרונות, ובחזוֹר נקשה על הדלת של הזוג הדתי מלמטה. הבחור הצעיר פתח. היו לו משקפיים עגולים־עגולים ושיער חום בהיר. היי, היא אמרה. תגיד, יש לכם סיר מרק בשרי להשאיל לנו לכמה ימים?
חכי רגע, הוא אמר, אני אשאל את רות. רותי, הוא קרא לתוך הבית. רותי, חמודתי? אפשר להביא לבנות מלמעלה את הסיר שלנו?
בזמן שהלך היא הציצה בסלון. הוא היה מסודר, מהודק, כאילו יצא עכשיו מהקטלוג של איקאה. היא חשבה על הסלון שלהם - עם הספה החצי שבורה שהם קיבלו מאסף, עם השאריות מהציורים של נועה מפוזרים בכל מקום, עם כוסות הקפה שלה, חצי גמורות, מפוזרות על מדפי הספרים. היא רצתה בית כזה; מסודר, מהודק, בת זוג שאומרת לה "חמודתי", עם הארכאיות החיננית כל כך.
כשעלתה משם עם הסיר בידיים כמעט הצטערה שהיא לא נשארת שם, בקטלוג, יושבת על הספה, שותה קפה מהמכונה. היא פתחה את הדלת ודילגה מעל הלכלוך. מאמי, אני בבית, היא קראה אל האוויר, והמשיכה משם אל המטבח.
היא שׂמה בצל בתוך הסיר ובזמן שהיטגן היא קילפה תפוחי אדמה, גזרים, קישואים, בטטה, אפילו קולורבי. למרות שנועה לא אוהבת. כשהורידה את הניילון השקוף שכיסה את הגרונות הרגישה איך הבחילה עולה לה. הבשר היה לח. ורידים אדומים וכחולים חצו אותו לאורכו, והקצה שלו היה מכוסה סחוס. היא הניחה אותו בתוך הסיר. מצטערת, נפלט לה. אחר כך, כאילו במבוכה, מילאה את הסיר במים, הגבירה את האש להרתחה והלכה לכתוב.
היא כתבה במהירות, כמעט באובססיביות, אבל הזמן שהיה לה היה מועט מדי. סיכום המקורות, השכתוב, ההכנסה להקשר, השפה הקבלית; המילים התקדמו באיטיות, ואחר שעה של מרק על האש היו לה רק שני דפים כתובים והמוח שלה היה ריק. היא הוסיפה מלח וכמון וסלרי ופטרוזיליה, הציצה בפייסבוק והנמיכה את האש בזמן שהריח הבשרי התפשט בבית ובחש לה את הבטן. היא הסתכלה בפיד שלה בפייסבוק - נופר מהחוג בבגד ים, ואורי העלה הרהור על הזמנת פיצה, ואבא שלה כתב ארוכות על גיוס חרדים לצבא. המוח שלה עדיין היה ריק.
היא חשבה על הממוצע שלה, שהיה על הגבול של ה-85 מהצד התחתון, ועל התואר השני שכבר לא יגיע בכזו קלות. איך יכול להיות שדברים לא קורים כפי שהם אמורים לקרות? איזה מין דבר זה שנועה שוכבת לה שם ככה, כמו קדושה מעונה, ודורשת ממנה לוותר על ציון בשנה האחרונה לתואר, כשבקושי יש הזדמנות לתקן? דורשת ממנה להכין מרק מחיוֹת, דורשת לוותר על כל כך הרבה, כל כך הרבה, בשבילה. זה היה לא הוגן. זה לא היה הוגן.
זה נראה כל כך לא הוגן, שהיא היתה צריכה לצאת החוצה, להכין פייסל מהחומר שכמעט נגמר ולנסות להירגע. להזכיר לעצמה שזו נועה שחולה, לא היא. שהיא מרגישה טוב, שיש לה עבודה, שהתואר שלה עומד להסתיים. אני לא יכולה עם זה יותר, היא אמרה לאלוהים. תעשה עם זה משהו. אני חייבת לסיים את זה. אני חייבת.
כששוהם חזרה פנימה היא היתה רגועה יותר, והמרק נראָה מוכן. היא לקחה צלחת חד־פעמית וכוס חד־פעמית, ועירתה מהסיר אל הצלחת; ירקות, מים, עוף. אחר כך הלכה להעיר את נועה; היא שכבה שם במיטה, מתהפכת, חסרת מנוחה, השיער שלה התפזר על פני כל הכרית כאילו היא בצילומי אופנה. נועה, היא אמרה, המרק שלך מוכן.
נועה מצמצה.
המרק שלך מוכן, חזרה שוהם ואמרה. את רוצה? להביא לך?
קצת קשה לי לאכול, אמרה נועה. את יכולה לעזור לי?
אני יכולה, אמרה שוהם, ובאמת היתה יכולה. היא ישבה עם נועה והאכילה אותה כף אחר כף, עד שהמרק נגמר. אחר כך מילאה שוב את הצלחת ושוב האכילה אותה, בדיוק כך, עד שהמרק נגמר ונועה נשכבה שוב במיטה.
תודה, היא אמרה. לא היית צריכה.
שוהם הנהנה, היא ידעה שהיא לא היתה צריכה, ובאותה נשימה ידעה שהיא היתה צריכה. שלא היתה לה ברירה, למעשה.
נועה, אמרה שוהם, את יכולה לקחת משכך כאבים?
נועה הסתכלה עליה. אני לא לוקחת משככי כאבים, היא אמרה. אני לא מאמינה בזה.
לא צריך שתאמיני, אמרה שוהם. היא לא רצתה לגייס את המרק, ובכל זאת לא הצליחה להתאפק. נו, היא אמרה, הכנתי לך מרק הרגע. זה רק כדור קטן. לא תקחי? בשבילי?
טוב, אמרה נועה.
היא לקחה את הכדור ושתתה מים, אחר כך נשכבה במיטה והדליקה את המחשב. רוצה לראות איתי מאסטר שף? היא שאלה.
לא עכשיו, אמרה שוהם. החסידות, זוכרת? אני חייבת לכתוב.
נכון, נכון, שכחתי, אמרה נועה.
שוהם כבר יצאה מהחדר כשנועה קראה לה. שוהם, היא אמרה.
כן, חמודתי, אמרה שוהם.
המרק היה ממש טעים, אמרה נועה. תודה.
השעה היתה אחת וחצי בלילה ונועה ישנה שנת ישרים זה שלוש שעות כששוהם ויתרה לחלוטין על הניסיון לסיים את העבודה בחסידות. חמשת הדפים שכתבה היו רצופים שגיאות, פסקאות שמופיעות פעמיים, רעיונות בלי ביסוס. אי־אפשר לשלוח ככה עבודה. היא שלחה הודעת התנצלות למייל האישי של אופיר. אני אגיש את העבודה עוד יומיים, היא כתבה. סליחה על העיכוב, חולים אצלנו בבית. היא התלבטה אם להוסיף סמיילי או לא, בסוף החליטה שלא. גם ככה מרצים שונאים שמבקשים מהם ארכה. אחר כך אכלה משהו, התקלחה בזריזות, כיבתה את האורות בבית, נכנסה למיטה בזהירות, שלא להעיר את נועה שישנה סוף־סוף בשקט, והתכדרה בצד שלה.
בזמן שלקח לה להירדם היא הסתכלה על הווילון משרטט צורות מוזרות על התקרה ועל הקיר. עכשיו, כשיכולה היתה לנוח קצת, היא הרגישה איך היא דואגת - כמה היא דואגת - לנועה. היא קיוותה שכל זה מאחוריה, ושמחר בבוקר שתיהן יתעוררו בלי כל הסיפור הזה, והיא רצתה מאוד לספר את כל הסיפור הזה למישהו ולקבל איזו הערכה על ההקרבה הזו, אבל נועה ישנה בשקט בצד השני, ולא היה לה לב להפריע לה.
במקום זה שוהם פנתה לאלוהים. היא רצתה להגיד לו משהו, לסכם את היום המופרך שעבר עליה, אבל נראָה לה מוזר לספר לו על זה כשהוא גם ככה יודע. בסוף ויתרה. זה היה יום מופרך, היא אמרה לו, וגם לא סיימתי את העבודה בחסידות. הוא לא ענה, כדרכו, אבל נועה שלחה אליה יד מתוך שינה, ודקות ארוכות אחר כך החזיקה שוהם את היד הזו בכל הכוח, כאילו כל כולה תלויה בה.
