פרולוג
לוי
הגשם ניתך בחוזקה. משכתי את צווארון מעילי כלפי מעלה. הגעתי לדלת המחסן והתכוונתי לפתוח את המנעול עם המפתח ששכפלתי בחשאי מהמאסטר של אקסל. הנשימה החמה שלי ריחפה באד לבן כשפגשה באוויר הקר.
רעם הרעיש בקצה המרוחק של השמיים האפורים והכהים. כשהמנעול נפתח בנקישה, התכופפתי ונכנסתי לבניין. הדלקתי את האורות שחשפו ערימה של פסלים מכוסים. עיניי סרקו את פנים המחסן, ועצרו מיד בקצה חלל גדול. פסל, עטוף בבד כותנה לבן, עמד גבוה מעל השאר. ליבי החסיר פעימה. עוד לפני שזזתי סנטימטר, עיניי כבר החלו לעקצץ, מאיימות לדמוע.
שאפתי נשימה עמוקה ואילצתי את הרגליים שלי לנוע קדימה. קרשי הרצפה חרקו מתחת לנעלי האולסטאר שלי כשניגשתי באיטיות אל הפסל. לא ראיתי אותו כבר יותר מתשעה חודשים. אבל חשבתי עליו כל יום. הייתי חייב לחשוב עליו: הזיכרונות מהאישה האמיתית שהעניקה השראה ליצירה הזו התחילו להתפוגג. למרבה האימה, התחלתי לשכוח אותה. היא התחילה לנזול מתוך המוח שלי. יום אחר יום, שעה אחר שעה, היא הפכה לאבק. ולא יכולתי לעשות דבר כדי לעצור את זה.
הרמתי יד ותפסתי ביריעה, ומשכתי אותה מעל שיש הקָררה הלבן שהסתתר מתחת. זרקתי את היריעה על הרצפה, הרמתי את הראש, והיא הייתה שם. בוהקת ותמימה כמו המלאכית שאליה ידעתי שהיא הפכה. מצמצתי כדי להעלים את הלחות מעיניי כשהבטתי בפנים המחייכות שלה.
נעתי קדימה והנחתי אצבעות על לחי השיש הקרה שלה, גומע את תווי הפנים - את עיניה ואפה - ואת שיערה הארוך והחום. עצמתי עיניים, מעביר כל פרט מורכב לזיכרון. לא רציתי לשכוח את הפרטים האלה לעולם. לא יכולתי לשאת את השכחה שוב.
הפסל הזה, פני השיש האלה, הם כל מה שנשאר לי.
הגשם בחוץ התחזק, השמיים נעשו עכורים מרוב ענני סערה והחלונות הקטנים לאורך תקרת המחסן נשטפו בגלים של מים. ואז שטף את החדר ברק אור בהיר. בצורה אינסטינקטיבית, הושטתי יד לכיסי. ידי נכרכה סביב שרשרת החרוזים החומה, שלפתי את מחרוזת התפילה, הרמתי אותה אל פי ונישקתי את צלב הכסף הישן. הלסת שלי התהדקה כשהכרחתי את עצמי להסתכל שוב בפני המלאכית. ובדיוק כשעשיתי את זה, קול רעם שאג מלמעלה.
כאילו אני שוב ילד, הושטתי יד ותפסתי בידה של המלאכית. הרגשתי את האצבעות השבריריות והקטנות כל-כך בידי, החזקתי חזק וצנחתי על הרצפה הקשה.
ונשמתי.
נשמתי דרך כאב האובדן שחייתי בכל יום ויום. נשמתי דרך הפחד שלא יעבור זמן רב עד שכל הזיכרונות ממנה יתפוגגו לשום דבר, וישאירו אותי עם חלל שחור במקום שבו פעם היו פניה.
כשברק נוסף הכה, הידקתי את האחיזה ביד המלאכית. המעשה הפשוט הזה של כריכת האצבעות שלה בשלי הרגיע את הסערה שבתוכי, אפילו כשהסערה השתוללה בחוץ, בשמיים שלמעלה.
רכנתי לאחור כנגד רגלי המלאכית, המשכתי להחזיק ביד שלה והצמדתי את המחרוזת לחזה שלי. הרעם הרעים בקול.
עצמתי עיניים ונתתי לזיכרונות מהמלאכית לחלחל פנימה...
רעם התנפץ בשמיים והתעוררתי מיד במיטה שלי. הגשם דפק על גג הפח ועל הקירות, ורעדתי מפחד - הטיפות נשמעו בדיוק כמו הקליעים שחברי כנופיית ההייטרס ירו מבחוץ.
ספרתי עד עשר, דחפתי במהירות את השמיכה מעל גופי וקפצתי מהמיטה. הבזק ברק האיר את החדר שלי, ושניות אחר כך, התנפצות רעם חזקה הרעישה בשמיים, מרעידה את הקרוואן שלנו.
הרגליים שלי רצו קדימה, ליבי הלם במהירות. רצתי אל הסלון, אבל הוא היה ריק. אוסטין ואקסל עוד היו בחוץ עם הכנופייה, אבל ידעתי שאימא תהיה שם. היא אף פעם לא השאירה אותי לבד. היא עבדה ממש קשה בשלוש העבודות שלה, אבל כשאוסטין ואקסל יצאו כדי לעשות קצת כסף, מאמא תמיד נשארה קרובה.
אלה היו הלילות האהובים עליי, כשאימא שלי הייתה קוראת לי במיטה. היא הייתה מלטפת לי את השיער, והיא הייתה שרה - אהבתי את השירה היפה שלה. כשהיא הייתה שרה, הייתי מחייך. לא חייכתי בדרך כלל. בעצם, גם האחים שלי וגם אימא שלי לא מחייכים יותר מדי.
אבל אני כן, כשהיא הייתה שרה. כשהיא הייתה מנענעת אותי בידיים שלה.
הברק הכה שוב. רצתי במורד המסדרון הצר אל חדרה של אימא שלי, לפני שהרעם יתפוצץ. הגעתי לדלת וסובבתי בשקט את הידית. החדר של מאמא היה חשוך מאוד, אבל נר קטן דלק בצד החדר, ליד אחת מהצנצנות ללכידת גחליליות שהכנו אתמול, כשמאמא לא הצליחה לשלם כדי שהאורות יידלקו. הזדחלתי פנימה, ומאחורי הדלת, מאמא כרעה לצד המיטה.
היא התפללה.
היא עשתה את זה הרבה.
כשהרעם התנפץ שוב, רצתי ישר אל המיטה. מאמא הרימה את הראש.
ואז היא חייכה אליי.
“1Mia luna, vieni qua.” היא קמה על הרגליים והושיטה את ידיה. רצתי קדימה, וברגע שכרכתי את ידיי סביב המותניים שלה, הרגשתי טוב יותר. מאמא תמיד גרמה לי להרגיש טוב יותר.
“מאמא,” אמרתי בשקט, “הרעם. זה חזק מדי, זה כואב לי באוזניים. אני... אני מפחד.”
“ששש...” היא לחשה ונישקה את קודקוד הראש שלי. “אלה רק אלי רומא, שמראים לעולם שהם עוד כאן.”
זזתי לאחור וקימטתי את מצחי. “אלי רומא? אבל את מאמינה רק באל אחד, מאמא.”
מאמא משכה אותי כדי שאשב לידה על המיטה, וצחקה. “נכון, mia luna. אבל סבתא שלך הייתה אומרת שאין מה לפחד מהרעם. שאלה רק אלי רומא העתיקים, שמוודאים מלמעלה שאף אחד לא שכח אותם.” היא צחקה ומשכה אותי אליה. “הייתי מדמיינת אותם עושים מסיבה. שותים יותר מדי יין ורוקעים ברגליים.”
צחקתי, מדמיין את כל האלים הענקיים יושבים סביב שולחן, צוחקים ושותים - משתכרים. מאמא חיבקה אותי חזק והפעם, כשהרעם התנפץ מעלינו, לא הרגשתי פחד. כי אלה פשוט היו האלים הרומאיים, שמודיעים לעולם שהם עדיין כאן.
מאמא זזה על המיטה ונשכבה, מחבקת אותי בצד גופה. היד שלה התחילה לעבור בשערי המבולגן, ומחרוזת התפילה שלה השתלשלה מידה הפנויה. בהיתי במחרוזת החרוזים החומה עם צלב הכסף הגדול, כשהיא ריחפה מול פניי. “על מה התפללת, מאמא? כשנכנסתי, בשביל מה התפללת?”
מאמא קפאה לידי ושמעתי את נשימתה נעצרת. זרועותיה התהדקו סביבי, וכשהרמתי את מבטי, ראיתי דמעות זולגות על הלחיים שלה. זה גרם לבטן שלי להתערבל... לא אהבתי את זה.
“מאמא?” לחשתי וקולי נסדק למראה הדמעות. “מה קרה?”
מאמא משכה באפה, הסיטה את העיניים, ולבסוף הסתכלה בי שוב. “שום דבר, mia luna.”
התרוממתי עוד קצת והצמדתי את היד לפנים של מאמא. הלחיים שלה היו רטובות לגמרי. “אבל את בוכה. את אף פעם לא בוכה.”
פניה של מאמא צנחו, והיא הצמידה אותי בכוח לחזה שלה. “התפללתי, mia luna,” היא אמרה אחרי דקות של שתיקה, “התפללתי אל האל, אל מריה, אם ישו, שיעזרו לנו, ועלו לי דמעות בעיניים. כי היום גיליתי משהו שהציק לי, ושאפילו גרם לי לפחד קצת.”
“מה הטריד והפחיד אותך?” שאלתי, והרגשתי את הבטן שלי מסתובבת ומתהפכת.
מאמא חייכה אל הראש שלי וליטפה את שיערי. “זה לא משהו שאתה צריך לדאוג ממנו, mia luna. זה העול שלי, לא שלך. אתה התינוק שלי, הילד הגדול והאמיץ שלי, בן השבע.”
הבטן שלי התגלגלה שוב והלב שלי דהר מהר מאוד. היא לא נשמעה בסדר. ואז הבחנתי במחרוזת שוב, מתנדנדת בידה.
הזזתי את היד שלי והעברתי את האצבעות על החרוזים החומים. “למה את מחזיקה אותם, מאמא? הם תמיד איתך. ועכשיו את תופסת אותם ממש חזק.”
מאמא נאנחה וקירבה את המחרוזת לחזה שלה. “אני משתמשת בהם כדי להתפלל למריה, אם ישו. היא נותנת לי כוח, mia luna. אני מתפללת בשביל הכוח שלה.” קולה של מאמא נסדק שוב ואני ניסיתי לחשוב לעומק. ניסיתי לחשוב למה היא צריכה כוח.
מצמצתי, מחשבה עלתה בראשי, ושאלתי, “זה בגלל אוסטין ואקסל? את מתפללת בשבילם? בגלל ההייטרס?”
מאמא נאנחה והעבירה את אצבעה במורד הלחי שלי. “תמיד, mia luna. אני תמיד מתפללת בשבילם. על מה שהם עושים בכל לילה בשביל הכנופייה הזאת.”
ניערתי את הראש, יודע שיש עוד משהו. “אבל מה–”
“ששש...” לחשה מאמא. ואז היא הרימה את המחרוזת והניחה אותה בידי. היא כרכה את היד שלה סביב שלי ולחצה את החרוזים אל כף ידי. “לוי, קח אותם עכשיו. אני רוצה שתשמור אותם. אני רוצה שתחזיק אותם בשביל כוח. בשביל הכוח שתצטרך יום אחד, בקרוב.”
הזעפתי פנים ונענעתי בראשי. “לא, מאמא. הם שלך. אני חזק כשאת כאן. אני לא צריך אותם.”
ראשה של מאמא נשמט והיא לקחה נשימה עמוקה.
“מאמא?” שאלתי. היא התנהגה ממש מוזר.
מאמא ניגבה את הלחיים וחיוך עצוב התפשט על שפתיה. “Va bene, mia luna. אני אשמור אותם בינתיים. Grazie. אתה תמיד חושב על אימא שלך. אבל יום אחד, כש... כשאני לא אהיה כאן, תשמור את אלה אצלך. אני רוצה שתזכור שהם שלך. אתה לא האחים שלך, לוי. אתה נעים וביישן, לא קשה וסוער, מוכן להילחם בעולם. אתה התינוק השקט שלי. הנשמה המתוקה, מתוקה שלי.”
“אני לא חלש,” לחצתי, שונא את זה שאני לא כמו האחים שלי. אקסל ואוסטין היו חזקים וקשוחים. רציתי להיות בדיוק כמוהם.
מאמא נישקה לי את המצח. “לעולם לא, לוי. אתה קארילו, אחרי הכול. אבל אתה כן שונה מאוסטין ומאקסל. הם דומים בהרבה מאוד דרכים - הם חמי מזג וקשוחים, קשים מבחוץ עד שהם נותנים לך להיכנס. אתה האח השקט, העדין - מבפנים ומבחוץ. אתה זה שמציג בשקיפות את הרגשות שלו. אתה זה שמסתכל בדממה מרחוק ואוהב בכל נשמתו.” מאמא נשפה ואמרה, “מי שתהיה איתה בסוף, בן שלי, מי שתזכה בלב שלך, תהיה בחורה באמת מאוד מיוחדת.” האצבע שלה ליטפה לי את הלחי. “כל-כך הרבה אהבה, mia luna. אתה תאהב בכל ישותך, וזה יהיה לנצח. אתה לא יכול לאהוב בשום דרך אחרת.”
הזעפתי פנים לשמע הקול העצוב שלה. “ואת תפגשי אותה, מאמא. גם את תאהבי אותה. כן? גם את תאהבי את זו שאני אתחתן איתה.”
מאמא הסיטה את מבטה, וראיתי את העיניים שלה מתמלאות שוב בדמעות. היא מצמצה ממש מהר. כשהיא הסתכלה בי, היא הניחה את שתי הידיים על פניי והסתכלה לתוך העיניים שלי. “2Ti voglio bene, לוי. כבר מאוחר. זמן לישון עכשיו.”
שכבתי על הכרית ליד מאמא, צופה בגחליליות הקופצות בצנצנת על שולחן הצד, מקרינות אור. עצמתי עיניים כשכבר לא הצלחתי להחזיק אותן פתוחות, אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב על מה שמאמא אמרה. מה קרה? מה העציב אותה כל-כך?
ידעתי שמאמא חושבת שאני ישן, כי שמעתי אותה מתחילה לבכות. עצרתי את הנשימה, כשפתאום היא נישקה לי את הלחי, ולחשה, “אני רוצה שתזכה בעולם, mia luna. ואני מתפללת שהבחורה שתזכה בלב הענוג שלך תהיה מתוקה בדיוק כמוך. מישהי שתדאג לנשמה השבירה שלך. מישהי שתעריך את המתנה העדינה שאתה, כשאני כבר לא אהיה כאן בשביל זה...”
כשהרעם נשמע שוב, זה ניער אותי מעברי. הרמתי עיניים אל השמיים. בלחישה צרודה ובעיניים מטושטשות, חזרתי כהד על המילים של אימא שלי, “אלה רק אלי רומא, שמראים לעולם שהם עוד כאן.”
החזקתי את יד המלאכית הכי חזק שיכולתי.
רק לעוד זמן קצר.
1 “ירח שלי, בוא לכאן”, באיטלקית.
2 “אני אוהבת אותך,” באיטלקית.
