כדגים בסבך

פרק א'
רקע כללי: לפני הכרזת העצמאות הרודֵזית

"רודֶזיה נהדרת!" ("Rhodesia is super!") הצהירה סיסמת תיירות בשנות ה-60 למאה ה-20. חוברת פרסום רשמית הראתה נופים מרהיבים, נופשים סביב בריכה, חיי לילה פעילים וזוג צעיר עם ילדה (הזוג לבן, כמו כמעט כל הדמויות האחרות בחוברת), מאושר כיוון שמן הסתם נהג לפי הסיסמה בעמוד שבו הופיע: "בואו לרודֶזיה — עכשיו הזמן!"

ב-1968 קבעה חוברת של משרד התיירות הרודֵזי כי

במהלך 1967, יותר מ-238 אלף תיירים ביקרו ברודֶזיה... מפני שהארץ מציעה נוף מגוון; היא אחד הריכוזים הגדולים והטובים ביותר של חיי בר ביבשת [אפריקה], אקלים מושלם... סטנדרט גבוה של אירוח... רשת נתיבי תחבורה מקיפה... יחד עם הנחמדות הטבעית של הרודֵזים, היעדר מסחור, נרחבות הנוף ומרכזי תיירות לא צפופים.

רק הערה קטנה לימדה שמשהו אולי אינו תקין לגמרי: "כרגע, יש קיצוב דלק ברודֶזיה". אפשר שתיירים בריטים, שקיצוב הדלק האחרון שלהם התרחש בעקבות משבר סואץ ב-1956, היו רואים בכך רמז למצב בעייתי. חלילה: "יש די אספקה, ומבקרים שרוצים לטייל ברכב יכולים להיות בטוחים שיתקבלו בברכה ויסופקו להם די תלושי דלק עבור דרישות החופשה שלהם".²⁵

לרבים מתושבי רודֶזיה, במיוחד לאירופים שביניהם, הייתה המדינה "נהדרת". היו אחרים שחלקו על הגדרה זו. אותם אחרים, ביניהם ארגוני לאומנים אפריקנים ומדינות תומכות, היו בעלי השפעה מספיקה כדי לגזור על רודֶזיה בידוד בין־לאומי, שהוביל לקיצוב דלק. נכונותם של הלאומנים להשתמש בנשק כדי לשנות את המצב הביאה לידי מלחמה ממושכת. בתוך שנים אחדות היה מספר התיירים ברודֶזיה עתיד לצנוח צניחה תלולה.

טופוגרפיה ואקלים

רודֶזיה (או רודֶזיה הדרומית, כפי שנקראה עד 1964; לאחר 1980 הוסב שמה לזִימבַּבּווֶה) היא מדינה יבשתית (ללא מוצא לים), היושבת במרכז החצי הדרומי של יבשת אפריקה. שכנותיה היו דרום־אפריקה מדרומה, בּוֹטסָווָנָה (עד 1966 בֵּצ'וּאָנָלֵנד,) ממערבה, זַמבִּייָה (עד 1964 רודֶזיה הצפונית) מצפונה ומצפון מערב, ומוֹזַמבִּיק — ממזרח ומצפון־מזרח. אורך גבולותיה היה 3,066 ק"מ.²⁶ רוחבה ממזרח למערב הוא עד 835 ק"מ, ואורכה מצפון לדרום עד 725 ק"מ. שטחה ביבשה ובאגמים הוא 390 אלף קמ"ר בערך, פי 15 בקירוב משטחה של ישראל, כולל יהודה ושומרון. הגבול עם זַמבִּייָה עבר על נהר הזַמבֵּזִי, וכ-220 ק"מ מגבול זה עברו באגם קָרִיבָּה, אגם מלאכותי גדול (עד 40 ק"מ רוחב) שמילויו הסתיים ב-1963.

מבחינה טופוגרפית היו לרודֶזיה ארבעה חלקים: החלק המזרחי לאורך הגבול עם מוֹזַמבִּיק, ובו רמות גבוהות והרים עד לגובה של 2,592 מ' מעל פני הים. אך למעט הרכס המפריד בין מוֹזַמבִּיק לחלקים ממזרח רודֶזיה, רובּה של המדינה היה רמות ובקעות, הידועות לפי הסֵדר כהַייווֵלד, מִידלווֵלד ולבסוף לוֹאוּוֵלד.

הרמה הגבוהה היא ההַייווֵלד, קו פרשת המים לנהרות הזַמבֵּזִי מצפון־מערב והלִימפּוֹפּוֹ והסַאבֶה — מדרום־מזרח. הוא נמתח באלכסון מדרום־מערב לעיר בּוּלָווָיוֹ עד לצפון־מזרח מעיר הבירה סוֹלסבֵּרִי (Salisbury, כיום הָרָרֶה). גובהו של הַייווֵלד 1,200 עד 1,675 מ', אורכו כ-650 ק"מ ורוחבו כ-50 ק"מ. בהַייווֵלד היו אֲזורי החווֹת הפוריים ביותר ברודֶזיה. הצמחייה באזור זה הייתה בעיקר סָווָנָה עצית — עצים רבים ודשא גבוה, עד כשני מטרים קומתו. רוב האוכלוסייה הלבנה התרכזה בהַייווֵלד, ולו מסיבות היסטוריות. בתחילת דרכה של רודֶזיה האמינו המתיישבים כי שדות הזהב של מָאנִיקָה במזרח רודֶזיה עשירים מאוד. נתיבי התחבורה אֲליהם עברו דרך ההַייווֵלד, ורוב העיירות נבנו בסמוך לנתיבי התחבורה. גורם אחר שהשפיע הוא "הסוללה הגדולה" (Great Dyke) — תופעה גאולוגית ייחודית המשתרעת על פני שטח של 550 ק"מ בערך מצפון לדרום במרכז המדינה, ורוחבה בין 3 ל-12 ק"מ, ובה סלעים עשירים במתכות ובמחצבים. גילויה של רצועה זו ב-1918 ופוטנציאל הכרייה בה השפיעו על פריסת האוכלוסייה האירופית.

משני צדדי ההַייווֵלד יושבות רמות המִידלווֵלד, וגובהן — 1,200-600 מ' בממוצע. הצמחייה הרווחת בהן היא סָווָנָה המפנה את מקומה בהדרגה לשיחים קוצניים, ככל שכמות המים מתמעטת והגובה יורד.

מסביב למִידלווֵלד נמצאים אֲזורי הלוֹאוּוֵלד, מתחת ל-600 מטרים גובה, באגני הנהרות זַמבֵּזִי ולִימפּוֹפּוֹ. הנקודה הנמוכה ביותר ברודֶזיה היא מפגש הנהרות רוּנדֶה וסָאבֶה, בגובה 162 מטרים. בלוֹאוּוֵלד יש צמחייה קוצנית ועצים למיניהם, ובאֲזורים רבים בו טווחי הראייה קצרים מאוד. הקרבות בסבך הלוֹאוּוֵלד היו עתידים להקנות למלחמה ברודֶזיה את כינויה הפופולרי.

חלוקה אחרת של שטחי המדינה מדגישה את החלוקה לא על־פי הגאוגרפיה, אלא על־פי הגשם ויכולת עיבוד הקרקע. לשיטה זו חמישה תתי־אֲזורים בזִימבַּבּווֶה, בראשון יורדים למעלה מ-1,000 מ"מ בשנה, והטמפרטורות בו נוחות; מכאן ואילך מצטמצמת כמות המשקעים, עד שבאזור החמישי יורדים פחות מ-450 מ"מ, ואפשר לגדל בו בעיקר בקר, אך הוא אינו מתאים לחקלאות מסחרית וכמעט לגידולים אחרים.²⁷ התאמה בין שטחי השמורות האפריקניות (ראו להלן) והאֲזורים השונים מדגימה היטב את בעיית חלוקת הקרקע — רוב האדמות הטובות ביותר לעיבוד, באֲזורים 3-1, הן אדמות של האירופאים, ואילו חלק ניכר מהשמורות באפריקה נתונות באֲזורים 4 ו-5, הקשים לעיבוד.²⁸

האקלים ברודֶזיה היה נעים באֲזורי ההַייווֵלד וההרים, וחם מאוד בלוֹאוּוֵלד. הטמפרטורות הממוצעות בהרים וברכס ההַייווֵלד מגיעות לכ-24 מעלות בקיץ, ובין 11 ל-12 מעלות צלזיוס בחורף. לעיתים נדירות עולה הטמפרטורה בהָרָרֶה על 33 מעלות, אפילו באמצע הקיץ, או יורדת מ-7 מעלות בשיא החורף. לעומת זאת, הטמפרטורה הממוצעת במִידלווֵלד מגיעה ל-30 מעלות בקיץ, ואילו בלוֹאוּוֵלד, בפרט סמוך לזַמבֵּזִי וללִימפּוֹפּוֹ, הטמפרטורות הממוצעות בקיץ הן לעיתים קרובות למעלה מ-40 מעלות צלזיוס, והלחות סמוך לנהר גבוהה מאוד.

מקובל לחלק את השנה במדינה לשלוש עונות. הקיץ, בין נובמבר למרס, חם ורטוב. החורף, בין אפריל ליוני, קר ויבש. האביב, בין יולי לאמצע נובמבר — חם ויבש מאוד. חלוקה אחרת מסתפקת בשתי עונות: החורף היבש בין מאי לספטמבר, והקיץ הרטוב בין נובמבר למרס. הטמפרטורות הנמוכות ביותר הן לרוב ביוני או ביולי, והחמות ביותר — באוקטובר. רק הנהרות הגדולים ביותר זורמים כל השנה, ובשנים שחונות במיוחד נהרות רבים מתייבשים בקיץ. הבצורות העונתיות נפוצות.²⁹ לפיכך, בעיקר בצפון־מערב המדינה ובדרומה, אין להסתמך תמיד על מקורות המים מהשטח.³⁰

האפריקנים ברודֶזיה — מוצא והיסטוריה

בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20 היו למעלה משלושת רבעי האפריקנים ברודֶזיה בני שוֹנָה (Shona), כ-20 אחוזים בני אִינדֵבֶּלֶה ((Ndebele/amaNdebele, והשאר משלוש קבוצות שבטים קטנות, הטוֹנגָה (Tonga) הווֵנדָה (Venda) והשַנגָן (Shangaan).³¹

בני השוֹנָה הם קבוצת שבטים המשתייכת למשפחת לשונות הבַּנטוּ³², שהתרכזה ברודֶזיה, אולם היא גם נפוצה במוֹזַמבִּיק. הכינוי עצמו הגיע עם בואם של האירופים, ובטרם בואם לא הגדירו עצמם השבטים למיניהם כחלק מקבוצה אחת.

בני שוֹנָה בנו לאורך כמה מאות שנים (ובעיקר במאה ה-13 עד לדעיכתם ולנטישת רוּבם במאה ה-15) את "זִימבַּבּווֶה הגדולה", עיר המבצר הגדולה ביותר שנמצאה באפריקה. העיר יושבת בדרום זִימבַּבּווֶה של ימינו, סמוך לעיירה מַסווִינגוֹ (Masvingo, לשעבר Fort Victoria). העיר שימשה בשיאה מקום מגורים לכ-18 אלף איש והייתה חלק מרשת כלכלית נרחבת של סחר מקומי בין־לאומי. נמצאו בה ממצאים מפרס, מסין, מהמזרח התיכון וממקומות אחרים.³³

במאה ה-17 עוד תיעדו הפורטוגלים ממלכת שוֹנָה גדולה, ממלכת המוּטָאפָּה. אולם זו דעכה בהדרגה עד שנעלמה במאה ה-19. את מקום האימפריות (שגם הן לא שלטו בכל השטח) מילאו ממלכות קטנות. הגדולות ביניהן השתרעו על שטח של 60 על 120 ק"מ בערך, והקטנות היו כפר אחד או שניים בהנהגת ראש הכפר או ראש השבט.³⁴ רובן היו מרוכזות ממזרח לקו פרשת המים מפני שהאדמות ממערב לו היו סחופות־רוח יותר ופוריות פחות, עד לחוֹליות (דיוּנות) הקָלָהָרִי שבהן כמעט אין לגדל דבר. (בתחילת המאה ה-20 ניסה יזם בריטי לייעל את המעבר בשטח הקשה ברודֶזיה על־ידי שיירת גמלים ונהגים הודים. הניסיון לא שרד זמן רב.)³⁵

בשנות ה-30 של המאה ה-19 פלשו בני האִינדֵבֶּלֶה (או בפי הבריטים מָטַבֵּלֶה) לאזור מכיוון דרום־אפריקה של היום. הם היו תת־ענף של שבט הזוּלוּ, ובעקבות סכסוך בין מלך זוּלוּ הידוע שָאקָה לאחד מסגניו, מזִילִיקָזִי, ברח האחרון עם שבטו.³⁶ לאחר שהמתיישבים הבּוֹרִים בדרום־אפריקה אילצו את מזִילִיקָזִי לסגת מאזור טרַנסווָאָל בדרא"פ של ימינו, השתקעו האִינדֵבֶּלֶה ב-1838 באזור שהפך מערב רודֶזיה (לימים: מָטַבֵּלָהלֵנד), הביסו את בני השוֹנָה, והם נדחקו לאזור הפורה מזרחה (לימים: מָשוֹנָהלֵנד) והתמזגו עם תושבי המקום. מזִילִיקָזִי הקים ממלכה, ובאמצע המאה ה-19 כרת הסכם שלום עם הבורים.³⁷ חצי מאה אחרי כן הביא הסכם נוסף לסופה של הממלכה.

סֵסִיל רודז וכתב הזכויות של חברת דרום־אפריקה הבריטית

ב-1888 חתם המלך לוֹבֶּנגוּלָה,³⁸ בנו של מזִילִיקָזִי, על הסכם עם צַ'רלס רוּד, נציגו של אֵיל ההון הבריטי סֵסִיל רודז (Rhodes, 1902-1853)³⁹ — איש עסקים, פוליטיקאי ואימפריאליסט נלהב, שראה באימפריאליזם גם פתרון ל"עודף" האוכלוסייה בבריטניה, וגם ראה את הבריטים כגזע הטוב ביותר, ששלטונו טוב להם ולאנושות. ההסכם הִקנה לרודז ונציגיו זכויות חיפוש והפקת מחצבים במָטַבֵּלֵלֵנד ובמָשוֹנָלֵנד כאחד. זו הייתה טעות מכרעת של לוֹבֶּנגוּלָה, ואכן הוא התכחש במהרה להסכם ופנה למלכת בריטניה בבקשה לבטל את ההסכם כי הושג במרמה — אך איחר את המועד.⁴⁰

שנה אחרי כן השיג רודז כתב זכויות ממַלכת בריטניה כדי להקים את חברת דרום־אפריקה הבריטית (British South Africa Company, BASC, להלן חַדאַ"בּ). החברה הייתה כממשלה למעשה בעלת משטרה חמושה היטב, וקיבלה זיכיון לסחור עם שליטי אפריקה, להקים בנקים ולהחזיק בבעלות מלאה על שטח בכל מקום שתגיע יד החברה, מנהר הלִימפּוֹפּוֹ צפונה ועד לאגמים הגדולים במרכז אפריקה. כתב הזכויות דרש מהחברה לכבד את חוקי אפריקה ואת כל הדתות, אלא שהפרשנות הייתה בידי החברה, ובמהרה התברר כי דעתה שונה משל האפריקנים.

בדצמבר 1889 שכר רודז את מייג'ור פרַנק ג'וֹנסוֹן, מחפש זהב מדרום־אפריקה, כדי "לשבור את הכוח הצבאי של מָטַבֵּלָה". המזימה נחשפה ונזנחה, ובמקומה נשלח ג'ונסון להוביל משלחת אל שטחי השוֹנָה ואל מכרות הזהב של מָאנִיקָה, כשהוא נמנע מלהתעמת עם לוֹבֶּנגוּלָה. הוטל עליו למסור עד אוקטובר 1890 את מָשוֹנָלֵנד "מתאימה לשלטון אזרחי".⁴¹

כך יצאה רודֶזיה לדרך. כ-500 אנשי "משטרת דרום־אפריקה הבריטית" ( British South Africa Police, להלן בָּסַא"פּ או "המשטרה"),196 ונוסף עליהם "חלוצים" חמושים היטב וכ-1,000 סבלים ועובדים "צבעוניים" ואפריקנים יצאו לדרך מבֵּחוּנָלֵנד בסוף יוני 1890. ב-13 בספטמבר באותה שנה הגיעו ללא התנגדות לגבעת הָרָרֶה והקימו שם את מבצר סוֹלסבֵּרִי, על שם ראש הממשלה האנגלי דאז.

בתוך פחות משלוש שנים פרצה "מלחמת המָטַבֵּלָה הראשוֹנָה" בין חַדאַ"בּ לבני האִינדֵבֶּלֶה. האינטרסים של לוֹבֶּנגוּלָה חייבו שליטה בשבטי השוֹנָה הסמוכים, אולם חַדאַ"בּ נזקקה לאותם אנשים ככוח עבודה, וחששה מכוחו הצבאי של לוֹבֶּנגוּלָה, שחלקו היה חמוש ברובים. במהלך המלחמה הופעל בפעם הראשונה באפריקה נשק אוטומטי בקרב. לוֹבֶּנגוּלָה הובס, נמלט אל הסבך ומת בתחילת 1894, כנראה ממחלה.

שנתיים אחרי כן פרַץ מרד גדול ועקוֹב מדם של בני אִינדֵבֶּלֶה ושוֹנָה יחד נגד האירופאים ("מלחמת המָטַבֵּלָה השנייה"), ממגוון סיבות: בצורת, מחלות בקר, מיסים, עבודת כפייה, שיבוש הסחר עם הפורטוגלים ויחס משפיל. לימים נודעה התקופה בזִימבַּבּווֶה העצמאית כ"צִ'ימוּרֶנגָה" (Chimurenga — מרד או מאבק השחרור) הראשוֹנָה, על שם כינויה בפי אנשי השוֹנָה; לאנשי אִינדֵבֶּלֶה היה כינוי משלהם, אך הם היו מיעוט בזִימבַּבּווֶה העצמאית.⁴² אנשי שוֹנָה לא מעטים נלחמו לימין חַדאַ"בּ; רבים חששו מבני האִינדֵבֶּלֶה יותר ממה שחששו מן האירופאים. לאחר דיכוי המרידות ב-1897 שקט האזור לכ-60 שנה.⁴³

התקווה למצוא מרבצי זהב גדולים נכזבה במהרה,⁴⁴ ולבנים רבים ברודֶזיה הדרומית עזבו או עברו לעסקי החוואות.

מַעבר זה, מטבע הדברים, חִייב להשתלט על שטחי קרקע ניכרים ולהעסיק כוח עבודה מקומי, שהתרבה מהר בזכות הופעת הרפואה המערבית באפריקה. רפואה זו העלתה את תוחלת החיים בכלל, ואת שיעור הילדים שזכו להגיע לבגרות, בפרט. ב-1890 היו כחצי מיליון איש באזור. ב-1920, אחרי 30 שנה של נוכחות אירופאים, היה מניין האוכלוסייה האפריקנית ברודֶזיה הדרומית 967,500 איש, מהם 86,500 מהגרי עבודה מחוץ לרודֶזיה.⁴⁵ בארבעת העשורים אחרי כן גדלה האוכלוסייה האפריקנית פי ארבעה.

המערכת הכלכלית מבוססת־החוות של הלבנים הגדילה ללא הרף את שטחי הקרקע שלרשותה, לעיתים קרובות ללא התחשבות במי שישבו על הקרקע. כך סייעה מערכת זו לגידול האוכלוסייה העצום של השחורים באֲזורי אפריקה שתהיה צפופה, ובה מובטלים לרוב.

מ-1896 ועד 1923 ניהלה חַדאַ"בּ את "זַמבֶּזְיָה", שטח שכלל את רודֶזיה (מ-1901: רודֶזיה הדרומית) ורודֶזיה הצפונית, שהפכה למדינת חסות (פּרוֹטֶקטוֹרָט) נפרד ב-1911. רודז תיעב את הרעיון של פקידים המנהלים מלונדון את האימפריה על־ידי באי כוחם העצלים במושבות, והעדיף שלטון מקומי (ובמיוחד, שלטון של החברה שלו) כדרך לשמר את האימפריה.⁴⁶

ב-1924 פג סופית תוקף כתב הזכויות של חַדאַ"בּ, לא בטרם קיבלו המתיישבים הלבנים ברודֶזיה הדרומית זכויות פוליטיות. אותם מתיישבים סירבו להתאחד עם דרום־אפריקה, ורודֶזיה הדרומית הפכה למושבה בריטית בעלת שלטון עצמי. כמעט כל מנגנוני השלטון היו מקומיים, וסמכות המושל הבריטי הייתה פחותה בהרבה מסמכות זו, למשל, בפלסטינה־א"י המנדטורית.⁴⁷ יתרה מזו, צבא בריטניה לא פעל בתוככי המושבה. זו החזיקה תחילה במשטרה חמושה, ובהמשך גם בצבא קטן, שאמנם צויד בציוד בריטי והתאמן עם צבא בריטניה, אולם היה ישות עצמאית נפרדת. התוצאה הייתה שרודֶזיה הייתה אוטונומית זמן רב לפני הצהרת עצמאותה.

מוֹשֶבֶת רודֶזיה הדרומית, 1953-1924

בשנות ה-30 פגע השפל העולמי הגדול גם ברודֶזיה הדרומית, שכלכלתה התבססה על גידולים ועל תוצרים מעטים (בעיקר טבק, בקר וכרום). שנים אחדות אחרי כן, כשפרצה מלחמת העולם השנייה, התגייסו 11 אלף איש ואישה מתוך 69 אלף התושבים האירופאים ברודֶזיה בהתלהבות, בשיעורים מהגבוהים ביותר באימפריה הבריטית. מהמגויסים שירתו 6,650 מחוץ לרודֶזיה, ולמעלה מעשירית מהמגויסים מתו בזמן המלחמה. האבדות הכבדות ביותר היו בחיל האוויר המלכותי, שנהרגו בו 498 מתוך 2,409 משרתים רודֵזים.⁴⁸

גם 15 אלף אפריקנים מרודֶזיה התגייסו לשירות, רובם כשומרים ועובדים עבור חיל האוויר. 1,730 חיילים אפריקנים נלחמו מחוץ לרודֶזיה ברֵגִ'ימֵנט האפריקני של רודֶזיה Rhodesia African Regiment — RAR)), בעיקר בבּוּרמָה (מִיאַנמָר כיום). 70 חיילים אפריקנים נפלו חללים במלחמה.⁴⁹

לימים סברו רודֵזים אירופאים רבים כי האימפריה הבריטית חייבת להכיר בזכויותיהם ובעצמאותם בשל הדם ששפכו עבורה. טענה זו התעלמה מכך שגם אפריקנים רודֵזים נלחמו למען בריטניה. עם זאת, האפריקנים ברודֶזיה תיעבו ברובם את רעיון הגיוס. לעומת זאת, האירופאים התנדבו בהמוניהם, כפי שעשו גם במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת הבוֹרים.

לאחר המלחמה יזם ראש ממשלת רודֶזיה תוכנית לעודד הגירה אירופאית נכנסת. בתוך כשמונה שנים הגדילו מהגרים, בעיקר מבריטניה, את האוכלוסייה הלבנה ביותר מכפליים.⁵⁰ בשנת 1956 כבר עמד מניינה על כ-177 אלף, וב-1961 התייצב על 221 אלף. מספר זה לא השתנה שינוי מובהק במשך עשור, אף שמאזן ההגירה בשנים 1965-1961 היה שלילי ועמד על כ-4,700 מהגרים יוצאים לשנה מרודֶזיה יותר ממהגרים נכנסים.⁵¹ כמות הלבנים הספיקה כדי לאפשר למנהיגי רודֶזיה לחשוב על עצמאות — אולם הלבנים נותרו מיעוט קטן. שאיפותיה הדמוגרפיות של ההנהגה הרודֵזית לא היו עתידות להתגשם מעולם: ב-1964 שאפה הממשלה הרודֵזית כי לבנים יהיו כחמישית מהאוכלוסייה. בפועל, הם היו פחות מחמישה אחוזים מהאוכלוסייה.⁵²

הפדרציה של רודֶזיה ונִיאָסָלֵנד, 1962-1953

לאחר מלחמת העולם השנייה הלכה האימפריה הבריטית והתפוגגה בתהליך הדרגתי, שברוב המדינות לא לווה בתהליכי הכנה יסודיים לעצמאות.⁵³ יש הטוענים כי היה ביטוי של היעדר מדיניות, ולא של מדיניות; במילים אחרות, בריטניה התפרקה ממושבותיה כי נקלעה למצב לא צפוי והגיבה עליו בצורה לא־מסודרת, ולא מכיוון שהחליטה בתהליך יזום לעשות זאת.⁵⁴ משנת 1956 ועד 1968 הייתה עתידה בריטניה לסגת מ-19 מושבות לשעבר, רובן באפריקה.⁵⁵

תהליך זה נבע ממגוון סיבות, שרובן לא היו קשורות להתנגדות תושבים מקומיים: המעמסה הכלכלית על בריטניה, שהלכה והפכה קשה יותר; המלחמה הקרה, ובפרט כלי הנשק הגרעיניים החדשים וההרסניים, הביאו לידי בחינה מחודשת של הצורך בבסיסים קרקעיים בעולם והתועלת במושבות ובבסיסי האימפריה;⁵⁶ מעצמות העל — ארצות־הברית וברית־המועצות — החלו למלא תפקיד חשוב יותר ויותר בפוליטיקה הבין־לאומית; ולבסוף, החשש מעליית הקומוניזם במושבות אם יימשך הקולוניאליזם.

יהיו הסיבות אשר יהיו, בריטניה זנחה את מדיניותה זה כ-100 שנה, שסברה כי בטרם יוענק שלטון עצמי נדרשים כמה תנאים, ואלה הם: יכולת הגנה וקיום עצמי, קיומה של עִילִית "אחראית" (כלומר, ידידותית לבריטניה), שמירת זכויות המיעוטים ושמירה על האינטרסים האסטרטגיים הבריטיים.⁵⁷ לעומת זאת, במדיניות החדשה של בריטניה ניתנה עצמאות גם לגורמים, כגון מלך סווָזִילֵנד סוֹבּהוּזָה השני, שהצטיין בעיקר באריכות ימים ובהרמון של לכל הפחות 70 נשים, אם כי רק הבכירה מהן השתתפה בצורה פעילה בשלטון, על אף היותה אנאלפביתית. ב-1973 ביטל המלך את המפלגות, הצהיר כי בחירות מעודדות חתרנות, והשווה את מתנגדיו ל"צבועים המשתינים בכיוון הרוח כדי להניס את הבקר".⁵⁸

מפנה מדיניות זה לא היה ברור בזמן אמת לבריטים רבים, וכמוהם לרוב הפוליטיקאים ברודֶזיה הדרומית. המפנה ניכר כבר בהקמת הפדרציה של רודֶזיה ונִיאָסָלֵנד (לימים מָלָאווִי) ב-1953. בפדרציה היו האֲזורים שסיפח רודז לאימפריה הבריטית, למרות ההבדלים הניכרים בין המושבות. רודֶזיה הדרומית הייתה העשירה ביותר, אולם מרבצי הנחושת ברודֶזיה הצפונית איימו לשנות מצב זה. בנִיאָסָלֵנד היו קצת למעלה מ-2,000 אירופאים, ואילו ברודֶזיה הדרומית הלך מספרם והתקרב ל-200 אלף. ברודֶזיה הצפונית ובנִיאָסָלֵנד הייתה מעורבות אפריקנים במִנהל ובגופי השלטון, ברודֶזיה הדרומית — הרבה פחות. בנִיאָסָלֵנד אהדה הקהילה האירופית את שאיפות העצמאות האפריקניות, ואילו ברודֶזיה הדרומית — הרבה פחות.

בעיני הבריטים הייתה הפדרציה מעין פשרה שתאפשר לשמור על האינטרסים של רוב האפריקנים בלי להעביר לידיהם את השלטון, ושתמנע השפעה גוברת של השכנה הדרומית, דרום־אפריקה, השפעה שעלולה לגרור את איחוד רודֶזיה הדרומית עם דרום־אפריקה או להפרדה גזעית (אַפַּרטהַייד) רודֵזית. מלבד זאת, הבריטים קיוו שאיחוד המושבות יצמצם את הבירוקרטיה, ייעל את השימוש במשאבי הטבע שלהן ויחסוך כספים לקופתה המדוללת של האימפריה.⁵⁹

התושבים הלבנים של רודֶזיה הדרומית קיוו ברובם כי הפדרציה תהיה שלב מעבר לעצמאות, תחת שלטון הלבנים. דעה זו נתחזקה עקב ויתורי הבריטים, כגון ויתור על שר לענייני זכויות האפריקנים — גם אם למעשה לא נועדו ויתורים אלו אלא לבלום את הקומוניזם, מצד אחד, ואת האפרטהייד מצד אחר. הבטחות נדיבות מדי של גורמים בריטיים הוסיפו ודאי לתחושה זו, ואי־התגשמותן הגדילה את האופוזיציה כלפי הפדרציה.

לאומנים אפריקנים (חלקם תמכו בתחילה בפדרציה, אולם שינו דעתם במהרה) ראו את הפדרציה כמיועדת למנוע שלטון רוב ולדכא את זכויותיהם. אף שב-1959 היה שיעור הלבנים בפדרציה פחות מ-5 אחוזים, הם היו כ-92 אחוזים מן הבוחרים; שלושה רבעים מהבוחרים היו לִבני רודֶזיה הדרומית. בבית הנבחרים של הפדרציה היו 12 מקומות לאפריקנים, ו-44 מקומות לאירופאים. באותן שנים לא היה ברשות המחוקקת של רודֶזיה הדרומית ולו נציג אפריקני אחד, ולא עלה בידי שר אפריקני בכיר בפדרציה למצוא דירה בפרוורי סוֹלסבֵּרִי, מקום מושבם של השרים האירופאים האחרים, בשל ההפרדה הגזעית.⁶⁰

ב-1959 התחולל מצב החירום של נִיאָסָלֵנד. הממשלה הבריטית טענה כי הדבר היה בעקבות ידיעות מודיעיניות על טֶבח מתוכנן בלבנים. ספק אם היה ממש בטענה, אולם התפתחו מהומות, וכוחות רודֶזיה הדרומית הוזעקו כדי להרגיע את המצב במחיר חייהם של 51 אפריקנים.⁶¹ הדבר ודאי לא סייע לתת לאפריקנים תחושה כי הפדרציה משרתת גם אותם.

דיכוי המהומות לא דיכא את הלאומנות האפריקנית. "רוחות השינוי", הצהיר ראש ממשלת בריטניה, הָרוֹלד מַקמילֶן, בתחילת 1960 בקֶייפּטָאוּן שבדרום־אפריקה, "נושבות ביבשת". חודשים אחדים אחרי כן דיווחה ועדת מוֹנקטוֹן (לשעבר שר ההגנה הבריטי), כי עקב התנגדות האפריקנים אין לפדרציה אפשרות להתקיים. הדבר גרר חוקה חדשה לרודֶזיה הדרומית ב-1961. זו כללה מערכת מסובכת להחריד של ייצוג פרלמנטרי, ובה 15 מקומות לאפריקנים ו-50 לאירופאים. בחוקה זו ויתרו הבריטים כמעט על כל השפעה במושבה. היו שהאשימו את בריטניה כי יצרה בכך "הרבה מהבסיס לקיפאון שני העשורים הבאים".⁶² אולם בפועל הדבר החיש לכל היותר תהליכים שכבר התקיימו.

הפדרציה התפרקה סופית ב-31 בדצמבר 1963. באותו זמן היה מניין אוכלוסיית רודֶזיה הדרומית כ-4.1 מיליון איש, מהם 3,860,000 אפריקנים, 220 אלף לבנים, 7,400 אסיינים ו-10,900 "צבעונים".⁶³ מִפקד האוכלוסין של 1969 כבר עתיד היה לעמוד על כ-5.1 מיליון נפשות, מהן 4,846,930 אפריקנים, 228,296 אירופאים, 8,965 אסיינים ו-15,153 "צבעונים".⁶⁴

כלכלת רודֶזיה בשנות ה-60 המוקדמות של המאה ה-20

כאשר התפרקה הפדרציה העריך חוקר בן הזמן כי רודֶזיה הדרומית "אינה מסוגלת" להתקיים כמדינה עצמאית בשל היותה מדינה יבשתית.⁶⁵ ללא מוצא לים היא הייתה תלויה בזַמבִּייָה כדי לייצא את מחצביה (בעיקר זהב וכרום), ובמוֹזַמבִּיק כדי לייבא נפט. היה אפשר לנתק בקלות יחסית את רודֶזיה מחמצן כלכלי באמצעות חסימת נתיבי התעבורה אליה, בייחוד מפני שחלק ניכר מן היצוא היה לבריטניה או לרודֶזיה הצפונית.

זו הייתה הערכה פשטנית מדיי. מבחינה כלכלית הייתה רודֶזיה בשנות ה-60 כלכלה צומחת, לפחות רודֶזיה האירופית. ההגירה הנכנסת מימי מלחמת העולם השנייה הפכה את האוכלוסייה האירופאית לעירונית יותר;⁶⁶ שיעור המועסקים בחקלאות ובמכרות פחת, וניכרה עלייה בשיעור המועסקים בתעשייה ובשירותים. הכלכלה צמחה מהר, לאחר האטה בשנותיה האחרונות של הפדרציה. התוצר הלאומי הגולמי הרודֵזי הוכפל בתוך עשור, וב-1964 עמד על כ-320 מיליון ליש"ט, 900 מיליון דולר בערכי אותה עת. הצמיחה ב-1965 עמדה על כ-7.5 אחוזים. הגם שרודֶזיה לא הייתה מעצמה תעשייתית, הייתה לה תשתית מפותחת — החל בייצור בגדים וכלה בהרכבת מכוניות. היצוא (כ-450 מיליון דולר ארצות־הברית; בעיקר טבק, כרום, בקר, תירס ודגנים) עלה בשיעור ניכר על היבוא (בין 300 ל-350 מיליון דולר ארצות־הברית) והיה עודף ניכר במאזן התשלומים. כרבע מן היצוא היה לזַמבִּייָה העוינת־בכוח, אולם יצוא ניכר היה גם למָלָאווִי ולדרום־אפריקה. (הראשוֹנָה לא הייתה יכולה לעמוד בניתוק קשרי הכלכלה עם רודֶזיה, והשנייה לא הייתה מעוניינת.)

יתרה מזו, היבוא היה רק 13 אחוזים מהצריכה הפרטית ו-2.2 אחוזים מהצריכה הממשלתית.⁶⁷ לפיכך, למעט נפט וכמה מוצרים אחרים, הייתה כלכלת רודֶזיה פגיעה פחות ממה ששיערו הבריטים. בממוצע הייתה כלכלת רודֶזיה עתידה לצמוח ב-9 אחוזים לשנה בין 1966 ל-1974.⁶⁸

כלכלת רודֶזיה־האפריקנית הייתה שונה מאוד כי התבססה בעיקר על חקלאות זעירה ועל רעיית עדרים, וכן — על הספקת כוח אדם זול לכלכלה התעשייתית והעירונית. הפער בין השכר האירופאי לאפריקני עמד ב-1965 על 10 ל-1 בממוצע. רבים מהאפריקנים היו מובטלים או עסקו בחקלאות זעירה בשמורות האפריקאיות, ולא נמנו עם מניין המפרנסים. שיעור השתתפות האפריקנים בכוח העבודה היה פחות ממחצית משיעור האירופים — כ-15.6 אחוזים ב-1965, מול 37.3 אחוזים בקרב האירופאים. כמעט 90 אחוזים מהמועסקים ברודֶזיה היו אפריקנים, וחלקם בהכנסות הכוללות היה 41.1 אחוזים. האירופאים היו 5.1 אחוזים מהאוכלוסייה וחלקם בהכנסות הכוללות היה 58.1 אחוזים.⁶⁹ המשמעות הייתה שרוב האפריקנים נהנו הרבה פחות מצמיחת הכלכלה ברודֶזיה לפי שחיו בצורה מסורתית והיו מנותקים מכלכלת הכסף, או מפני שהמשכורות והתשלומים תמורת גידוליהם החקלאיים לא נקבעו בשוק החופשי אלא על־ידי הממשלה, והיו נמוכים בהרבה משל חקלאי אירופאי דומה.⁷⁰

הקצנת הלבנים והכרזת העצמאות

יותר ממחצית אוכלוסייתה האירופית של רודֶזיה הדרומית בשנות ה-60 של המאה ה-20 הורכבה ממהגרים נכנסים שהגיעו אליה לאחר מלחמת העולם השנייה, בייחוד מבריטניה, ומצאו בה מצב חברתי נתון, בלי ידע או מודעות על ההתפתחות ההדרגתית בעשורים הקודמים. השנים שלפני חוק חקלאות הקרקע לילידים של 1951 (ראו להלן) הייתה עבור רוב האירופאים היסטוריה רחוקה לא פחות מההתקוממות של 1897-1896. החוקר בָּארִי שוּץ תיאר את זהות הרודֵזים כ"שבריר של שבריר",⁷¹ כלומר ערבוב זהויות של אנשים שהגיעו מכמה תרבויות (בריטניה, דרום־אפריקה, קֶניָה וכו').⁷² שני חוקרים טענו כי "צורכיהם הנוכחיים [של הרודֵזים האירופאים בתחילת שנות ה-70] ולא עברם קשרו אותם יחד".⁷³ במילים אחרות, זהות הרודֵזים התבססה לא על עבר משותף אלא על עתיד משותף בתרבות משותפת,⁷⁴ ופטריוטיות רודֵזית הייתה חלשה מאוד אצל רבים.⁷⁵ בשנים 1964-1961 היה מאזן ההגירה שלילי: ב-1963 היגרו מרודֶזיה 11 אלף לבנים יותר משנכנסו אליה; ורק בשנים 1979-1978 היה המאזן שלילי יותר. עוד עדויות לניסיון ליצור חברה על בסיס עתיד משותף ותרבות משותפת ניתן למצוא בדאגתם של חברים אפריקנים בבית הנבחרים ברודֶזיה מפני הגירת לבנים לא־בריטים (השונים מבחינה תרבותית, ועלולים להחזיק ברעיונות כגון האפרטהייד בדרא"פ) אליה, וכן באמונה בקרב רודֵזים לבנים רבים כי רודֶזיה היא המשַׁמרת את הערכים הישנים והטובים של בריטניה, ולבסוף בניסיונה של ממשלת רודֶזיה להגביל הגירה לבנה לא־בריטית אל המושבה — אף שהדבר עמד בסתירה לרצונה להגדיל ככל האפשר את מספר הלבנים.⁷⁶

יחסם של רבים מהאירופאים לאפריקנים היה מתנשא ומפלה. עם כל זה לרוב לא היו ליחס זה מסורות ומטענים של מדיניות כדוגמת ההפרדה הגזעית בדרום־אפריקה. למשל, יכול היה בכיר במפלגת השלטון של 1961, ה-UFP (United Federal Party) לדחוק בשומעיו "לשכוח את הסכסוך הטיפשי הזה על גזע" (אמנם הוא לא התכוון לשוויון מלא).⁷⁷

דוגמה מאלפת היא התבטאותו של פ״ק וָאן דֵר בֵּייל (P. K. Van der Byl), שׂר ההגנה הרודֵזי באמצע שנות ה-70, שנחשב לאחד מהמייצגים הבולטים של הקו האידאולוגי הנוקשה בממשלת רודֶזיה. ב-1994, לאחר סופו של משטר ההפרדה הגזעית בדרום־אפריקה, טען בֵּייל כי הדרום־אפריקנים "הוחלשו והושחתו על־ידי האפרטהייד", וכי מוטב היה להם ללמוד מהדוגמה הרודֵזית "כמה טוב ששחורים ולבנים הסתדרו ביחד".⁷⁸

נטען⁷⁹ כי כאשר ביקר הסנָטור האמריקאי גִ'ים אִיסטלַנד ברודֶזיה ב-1969, הוא גילה כי במלון "אֶמבָּסָדוֹר" היוּקרתי בסוֹלסבֵּרִי לא הייתה הגבלה לאירוח שחורים. איסטלנד התלונן כי "פתחתם פתח כאשר הרשיתם לניגֵרים מסריחים להיכנס למלון מצוין שכזה".⁸⁰ (דבר זה לא היה עולה על הדעת שנים אחדות קודם לכן בלא מעט מלונות בארצות־הברית, עד שהנשיא ג'וֹנסוֹן ובעקבותיו בית המשפט העליון כפו את ביטול ההפרדה הגזעית בחוק.⁸¹)

עם זה, בכמה מקומות (למשל, בפוליטכניון המעורב של סוֹלסבֵּרִי) היו שירותים נפרדים ללבנים ולשחורים, ורק לקראת שנות ה-60 של המאה ה-20 הותר לאפריקנים לשתות בירה ויין של "אירופאים", אך לא משקאות חריפים. מקומות רבים סירבו לשרת אפריקנים. בתחילת שנות ה-60 נדרשה התערבות בית המשפט הבריטי כדי לפסול הפרדה גזעית של בריכות שחייה, וב-1965 היה ויכוח סוער בחזית הרודֵזית על שאלת בתי החולים המעורבים. אחד הצירים התלונן כי "לבסוף יציגו לפנינו את הבחירה בין הליכה לבתי חולים רב־גזעיים למוות". אך, כדברי ההיסטוריון, לוֹרד רוֹבֵּרט בּלֵייק, הוא לא ציין איזו מהחלופות הוא מעדיף.⁸² על אפריקנים היו הגבלות שהיה ניכרות בסוֹלסבֵּרִי, בייחוד לא מועסקים. (הזכות לגור בעיר הייתה לעובדים בה, אחרים היו מצופים לחזור לכפרים; יש שטענו שהוגבלו בתנועותיהם בעיר כי האירופאים חששו שמא נשים לבנות יוטרדו בידי אפריקנים.⁸³)

בבתי המעצר הרודֵזיים היו בתחילת שנות ה-60 לא פחות משלוש קטגוריות של תאי כליאה:⁸⁴ אחת ללבנים, אחת ל"צבעוניים" ואחת לשחורים.⁸⁵

היו גם לא מעט מעשי ניצול סמכות לרעה, התעללות באפריקנים והטלת אימה. פקידים מקומיים רבים אילצו את האפריקנים לנהוג בהם כאילו היה כל פקיד זוטר ראש שבט (צ'יף) אפריקני.⁸⁶ היחס המפלה והמזלזל היה נרחב. למשל, העידה ועדה שכתבה ב-1955 לפּרִיסִיליָה סִית'וֹלֶה (מיסיונרית אמריקאית שחורה שהתחתנה עם אזרח רודֵזי) כי למרבה הצער:

פיסת נייר שאומרת שהיא (גברת סִית'וֹלֶה) אינה אפריקנית לא תסייע להגן עליה מגסות רוח או להצילה ממבוכה... האישור איננו סיסמת קסמים [במקור: Open sesame] כיוון שיש לנו דרך ארוכה לעבור במדינה זו בטרם יוסרו הדעות הקדומות נגד האפריקנים.⁸⁷

בקרב לִבנֵי רודֶזיה היו גם גזענים "קלאסיים" שהאמינו כי השחורים נחותים גזעית מטבע ברייתם. למשל, רבים האמינו בתיאוריות למיניהן על מקורן של חורבות "זִימבַּבּווֶה הגדולה" מתוך חוסר נכונות להאמין בכך שאפריקנים היו מסוגלים למיזם בנייה שכזה.⁸⁸ מקרה קיצוני היה פלוני לֵיטֵנֵנט־קוֹלוֹנֵל אִיכָּבוֹד אֵלֵן,⁸⁹ שטען שלא ייתכן שהאפריקנים יסלקו את האירופאים מפני ש"זה יכול להיעשות רק על־ידי גזע אינטליגנטי — דרישה המוציאה את האפריקנים מכלל חשבון";⁹⁰ ואירעו מקרים בהם אירופאים תקפו שוטרים אפריקנים על רקע גזעני.⁹¹ אולם גישות אלו היו יוצאות מן הכולל.

מזכיר המדינה הבריטי לענייני המושבות, פַּטרִיק גוֹרדוֹן ווֹקֶר, מצא בסיורו ברודֶזיה הדרומית ב-1951 כי רוב אנשי השלטון "נקטו מדיניות של עליונות חביבה כלפי האפריקנים⁹² (שלא כהתייחסות הדרום־אפריקנים אליהם כילדים נצחיים)", והאווירה בסוֹלסבֵּרִי הייתה "רגועה בהרבה מביוֹהַנסבּוּרג [בירת דרום־אפריקה]".⁹³ החוקר גֵ'יי־בִּי סוֹמֶרווִיל הסביר ב-1963, כי "עבור רוב הלבנים ברודֶזיה 'שותפות' [עם האפריקנים] — משמעה הייתה משהו כמו היחסים בין המנהל הכללי לנער שליח";⁹⁴ וכמוהו התלונן לימים פעיל זַאפּ"וּ כי בהיתקלותו הראשוֹנָה עם לבן רודֵזי "[הוא] השתמש בלשון... שגרמה לזה להיראות כאילו אני 'נער' עבורו".⁹⁵

יחס זה לא היה שונה במיוחד מעמדותיהם של פוליטיקאים בריטים רבים. ראש הממשלה הבריטי, הָרוֹלד מַקמילֶן, כתב ב-1960 כי "האפריקנים הם שחצנים וילדותיים. וכמו ילדים, הם מתרגשים מהר".⁹⁶ ההיסטוריון דיוויד פרנץ' טען כי האימפריה הבריטית כולה "הוחזקה על־ידי אתוס של פטרונות".⁹⁷ עם זה, בבריטניה היה שוויון זכויות לאזרחים ללא הבדל צבע, שלא כמו ברודֶזיה.⁹⁸

אולם בתחילת שנות ה-60 החלו אירופאים רבים לחשוש כי "דרך החיים הרודֵזית" נתונה בסכנה.

בשנות ה-50 שאפו פוליטיקאים ליברליים יחסית (כגון סֵר גַרפִילד טוֹד ואֶדגָר וַייטהֵד, שעמדו בראש ממשלת רודֶזיה בשנים 1958-1953 ו-1962-1958 בהתאמה) — לשפר את מצב האפריקנים. טוֹד, מיסיונר ניו־זילנדי שעמד בראש בית ספר יסודי לילדים אפריקנים, היה ליברל בדעותיו אך גם איש משמעת מחמיר, בשל עקרונותיו הדתיים והחברתיים. כמנהל בשנות ה-40 הִלקה ביום אחד 50 תלמידות, ובקושי התחמק מהעמדה לדין על תקיפה. (נטען כי הדבר גרם לשביתה שבעקבותיה פִּיטֶר טוֹד את אחד ממורי בית הספר, תלמיד לשעבר ששמו אִינדָבָּנִינגִי סִית'וֹלֶה (Ndabaningi Sithole), שהפך לימים כומר מתודיסטי וכתב את לאומיות אפריקנית, אחד מספרי היסוד של הלאומנים הרודֵזים — ולאחר מכן הפך למנהיג זאנ"ו.)

בתפקידו כראש ממשלה יזם טוֹד ב-1955 תוכנית, שיצאה לפועל בצורה חלקית, ומטרתה לממש את הרעיון כי כל ילד אפריקני יזכה לחינוך בסיסי לפחות. הוא שינה חוקית את הפנייה לאפריקנים ל"מר" במקום AM (ראשי תיבות של "זכר אפריקני", African Male) והתיר להם להשתייך לאיגודי עובדים, לראשוֹנָה מאז 1901. בסופו של דבר, ניסה טוֹד לקדם רפורמה שהייתה מעלה את שיעור האפריקנים בין המצביעים לכ-16 אחוזים, וכל הקבינט שלו קם נגדו. טוֹד חזר לבית ספרו, ולימים הצטרף לארגונים הלאומניים והפך ליריב המשטר.⁹⁹

ווַייטהֵד, שירש אותו, העביר רפורמה שאִפשרה תיאורטית לעשרות אלפי אפריקנים להצביע, אם כי רובם בקטגוריה הנמוכה יותר של הבחירות (B. Roll).¹⁰⁰ בפעם הראשוֹנָה יוצגו האפריקנים בבית המחוקקים ברודֶזיה הדרומית, ב-15 מושבים (מתוך 65). מספר בעלי זכות הבחירה האפריקנים הרשומים עלה מ-580 בשנת 1958 ל-13,019 בשנת 1962. יש הסוברים כי לו פנו כל האפריקנים הזכאים לרישום בפנקס הבוחרים, היה מספרם מגיע ל-50 אלף.¹⁰¹

בחוקת 1961 של ווַייטהֵד הייתה אפשרות עקרונית כי האפריקנים ישיגו לימים רוב פרלמנטרי, שכן המקומות בקטגוריה הגבוהה יותר (A. Roll) היו פתוחים למצביעים על סמך השכלתם או הרכוש שברשותם. הם לא היו מוגבלים גזעית גם אם באותו זמן היו הדרישות גבוהות במכוון כדי להבטיח שיצביעו רק אפריקנים משכילים או בעלי רכוש, שנתפסו כראויים להצביע, ורוב האפריקנים לא היו זכאים להצביע לקטגוריה זו.¹⁰² חלקים נוספים ברפורמות שתכנן ווַייטהֵד כללו את ביטולו של חוק הקצאת הקרקע מ-1930 (ראו פרק ב) והפיכת בתי הספר למעורבים.

החוקה אושרה ב-1961 ברוב של שני שלישים מן המצביעים הרשומים (שהיו רק מיעוט האוכלוסייה האירופאית, לא כל שכן האפריקנית). עם כל זה, כפי שגילה ווַייטהֵד, להוותו, לא היה פירוש הדבר שהבוחרים היו בעד הרפורמות הפוליטיות שלו במלואן, אלא שהיו בעד חוקה שתַקנה לרודֶזיה הדרומית אפשרות של עצמאות מבריטניה. בבחירות של 1962, שבהן הבטיח למנות שר אפריקני ראשון אם ייבחר שוב, נחל ווַייטהֵד מפלה ניצחת. מתוך 50 המושבים הלבנים־בפועל, זכתה מפלגתו, ה-UFP, ב-15 בלבד. בשאר 35 המושבים זכתה "החזית הרודֵזית" (RF), מפלגה שמרנית יותר שהוקמה באותה שנה. ה-UFP זכתה ב-14 מתוך 15 המושבים האפריקנים־בפועל, אך די היה לה ב-1870 קולות כדי להשיג זאת, שכן פחות מ-2,600 בוחרים אפריקנים (כרבע מבעלי זכות הבחירה) טרחו להצביע, בעיקר מפני שווַייטהֵד נקט יד קשה נגד ארגוני הלאומנים האפריקנים ונגד מפלגותיהם, זלזל בשאיפותיהם והיה אחראי למתן סמכויות חירום מרחיקות לכת לכוחות הביטחון.

עליית "החזית הרודֵזית" הושפעה גם¹⁰³ מחשש האירופאים מהתקוממות נוסח המָאוֹ־מָאוֹ בקֶניָה או מצב של תוהו ובוהו המלווה ברציחות של לבנים ובגל פליטים כפי שאירע בקוֹנגוֹ באותן שנים.¹⁰⁴ חשש זה החריף בעקבות ההפגנות האלימות וההצהרות הלוחמניות של הארגונים האפריקניים הלאומניים ברודֶזיה (ראו פרק ב). בשל חששות אלה לא היה ברודֶזיה ביקוש לבשורת "הרב־גזעיות" (Multiracialism) של ווַייטהֵד וחבריו. מפלגת ה-UFP האמינה ברפורמות מדורגות כדוגמת אלו שהקנו למעמד הפועלים בבריטניה זכות הצבעה ושוויון מלא — בתהליך שנמשך מ-1832 ועד 1928. עבור הלאומנים האפריקנים הדבר היה מעט מדי ומאוחר מדיי. עבור רוב הרודֵזים האירופאים היה הדבר יותר מדי ומהר מדיי.

הגורם הדומיננטי ב"חזית הרודֵזית" היה אִיאָן דַגלֶס סמִית', יליד רודֶזיה, טייס קרב לשעבר בחיל האוויר המלכותי הבריטי, שב-1943 נפצע בתאונה ומחצית פניו נותרה משותקת; למרות זאת חזר לשירות קרבי. ב-1944 הופל באיטליה ובילה כמעט חצי שנה מאחורי קווי האויב. אחרי כן חזר שוב לשירות. סמית' היה חוואי וחבר בית המחוקקים הצעיר בתולדות רודֶזיה הדרומית; הוא לא היה נואם גדול, אולם נראה שהשפעתו על ציבור בוחריו הייתה עצומה. הוא היה עתיד לכהן בתפקיד ראש הממשלה מאפריל 1964.

בנובמבר 1963 הצהיר סמית' כי כיוון שרודֶזיה הדרומית ויתרה על אפשרות העצמאות לטובת הקמת הפדרציה המרכז־אפריקנית, הרי עתה, לאחר שזו התפרקה, "ההגינות [מחייבת ש]אנו צריכים לקבל את הדבר הזה ששמו עצמָאות". השחורים לא נתפסו בעיניו כמוכנים להשתתף בשלטון בעתיד הנראה לעין. האם, שאל סמית' רטורית, המדינות שקיבלו עצמאות או "עתידות לקבל את עצמאותן... האם הן המשיכו [לנהל את השלטון] לפי סטנדרט הכללים והמוסר הבריטי, דמוקרטיה הגונה, או שהקריאה הזו ל[בחירות של] אדם אחד, קול אחד, בהכרֵח מובילה למצב שבו יש רק מועמד אחד?"¹⁰⁵ ב-20 במאי 1964 הצהיר, כבר כראש ממשלה, כי "לא נוותר על הרמה התרבותית שאליה הגענו במאבק של עשרות שנים... נואשם בטיפשות הגדולה ביותר אם ניתן לאפריקנים ייצוג גדול מזה בבית הנבחרים. זה יהיה צעד שטני".¹⁰⁶

הצהרות ארגוני הלאומנים האפריקנים תרמו אף הם לדעת סמית' ולתומכיו; בהצהרת המדיניות של הארגון הלאומני האפריקני זָאנ"וּ (ראו להלן) מאוגוסט 1963, נאמר כי "זָאנ"וּ יקים מדינה לאומנית, דמוקרטית, סוציאליסטית ופַּן־אפריקנית״.¹⁰⁷ הלבנים ברודֶזיה פירשו מילים אלה כמלמדות על כוונה לרודנות קומוניסטית, גם אם זָאנ"וּ טען שמדינתו תוקם "בתוך אחוות מדינות אפריקה וחֶבֶר העמים הבריטי".¹⁰⁸

גישתו של סמית' הובילה לסכסוך ישיר עם בריטניה, שהסכימה לעצמאות רק בתנאי שתכלול זכויות שוות לאפריקנים, עיקרון שנודע כ-NIMBAR — No Independence Before Majority Rule.

לאחר שזַמבִּייָה ומָלָאווִי קיבלו עצמאות ב-1964, נותרה רודֶזיה הדרומית המושבה הבריטית היחידה באפריקה הדרומית.

באותה שנה עלתה לשלטון בבריטניה ממשלת הלייבור בראשות הָרוֹלד וִילסוֹן. בינו לבין סמית' שרר תיעוב הדדי, אישי ואידאולוגי כאחד. הסיכוי שתכיר בריטניה בעצמאות רודֶזיה הדרומית צנח כמעט לאפס.

מנהיגי רודֶזיה הרגישו כי עליהם לנקוט צעדים מרחיקי לכת כדי לשמר את המשטר הרודֵזי ונהנו מתמיכת רוב האירופאים. כבר במרס 1964, לאחר השבעת בית המחוקקים החדש, "היו דיבורים ברחבי המדינה על הכרזת עצמאות חד־צדדית".¹⁰⁹ הצבא החל לשקול את ההשפעות של הכרזת עצמאות חד־צדדית לפחות כשנה קודם שאירעה למעשה.¹¹⁰

המסלול להתנתק לא היה בלתי־נמנע, אך היה צפוי. כפי שניסח זאת מסמך מטה צבאי רודֵזי באוגוסט 1965, מעמדה של רודֶזיה כ"בעיה ה'קולוניאלית' האחרונה של בריטניה באפריקה", מוביל לכך ש"עצמאות לרודֶזיה בצורה זו או אחרת היא הכרחית",¹¹¹ והיא יכולה לבוא רק באחת משתי צורות — הסכם או תפיסת השלטון. ממשלת רודֶזיה מאמינה כי "שלטון רוב — איש אחד, קול אחד — משמעו הרס העתיד הפרוגרסיבי של הטריטוריה", ואילו "הלאומנים האפריקנים דורשים רק דבר אחד — שלטון רוב עכשיו!"¹¹²

ב-6 במאי 1965 קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 202, הקוראת לבריטניה ולכל חברות הארגון שלא לאפשר הכרזה רודֵזית חד־צדדית על עצמאות ללא שוויון זכויות לכול. למחרת זכתה "החזית הרודֵזית" בכל 50 המושבים האירופאים בבחירות ברודֶזיה ופתחה בהכנות סמויות להכרזת עצמאות חד־צדדית.

בסוף אוקטובר 1965 הסתיים סבב שיחות בין בריטניה לרודֶזיה בקיפאון מוחלט. ב-2 בנובמבר הצהיר סמית' כי "הפערים [בין רודֶזיה לבריטניה] רחבים ובלתי־ניתנים לגישור [מ]כפי שהיו אי־פעם".¹¹³ שבוע אחרי כן נפרס צבא רודֶזיה בכוננות הגנה. ב-11 בנובמבר 1965 הצהיר סמִית' על עצמאות רודֶזיה, שלא הייתה עתידה להיות מוכּרת בידי שום מדינה.