חדר חושך

הארוכה לא הגיעה כבר יומיים. 

בדרך, כשהוא רוכב על האופניים מהאוניברסיטה הביתה, איתן נזכר שמיום שני לא ראה אותה. 

השעה שמונה בבוקר. קר. אפשר לומר שאפילו קפוא. חודש מרס התחיל והחורף אינו עושה כל סימן שהוא קרב לסופו. הסֶנְטֶר נפתח בתשע ואז גם מתחילה המשמרת שלו. כבר משמונה יש פעילות בחדר הקפה של עובדי התחזוקה והאבטחה. איתן ממהר להתחמם. ריחו של נוזל רצפות ממלא את נחיריו. ואדים משתמש בנוזל הזה במכונה שהוא נוהג בה לאורך קומות הסנטר כאילו היא מרצדס מודל 2016. איתן אוהב את הריח הזה של ראשית יומו. כמו רענון המחשב הכול מתחיל מההתחלה; היום, הקפה הראשון, החברים בחדר הקפה והמקום שלו, השרפרף הגבוה בכניסה לסנטר, בין המזגן או החימום, ממש על הקו שבין הפנים לחוץ. 

בקיץ הוא נצמד אל פתח האוורור של המזגן, משתדל שתלתליו שנופלים על עורפו, יהיו מאווררים דיים ולא ידבקו בלחות הקיץ לעורו, ובחורף הוא משתדל לעמוד בדיוק מול הרוח החמה שנושבת ממנו. באמצע יש עוד כמה חודשים שבהם הוא מתמקם ממש לפני הכניסה ולא מזיע או מת מקור. שלוש שנים חלפו מאז התחיל לעבוד פה שלוש-ארבע פעמים בשבוע. הוא משתדל לקבל משמרות בוקר ולא צהריים. אחר הצהריים הוא לומד מדעי המחשב ומתמטיקה. הוא בן שלושים ושבע ובקרוב יסיים את התואר הראשון. הוא חייב לקבל ציונים טובים כדי להמשיך במסלול הישיר לדוקטורט ולקבל משרה באקדמיה. איתן מת על מתמטיקה. מת על מדעי המחשב. יש משהו בחוקיות הקבועה של הדברים, בנוסחתיות נטולת הפשרות שמרגיע אותו, שמשייף את מוחו באופן כזה שהוא חש בתנועתם הלוליינית של הברגים מבפנים.

יבגני כבר יושב בחדר הקפה. הוא עובד בשער שפתוח לרחוב קינג ג'ורג'. תמיד קר שם, בקיץ וגם בחורף. היו זמנים שבהם איתן קינא בו על כך שהשער הזה נפל בחלקו כי השמש לא יוקדת על ראשו. עם הזמן השתנתה דעתו. העמדה שלו על רחוב דיזנגוף צבעונית הרבה יותר מזו של יבגני, ומרתקת, והוא צופה על החנות "כלי זמר", על כלי הנגינה שבשעות מתות הוא בוהה בהם ומדמיין יצירה מוזיקלית כלשהי, סופר את התיבות שלה בקצב מדויק. אחת שתיים שלוש, אחת שתיים שלוש, אחת שתיים וחצי תיבה, אחת שתיים וחצי תיבה וחוזר חלילה. לפעמים הוא מצטער שהוא לא מנגן באיזה כלי, שלא התמיד בנגינה בחליל בחוג בכיתה ב', או אחר כך, כשתמר אחותו ניגנה במפוחית והוא ישב לידה שעות וספר את החזרות בפזמונים. גלי מוזיקה מדויקים חיברו אותו לרוגע, שעה שהמקצב הילך עליו קסם. מתמטיקה וציור שאבו אותו אליהם יותר. ובכל זאת, חלון הראווה של "כלי זמר" תמיד קורץ לו, מזמין להיכנס, להריח את הכלים החדשים, את הגיטרות המבריקות ומערכות התופים והפסנתרים והכינורות.

 

יבגני מסתבך עם המכונה.

"עוד פעם ייקחו לנו את המכונה בגללך," אומר איתן, "אתה תקלקל אותה. אתה תמיד מקלקל אותה. למה אתה לא לומד איפה שמים את הקפסולה?"

"אני עוזב זה," אומר יבגני, "רק ישראלים שותים קפה ממכונה. כמה אני מנסה, אני מסתבך. אני יחמם מים בקומקום פה. נמאס לי."

"מה פתאום ישראלים?" מגחך איתן, "קודם כול, זאת המצאה איטלקית. באיטליה שותים הרבה קפה ויש מלא סוגים של קפה. חוץ מזה, יש מכונות כאלה בכל העולם וישראלים מתים על קפה, אז הביאו את הטרנד גם לכאן. כולם נהיו אניני טעם."

"מה זה אניני טעם?" שואל יבגני.

"אניני טעם הם אנשים עם טעם טוב," עונה איתן, "טוב מאוד. משובח."

"משובח," ממלמל יבגני. "בשבילי גם נס קפה מספיק משובח," הוא מוסיף בזעף ופונה לקומקום. איתן שָׂמֵח לגלות שהמכונה עובדת ומכין לעצמו את הקפה ההפוך הראשון והריחני של הבוקר, מקציף את החלב וממתיק בכפית סוכר אחת. בפינת השיש ניצבת קופסה שקופה ובה עוגיות שמתחלפות מדי שבוע. בכל פעם סוג אחר, שלא ישעמם לעובדים. איתן הבחין בכך שכמה מהעובדים לוקחים מהן הביתה, בהיחבא. הזהירו אותם שלא לעשות זאת, אבל הוא יודע שאירנה, ואדים וסלמה לוקחים. הוא בחיים לא ילשין עליהם, אחוות העובדים חזקה מכול, וחוץ מזה, ברור לו שהם נוהגים כך כי הם במצוקה. בהנהלה תמיד מאיימים שייקחו להם את העוגיות, אבל הם לעולם לא יממשו את האיום, כי חוץ מהכיבוד העלוב הזה, אין שום הטבה לעובדים. לא חמגשיות לצהריים, לא סנדוויץ' ביצה כמו שוואדים סיפר שאח שלו שעובד בניקיון בחברת הייטק מקבל. פה, בסנטר, כל אחד מביא אוכל מהבית בקופסה, או סנדוויץ', או פירות. 

 

סלמה נכנסת. 

"כולם חולים," היא מושכת באף, "כל הילדים במיטות ובעלי נשאר בבית וייקח אותם לרופא. נראה לי גם אני הולכת להיות חולה." היא נעמדת ליד הקומקום ומכינה תה ואז שולפת מהתיק שלה זר של נענע. 

"תשתי, תשתי," איתן אומר ומתרחק ממנה, מפחד לחטוף איזה וירוס, ואז בדיוק היא מתעטשת. איתן מכסה את כוס הקפה שלו. אחר כך נעמד ומסיים אותו בלגימה. "להתראות בהפסקת צהריים," הוא אומר ומזדרז לצאת.

בחוץ מטפטף אז הוא צועד אחורה כמה צעדים מהעמדה שלו, כדי שעדיין ייראה כאילו הוא עומד בכניסה ולא מפקיר את העמדה. השעה שמונה ועשרים. בדרך כלל בשעה הזאת איש אינו פוקד את הסנטר, אבל תמיד יש כמה חוכמולוגים שנעמדים בכניסה לפני הזמן כדי להיכנס ראשונים. לאיתן לא אכפת. הוא כמו חוקר במעבדה. עוד מרחוק, כשהם עומדים ברמזור, הוא יודע אם פניהם מועדות אל תוך הסנטר או שמאלה או ימינה בדיזנגוף. העיניים מביטות לכיוון הכניסה או אליו, הגוף מוטֶה לעברו בקוצר רוח מול רמזור שמאחר להתחלף. יש כאלה שמכינים את התיק. אם לתיק יש רוכסן, כמו בתיקי נשים, הן כבר פותחות אותו, שלא לבזבז יותר מדי זמן בכניסה. גברים מחזיקים את תרמיל הגב בידם, חצי רוכסן פתוח, ואם זה תיק שתלוי על הכתף, האצבע שלהם כבר על התיק-תק של האבזם. 

 

הם לא מכירים את השריטה של איתן. 

יש כאלה שקוראים בקפה. יש שקוראים בקשתית העין או בכף היד. איתן קורא בתיקים. הוא מכור לתיקים שלהם.

הוא מתעכב על כל תיק ותיק, וגם אם יחטט בו מבלי להביט לבעל התיק בלבן של העיניים, יידע אם עומדים מולו גבר או אישה, אם זאת אישה הוא ידע אם היא רווקה או נשואה, עם חבר או בלי, עושה סקס או לא עושה. במחזור או לא, עם רכב או בלי, מצוננת או אלרגית. המצוננות - יש להן טישו קבוע ביד. האלרגיות - שני גלילים של נייר טואלט מצ'וקמקים עמוק בתיק שלהן. לנשים עד גיל חמישים יש תמיד טמפונים. אבל אם יש זוג תחתונים וגם פדים וגם טמפונים, היא בעיצומו של המחזור החודשי. 

לנשים אמיצות יש בתיק גז מדמיע. מסטיקים יש כמעט לכולם, אבל סוכריות חמוצות יש רק לזקנים ולחולים או לכאלה שמחלימים מאיזה שפעת או שיעול. במבה יש לבחורות בדיאטה, למקרה שיחטפו רעב פתאומי. 

גברים נושאים בתיק מעט חפצים. מבוגרים הולכים ללא תיק, אבל בכיס של החולצה מלפנים יש ארנק ובכיס האחורי של המכנסיים יש להם משקפי ראייה. הסלולרי תמיד ביד. אנשי עסקים יסתובבו עם טרולי של לפטופ ובתא השני הרחב והעבה יהיו קלסר או שניים וגם אפטרשייב. הקפדנים יחזיקו גם חולצה מגוהצת להחלפה. לגברים ולנשים שיש להם מה להסתיר, יהיו שני מכשירים ניידים. אחד קבור תחת כל תכולת התיק וסגור בדרך כלל, והשני, החוקי, נתון בידם.

לפעמים אנשים מביעים חוסר סבלנות כשאיתן בודק את התיקים שלהם. יש ששואלים "מה קורה לך?" "מה אתה מחפש שם?" "אני נראה לך אחד עם חגורת נפץ?" "אני נראית לך מחבלת?" שאלות מהסוג הזה. אבל איתן שותק. הוא עוטה פרצוף פוקר וממשיך לפשפש להם בתיק ואז משחרר אותם. 

בבוקר, עד תשע ורבע בערך, יש שיטפון של אנשים. אחר כך הגל נרגע ואיתן מתיישב בכיסא. 

ואז הארוכה עוברת. 

זה קורה בכל בוקר. היא פוסעת במהירות. הוא מתביית עליה כבר מהסיבוב של קינג ג'ורג' כשהיא פונה מהכיוון של כיכר מסריק ימינה. היא תמיד לובשת חולצה גברית מכופתרת עד הסוף ומכנסיים ארוכים כהים, ותלוי לה תיק ענקי על הכתף. בימים קרים כמו היום היא עטופה במעיל אנגלי כזה, קלאסי. האף שלה גדול מהממוצע והשיער שלה לא החליט אם הוא קצר או קצת ארוך. שביל בצד מחלק אותו לשני חלקים, ומין סיכה תופסת אותו מליפול על המצח. סיכה של ילדוֹת. כמו סיכה לכיפה של דתיים. היא מחכה ברמזור, במקום שבו התרחש הפיגוע בקו חמש לפני שנים, ואיתן משגיח שלא בא איזה זבל מתאבד או אוטובוס שיתפוצץ עליה. 

כבר שנה הוא מביט בה חולפת על פניו. העונות משתנות ופריטי הלבוש שלה גם, אבל בכל מזג אוויר, חורף או קיץ, אביב או סתיו, תמיד תלויה על צווארה מצלמה ענתיקה כזאת. מפעם. אין לו מושג מה היא עושה איתה, אבל נדמה שהיא חלק מגופה, כמו שקיות ניילון שהומלס סוחב גם אם אינן מכילות דבר. 

לפני חודש הוא החליט לחקור קצת באינטרנט על המצלמה הזאת. הוא גלש באתרים של מצלמות, חיפש תמונות של מצלמות ישנות, בערך משנות החמישים. הוא מצא תמונה של מצלמה דומה לזאת שתלויה על צווארה של הארוכה והדפיס אותה. התברר לו שהמצלמה ישנה מכפי שחשב ושהיא יוצרה בשנות השלושים. 

הוא נושא איתו את התמונה שהדפיס, ובכל פעם שהיא עוברת הוא משווה בין מראה עיניו לבין הנייר. המצלמה הזאת יכולה לצלם משהו בכלל? התיק שתלוי על כתפה מעורר בו תשוקה לחטט בו. משהו בתוכו אומר שיום יבוא והוא יצלול אל בין תאיו ויטייל בהם. 

היא תמיד נראית ממהרת בעלייה מדיזנגוף לסיבוב שמאלה לבוגרשוב. ומעולם לא נכנסת לסנטר. בהתחלה, כשהיה מבחין בה, היה מתקשר במירס לאורן שעומד בשער של בוגרשוב ושואל אם הוא רואה את "הארוכה". אורן כבר ידע ש"הארוכה" הוא כינוי לבחורה שתלויה לה מצלמה על הצוואר. היא גבוהה מאוד וקשה לפספס אותה. אורן הוא מאבטח במשרה מלאה, קבועה. הוא איטי קצת, כמו שאומרים. זז לאט, חושב לאט, מדבר לאט, מבין לאט. אבל הוא בחור טוב ומגיע לעבודה כמו שעון, לא החסיר משמרת מעולם, ותמיד מתנדב להחליף את מי שצריך לשנות את סידור העבודה שלו. לפני זמן-מה אמר לו אורן שהוא ראה שהארוכה נכנסה לגן ילדים בבוגרשוב.

היא בטוח לא הגננת, איתן חושב, אחרת הייתה מגיעה לפני שמונה כדי לקבל את הילדים. אולי היא מנגנת להם או מעבירה שיעורי ריתמיקה?  אולי זה קשור למצלמה? מה היא עושה שם עם המצלמה כל יום? צלם או צלמת מגיעים רק בחגיגות או בסוף השנה לצילום של ילדי הגן, לא? 

*

הוא מתגורר בדירת חדר קטנה ברחוב בן יהודה, לא הרחק מ"בית אל על". הוא אוהב ללכת ברגל, מגיע לעבודתו בדיזנגוף סנטר בצעידה או רכוב על אופניו. כך הוא גם שומר על כושר וגם רואה אנשים. אנשים וְתיקים. הסקרנות שלו נשארת ארנית גם אחרי שעות העבודה. אולי משום שהוא רואה כל כך הרבה תיקים ביום, לפעמים נדמה לו שהוא צריך לבדוק גם את אלה שתלויים על כתפיים של אנשים שהולכים לפניו ברחוב. הדרך לעבודה רצופה פגישות עם גוונים שונים של החברה הישראלית. אנשים שישנים ברחוב, גן מאיר שמנקז אליו את בני הקהילה הגאה, ואם הוא מגיע מוקדם, הוא ממשיך קצת על דיזנגוף ופוגש את התל-אביבים שיושבים בבתי הקפה עם כוסות אספרסו וחלב סויה בצד, משתדלים לאכול טבעוני או צמחוני, קטוגני, אורגני ובריא. בבוקר הרחוב שקט מאוד, אבל כשיוצא לו לעבוד במשמרת של אחר צהריים, הוא עמוס באנשים.

 

הוא קולט שכבר יומיים לא חלפה על פניו.

נכון, כבר מרס, וזה נדיר, אבל אפילו אתמול בתחזית אמרו שלא זוכרים חודש מרס קר כל כך מאז שנת 1998, שאז גם ירד שלג בירושלים. באופן מפתיע גם בתל אביב אנשים מסתובבים עם אף אדום ונוזל ועיניים דומעות. אולי היא חולה, הארוכה? הרי כולם חולים עכשיו בקור היבש של החורף הזה. הבוקר החליט לרכוב על אופניו, מצויד במעיל תרמי, בכובע גרב שרק העיניים מציצות ממנו ובכפפות עבות. הוא רצה לנצל את הימים שבהם לא יורד גשם והאור בהיר. בחדר הקפה המנהל מודיע להם שסלמה חולה. היא לא תגיע והקפיצו את דודה שלה שתחליף אותה עד שתבריא.

"עכשיו אני בטוח הבא בתור," מתכווץ יבגני לתוך המעיל שלו. "היא עשתה עליי אפצ'י אתמול."

"על כולנו," איתן אומר. "חוץ מזה, תפסיק לחשוב שלילי, אנחנו מחוסנים. כל היום אנשים משתעלים עלינו בכניסה. יהיה בסדר." אבל יבגני ההיפוכונדר מספר איך אתמול בלילה השתעל וישן עם בקבוק מים חמים על כפות הרגליים. איתן צוחק ואומר לו שהיפוכונדריה זאת תכונה לא סקסית, ויבגני שואל אותו מה זה תכונה.

"אופי," אומר איתן, "התנהגות של בנאדם."

"מי שתאהב אותי תחשוב היפוכונדריה זה סקסי, אל תהיה דואג," משיב יבגני ועכשיו נראה קטן יותר בתוך המעיל שלו, חרמונית שחבר נתן לו כדי שתגן עליו מפני הקור בכניסה מקינג ג'ורג'.

"טוב, אני חוזר לעמדה שלי. אם הארוכה לא עוברת דרכי הבוקר, אז אני אאחר בעשר דקות לארוחת צהריים," אומר איתן, ויבגני מביט בו, מופתע. "אני אעלה לגן בבוגרשוב, חייב לראות אם היא חולה או לא."

"השתגעת לגמרי," אומר אורן, "יחשבו שאתה מטרידן. הארוכה נכנסה לך לראש כמו מחלה מאפריקה. מה אכפת לך ממנה כל הזמן?" הוא שואל הכול לאט-לאט, והפנים שלו מתעוותות מדי פעם כמו בתסמונת טורט. 

"התרגלתי לראות אותה. לא יודע," משיב איתן ומבין שאין לו תשובה גם לעצמו.

הם מושכים בכתפיהם ואיתן עולה במדרגות הנעות ונעמד ועיניו נעוצות בדגם החדש של הגיטרה החשמלית שהוצב בחלון של "כלי זמר". 

 

בצהריים, אחרי שגם בבוקר זה היא לא מגיעה, הוא יוצא מהסנטר לבוש במעיל הפּוּך, זה שכל הישראלים וגם האירופאים לובשים עכשיו, שגורם להם להיראות כמו מסה של זחלים צבעוניים במסעם הארוך, אבל המעיל הזה מחמם אותו ולא אכפת לו שהוא כמו כולם. בתוך המעיל הזה הוא מרגיש עטוף בשמיכה ומצטער שהרגליים שלו נותרות בחוץ. הוא צועד במעלה הרחוב, לגן בבוגרשוב. השער כבר נעול ואחרי רגע של מחשבה הוא מצלצל באינטרקום. גננת, כך נדמה לו, קוראת בקול צווחני "מי שם?" הוא לא חושב הרבה ועונה שהוא הדוד של הבחורה עם המצלמה ושואל אם היא נמצאת ויכולה לצאת לרגע כי יש לו עוגת יום הולדת בשבילה. הוא יודע שהיא לא תצא כי היא איננה, אבל מקווה שבדרך זו יקבל מידע עליה.

"מישל?" שואל הקול מתוך האינטרקום, "אה, היא כבר לא עובדת כאן."

"ממתי? לפני שלושה ימים דיברתי איתה והיא לא אמרה כלום."

"מלפני שלושה ימים," עונה הצווחנית, "ועכשיו תסלח לי, יש פה ילדים שאני צריכה לטפל בהם."

"כן, כן. בסדר, סליחה," משיב איתן ונשאר לבהות בשער הברזל. טוב, הוא חושב, עכשיו הוא יודע שקוראים לה מישל. היא צרפתייה או בריטית? 

 

למחרת, כולם מצטופפים בחדר הקפה, משוחחים עם מונה, דודתה של סלמה החולה, שואלים לשלומה. מונה מספרת שמדובר בדלקת ריאות קשה. כל הכפר מתגייס לעזור לה ולבעלה כי כל הילדים חולים ומי יודע כמה זמן ייקח עד שתבריא.

 "דלקת ריאות זה סיפור רציני," אומרת מונה וכולם מהנהנים לאות הזדהות. איתן כבר מבחין בניצני הפניקה שאוחזים ביבגני, שפתאום מטה אליו את ראשו ושואל אם היה בגן ומה גילה. 

"היא עזבה את הגן ולא עובדת בו עוד, וקוראים לה מישל," משיב איתן ואורן מזדקף. "צרפתייה?" הוא שואל.

"נשמע ככה אבל זה גם יכול להיות שם בריטי," ממלמל איתן ועצב מוזר משתלט עליו מבלי לדעת למה.

"טוב, איתן," אומר יבגני, "צא מזה. אולי בערב נלך לשתות אצל הפוזל בכיכר רבין, בסדר? יום חמישי היום. תראה אתה מרגיש יותר טוב. תבוא ארוכה אחרת."

"נראה," הוא אומר, "לא בטוח שהיום דווקא. בטח יבוא לי לצאת מחר אחרי ארוחת הערב אצל ההורים שלי. יש לי כמה דברים לסיים לאוניברסיטה הערב, תשמור לי את מחר?"

"אפשר לחשוב יש לי מה לעשות מחר," צוחק יבגני. "מחר, בטח. מחר נצא."

 

השעה כבר עשר בלילה והבית שקט. הצלצול מקפיץ אותו בעודו שקוע בפתרון משוואה קשה מאוד, תרגיל שדחה ושיש להגיש ביום ראשון, אותו ועוד כמה מטלות לימודיות. 

על הצג מספר הטלפון של אחותו. 

"מה קרה?" הוא שואל מתנשף.

"שום דבר, למה נבהלת כל כך? הפרעתי לך במשהו?" 

"לא לא, מצטער. פשוט אני שקוע פה בשיעורים והייתי מרוכז מאוד. הצלצול הקפיץ אותי." 

"אתה מגיע לארוחה מחר, נכון?" היא שואלת בקולה המתפנק.

"בטח. בטח שאני מגיע. גם אמרתי לאבא שאני בא."

"טוב, לא דיברתי איתם היום. מעולה, איילי מת להראות לך איזה ג'יפ חשמלי הוא בנה, עם שלט רחוק, חבל לך על הזמן. יש לו ידיים טובות לילד הזה, וחוש טכני."

"איזה יופי, אני מתגעגע. נתראה מחר, אחותי, בסדר?"

 

הוא באמת התגעגע לתמר. שני ילדים ילדה אמו, חשב איתן, ותמר הטובה מביניהם. היא הייתה חניכה בבני עקיבא, אחרי הבגרויות התנדבה לשירות לאומי בעיירת פיתוח ואז נרשמה ללימודי עבודה סוציאלית באוניברסיטה. הכול לפי הספר. בגיל עשרים ושלוש כבר נישאה לדודי שהיה המדריך שלה בתנועה. שלושה ילדים נולדו להם, ואיתן, שהלך ובגר ולא הקים משפחה, הרעיף עליהם אהבה. משהו בגודל הקטן, בתמימות, באהבה חסרת הגבולות ובאהבת שאינה תלויה בדבר שהם העניקו לו, כבש אותו היה כובש. הייתה לו חיבה יתרה לאייל, הבכור, הוא זה שהפך אותו לדוד בפעם הראשונה ודרכו למד מהי אהבה שאינה תלויה בדבר. אפילו כשהתחיל לשאול שאלות, כמו "למה אין לך כיפה כמו לאבא?" הוא שאל אותן בסקרנות ילדית, אבל באיתן, עוררו השאלות פליאה גדולה: מתי התמימות חסרת השיפוטיות נוטשת את הילד שהופך לגבר או את הילדה שהופכת לאישה? מתי אנחנו, בני האדם, מאבדים את התום והופכים ציניים, מחוספסים, ביקורתיים ומתנשאים על מי שאיננו כמונו? 

תמיד אתגרה אותו המחשבה היהודית, אך כשהוא מהרהר במהות הסיבה שבגינה הפנה עורף לערכים שעליהם חונך וגדל, הוא נזכר כיצד לכל אורך לימודיו בישיבה התיכונית, חש שאמונתו מתערערת. מה הציף אותו כל כך בגיל ההתבגרות? אולי המתמטיקה שאהב ושסידרה הכול בנוסחאות לוגיות? או עולם האמנות והציור שמילא אותו? ואז הוא התגייס לצבא ובסוף השירות החליט שהוא מוריד את הכיפה ומתייצב מול הוריו. 

הוא זוכר איך עמד מולם ואמר שהוא כבר לא מאמין באלוהים, ואת פניה של אמו ואת אביו שלא הישיר אליו מבט. 

"אצלך הכול תמיד הלך לאט..." אמרה לו תמר. ובאמת אחרי הצבא הוא נסע להודו ואז לדרום אמריקה והתיישב בקולומביה לתקופה וגר עם נשים שפגש, מבוגרות ממנו, צעירות ממנו, יהודיות ולא-יהודיות, פגש בדתות שונות, ובגיל עשרים ושש חזר ארצה, רזה יותר, "עם ג'וקים של מדיטציה ויוגה בראש," אמרה אמא. 

איתן פוסע הלוך ושוב. עיניו נתקלות בציור שתלוי על הקיר. כבשים מלחכים עשב, פזורים על כר ירוק. חוטי חשמל ועליהם ציפורים. הוא התגעגע לגולן. כשחזר מקולומביה השתקע שם וצלל אל עולם המתמטיקה והציור. בשעות היום הוא צייר ושינן נוסחאות. ובלילה ישן וחלם על כבשים. מדי יום ביומו ישב בצלו של עץ וצייר את הרועה וכבשיו, הוא צייר אותם עומדים וראשיהם רכונים אל כרי המרעה הירוקים. שעות עמדו ולא עייפו. מה ממלא את ראשיהם וכמה אפשר לאכול? הרועה דאג שהם לא ישוטטו או יעזבו את הקבוצה ומדי פעם פרש הצדה. לעיתים הוא חילל בחליל. בהיסח הדעת היה איתן מזמזם את הכבש השישה-עשר של יונתן גפן. פעם בשבוע נהג להתקשר להוריו. הם כבר ויתרו על שובו אל חיק הדת אך ייחלו שילמד, שיעבוד, שיכיר אישה ויקים משפחה. 

 

הוא מוזג לעצמו מים לכוס ולוגם מהם לגימות גדולות. הוא מביט בשעון שתלוי על הקיר. בגולן הוא לא נזקק לשעון כי ידע מה השעה לפי הציפורים שהופיעו על חוטי חשמל קרובים, או לפי תנועת עדר הכבשים בשדה שמולו. הקביעוּת שמצא בטבע השרתה עליו נינוחות ומרגוע. הוא לא רצה יותר. 

בגיל שלושים וארבע חזר למרכז. שזוף, גבוה, חוטי זהב שזורים בתלתליו. לֵייט בְּלוּמֶר, אמרו מאחורי גבו, ובפניו. הוא כבר ידע מה הוא רוצה לעשות בחיים ונרשם לחוג למתמטיקה ומדעי המחשב באוניברסיטה. עבודת האבטחה שמצא קסמה לו. היא אפשרה לו להתחכך עם אנשים, לתהות על קנקנם, על חייהם. היא אפשרה לו ללמוד מתמטיקה בהצטיינות ולהמשיך לצייר. בעיר הוא צייר אנשים, דיוקנאות, בתים ונוף אורבני, ולפעמים, כשרוח הפנטזיה נחה עליו, היה חולם על עולמות אחרים ומצייר מציאות שהייתה רכה כמו הלחנה של מוזיקת דמיון מודרך. 

 

השקט חוזר לשרור בבית. הבית הוא בסך הכול דירת חדר ששופצה ובקושי מספיקה לאדם אחד. אבל הוא לא מתלונן. ממילא הוא אינו מארח בה איש, ואם הוא רוצה לפגוש אנשים, הוא יוצא עם יבגני או עם מישהו מהלימודים. חבריו מזמן הקימו משפחות, קצתם ניתקו קשר בחלוף השנים בעיקר מפני שהיה קשה לשמור על קשר משום נדודיו, ובעצם, מאז ומעולם.

ואז מגיע הפתרון. פתאום כמו נורות מנצנצות בתוך בלונים מעל דמויות בסרטים מצוירים הוא פותר את התרגיל הבלתי אפשרי. הוא מאושר באופן בלתי רגיל, ובפרץ של התרגשות כותב את כלההשתלשלות הפתרון עד לתוצאה הנכונה. בליבו חושב שאם היה ברשותו מספר הטלפון של המרצה, היה מתקשר אליו עכשיו, למרות השעה המאוחרת. איזו מחשבה של ילד, הוא אומר לעצמו. 

*

שבע וחצי בבוקר יום שישי והשמים בהירים. כבר שנים שסופי השבוע שלו בעלי צביון חילוני, אבל מסורת היא עניין אחר. את השבת שלו הוא מקבל באדיקות בנחלת בנימין בכל יום שישי בבוקר. השנים בצפון היו מעין סוף שבוע מתמשך. זמן שהוא אֵינְזְמַן. סוף שהוא אינסוף. שלווה שצוירה בקו מוניטור ישר, המוות שהוא הכי קרוב לחיים. אבל מאז חזרתו למרכז כבר שנתיים שהשטח בין מיקי מדוכן "חרוז פיגוז" לעופר, שמנגן במפוחית את הרפרטואר של שלישיית אדלר המיתולוגית ומוסיף לה מוזיקה עכשווית, הוא השטח ששמור לכיסא המתקפל של איתן שלמרגלותיו מונחים עפרונות פחם, טושים שחורים בעוביים שונים מהדק ביותר ועד לעבה ביותר, ספוגיות לבנות שנצבעו בשחור ובאפור פזורות סביבו, ומולו כן ציור ועליו בלוק דפים לבנים משובחים שבהם הוא מצייר דיוקנאות של גברים, נשים, ילדים וכל מי שרוצה בכך ומוכן לשלם עבור הרישום חמישים שקלים בלבד, בחתימת אומן הרחוב. 

כיסא נוסף ניצב באלכסון אליו, והוא משרבט במיומנות את הדיוקן, מאפיין את הדמות, לעתים באופן קריקטוריסטי, הומוריסטי, ולפעמים בדיוק מרבי. הכול לבקשת הלקוח.

איתן נאמן לימי השישי האלה. רק אם ניתך גשם זלעפות הוא מוותר. יום שישי הוא היום המוקדש לתחביב האהוב עליו, לאמנות שבחר לצמצם את נפחה בעולמו, לשמרה כתחביב ולהפנות את מרצו אל המוחלט, החד-משמעי. זו הסיבה שיום שישי חשוב לו. הוא אוהב לפגוש את חבריו: מיקי שמעצבת תכשיטים בחרוזים מרהיבים ובונה דוגמאות מיוחדות לפי דרישת העוברות והשבות. זה מכבר התמכר למפוחית של עופר שנגינתה משרה עליו שלווה נעימה וערבה לאוזניהם של לקוחותיו היושבים מולו. בשבע וחצי בבוקר הוא מגיע כדי להקים את חלקת האלוהים הקטנה שלו, להניח כל פרט במקומו, לפתוח את כן הציור המקופל, לקנות קפה בכוס קלקר ובייגלה חם מ"האיש של הבייגלה" באמצע המדרחוב, ואז, בסביבות שמונה וחצי מתחילה התנועה. אפשר לומר שמתשע כבר יש עבודה והוא נשאר במדרחוב עד השעה אחת, מספיק לצייר כשישה-עשר דיוקנאות. 

"לא רע," אומר יבגני שבכל יום ראשון "סופר לו" כמה הרוויח ביום שישי. "לא רע אתה עושה כסף ביום שישי. 800 שקל וככה זה עוד 3,200 שקל בחודש חוץ ממשכורת שאנחנו מקבלים בסנטר."

"כשתדע לצייר, יבגני, תבוא גם אתה, אני אשמור לך מקום לידי. יש פרנסה לכולם," צוחק איתן.

"כשאני יודע לצייר, אתה יודע רוקד בלט כמו ברישניקוב," יבגני אומר, ושניהם צוחקים.

לפעמים הוא בא לבקר את איתן במדרחוב, מביא לו משהו טעים לאכול, קונה עיתון ויושב לצדו וקורא בו. לאיתן לא אכפת. הוא אוהב את יבגני, את הפשטות שלו, את החברות הנאמנה וגם את העברית של העולה החדש-ישן ואת הטעויות שאהב להשתעשע בהן עם יבגני, וגם עם עצמו.

השעה כבר עשר בבוקר ואצל מיקי הבסטה עמוסה נשים וילדות בנות-עשרה שקונות צמידים ושרשרות ליום האהבה. בתי ספר תיכוניים רבים בעיר סוגרים את שעריהם בימי שישי וכך, גם יום האהבה וגם יום שישי והמדרחוב מתחיל להתעורר. היום מיקי הביאה חרוזים מרובעים בהם מוטבעות אותיות. מול הדוכן שלה עומדות נערות שרוצות שרשרת ששזורות בה המילים "נסיכה" או "פיה שלי" או "מהממת" או פשוט "מאיה", "שירה", "נגה". מיקי תמיד ממציאה את עצמה מחדש ויוצרת באזז סביב "חרוז פיגוז". איתן מתפעל מהחוש השיווקי שלה שמרחיב את קהל לקוחותיה. 

צווחה מקפיאת דם נשמעת פתאום, ובמרחק של חמישה-עשר מטרים מהשטח שלו מבחין איתן בגבר שנופל על הארץ כמתעלף. מישהו צועק "רופא! תקראו לרופא!" וגם "אמבולנס, מהר!" קהל של אנשים מתקבץ סביבו. הוא מפרכס ופיו מלא בקצף. 

פתאום מבחין איתן בארוכה. כמו מעולם אחר או מיקום מקביל היא צצה, היא והמצלמה שלה, והיא מפלסת דרך בין האנשים ומתקרבת, רוכנת ומצלמת את המפרכס. אנשים מנסים לטפל בגבר השרוע על הארץ והודפים אותה, אבל היא לא מוותרת ובכתף נחושה מתכופפת אליו ולוחצת "קליק" ועוד "קליק". איתן לא סופר. את כל זה הוא רואה משום שהוא כבר במרחק של מטר מההתרחשות. לפתע היא מרימה את עיניה, מתרחקת, מביטה שוב מטה אל תוך העדשה, ולוחצת "קליק".

עיניו נעצמות לרגע בשל קרני השמש ואולי היה זה הבזק המלצמה, וכשהוא פוקח אותן היא כבר איננה. ליבו מחסיר פעימה בבהלה והוא מביט כה וכה, אבל אין לה זכר. מישל התפוגגה באותה המהירות שבה צצה. הוא המום מההתרחשות. רגע אחד המולת החיים ליד הדוכן של מיקי, וברגע הבא הגבר הזה שהתעלף ומישל עם המצלמה. 

האמבולנס קרב.

הוא חוזר במהירות למתחם הציור שלו ומבקש ממיקי לשים עין על הדוכן כי הוא חייב לבדוק משהו. תכף הוא חוזר.

"מה קרה שם?" מיקי שואלת. 

"נראה כמו התקף אפילפטי של מישהו שהתמוטט על המדרכה," הוא עונה, ומוסיף, "מטפלים בו." הוא רץ לכיוון שחשב שאליו פנתה ותוך כדי סוקר את סביבתו, מציץ. אולי נעלמה מאחורי איזה דוכן, אולי המשיכה הלאה לרחוב הבא או יצאה מאזור המדרחוב, ופתאום תופס אותו מין ייאוש והוא חושב, האפ היא רוח רפאים שמגיחה לאזורי המחיה שלי? איך אני מפספס אותה תמיד, ולמה אכפת לי בכלל?

ואת כל זה הוא שואל את עצמו במחשבותיו כמו רוצה לאפס את מוחו ולהבהיר משהו כדי שאולי יניח לחידת מישל הזאת שיצר בדמיונו. אבל לא יצרתי כלום, הוא ממשיך להתווכח בתוכו, זו היא. היא תמיד מופיעה משום-מקום, היא חלפה על פניי בכל בוקר ויום אחד נעלמה ופתאום חזרה דווקא לכאן בדיוק כשאני נמצא פה בימי שישי בבוקר. הערב אולי אפגוש אותה בהרצליה ליד הבית של ההורים, הוא צוחק לעצמו אבל בינתיים חוזר לעשתונותיו ומבחין שהתרחק מדי ואין זכר לארוכה ולמצלמה המשונה שלה והוא שב על עקבותיו אל דוכן הציור שלו.

מרחוק הוא שומע את עופר מנגן דילן במפוחית. "גשם כבד עומד ליפול" והנה,תכף הוא מסמן לו במנוד ראש ובחיוך. זה שיר שהוא אוהב במיוחד, איתן. הוא מודה למיקי על כך ששמה עין על הדוכן, וכשעופר מסיים לנגן הוא זורק לעברו, "מקווה שהנבואה לא תתגשם וגשם כבד לא ייפול היום. דווקא יום נהדר, אמנם שמש שקרנית אבל בכל זאת שמש ולא קור אפרורי," ועופר משיב, "צודק. וגם טוב לעסקים שלא ירד לנו גשם."

 הוא נוטש זמנית את מחשבותיו על מישל כי אמא עם ילדונת בת אחת-עשרה בערך, ג'ינג'ית עמוסת נמשים וחיוך מתוק, נעמדת ממש מולו ושואלת: "הי, אתה יכול לצייר את נעמה?" והוא מייד מתעשת ומחייך במבוכה.

 "בטח," הוא אומר ומחווה בידו לנעמה על הכיסא שמולו. הילדה מתיישבת ברוב חשיבות. היא נרגשת. איתן מראה לאמא שלה דוגמאות של דיוקנאות בפחם, בטוש שמן ובטוש דק מאוד בשילוב עם פחם וטוש עבה. היא מסמנת על השילוב בין שלושתם והוא מתחיל לצייר ברוב ריכוז, ובמשך כחמש דקות נעמה יושבת בלי לזוז וכמעט בלי למצמץ. 

"חמודה," הוא אומר לה בצחוק, "את יכולה לנשום, הכול בסדר." והיא מחייכת חיוך מנומש וזוהר.

כמעט חמש שעות עוברות ביעף. הוא מצייר את דויד וצביקה וענת ואירנה עם הכלב שלה ואושרה שרוצה דיוקן משותף עם החבר שלה, משה, ובאמצע הפסקה קצרה. הוא ועופר ומיקי אוכלים איזה סנדוויץ' שקנו מאשר שמוכר סנדוויצ'ים. ושותים משהו כדי לתת מנוחה לנשמה. 

בשעה החמישית הוא מרים עיניים עייפות מהדף, בעודו חושב איך יצייר את האף הארוך של האיש שיושב מולו. הוא חושש שיגזים ויעליב את מושא הדיוקן, ולכן מעדן את האף המעוקל שגבנונית מתנשאת מעל נחיריו כמו גנרל המנפח את חזהו. כשהוא מרים את עיניו, הוא נתקל ביבגני עומד ממש לצדו של האף הארוך. הוא מזנק ממקומו. 

"אוף יבגני, הבהלת אותי כהוגן," הוא אומר.

"למה?"

"לא יודע. לא ציפיתי לראות אותך פה היום. לא אמרת שתבוא ואני מרוכז ופתאום הנה אתה."

"אני לעשות לך הפתעה," יבגני אומר. "אני יודע אתה צריך לגמור תכף לעבוד פה, אז אני בא לקחת אותך, ללוות אותך הביתה. רציתי לקנות כמה בדים לכסות ספה בסלון כי ריפוד לא טוב כל כך. חשבתי אולי תעזור לי לבחור."

"אני עייף מת, יבגני, אבל אני אבוא איתך כשאסיים," הוא עונה ומותח את הקו האחרון בציור וחותם את חתימתו המעוגלת בפינת הדף, עם התאריך של אותו היום ומגיש לאיש ומשתהה רגע על עיניו, בודק אם הוא מרוצה או לא. 

"זהו. אני מתקפל מפה. בא לך לעזור לי?" הוא שואל את יבגני ונוטל את התשלום מידי הבחור שנראה מבסוט מאוד מהדיוקן שלו.

"בטח," משיב יבגני ורוכן לאסוף את כל העפרונות וגירי הפחם והטושים לתוך הקופסאות המיועדות להם ואז מכניס את בלוק הציור לתיק ומפרק את הברגים של הכן ומקפל אותו לשלושה חלקים. בינתיים איתן שוטף היטב את ידיו מהלכלוך השחור של הצבעים, וכשהם מסיימים הוא נפרד ממיקי ומעופר והם מתחילים ללכת לכיוון החנות "קפיטולניק" המתפרשת על מחצית הרחוב כדי לחפש בד לספה התלת-מושבית של יבגני ולשתי כורסאות.

ריח של טקסטיל ישן וחדש עומד בערבוביה בחנות. גלילים על גלילים שכובים זה על גבי זה וכל עיגול מכוסה במעין כובע שנתפר בצבעו של הבד. 

"כמו חנות צוקריות," אומר יבגני, "איך אני לדעת מה לבחור?"

"מה צבע הספה בסלון היום? והכורסאות?" שואל איתן, מנסה למצוא קצה חוט.

"יין כזה, כמו דובדנים," עונה יבגני.

"דובדבנים, אתה מתכוון," אומר איתן ומוסיף, "אז בוא נלך לכיוון הצבעים האלה, שלא יהיה שונה בהרבה ממה שיש עכשיו. או שכבר נמאס לך מהצבע הזה?"

"נמאס. נמאס," אומר יבגני. "שטיח כחול, אז בוא ניקח אולי בד ג'ינס או תכלת."

"רעיון מצוין, ג'ינס נשמע מגניב לגמרי."

המוכר מקשיב לשיחה ביניהם, וכבר מגלגל אליהם במיומנות גליל כחול של בד דמוי ג'ינס, והם מחליקים את ידיהם עליו.

"אוהב!" מכריז יבגני. 

"יאללה, לקחנו." 

עשר דקות חולפות והעניין מאחוריהם. המוכר מבטיח שהוא יתפור גומי וביום שני יבגני יוכל לקחת את הבד ולכסות את הספה שלו באופן מושלם וכך גם את שתי הכורסאות. "הכול בזכותך," אומר יבגני, "אתה עושה הכול צ'יק צ'ק, כמו ישראלים. אנחנו רוסים, אנחנו, לוקח לנו שנים להחליט משהו."

"גם אתה כבר כמעט ישראלי מושלם," טופח לו איתן על שכמו. "יאללה, אני עף לנוח קצת, איזה בוקר מטורף היה לי."

בלי לשים לב חולף הזמן בעודם עומדים מחוץ לחנות ואיתן מעדכן את יבגני במפגש האקראי עם מישל. איך מישהו התמוטט ברחוב, איך היא צצה משום-מקום וצילמה את הגבר שנפל על הארץ, ואיך גם נעלמה פתאום כמו שהגיחה, איך האמבולנס צפר והוא רץ לחפש אחריה ואיך שהאדמה כאילו בלעה אותה.

"זה מטורף," ממלמל יבגני. "יש לך איזה קארמה איתה, בחיי. למה שהיא יגיע עם המצלמה שלה ביום שישי דווקא איפה שאתה עובד? אולי גם היא מחפש אותך?"

"אם היא הייתה מחפשת אותי, היא לא הייתה נעלמת, לא?" אומר איתן ויבגני מגרד בפדחתו ושותק. "טוב, הלכתי. נתראה בערב? אני אחזור מהרצליה בסביבות שמונה וחצי-תשע ואז נצא לשתות משהו, טוב?" 

הוא מעמיס שוב את כל "אביזרי נחלת בנימין" שלו על אופניו ורוכב לאיטו עד שנעלם מעיניו של יבגני.