הקדמה
הנה הם:
הם מגיחים מתוך שומר המסך שעל צג המחשב שלי ונעמדים בחצי גורן כמו לתמונה קבוצתית. קווי המתאר של אחדים ברורים ושל אחרים מטושטשים. רובם ילדים, מיעוטם מבוגרים. אחדים נדחפים, אחרים מהוססים. מעולם לא מניתי אותם. איני יודעת כמה הם, אבל נראה שהם רבים, ואני מזהה כל אחד ואחת: ציון כהן מבית שאן מחבק כדורגל, אודי שחר הג'ינג'י מירושלים צמוד למשקפת שדה, מחפש חשודים, ניר שרוני מחיפה, מקפיד לשמור על ארשת מתבוננת, נאדיה מהכפר הערבי במשולש, בג'ינס, חגית הראשונה, חגית השנייה, חורב שיצא עם סבו, ניצול השואה, למסע למחנות ההשמדה בפולין, יעלי וריבי, נעמה ואביתר המתבגרים, נופר ודין המתנכרים זה לזה, שרון ודן שחזרו ממסע בעבר, אביגיל ותום שנחתו זה עתה בשובם מארץ רחוקה, ועוד. כולם היו בניי, כולן היו בנותיי. כולם היו אני.
במשך שנות לימודיי באוניברסיטה העברית למדתי ממורים ומחוקרים שכתיבה בגוף ראשון אמורה ליצור אצל הקורא תחושה עוצמתית, כאילו מדובר בווידוי סודי שנמסר בלחישה אינטימית מפיו של גיבור על אוזנו של קורא. לעומתה, בכתיבה בגוף שלישי, כגודל הקיר החוצץ בין המספר לגיבור, כך גודל הקיר החוצץ בין הגיבור לקורא. המספר שומר על זווית התבוננות חיצונית לסיפור, ובזכותה נמנעת קרבת יתר בינו לבין דמויותיו. השאלה אם הסופר בוחר באופן מודע וחופשי באחת משתי האפשרויות או שאולי דמויותיו כופות עליו קרבה או ריחוק - נותרה פתוחה. איש לא השיב לי עליה, אולי מפני שהיא אינה נוגעת לספרות, אלא שייכת לתחום הפסיכולוגיה. סופרים שונים אלה מאלה, ואני - רק על עצמי אוכל להעיד.
מהיום שבו התוודעתי אל מחוזות הדמיון ועד היום שבו הגעתי לכתוב את הספר השונה הזה לא שאלתי את עצמי אם דמות זו או אחרת שהגיחה מתודעתי ראויה להיכתב מתוכה, בקולה הייחודי, במנגינה של זרם תודעתה או מחוצה לה, בקולו של מספר גלוי או נסתר, כל יודע או עֵד, מרוחק או קרוב, אובייקטיבי או בעל עמדה. הדמויות הכתיבו את עצמן. מחשבותיהן שהתרוצצו בי לא הותירו אפשרות לבחירה חופשית. זה קרה כמעט עם כולן, ובדרך כלל בבת אחת. באופן מסתורי עצבותן נהייתה עצבותי, אהבותיהן נהיו אהבותיי, עלבונותיהן נהיו עלבונותיי. ופתאום, אחרי למעלה משישים שנות כתיבה - מהפך. מהשנייה שנבט הצורך הנוכחי ידעתי שלסיפור הזה מתחייב מרחק, ולכן הוא ייכתב באופן שונה, מפני שלכאורה הוא עוסק בי. אבל את עצמי כבר כמעט מיציתי באמצעות אפשרויותיי הבדויות, ומה שמניע את התהליך הנוכחי אינו הרצון להתקרב אלא דווקא להתרחק, להתבונן בדרך הארוכה שהביאה אותי עד הנה.
שאלת השאלות בדתות המזרח היא: "מי אתה?" או במקרה שלי, "מי את?"
האם את היא זו שנמצאת כאן ועכשיו, רעייתו של אישך, אם ילדייך, סבתם של נכדייך, או סופרת ילדים, סופרת נוער, סופרת?
האם את המצבור הכרונולוגי של כל מי שהיית עד היום: תינוקת, ילדה, מתבגרת, צעירה, מבוגרת, קשישה?
האם את תבנית נוף מקורותייך: יהודייה, ישראלית, חיפאית לשעבר, ירושלמית בהווה?
או אולי השתקפות של בני דורך, ילידת אוקטובר 1949, בת הדור הראשון למדינת ישראל, דור שהגשים בבואו לעולם חלום של אלפיים שנות גלות, דור שלמזלו לא חווה את השואה, גם לא ידע את המנדט הבריטי ולא לקח חלק במלחמת השחרור, אלא קיבל עצמאות על "מגש של כסף", אבל אחר כך שילם מחיר כבד במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים?
ואולי את היא הגיבורים שאת סיפוריהם כתבת בקולותיהם ומתוכם, סך כל אפשרויותייך?
או שאת גם וגם וגם, מחול של אפשרויות, תזמורת של ניגודים?
או בדיוק ההפך, את לא זה ולא זה ולא זה?
סיפורי זה איננו אוטוביוגרפיה במובנה המקובל. זהו סיפור מסע מסוג אחר. אחרי שנים רבות שבהן ביקשו ממני קוראיי להסביר כיצד נוצרו גיבורי ספריי, גיבורים שהפכו לחלק מחייהם, מצאתי לנכון לסקור את הנסיבות שהביאו אותי אליהם, ותוך כדי כך אולי גם לפענח תעלומות שהיו סתומות עד כה אפילו בעיניי.
א
...אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם
ואמרה: "מי אתם?", והשניים שוקטים
יענו לה: "אנחנו מגש הכסף,
שעליו לך ניתנה מדינת היהודים"...
מתוך 'מגש הכסף' מאת נתן אלתרמן
ילדה צנומה בת חמש עומדת ליד החלון.
לובשת מכנסיים כחולים קצרים וחולצת טי צבעונית שדהתה משמש ומכביסות. מבעד לחרכי התריס המוגף חלקית היא עוקבת אחר ההתרחשויות שבחוץ. נדמה לה שעולם קסום מתקיים מעֵבֶר. היא כמהה לעבור אליו ויש לה שיטות משלה. בשלב הראשון היא תשטח את גופה עד שיהפוך שקוף, לאחר מכן תשחיל את עצמה ברווח המואר והצר ולבסוף היא תנוע אל הצד האחר, כי שם קורים דברים מוצקים. ואחרי שהיא תהיה בחוץ, היא לא תזדקק לכנפיים. היא מסוגלת לעוף בלעדיהן. היא מסוגלת לאיין את גופה ולהפוך אותו לנטול משקל. היא תתפתל כמו צלופח. היא תשחה באוויר, ידיים קדימה, ידיים לצדדים, ידיים דוחפות ושוב מתיישרות. היא תעבור בין מחטי אורן וענפים, תשאף לתוכה את ריח השרף המשכר, תנסוק למעלה, תצנח למטה, ותוך כדי כך, ומזווית לגמרי אחרת, היא תצליח גם לעקוב אחרי התקדמותה, כאילו חלה בה התפצלות לאובייקט ולסובייקט - והיא שניהם. היא המתקדמת והיא גם זוג העיניים המתבוננות בהשתאות בתופעה אל־טבעית. ילדים אחרים, שלמים ומאושרים, חיים שם ממול חיים אמיתיים, והיא מבקשת להצטרף אליהם ולחוות איתם את עולמם, כי עולמה שלה סדוק ומפוצל, עד שלפעמים היא מתבלבלת ולא יודעת מי היא.
הנה בן השכנים מהבניין התחתון, שמטפל באצבעות אוהבות בטנק המופעל בקפיץ, שנמתח באמצעות מפתח. בעיניה הילד נראה שלם ומושלם. הוא מציב את הטנק על הרצפה. הוא משגר את הטנק לתקוף כוחות אויב, מצריים או ירדניים. הטנק נע. הטנק פוגע בקיר ומתהפך. חיוך גאה נפרש על פניו של מפעילו והוא חוזר ולוקח אותו ושוב מסובב את המפתח.
הילד הזה הוא המופת הראשון שאליו היא כמהה. בעיניה הוא אינו רק יפה וחכם ונועז, כליל השלמות, אלא בעיקר חי בשלום עם עצמו ועם גופו, דבר שלמיטב הבנתה ומסיבות שהיא אינה מסוגלת לעמוד על טיבן, נגרע ממנה. תנועותיו טבעיות, זורמות ובעיקר נינוחות. אצבעותיו מסובבות את המפתח כאילו הן מלטפות אותו ומנהלות איתו דיאלוג אינטימי. היא מהופנטת מן הטנק ומן האצבעות. משתיים עד ארבע, שעות שבהן נאסר על הילדים לצאת לשחק ולהרעיש בחוץ, הוא מתענג על המפתח הזה, מביא אותו עד קצה גבולות יכולתו, והטנק, בפעם המי יודע כמה, יוצא לדרכו לתקוף, נע על רצפת המרפסת שנסגרה בחלונות שקופים מהתקרה ועד המעקה. לפעמים נעלם הטנק מעיניה, אבל חלקים מבעליו תמיד נוכחים שם. קצה נעל או סנדל או כמה פסים שעל החולצה. הוא שקוע במשחק לגמרי, עד שהוא, הטנק, ההפעלה וההתקפה הופכים למהות אחת.
היא אהבה אותו מאוד, שמחה תמיד להימצא בקרבתו, אבל למרות שכבר בגיל חמש מפעם לפעם טיפחה חלום להתחתן איתו בעתיד הרחוק, היא העדיפה אפשרות שריתקה אותה הרבה יותר: להפוך להיות הוא. לחיות את חייה דרכו, כי חייו נראו לה הרבה יותר מוצקים.
הוא נעל סנדלים תנ"כיים וגם היא. כשנמצאה לבדה בחדרה, קראה לעצמה בשמו ונהייתה הוא. בשנים הבאות, כשהוא ינגן באקורדיון, גם היא תנגן ואפילו תלמד אצל אותו מורה. כשאצבעות ידיה יפזזו על פני הבסים השחורים של הכלי הכבד לא המנגינה תציף אותה באושר, אלא התחושה שהיא הוא תמלא אותה. עובדה, היא יושבת על אותו כיסא שעליו הוא ישב בשיעור הקודם, ומולה נמצא אותו מורה אדום לחיים ומשתעל, שמלמד גם אותו.
מעבר לחרכי התריס נראה גם אחיו הפעוט. הוא כמעט בן שנתיים, וכבר יודע ללכת, והוא נע מפינה לפינה בלול העץ שניצב סמוך לקיר הסלון. הפעוט נהג לעקוב בעיניו אחרי הטנק ולמחוא כפיים כשהטנק גבר על עוצמת האש של האויב. את הפעוט הזה היא ניכסה לעצמה. אולי קיוותה שבעזרתו תוכל למלא חלל שהרגישה כבר אז, אבל עדיין לא היו לה כלים להגדירו. בדמיונה העתיקה את הילד בן השנתיים, יחד עם לול העץ, אל חדרה. זה היה חדר גדול והיה בו די מקום גם לה וגם לו. בזכות מהלך ההעתקה היא חדלה להיות בת הזקונים של משפחתה, שבה הפרש השנים בינה לבין אחיותיה ניכר. המהלך הוליד לה אח צעיר. אבל תרומתו העיקרית לא באה בזכות מיקומו המשפחתי ששדרג אותה לבוגרת יותר, אלא בזכות מבטו, שהחליף את הצורך במבט חיצוני. מבטו, שליווה אותה מזווית מוגדרת בלול העץ, אפשר לה לראות את עצמה דרכו. זו הייתה חוויית השתקפות עוצמתית.
המבט הזה העניק לה ממשות.
הנה, למשל עכשיו. היא יושבת על הרצפה. היא משחקת בכלי השחמט כאילו הם ילדים, השחורים פולנים אנטישמים והלבנים יהודים תמימים, והוא, האח המועתק, מביט בה. הנוכחות המתבוננת מעצימה את תחושת החיות שלה ונעימה לה מאוד. זו נעימות פיזית ממש. הדם זורם באופן אחר. הנוכחות המתבוננת משמשת לה מראָה שבה דמותה לא רק משתקפת אלא גם מוכפלת. היא שחקנית בסרט והיא גם הצופה. בקול רם שעלול לעורר חשד כאילו היא מדברת אל עצמה היא מסבירה לפעוט המועתק מה קורה בשדה הקרב. "שים לב, אח קטן: אלה הפולנים האנטישמים. אנטישמי הוא מי ששונא יהודים רק כי הם יהודים. אנחנו מכירים אותם מהסיפורים של אימא שלנו, שגדלה בוורשה עד שמלאו לה שבע שנים, אז עלתה משפחתה לארץ. ואם תביט לכיוון של הכיסא, כאן, סמוך לרגליו, משתרע גן סאסקי ויש בו המון עצי ערמונים. שלא תטעה. אנחנו בוורשה. זוכר שאימא שלנו סיפרה לנו כמה היא פחדה לחצות את הגן הזה, כי הילדים של הגויים צעקו לה 'יהודייה מלוכלכת'? אתה שומע אותם?
"אתה רואה אותם שם למעלה? הם יושבים על צמרות העצים, מחבקים את הגזעים, מקללים במילים פולניות מכוערות שמוטב לא לחזור עליהן, ומשליכים ערמונים שפוגעים בה. אבל אל תיבהל, ילד חמוד. אל תבכה. זה לא באמת קורה. עכשיו כבר יש לנו מדינה ונהיינו יהודים גאים ולוחמים. תכף נוכיח לאנטישמים האלה מה כוחנו ונראה להם את נחת זרוענו. אנחנו לא נברח. הנה, בום טראח. כל כלי השחמט השחורים הובסו."
הוא מהנהן. כאשר כלי השחמט השחורים נופלים בזה אחר זה הוא מוחא כפיים. למרות גילו הצעיר, המבט שבעיניו מעיד שהוא מבין את כל מה שהיא אומרת, ובזכות הבנתו והערצתו אליה אובד לה הזמן. השעה ארבע מגיעה, ואחותה האמצעית מופיעה בפתח החדר ושואלת אותה אם היא מדברת עם עצמה.
"מה פתאום?" היא עונה, "סתם זמזמתי שיר."
"ולא שמעת שהחברים שלך קוראים לך לצאת החוצה?" אחותה שואלת.
1954.
משה שרת הוא ראש הממשלה ויצחק בן צבי הוא נשיא המדינה. יצחק בן צבי הוא איש צנוע אשר, שלא כמו נשיאים אחרים בעולם הגדול, אינו מתגורר במשכן מפואר אלא מסתפק בצריף פשוט. "אשרינו שזכינו שאלה הם מנהיגינו, שמחויבים לתת לעם דוגמה אישית גם בחייהם הפרטיים." זה קולו של אביה שחוזר ומהדהד בה.
"אשרייך, ילדה, שאת יכולה להעריץ את נשיא המדינה שלך ולשאוב ממנו השראה. ידעת שילדים יהודים בדורות קודמים נאלצו להתפלל לשלומו של השליט הגוי, הצאר הרוסי, הקיסר הגרמני או המלך הפולני?"
"באמת?"
"בוודאי. הרי בארצו הם חסו וייחלו לנדיבות ליבו."
"והתפילות עזרו להם?"
"לגמרי לא! השליטים הגויים האלה רמסו את זכויותיהם הבסיסיות והפלו אותם לרעה בגלל יהדותם."
"זה איום ונורא..." ליבה מתמלא כאב.
"לחיות בגולה אכן היה איום ונורא."
עכשיו היא חושבת על זה, ובלילות, כשהיא לבדה במיטתה והצללים נראים לה כמו מלכי שחמט שחורים, גויים שרומסים את זכויותיהם של אבות אבותיה ומאיימים עליה, היא נוזפת בעצמה:
"ממה את מפחדת, ילדה? הרי יש לנו מדינה יהודית וצבא נועז ואף אחד לא יוכל לנו."
