אחרי שהכול נאמר

1

 

 

18:25

שבת, 7 ביוני 2014

הבר של מלון רֵיינספוֹרד האוּס

ריינספורד, מחוז מִית, אירלנד

 

 

 

זה אני או שכיסאות הבר במקום הזה נעשו נמוכים? אולי זאת ההתכווצות. שמונים וארבע שנים יכולות לעשות את זה לגבר. את זה וגם אוזניים שעירות.

 

מה השעה עכשיו בארצות הברית, בן? אחת, שתיים? אני מניח שאתה תקוע מול המחשב הנייד, מקליד לך במשרד הממוזג שלך. כמובן, ייתכן שאתה בבית על המרפסת, בכיסא הנוח עם משענת היד המתנדנדת, קורא את המאמר האחרון שלך בעיתון שאתה עובד בו, מה שמו...? אוף, אני לא זוכר עכשיו. אבל אני רואה אותך עם קמטי הדאגה, מתרכז, בזמן שאדם וקַטרינָה עושים מהומה בניסיון למשוך את תשומת הלב שלך.

 

שָקט כאן. אין אף חוטא. רק אני והבדידות שלי, מדבר לעצמי, מוציא לבר את הנשמה עם התיפוף שלי, כשאני מחכה ללגימה הראשונה. כלומר, אילו יכולתי לשים עליה יד. קֶווין, סיפרתי לך פעם שאבא שלי היה מתופף אצבעות מהולל? הוא היה מתופף על השולחן, על הכתף שלי, על כל דבר שהוא היה יכול לשים עליו את האצבע המורה, כדי להיות בטוח שהכוונה שלו הובנה ולקבל את תשומת הלב שהגיעה לו. האצבע הגבשושית שלי פחות מוכשרת. לא שיש מישהו למשוך את תשומת לבו, חוץ מזאת שבקבלה. היא יודעת שאני כאן, והיא מתעלמת ממני בהצלחה רבה. הבנאדם יכול למות כאן מצמא.

 

הם עסוקים עד מעל לראש בהכנות לטקס חלוקת הפרסים של תחרויות הספורט המחוזיות, כמובן. זה היה מהלך מפתיע של ריינספורד, שהצליחה לחלץ את החגיגה הזאת מדַנקֵיישל על שני המלונות שבה. מי שעשתה את זה היא אמילי, המנהלת — יותר נכון, הבעלים — אישה שמסוגלת, במתק שפתיים, לשכנע כל אחד בתענוגות המקום הזה. לא שאני עצמי חוויתי אותם במשך השנים.

 

אבל הנה, אני בכל זאת יושב כאן. יש לי סיבות משלי, בן, יש לי סיבות.

 

היית צריך לראות את המראה הענקית שנמצאת מולי. דבר עצום. היא נמשכת לאורך הבר, מעל שורת בקבוקי האלכוהול. אני לא יודע אם היא נשארה מהבית המקורי. בטח נדרשו עשרה אנשים כדי לתלות אותה. היא מציגה לראווה את הספות והכיסאות שמאחורַי, שמשתוקקים כולם לישבנים שברגע זה נדחסים לתלבושות המגונדרות שלהם. ואני יושב בפינה, כמו האידיוט המחורבן שלא מזיז את הראש מטווח הירי. ועוד איזה ראש. אני לא מסתכל הרבה במראה בימים אלה. כשאמא שלך היתה בחיים אני מניח שעשיתי קצת מאמץ, אבל מה זה משנה עכשיו? קשה לי להביט בעצמי. לא מסוגל לראות את זה — את ההבעה העוקצנית הזאת, אתה יודע למה אני מתכוון — הרי היית מספיק בצד המקבל שלה במשך השנים.

 

בכל זאת. חולצה לבנה נקייה, צווארון מעומלן, עניבה כחולה כהה, בלי אף כתם של רוטב. סוודר, הירוק שאמא שלך קנתה לי בחג המולד לפני שהיא מתה, חליפה, והנעליים שלי מצוחצחות ומבריקות. אנשים עוד מצחצחים נעליים או שרק אני ממשיך בזה? סיידי היתה מתגאה בי. בסופו של דבר יצא טיפוס טוב. בן שמונים וארבע, ואני עדיין יכול להתגאות בראש מלא שיער ובסנטר מלא זיפים. אבל הוא מחוספס למגע, מחוספס. אני לא יודע למה אני טורח להתגלח כל בוקר כשכבר בצהריים הוא כמו מברשת ברזל.

 

אני יודע שבזמנו לא הייתי מה שנקרא יפה, אבל כל מה שהצלחתי בעזרתו כבר נעלם מזמן. העור שלי נראה כאילו הוא משתתף באיזה מירוץ דרומה. אבל אתה יודע מה? עדיין יש לי קול.

 

"מוריס," סבתא שלך היתה אומרת, "אתה יכול להמיס קרחונים עם הקול שלך."

 

עד היום הוא כמו צ'לו — עמוק וצלול. מושך את תשומת לבם של האנשים. אני צועק לזאת בקבלה שעושה את עצמה עסוקה, שהיא צריכה לבוא במהירות ולמלא את הכוס שלי. אבל מוטב שלא אקים מהומות מיותרות. אני צריך לעשות משהו אחר כך, ויש לפנַי עוד ערב ארוך.

 

עוד פעם הריח הזה. הלוואי שהיית כאן להריח אותו: "מיסטר שִׁין". אתה זוכר? כל שבת, כל הבית שלנו הריח מזה. ביום שאמא שלך היתה מנקה אבק. המבחילוּת שלו היתה מכה באף שלי ברגע שנכנסתי בדלת האחורית. הייתי מתעטש מזה מכאן עד להודעה חדשה במשך כל הלילה. וימי שישי, ימי שישי היו ימי הברקת הרצפה. ניחוח השעווה, צ'יפס תוצרת בית ובקלה מעושנת חימם לי את הלב והעלה לי חיוך על הפנים. חריצות ותזונה — צירוף מנצח. כבר לא שומעים יותר גם על אנשים שמבריקים את הרצפה. מה העניין, אני שואל את עצמי.

 

סוף־סוף צץ גוף מהדלת שמאחורי הבר כדי לגאול אותי מייסורי הצימאון שלי.

 

"הנה את," אני אומר לאמילי, סמל של יופי ויעילות. "באת לחסוך ממני את המבוכה של לקחת את המשקה בעצמי? כבר חשבתי לגשת לשם אל גברת אדיבות."

 

"אז הגעתי בדיוק בזמן, מר האניגן," היא אומרת עם רמז לחיוך, מניחה ערימת עיתונים על השולחן, ובודקת את הטלפון שלה שנח בראש הערימה. "אני לא רוצה שתרגיז את הצוות עם הקסם שלך." הראש שלה מתרומם כדי להביט בי, והעיניים שלה נוצצות לרגע לפני שהן חוזרות אל המסך.

 

"ממש נחמד. בנאדם נכנס לשתות בשקט, וזה מה שהוא מקבל."

 

"סווטלנה תכף נכנסת. היתה לנו פגישה קצרה בקשר לָעֶרֶב."

 

"נו, את ממש מייקל אוֹלירי."1

 

"אני רואה שיש לך מצב רוח טוב," היא אומרת, באה ונעמדת מולי, ומעניקה לי עכשיו את מלוא תשומת הלב. "לא ידעתי שאתה בא. למי אני צריכה להודות?"

 

"לא תמיד אני מתקשר מראש."

 

"לא, אבל זה היה יכול להיות רעיון טוב. הייתי מעמידה את הצוות בהיכון."

 

הנה הוא — החיוך הזה, מסתלסל מעלה, מענג כמו גוש קצפת גדול על פרוסה של עוגת תפוחים חמה. והעיניים האלה, מנצנצות בסקרנות.

 

"בּוּשמילס?" היא שואלת, ומושיטה יד לקחת כוס.

 

"אני אתחיל עם בקבוק בירה. אבל לא מהמקרר."

 

"תתחיל?"

 

אני מתעלם מהדאגה שמזדחלת לקול שלה.

 

"תצטרפי אלי לכוסית אחר כך?" אני שואל.

 

היא עוצרת ונועצת בי מבט ממושך.

 

"הכול בסדר?"

 

"כוסית, אמילי, זה הכול."

 

"אתה יודע שקיבלתי את טקס פרסי המחוז?" היא אומרת עם יד על המותן, "שלא לדבר על האח"ם המסתורי שהחליט להזמין חדר. הכול צריך להיות מושלם. עבדתי קשה מאוד בשביל שזה..."

 

"אמילי, אמילי. לא יהיו הפתעות הערב. אני רק רוצה לשתות איתך. הפעם בלי התוודויות, אני מבטיח."

 

אני מחליק יד לאורך הדלפק, לגבות את ההבטחה שלי. בהתחשב בהיסטוריה שלנו, אני לא יכול להאשים אותה על חוסר האמון כלפי. אני רואה איך הוא מעלים את החיוך שלה. מעולם לא הסברתי לך ולאמא שלך עד הסוף את העניין הזה עם הדוֹלארדים, נכון? אני חושב שזה חלק ממה שקורה כאן הערב.

 

"לא נראה לי שיהיה רגע של שקט הערב," היא אומרת, עומדת עכשיו מולי, והמבט שלה עדיין חשדני, "אבל אני אשתדל לחזור אליך."

 

היא מתכופפת מעט ובידיים מומחיות מוציאה בקבוק טוב מהמדף למטה, שמצויד במלואו — אי־אפשר שלא להתפעל מהסדר המופתי של הבקבוקים, שהתוויות עם סמל הנבל שעליהם פונות כולן בגאווה החוצה. מעשה ידיה של אמילי. היא מנהלת את העניינים בצורה מסודרת.

 

מקלונת צעירה מגיחה מהדלת ומצטרפת אליה.

 

"יופי," אומרת לה אמילי. "המקום שלך. הנה, תני את זה למר האניגן לפני שהוא מתעלף. ואתה," היא ממשיכה ומצביעה עלי בציפורן ארוכה ויפה, "תתנהג יפה. סווטלנה חדשה כאן." עם האזהרה האחרונה הזאת היא מרימה את הערימה שלה ונעלמת.

 

סווטלנה לוקחת את הבקבוק, מוצאת את הפותחן מתחת לבר עם מעט עזרה מהאצבע המורה שלי, מניחה לפנַי את המשקה והכוס ואז מסתלקת במהירות אל הפינה הרחוקה. אני מוזג עד ששכבת הקצף העליונה נוגעת בקצה המוטה ואז אני מניח לה להתייצב. אני מביט סביבי ובוחן את היום הזה, השנה הזאת, השנתיים האלה, למעשה, בלי אמא שלך, ואני עייף, ואם להיות כן, מפחד. אני שוב מעביר יד על זיפי הסנטר שלי ומסתכל על הקצף שצף למעלה. לאחר מכן אני מסלק מתוכי את הדאגות בשיעול ובנהמה. אי־אפשר לסגת עכשיו, בן. אי־אפשר לסגת.

 

בצד שמאל, מבעד לחלונות הארוכים שמגיעים עד לרצפה, אני מביט במכוניות החולפות. אני מזהה אחת או שתיים: אאודי A8 — זה צריך להיות בְּרֶנֵן מדנקיישל, שבבעלותו בית חרושת למלט; סקודה אוקטביה חסרת צלחת גלגל שמאלית — זה בטח מיק מוֹראן. והנה הגרוטאה של לאווין, חונה בדיוק ליד דוכן העיתונים שלו. פורד פייסטה אדומה עתיקה. אני הכי נהנה לחנות במקום הזה בכל פעם שהוא פנוי.

 

"אתה לא יכול לחנות כאן, האניגן," הוא יצעק, עם הראש מחוץ לחלון הנהג, ברגע שיחזור מאיפה שהוא היה. "אי־אפשר לצפות שאני אסחב את המשלוחים בכל רחבי העיר, נכון?" הראש שלו יתנדנד בטירוף עם שׂער המטאטא הפרוע, המכונית שלו תעמוד בחניה כפולה, תעצור את כל העיר. "אתה לא רואה את השלט? אין חניה, ביום ובלילה."

 

אני, כמובן, אשען על הקיר שלו ואקרא עיתון. "תירגע, לאווין," אני אגיד, וארשרש חזק בעיתון, "זה היה מקרה חירום."

 

"לקנות עיתון בוקר נחשב עכשיו למקרה חירום?"

 

"אני יכול ללכת לקנות במקום אחר."

 

"כן, בטח שתלך, האניגן. כן, בטח."

 

"שמעתי שבדוכן העיתונים בדנקיישל יש עכשיו מכונת קפה."

 

"בדרך לשם תוכל להזיז את הג'יפ המחורבן שלך."

 

"הקפה לא מעניין אותי," אני אגיד, אפתח את הדלת עם השַלט, אכנס פנימה ואכניס לרוורס.

 

אלה הדברים הפשוטים, בן, הדברים הפשוטים.

 

נראה שזה סוף המשמרת של הקונים. ידיים מנפנפות, צופרים מצפצפים. חלונות הנהגים פתוחים והמרפקים בולטים החוצה, מפטפטים בפעם האחרונה לפני שובם הביתה עם תאי מטען מלאים, לערב מול הטלוויזיה. ייתכן, כמובן, שכמה מהם יחזרו מאוחר יותר, לאחר שיהפכו לדברים זוהרים. משתוקקים להתפאר בתלבושות ובתסרוקות החדשות.

 

אני מרים את הכוס ומוזג שוב עד שהיא מלאה, מוכנה להגיע למנוחתה הסופית. האצבעות שלי, עם החריצים הכהים שמלאים קרום קשה, נוקשות בצד הכוס, לעודד אותה. אני נותן מבט אחרון במראה, מרים כוס לכבודו של ההוא שם ובולע את הלגימה המבורכת הראשונה.

 

אי־אפשר להתחרות בעומק הקטיפתי שבכוס בירה כהה. היא מעניקה חיים לגוף ומעסה את מיתרי הקול בדרכה מטה. זה עוד דבר בנוגע לקול שלי, הוא גורם לאנשים לחשוב שאני צעיר יותר. כן, אם אני מדבר בטלפון, הקול שלי לא מסגיר את זה שאני מארח מאה קמטים מכוערים, או שיניים תותבות שיש להן חיים משל עצמן. הוא מעמיד פנים שאני עדין, מכובד ונאה. אדם שצריך להעריך. בזה הוא לא טועה. אני לא יודע מאיפה קיבלתי את זה — היחיד במשפחה שהתברך בכישרון הזה. ככה משכתי אותם, את המתווכים מחוץ לעיר. לא שהיה צורך לשכנע אותם יותר מדי, הרי החווה שלנו נמצאת בצד הטוב של הגבול בין המחוזות מִית ודבלין, וכולם חשקו בה.

 

אבל הבחורים האלה, עם העניבות היקרות שלהם והנעליים המבריקות, לא הפסיקו להתפעל מהחווה כשסיפרתי להם כמה היא רחבת ידיים. הם הנהנו, כמו הכלבים האלה שאנשים שמים במכונית. תהיה בטוח שבחנתי אותם מקרוב. לא נתתי לאף אחד לקחת את הכסף שלי מבלי שיעבוד בשביל כל פרוטה שחוקה. הצעדתי אותם לאורך ולרוחב השטח שלי עד שהם לא יכלו לראות את הצבע של הנעליים שלהם. כולם השתוקקו לזכות בעסקה. אין אפילו זבוב על הרפתות, כמו שאבא שלי נהג לומר. בסוף בחרתי באחד שימכור את האימפריה הקטנה שלי למי שיציע את המחיר הגבוה ביותר, אנתוני פארל. זה היה חייב להיות הוא — לא בגלל הדיבור המשכנע שלו, במובן הזה הם לא היו שונים זה מזה. גם לא בגלל העקמומיות הערמומית של אחת משפתיו. זה פשוט מפני שהיה לו אותו שם כמו של הדוד טוני. הוא מת כבר לפני שבעים שנה, ואני עדיין סוגד לו. אנתוני הצעיר הוכיח שצדקתי בבחירה שלי: הוא לא הפסיק עד שמכר את הבית והעסק בסכום שמן. סגרתי אותו אתמול בערב, את הבית.

 

במשך השנה האחרונה ארזתי את כל החדרים. כל יום קצת. על כל ארגז כתבתי שם, כך שתדע מה יש בו: מוריס, סיידי, קווין, נורין, מולי — שלה הכי קטן. אבל כל ההעמסה והסחיבה האלה כמעט הרגו אותי. לולא הבחורים הצעירים שאנתוני שלח לכאן, לא הייתי מסתדר לעולם. אני לא מצליח עכשיו להיזכר בשמות שלהם, דֶרֶק או דֶס, או... מה זה משנה? בעיקר, העמדתי פנים שאני עוזר. הייתי יותר מנהל התפעול. הם היו בעלי יכולת טובה. אתה לא כל כך מצפה לזה מצעירים בימינו.

 

את הדברים הבסיסיים שמרתי מחוץ לארגזים עד הבוקר, כשאנתוני לקח את הארגז האחרון במכונית שלו. זה היה מוזר, קווין, לשחרר את הכול. הקוטן של הארגז האחרון, שהיה מונח עכשיו במושב ליד הנהג, ריגש אותי. לא שהיה בו משהו יקר, רק הקומקום, הרדיו, כמה בגדים שלי, כלי גילוח, אתה מבין למה אני מתכוון. את מה שנשאר זרקתי למכולת האשפה ששכרתי. הגיליונות של ה"מית כרוניקלז" היו הדבר האחרון שזרקתי. תמיד היה לי "מית כרוניקלז" בשביל לקרוא את חדשות השוק המקומי ואת התוצאות של הספורט, אף על פי שנהגתי לראות את המשחקים כבר ביום ראשון. במיוחד עניינו אותי המשחקים הביתיים והמחוזיים. בסופו של דבר, עיתונים מאיזה שישה חודשים היו מונחים לידי בערימה על הספה, בבלגן מדורג גדול. ברור שכשסיידי היתה בחיים לא הייתי יכול לעשות את זה. אבל כשהעמדתי אותם במקום הנכון, התה שלי היה מונח עליהם בגובה מושלם. אלא שהיה אסור לי לעשות תנועות פתאומיות. לא שהיה חשש שזה יקרה, אני לא קם מהספה כל כך בזריזות בימים אלה.

 

אנתוני אמור לאחסן את הארגזים באיזה מקום ליד המשרד שלו. החיים שלנו נמצאים עכשיו בדבלין — קשה להאמין. את השיירים החשובים אני שומר אצלי. בכיס החזה הפנימי נמצאים הארנק שלי, עט ונייר לכמה פתקים, בגלל השכחה שלי שהולכת וגוברת. בכיסים החיצוניים אני מחזיק את מפתח החדר של המלון, כבד ומוצק; את המקטרת החומה־שחורה של אבא שלי, שמעולם לא השתמשתי בה אבל היא נשחקה מהשפשוף העקשני של האגודל שלי עד שנעשתה חלקה ומבריקה; שתי תמונות; חופן קבלות; המשקפיים שלי; נרתיק סיכות הראש של אמא שלך; הטלפון שלי; וכמה גומיות, מהדקים וסיכות ביטחון — אף פעם אי־אפשר לדעת מתי תזדקק להם. וכמובן הוויסקי שלך, נסתר מהעין, עטוף וארוז בשקית של רשת החנויות דָאנז ומונח לרגלי.

 

אתה בטח שואל את עצמך על הכלב, גירְסְטיק. בֶּס, המנקה, לקחה אותו. יכול להיות שאדם וקטרינה יהיו קצת מאוכזבים. אני יודע שהם אהבו לשחק איתו בביקורים שלכם בבית. הם עם הרצועות שלהם, כשהוא בחיים שלו לא היה קרוב לרצועה. בכל זאת הוא נענה להם באצילות ונתן להם להוביל אותו במשך השבוע שהייתם כאן בכל ביקור. באף מקום לא תמצא נשמה כל כך עדינה.

 

אתה זוכר איך אמא שלך הגיבה כשהבאתי אותו בפעם הראשונה? אה, זאת בטח היה אחרי שכבר עזבת. היא כל הזמן אמרה: "אתה לא יכול לקרוא למסכן הקטנצ'יק הזה גירסטיק," אבל הוא לעס את ידית ההילוכים2 במכונית כל הדרך הביתה.

 

ואני אמרתי: "מה אכפת לו?"

 

זאת היתה הפעם הראשונה והיחידה שהוא היה בבית. בחודשים האחרונים השארתי את הדלת האחורית פתוחה, בניסיון לפתות אותו שייכנס. בחוסר רצון הוא עבר את סף הדלת, נכנס למסדרון האחורי והכניס את הראש לפתח המטבח, אבל רק כדי להודיע לי שהוא שם. הוא חיכה, נושם בכבדות, בציפייה לטיול כזה או אחר. שום דברי שידול, בתוספת פרוסות נקניק או אפילו השומן שמסביב, לא גרמו לו להתקרב. הייתי שמח אילו הוא היה יושב איתי כשצפיתי בטלוויזיה או אפילו שהיה סתם שוכב מתחת לשולחן כשאני אוכל ארוחת ערב. אבל הוא לא זז. אני חושב שמכיוון שבמשך השנים לא היססתי להרים עליו מקל, הוא לא רצה לקחת את הסיכון. לבסוף, הוא פשוט נשכב וישן על המרבד המלוכלך בבוץ, נסחף בשינה תוך האזנה לצלילים העמומים של חיי.

 

ביום שבס באה לקחת אותו, היא הביאה איתה את כל המשפחה, בעל ושלושה ילדים. כולנו עמדנו מסביב, מחייכים זה אל זה — אני השתדלתי לעשות את החיקוי הכי טוב של חיוך — מהנהנים ומעמידים פנים שאנחנו מבינים מה האחרים אומרים. הם מהפיליפינים. לפחות זה מה שאני חושב, מאיזה מקום זר בכל מקרה. הילדים התרוצצו עם גירסטיק בכל רחבי החצר. הוא הרגיש מחויב, וקפץ ורקד לצדם.

 

"מה הוא לאכול?" שאלה בס.

 

"כל השאריות שיש לך."

 

"השאריות?"

 

"ארוחת הערב."

 

"אתה נותן לו ארוחת ערב?"

 

"מה שנשאר. אפילו קצת לחם טבול בחלב."

 

היא הביטה בי, והמצח שלה התעוות כאילו הפלצתי. הרגשתי שכל כוח הרצון נשאב ממני.

 

"בטח, כל דבר. תאכילי אותו בכל דבר שיש." נמאס לי. ליטפתי את האוזן של גירסטיק ובפעם האחרונה עקבתי אחרי הטיית הראש שלו והדרך שבה הוא עוצם את העיניים.

 

"איש טוב. עכשיו לך," אמרתי ודחפתי אותו אליה, אבל הוא לא זז. טפחתי על ראש המשי שלו והחזקתי את היד מתחת לסנטר שלו כשהוא הרים את הראש, מתנשם ומתלהב, עם הלשון תלויה בחוץ בצד הפה. באותו רגע כולם חלפו מולי במהירות: אתה, אדם, קטרינה, סיידי. פיסות זיכרון קטנטנות מהזמן שביליתם איתו. וראיתי גם אותי — הוא בעקבותי כשפסענו בשדות שלי במשך השנים. וכמעט אמרתי לא. כמעט אמרתי לבס שתסובב את המכונית ותעזוב אותנו. עיני התחננו בפני גירסטיק שלא יקשה עוד יותר, אבל בכל פעם שהתרחקתי קצת, הוא הלך אחרי. מה ציפיתי מהנשמה הנאמנה הזאת, שהוא סתם יזנח אותי, כמו שאני עשיתי לו? הבגידה שלי היתה גוש בגרון שלי, שמסרב להיבלע או להיפלט החוצה. בסוף לא יכולתי אלא להיכנס הביתה ולסגור את הדלת. נשענתי עליה עם הגב, בידיעה שגירסטיק נמצא מהצד השני, מביט למעלה, מסתכל ומחכה שהידית תסתובב. הכרחתי את עצמי לזוז למטבח, סירבתי לפיתוי להסתכל מבעד לחלון כששמעתי את ההמולה שהם עשו כשניסו להכניס אותו בדלת האחורית של המכונית. במקום זה המשכתי לזוז ומלמלתי לעצמי, ניסיתי להדוף את הכובד של עוד סיום, עוד אובדן בחיים הרצוצים שלי.

 

לא שאלתי איפה הם גרים. רק ידעתי שהם גרים בעיר. כנראה שבבית עם גינה מוקפת חומה מאחור, או יותר גרוע, בדירה. אני לא בטוח שבס יודעת לְמה היא הכניסה את עצמה עם כלב עבודה כזה. זה היה היא או המכלאה; אולי המכלאה היתה פתרון טוב יותר. אני יודע שיכולתי לתת אותו לכל אחד מהבחורים בסביבה. הם היו שמחים לקבל כלב כזה טוב, אבל הם היו מבינים שמשהו לא בסדר. כשבס נסעה סוף־סוף, התיישבתי בסלון ועצמתי את העיניים. הקשבתי לקול המנוע שהלך ונחלש במרחקים, דמיינתי את הבלבול של גירסטיק. העברתי יד על הפנים בפה פעור לרווחה, מרחיק באיומים את הצריבה בעיניים.

 

זאת הפעם הראשונה שאתה שומע את כל זה, כמובן — מכירת הבית, הקרקע, והכול. פשוט... טוב, פשוט לא יכולתי לקחת את הסיכון שתעצור אותי. לא יכולתי לתת לזה לקרות, בן.

 

סווטלנה בודקת את הבר. מסתכלת על הבקבוקים אחד אחרי השני, בודקת את המקררים, האצבעות שלה נוגעות בתוויות כשהיד שלה חולפת על פני כל מותג. הראש שלה מהנהן והשפתיים שלה קוראות בשקט, משננות. מדי פעם העיניים שלה פוגשות בשלי כשהיא מביטה מחוץ לחדר. היא מחייכת אלי בשפתיים קמוצות ואני מרים את הכוס שלי טיפה בכיוון שלה. היא יוצאת מאחורי הבר עם מטלית וניגשת לכל שולחן ומנקה שוב את האבק. היא לא מריחה את חומר ההברקה? אני רואה במראה את הידיים שלה נעות במעגלים, מבריקות את מה שכבר מבריק. היא מזיזה כיסאות בר כמה סנטימטרים לצד אחד ואחר כך מחזירה אותם למקום. היא ממש דבורה־פועלת.

 

הבוקר, אחרי שאנתוני יצא, הלכתי למשרד של רוברט טימוני. תמיד אמרתי שהוא עורך דין שאפשר לסמוך עליו. לא כזה שיושב בבר ומפיץ שמועות. דומה לגמרי לאבא שלו. רוברט האב ידע שהעניינים של בנאדם הם רק שלו. לא ששיתפתי אותו בכול. אנתוני שכר עורך דין בדבלין, כך שלא הייתי צריך להשתמש הפעם ברוברט, לא רציתי שהוא יחשוד בנוגע למכירת הבית וירים אליך טלפון. עד עכשיו, כל מה שביקשתי ממנו זה שיסדר חדר במלון.

 

"הוא בסביבה?" שאלתי את פקידת הקבלה כשהגעתי למשרדים שלו קודם. היא ממשפחת הִיני. אתה מכיר אותה; היית חבר של אחיה, דוֹנאל.

 

"הוא תכף מתפנה. אתה יכול לשבת."

 

הסתכלתי על שורת ארבעת המושבים המרופדים בשחור, שהיתה צמודה לחלון שהשקיף על הרחוב הראשי.

 

"ושכל העולם יֵדע על העסקים שלי? אני אחכה לו במשרד שלו." התחלתי לטפס במדרגות.

 

"זה אזור פרטי, מר האניגן!" היא אמרה והחלה ללכת בעקבותי, כל צעד שלה מהדהד את שלי. מדרגות צרות, אין מקום לעקוף, ואני המשכתי בקצב קבוע, רגוע.

 

"זה נעול," היא הוסיפה בקצה המדרגות, מרוצה מעצמה לגמרי.

 

"אין בעיה." הושטתי את היד אל מעל למשקוף הדלת, מצאתי את המפתח והראיתי לה. "הכול בסדר," אמרתי. הפנים הזועפות שלה נעלמו מהעין כשסגרתי את הדלת ושלחתי אליה את החיוך הכי גדול שלי.

 

"זאת פריצה, אתה יודע. אני מזמינה משטרה," היא צעקה מבעד לדלת.

 

"מעולה," עניתי מהכיסא של רוברט, "יש לי איזה עניין עם היגינס, אנחנו יכולים להרוג שתי ציפורים במכה."

 

היא לא הוסיפה לדבר, אז הטיתי את הראש לאחור, הקשבתי לצעדים שלה כשירדה ברעש במדרגות ושקעתי בנמנום מבורך.

 

"אני שמח לראות שאתה מרגיש בבית, מוריס," אמר רוברט כשנכנס למשרד שלו פחות מחמש דקות לאחר מכן, מחייך בזחיחות ומושיט לי את היד. "מפני שייקח לי כל היום להרגיע את לינדה."

 

אני בטוח שלינדה הצעירה נמצאת עכשיו בבית ומספרת לאבא שלה את אותו הסיפור בזמן ארוחת הערב, והוא נהנה לשמוע איך היא משפדת אותי על האש.

 

"רוברט, טוב לראות אותך."

 

התרוממתי והתחלתי להקיף את השולחן לעבר הכיסא הלא־כל־כך נוח.

 

"לא, שב, שב," הוא ענה, והתיישב על הדגם הזול יותר. "עומד במילה שלך, אה? בלי איחור אפילו של יום אחד. המפתח אצלי."

 

הוא הניח את התיק שלו על השולחן, פתח אותו ונתן לי מפתח מיושן וכבד שהכנסתי לכיס.

 

"הם יודעים שזה אני שרוצה את החדר?"

 

"אמרתי להם אח"ם — 'הוא לא מוכן להסתפק בפחות מסוויטת ירח הדבש,'" הוא צחק. "אמילי ניסתה הכול כדי לסחוט את זה ממני."

 

"יופי, זה טוב. תקשיב, רוברט," אמרתי, קצת יותר בהיסוס מאשר הסגנון הרגיל שלי, "אני... אֶה... אני עובר לבית אבות ברחוב קילבּוֹי. מכרתי את הבית והחווה כדי לכסות את ההוצאות. קווין עזר לי. מצא קונה בארצות הברית."

 

תסלח לי, בן, על שכללתי אותך בתרמית שלי.

 

"מה?" הוא שאל, והקול שלו הגיע לגובה שאני בטוח שרק כלבים יכולים לשמוע. "ומתי כל זה קרה?"

 

"קווין דיבר איתי על זה כשהוא היה כאן בפעם האחרונה. האמת היא שלא התייחסתי לזה, חשבתי שהוא ישכח מכל העניין, אבל אז פתאום, לפני שישה חודשים בערך, הוא מתקשר אלי ואומר שמצא קונה. איזה יאנקי שרוצה להרגיש את הטעם של הבית. והנה אני כאן, חשבון הבנק שלי נפוח והמזוודות שלי ארוזות. אני מתפלא שהוא לא התקשר אליך. שתדע שהוא אמר שיתקשר. הוא פשוט עסוק עד מעל לראש עם העיתון, משהו שקשור לאובמה־קֵר. אבל הוא יתקשר."

 

"נו, טוב," ענה רוברט והביט בי באכזבה קלה על שלא נעזרנו בו. "זה לא ענייני, אני מניח, אם הכול חוקי ועל השולחן ואף אחד לא מרמה אותך."

 

"לא. הכול חתום וסגור."

 

"אף פעם לא חשבתי שאתה איש שמתאים לבית אבות, מוריס," הוא אמר. הוא לא נתן לי להתחמק כל כך בקלות.

 

"אני לא. פשוט לא יכולתי לסבול יותר את הנדנודים של קווין. חיים קלים, זה כל מה שאני רוצה עכשיו. מספיק קשה שסיידי איננה." לנגן על מיתרי הלב, בן, זה תמיד עובד.

 

"כמובן, כמובן. זה לא יכול להיות קל, מוריס. כמה זמן היא כבר... איננה?"

 

"שנתיים בדיוק."

 

"באמת?" הוא אמר, ונראה מודאג בכנות. "זה לא נראה שכבר עבר כל כך הרבה זמן."

 

"לי זה נראה כמו חיים שלמים."

 

העיניים שלו התרחקו מהעיניים שלי כשהוא הדליק את המחשב הנייד שלו.

 

"ודאי שאני בעד בתי אבות," הוא אמר. "תרשמי אותי, אמרתי לאיבון. האמת, כבר אין לי סבלנות לחכות שיפנקו אותי."

 

גבר יכול להגיד את זה כשהוא בן ארבעים, ויש לו אישה ושני ילדים בבית.

 

"אז סוויטת ירח הדבש היא הפרידה האחרונה שלך מריינספורד. בגלל זה המלון והחדר?"

 

"אפשר לומר," עניתי ובחנתי בעיני את המלון, שניצב ממול בכל הדרו המופז.

 

 

 

אתה יודע, באתי לעבוד כאן בשנת 1940, הרבה לפני שבכלל דובר על כך שהוא יהיה מלון. הוא עדיין היה הבית של משפחת דולארד. הוא נראה משונה, הם אמרו, על מה שהיה בית גדול בכפר. דלת הכניסה נפתחה ישר אל הרחוב הראשי של הכפר, כמו שרואים לפעמים בכיכרות בדבלין. הבעלים המקוריים אהבו כנראה את הרעיון שהכפר עומד לשירותם, פשוטו כמשמעו, על סף דלתם. בלי שער גדול, בלי שביל כניסה ארוך — הכול היה מאחור. שורות של עצים, כמו מסכי במה, נמתחו משני הצדדים של חזית הבית, וסימנו את גבול החלקה שלהם שהתפרשׂה הרחק, לאורך ולרוחב, מאחורי הבית. רוב העצים כבר אינם, והרחוב הראשי התארך, והוא מקיף כיום את המלון מימין, עם שורה של חנויות משמאל. עדיין יש שם קרקע שלא נרכשה על ידי המועצה לצורך הרחבת העיר, אבל היא כבר לא שלהם, כידוע לנו.

 

הייתי רק בן עשר כשהתחלתי לעבוד כפועל בחווה של האחוזה. החלקה שלנו — החלקה של אבא שלי, אני צריך לומר — שהיתה אז קטנה מאוד, היתה מאחורי השטח שלהם. התקופה שעבדתי אצלם לא היתה המאושרת בחיי. היא היתה כל כך רעה, שכשעזבתי כעבור שש שנים, נשבעתי שלעולם לא אופיע בפתח ביתם, וגם לא הייתי עושה את זה אילולא אתה ורוזלין הייתם מתעקשים לערוך שם את החתונה שלכם. אף פעם לא הבנתי את האובססיה שלכם, ושל סיידי. היא היתה גרועה יותר, לא הפסיקה להגיד כמה המלון נהדר וכמה החדרים מפוארים. היא שיגעה אותי עם ההשתפכויות שלה על סוויטת ירח הדבש. חשבתי שהאישה הולכת לחטוף איזה התקף ביום של יריד החתונות. ברור שיכול להיות שהכול היה הצגה, פיצוי על חוסר ההתלהבות שלי. אני לא טיפוס שמעמיד פנים.

 

"חדר השינה הראשי של הבעלים, אמיליה ויוּ דולארד, לפני ההסבה," אמר מנהל האירועים, קורן כולו כאילו זה פשוט מדהים.

 

בשלב הזה נפרדתי מכם, והלכתי ישר לבר. התיישבתי במקום הזה בדיוק והורדתי ויסקי, לכבוד מותו. אני לא יודע מי שירת אותי אז, לא הצעירה הזאת, זה בטוח — הנה היא מתנדנדת פנימה עם ערימה של כוסות, אלוהים יודע איפה היא תשים אותן, יש כבר כוסות מסודרות בערימות גבוהות מתחת לדלפקים. אף פעם בחיים לא הייתי שקוע במשקה כמו ביום ההוא. הראש שלי חשב שנשברה לי המפרקת ולכן סירבתי להרים את המבט, סירבתי לשים לב למקום, או למישהו מהם. היו שם תמונות על כל קיר, במסדרונות ובחדרים, מקניטות את האיש הענקי הזה עם ההיסטוריה שלהן.

 

כשסוף־סוף הצטרפתם אלי כולכם, אני שילמתי על סיבוב המשקאות, או יותר נכון על הסיבובים, והקשבתי להתלהבות שלכם מהנברשות באולם הנשפים ומהנוף שנשקף מסוויטת ירח הדבש.

 

"אתם מתכוונים לנוף של השטח שלי?" אמרתי.

 

אז כבר היו בבעלותי כמעט כל השדות שהקיפו את המלון.

 

"ונכון שבגלל זה המקום הזה מושלם? משקיף על החווה המפוארת שלנו. על גלי הגבעות הירוקות שלך, מוריס," אמרה סיידי והניחה את היד שלה על שלי. אני נשבע שהיא היתה קצת שתויה.

 

התיאורים הנלהבים של המקום נמשכו שעות, או כך לפחות הרגשתי. וכל הזמן הזה ערבבתי את המשקה שלי וניסיתי להטביע בו את המילים שלכם. ואז הגיעה המשפחה של רוזלין, ושוב יצאתם לסיור. זה הספיק לי. הלכתי משם. שיכור כמו טמבל, נהגתי הביתה וישבתי לי בחושך.

 

אבל, להפתעתי המוחלטת, נהניתי מהחתונה שלכם כשהיא הגיעה לבסוף. אני מניח שזה מפני שראיתי אתכם כל כך מאושרים, וגם את סיידי. הבטתי בגאווה כשעלית על רחבת הריקודים לריקוד הראשון עם רוזלין. וכשהצטרפנו אליכם, אני עם אמא של רוזלין וסיידי עם האבא, תפסתי את אמא שלך מחייכת וצוחקת בזמן שהיא ריחפה לידי. מאוחר יותר בערב היא אפילו שכנעה אותי לראות שוב את סוויטת ירח הדבש.

 

"נכון שהיא נהדרת, מוריס? מה שהייתי מוכנה לתת בשביל זה כשאנחנו התחתנו. תאר לך, הלורד והליידי פסולת."

 

הרקדתי אותה בחדר השינה, כמעט התרסקנו על שולחן האיפור, נפלנו על המיטה. המשקה גרם לנו לאבד שליטה. אבל הנשיקה שלי היתה מתוך פיכחון אמיתי. מלאה באהבה שהיא שחררה בתוכי ותמשיך לשחרר במשך כל חיינו המשותפים. לא שהיינו הזוג המושלם. אבל היינו טובים ביחד. יציבים ואיתנים. ככה לפחות אני הרגשתי. אבל אף פעם לא שאלתי אותה.

 

"אני אזמין לנו. יום אחד, אני מבטיח, סוויטת ירח הדבש תהיה רק שלנו," אמרתי, שוכב על המיטה ומביט בה. האמנתי לגמרי למילים שלי. אני שואל את עצמי אם גם היא האמינה. ועכשיו אני כאן, באיחור של שנתיים מחורבנות.

 

היא מתה בשנתה. היא תמיד אמרה שכשיגיע תורה ללכת, היא רוצה שזה יהיה ככה. בדיוק כמו אחותה לפניה — לא היו שום סימני מחלה, שום תלונות. לילה לפני כן היא נישקה אותי על הלחי, ואחר כך התהפכה עם הילת הרולים הקשורים בממחטה הישנה שלי. לאישה היה שיער חלק לגמרי שהיא ליפפה כל לילה עד לסנטימטר האחרון שלו. כל הטרחה הזאת, חשבתי בזמן שהסתכלתי עליה מהמיטה, יושבת אל שולחן האיפור שלה — מה היה כל כך נורא בשיער המשיי הארוך שתמיד זכיתי להביט בו רק לרגע? אבל, אתה יודע משהו? הייתי נותן את הנשמה שלי ברגע זה רק כדי לראות אותה במראה עוד פעם אחת. הייתי עוקב אחרי כל תנועה ותנועה של היד שלה בהערצה מוחלטת, מעריך כל תנועת סירוק.

 

באותו בוקר הייתי כבר מגולח, במטבח, עם רדיו דולק, כששמתי לב שלא שמעתי את דשדוש נעלי הבית שלה או את הזמזום הרגיל שלה. כשהדלקתי את הקומקום ועדיין לא ראיתי אותה, ידעתי שקרה משהו. וכך הנחתי לקולו של קריין החדשות להזדנב אחרי כשהלכתי בחזרה במסדרון. מיק ווֹלאס3 והעלמת המס שלו. המראה של שערו הלבן הדליל של האיש והחולצה הוורודה שלו קפא לי במוח כשעמדתי בפתח החדר שלנו והבנתי שהיא עדיין במיטה, בדיוק איפה שהשארתי אותה.

 

מיק וולאס המזוין.

 

נגעתי בפנים שלה והרגשתי את קור הליכתה לעולמה. הברכיים שלי כשלו מיד. התמוטטתי על קצה המיטה שלנו, והבטתי בפנים שלה ממרחק של כמה סנטימטרים. הן היו שבעות רצון. נטולות דאגה. עוד היה ברק אדמומי בלחיים שלה, או שאני מדמיין? קצות האצבעות שלי מיששו את רכות הקמטים שסביב העיניים שלה, ואחר כך מצאו את היד שלה מתחת לשמיכות. החזקתי בה בין הידיים שלי, בניסיון לחמם אותה. הצמדתי אותה אל הלחי שלי, שפשפתי אותה. לא שחשבתי שאוכל להחזיר אותה לחיים או משהו כזה, זה פשוט... אני לא יודע, זה פשוט מה שעשיתי. לא רציתי שיהיה לה קר, אני חושב. היא לא אהבה שקר לה. זה אחד הדברים היחידים שאני זוכר מהמוות שלה ומהלוויה — את הזמן השקט הזה שלה ושלי לבד, בלי אף אחד אחר. אל תשאל אותי מה קרה אחר כך, מי בא או מי אמר מה, הכול מעורפל. רק ישבתי על הכורסה שלי בסלון, מחזיק את היד שלה במחשבות שלי — סיידי שלי.

 

התקשרתי אליך, כמובן. זה מה שסיפרת לי, לפחות, כשכעבור כמה חודשים הודיתי שאני לא זוכר. הייתי צריך להיות בסדר בשבילכם כשאתה ורוזלין והילדים באתם להיפרד. אני זוכר שראיתי את הזרועות שלך מתרוממות לחבק אותי כשעמדתי בפתח הדלת, ונופלות בחזרה לצדי הגוף שלך כשראית את הפנים שלי. במקום זה הושטת את היד. לָפַתָ חזק את היד שלי, והמבט שלי היה מרוכז בשתי הידיים הנעולות יחד עד שהרפית. ואז נגעת בכתף שלי, כשעברת בדרך למסדרון. אני עדיין מרגיש את המגע, הסימן היחיד לכך שהיית יותר מסתם עוד מכר שבא לנחם. עדיין מרגיש את הבושה. עכשיו אני מצטער שלא חיבקתי אותך ובכיתי על הכתף שלך ונתתי לך הזדמנות לעשות אותו דבר. אבל לא, נראה שלא היה לי מקום לאבל שלך נוסף על זה שלי.

 

ומעבר לכך, לא הייתי צריך לתת לך לחזור הביתה לניו ג'רזי כשאתה כועס עלי. אבל לא הצלחתי להקים את עצמי ולעשות משהו בעניין, בכלל בקושי הצלחתי לקום. אם הצלחתי לצאת מהמיטה, זה רק בשביל להגיע לכורסה שלי בסלון. שם ישבתי עם סיידי, מעביר לנגד עיני את החיים שלנו יחד, עד שספל תה הופיע מולי ומשך אותי בחזרה לאלמנוּת הלא רצויה. ואני יודע שלא היית חוזר לארצות הברית כל כך מהר אם רוברט לא היה משכנע אותך שהוא יבוא לראות מה שלומי ויצלצל אליך מיד אם תצוץ איזושהי בעיה.

 

בחג המולד שלאחר מכן כולכם באתם הביתה. היינו אמורים ללכת למחותנים שלך, המשפחה של רוזלין, לארוחת הערב. אנשים טובים, לא שעשיתי מאמצים מיוחדים לגביהם במשך השנים. ברגע האחרון סירבתי ללכת.

 

"יותר מדי דברים להשגיח עליהם," אמרתי.

 

ידעתי שהם במרחק של חצי שעה בלבד, אבל לא יכולתי לעזוב את סיידי, לא בחג המולד הראשון. הרגשתי שזה לא נכון. אז שלחת את רוזלין והילדים ונשארת איתי. אני לא זוכר אפילו מה אכלנו. אולי מרק מארון המטבח. הם חזרו כעבור שעתיים עם שתי שקיות ניילון שחורות מלאות במתנות לילדים ושתי צלחות עם ארוחת הערב, מכוסות בנייר כסף.

 

הצלחתי בכלל לקנות מתנות לילדים באותה שנה? זאת היתה תמיד המחלקה של אמא שלך.

 

זה התחיל אז, השיחה הראשונה על בית אבות. כשאני אומר "זה", אני מתכוון לכך שזאת היתה הפעם הראשונה שדובר על זה בנוכחותי. אני בטוח שזה היה הנושא של שיחות רבות לפני שהוא הגיע לאוזניים שלי. ודאי שידעתי שזה יגיע. איזה אלמן או אלמנה שחיים לבד לא פוחדים שזה יגיע?

 

"לך לעזאזל," אמרתי לך מיד. "אני איראה כמו אידיוט מוחלט אם אני אשב ואשחק בינגו עם חבורה של זקנות בקרדיגנים במקום לטפל בפרות בחוץ."

 

למען ההגינות, אתה צחקת. את הצחוק הגדול, הבטוח שלך — ייתכן שככלות הכול יש בך משהו מהכישרון הקולי שלי.

 

"בסדר, אבא," אמרת, והנחת יד על הברך שלי, "פשוט חשבנו שתהיה בטוח יותר שם."

 

"בטוח יותר? מה זאת אומרת בטוח יותר?"

 

"אתה יודע, שומעים כל מיני סיפורים בימינו על אנשים שמגיעים לנכס שלך ו..."

 

"בשביל זה יש את היפיוף הזה, לא?" אמרתי והנחתי יד על רובה הווינצ'סטר הנאמן שלי.

 

נראית מבולבל. אבל לא התכוונתי לוותר על החיים שלי לפני שאני מוכן.

 

עד כמה שזה אולי קשה לשמוע, במידה מסוימת אני שמח שאתה גר רחוק. לא הייתי יכול לסבול את התזכורת הקבועה לכך שאני גורם לדאגה. הייתי אומר שהפחד הגדול ביותר שלך הוא שבסופו של דבר אני אירה באיזה מטייל טמבל, מסכן ותמים שעלול להיקלע לשטח.

 

ייתכן שזאת נחמה קטנה, אבל אני מקווה שכאשר תבוא הביתה, תראה שלפחות אני נקי. אני מסתדר מעולה מהבחינה הזאת. אני לא מסריח, לא כמו כמה שהייתי יכול לציין את שמותיהם. זִקנה היא לא תירוץ להסריח עד השמים. מבריק, זה מה שאני. בכל בוקר אני מתרחץ עם מטלית לפנים, וכמובן ישנה האמבטיה השבועית. התקנתי את המוטות האלה לפני איזה חמש שנים, ואני יכול עכשיו להיכנס ולצאת באותה קלות שמרימים בה את כוס הבירה הראשונה. אני לא טיפוס של מקלחות, אף פעם לא התרגלתי אליהן. בכל פעם שאני מסתכל על מקלחת נעשה לי קר, לכן סירבתי להתקין מקלחת למרות מחאותיה של אמא שלך.

 

התגלית הגדולה שלי לאחרונה היא המכבסה בדנקיישל שאוספת את המנחות שלי ומחזירה אותן כעבור שלושה ימים. שלא כמו המכבסה המקומית, שאף פעם לא תראה אותה עושה משהו כל כך יעיל. כל שבוע "פיט הדנדש" אוסף את הדברים שלי, ושולח לי בחזרה את החולצות נקיות יותר ומעומלנות יותר משסיידי היתה מסוגלת לעשות, עד כמה שזה נשמע כמו חילול השם.

 

וישנה גם בס, שמנקה את הבית. פעמיים בשבוע, כמו שעון. מצחצחת ומקרצפת אותו לכדי שלמות. אני חושב שאמא שלך היתה מרוצה ממנה.

 

"אני אקח את המנקה הכי טובה שלכם שלא מדברת אנגלית," אמרתי לסוכנות בדבלין, "אני לא רוצה מקומית. אני רוצה מישהי שלא מרכלת. אני אשלם לה על הדלק אם יהיה צורך."

 

היא גם מבשלת. משאירה לי כמה תבשילים למשך השבוע. אין להם את הטעם של התבשילים של סיידי; למעשה, אני לא יודע מה הם. לקח לי זמן להתרגל אליהם. שום, המון שום. אבל הפתעתי את עצמי כשהתחלתי לצפות להם, במיוחד לעוף. במשך כל הזמן הזה עם בס, שהחזיקה אותי על הרגליים, רוברט לא הפסיק להגיד לי שהייתי יכול להוציא ממשרד הבריאות את התשלום למנקה ולהכניס לעסקה גם קבלת ארוחות הביתה.

 

"השתגעת?" אמרתי, "בחיים לא פשטתי יד ובטח לא אתחיל עכשיו."

 

סווטלנה גוררת לכאן את עצמה. סיימה עם הבדיקות שלה והניקיון וסידור הכוסות בערימה. בדקות האחרונות היא מסתובבת בבר, ממתינה להמונים שיגיעו.

 

"אתה נשאר לארוחת ערב, כן?"

 

אני אוהב את השם שלה. סווטלנה. הוא ישר לעניין, חד, ויש בו גם יופי. מעניין איך אני נראה בעיניה. משוגע, ללא ספק. יושב כאן, שקוע במחשבות, מדי פעם נפלט לי איזה מלמול. היא נשענת קדימה על הדלפק, משתוקקת שיקרה משהו, נראה שתסתפק אפילו בשיחה עלובה עם הבחור הזקן בבר.

 

"לא," אני אומר, ובדרך כלל הייתי מסתפק בזה. אבל הערב הוא לא ערב רגיל. "זה הערב הראשון שלך כאן?" אני שואל.

 

"השני. אתמול בערב עובדת."

 

אני מהנהן, מערבל את הטיפה האחרונה שבתחתית הכוס, ושותה אותה. מוכן להתחיל בהרמת הכוסית הראשונה מבין חמש: חמש הרמות כוסית, חמישה אנשים, חמישה זיכרונות. אני הודף את הבקבוק הריק על הדלפק בחזרה אליה. וברגע שהיד שלה לוקחת אותו ונעלמת, שמחה שיש לה משהו לעשות, אני אומר בלחישה:

 

"אני כאן כדי להיזכר — בכל מה שהייתי ובכל מה שלעולם לא אשוב להיות."