אני (לא) מאמין

דת המקרא

דת ישראל בזמן המקרא, לפחות עד לאחר חורבן בית ראשון והמפגש עם תרבות בבל, הייתה מרוכזת בעיקרה במקום אחד מיוחד, שם נמצא האל. בדומה לפולחן של החברות הפגאניות סביב, לאל המקראי היה מקדש, שם באו לעבוד אותו ולבקש את טובתו. אלא שלא כמו החברות סביב בהן היו אלים רבים, האל של בני ישראל היה יחידאי, למרות שהיו לו פנים רבות וכינויים שונים. היו תקופות בהן ניתן היה להגיע לבמות שהיו מפוזרות ברחבי ארץ ישראל כדי להקריב קרבנות, אך מתקופתו של חזקיה מלך יהודה, הפך הפולחן ליותר ריכוזי והוא התנהל רק בירושלים.
הכוהנים בני שבט לוי נבחרו להיות משרתיו של האל המקראי והם, בעצם, היו המתווכים בין העם לאלוהיו ובין הפרט לאל. עבודת המקדש, כפי שהיא משתקפת במקרא, הייתה סבב מתמיד של הקרבת קרבנות של בעלי חיים והעלאת קטורת כדי לרצות את האל. האופי החקלאי של החברה בא לידי ביטוי בחגים החקלאיים (שלושת הרגלים), כאשר בני ישראל הביאו מטוב הארץ לבית המקדש, עבור האל ומשרתיו. הכוהנים שלטו על הגישה לאלוהות באמצעות חוקים נוקשים של טומאה וטהרה, וכן באמצעות הצבת גבולות פיזיים כאשר לישראלי הפשוט, מותר היה להיכנס אך ורק לחצר החיצונית (העזרה) של המשכן ולאחר מכן בבית המקדש. רק הכוהנים לבדם יכלו להתקרב למזבח ולבצע את הפעולות הפולחניות ואך ורק הכהן הגדול הורשה להיכנס לקודש הקודשים, שם היה מוצב ארון הברית עם שני הכרובים עליו, מקום מושבו של האל, וגם זו, רק פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים. לכוהנים, המחולקים למשפחות ולמשמרות, היה מותר לאכול מהתרומות ומהמעשרות, והם קבעו למי מותר או אסור להקריב קרבן או לגשת אל הקודש. הכהן הגדול היה זה שהכריז אם נסלחו חטאי העם ביום כיפור, ובאמצעות חושן המשפט שענד על חזהו, פענח את רצון האל.
בתקופת המקרא, התורה לכשעצמה, אינה נחשבת לספר קדוש, אלא מהווה למעשה ספר חוקים אזרחי, שנכתב לאורך מאות בשנים ואשר משקף את התפתחותה של החברה הישראלית–מקראית בארצה, לאורך הדורות. היא גם אינה מקשה אחת ויש בה אוסף חוקים מתקופות שונות. לכן, למרות הניסיון לערוך אותה לספר אחד, אפשר לראות את הסתירות שיש בחלקיו וברבדיו השונים (השווה בין ספר שמות לספר דברים המכונה גם משנה תורה). מעבר לחוקים, התורה גם כוללת את מיתוסי היסוד של עם ישראל, כפי שסופרו בעל פה לאורך הדורות, עד שנאספו, נערכו ונכתבו בספר. חשוב לזכור, במשך מאות בשנים התורה לא הייתה ספר אחד כפי שהוא היום. סביר להניח שהיו אוספים של מגילות במקומות מרכזיים, שכללו חוקים וסיפורים אודות ההיסטוריה של העם, ורק בתקופה מאוחרת, אולי אפילו לקראת חורבן בית ראשון, הם נערכו ונכתבו כספר אחד.
הפיכת התורה כולה והגדרתה כספר קדוש היא מעשה ידם של הרבנים היהודיים, שעבורם, חשיבות החדרת המסר של "תורה למשה מסיני", הייתה בעלת ערך עליון. רק אם כל התורה היא מקשה אחת שיצאה מפי האל בהתגלות בסיני, אפשר להבין את התפתחות ההלכה היהודית שהיא, בעצם, מהפכה של ממש בקריאתה ופרשנותה של התורה (בעניין הזה נעסוק ביתר פירוט בפרק על מהות היהדות). אם יש חלק התגלותי שהוא שונה בחשיבותו משאר התורה, אלו הם, כמובן, עשרת הדיברות (למרות, שגם להן יש שתי גרסאות שונות, והרבנים עמלו קשות כדי להסביר את שינויי הנוסח), שעל פי המסופר בתורה, ניתנו במעמד הר סיני. חשיבותן של עשרת הדיברות נמדדת בכך שתיאור מסירתן הוא מפורט ומהווה רגע של התגלות לכלל העם, ובכך שהדיברות נחרטו על הלוחות. הדיברות מהוות, ללא ספק, את הבסיס ליצירת המסגרת הדתית והחוקתית לחברה הישראלית הקדומה מבחינת הגדרת היחס בין העם לאלוהיו, צורת הפולחן, וקביעת נורמות חברתיות מרכזיות.
קריאה בספרים האחרים בתנ"ך, המגוללים את ההיסטוריה הישראלית הקדומה, מלמדת שלמעשה, חלק מהדיברות לא קוימו במשך תקופות ארוכות. מעבר לחלוקה של ארץ ישראל לשתי ממלכות, כל אחת עם מלך משלה, בני ישראל המשיכו לעבוד אלים אחרים. מעשיהם ומסריהם של הנביאים הרבים המופיעים בדפי התנ"ך, מצביעים בבירור על כך, שעם ישראל לא תמיד עבד את אלוהיו כפי שהיה אמור לעשות.
למעשה, התנ"ך מורכב מספר חוקים המלוּוֶה במיתוסי היסוד של העם. הוא מתחיל מסיפור הבריאה ומכיל כרוניקות ויצירות ספרותיות אחרות המגוללות את ההשתלשלות ההיסטורית של העם מראשיתה ועד לקראת מרד החשמונאים במאה ה-2 לפני הספירה. כמו כל כרוניקה היסטורית, רצוי היה לדעת מי כתב את הכרוניקה, עבור מי ולאיזו מטרה. יש בזה קושי גדול כיוון שרוב הספרים אנונימיים ובדרך כלל, רק על פי התוכן וסגנון הכתיבה, ניתן להסיק מסקנות כלשהן לגבי זהות המחבר וזמנו. יש לציין שספרים שנקראים על שם נביא מסוים, כגון ירמיהו, הם בעצם אוסף של נבואות מכותבים שונים. ריבוי הכרוניקות והמחברים בתנ"ך משקף את השינויים הפוליטיים, מאבקי הכוח בין גורמים שונים, והשינויים החברתיים לאורך תקופה ארוכה ומציג פסיפס מגוון, עשיר ומעניין.
כשקוראים את התורה כספר חוקים ולא כספר קדוש, ניתן לראות שלפולחן הדתי לא היה מקום מרכזי בחיי היומיום. כלומר, אמנם קיים אלמנט האמונה באל, אך המסגרת הפולחנית ממוקדת למקום ספציפי (המשכן, הבמות, בית המקדש) ולאנשים מסוימים (הכוהנים והלויים) ואילו בחיי היומיום, היא לא באה לידי ביטוי ממשי. ישנם מועדים מסוימים בשנה בהם מצוּוֶה הישראלי הפשוט לבוא אל המקום בו שוכן אלוהיו, אך מעבר לזה, האלמנט הדתי אינו מרכזי. אין שום חוקים או אמירות לגבי הקמת בתי תפילה או מערך של תפילות יומיות, וכן כמעט ואין התייחסות לעולם האמונות והדעות של הפרט. החוקים בתורה משקפים את הצרכים של חברה חקלאית בעלת מעמדות שונים, כאשר יש לא מעט חוקים חברתיים שתכליתם לדאוג לחלשים – לעני, ליתום ולאלמנה, וכן לזרים (גרים) שחיים בסמיכות ובשכנות. מעגל השנה מבוסס על השנה החקלאית עם השבת כיום המנוחה. החגים קשורים לעונות השנה ומקבלים משמעות נוספת, הקשורה לעבר ההיסטורי של העם. ישנה מערכת מסודרת למדי של בתי משפט והחוק הפלילי מפותח ומפורט ביותר. כדי לתת תוקף וסמכות לחוקים הנחקקים ולהנהגה הפוליטית והמשפטית, האל מצטייר כמי שבעצמו נותן את החוקים ומארגן את הסדר החברתי, אך הוא אינו מתערב בחיי הפרט. המקרא לא נכנס לנבכי נשמתו של הפרט ואינו עוסק באמונה הנכונה באל אלא שם דגש על האמונה של כלל האומה באל שהוציא אותם ממצרים והביא אותם אל הארץ המובטחת. האל אינו שופט את היחיד אלא את הכלל, ואם יש לו ציפיות, הן מהעם בכללותו ולכן, העם נושא באחריות על מעשיו הרעים ומשלם עליהם.
יש הבחנה ברורה בין הסמכות הדתית, הכהונה, ובראשה הכהן הגדול, לבין הסמכות "החילונית" השלטונית. המלך חשוב יותר מהכוהן והוא זה שמכריע בכל הסוגיות החשובות, ואילו האל הוא המעניק את הכוח הפוליטי-שיפוטי למנהיגי עם ישראל ששולטים בשמו ואחראים על הסדר החברתי וקיום החוק. כלומר, המערכת המשפטית נמצאת בידי המלך ונציגיו ולכוהנים אין סמכות שיפוטית בכלל. גם הסנהדרין היה מעל לכהונה והיה, למעשה, הרשות השופטת. האל אינו מכיר בשתי רשויות שלטוניות או שיפוטיות זו לצד זו, ולכן הוא מעניק לכהונה תפקיד דתי-רוחני בלבד.
כפי שכבר נאמר, אלוהים נמצא במקדש, אך מחברי החוקים דאגו להראות שהמערכת החוקתית נובעת ממנו ומשקפת את רצונו. יש חוקים מסוימים, כגון כיבוד אב ואם ושילוח הקן, שמקבלים משנה חשיבות, כאשר ההבטחה לאריכות ימים על האדמה כתוצאה משמירה עליהם נאמרת לגבי העם בכללותו ולא לגבי היחיד. בתורה, כמעט ואין התייחסות לגורלו של היחיד מעבר לעולם הזה. אין הכרה בשכר ועונש פרטי, אלא רק לאומי, והאדם שמרגיש צורך לכפר על מעשיו מביא קרבן ובזה תם העניין. במקרא, כמעט ולא קיים הקישור הרבני בין עשייה או אי עשייה של מצווה לעונש או שכר אלוהי. החוקים הם חוקים אזרחיים, המאפשרים לעם להתקיים במסגרת חברתית עם מערכת אכיפה למקרה הצורך.
בתורה קיים רובד נוסף, המיתוס, אשר בלעדיו אין קיום לאף עם. המיתוסים יוצרים את הקשר בין העם לאלוהיו, מספרים על בריאת העולם ומסבירים כיצד נוצר הקשר עם האל והברית שנרקמה בין האל לאבות הקדומים. כך מוסבר מניין העם צמח, איך נבחרו מנהיגיו הפוליטיים והדתיים ומניין הם שואבים את סמכותם. הרובד של המיתוס מאפשר את הבלתי צפוי, את ההתרחשויות שהן מעל ומעבר לטבע ולמסתורין, למרות שניתן לראות בבירור שהמעשים העל טבעיים הגרנדיוזיים הולכים ופוחתים, ככל שהמיתוס הופך לזיכרון היסטורי אמיתי. אלמנטים אלה יוצרים מתח בריא בין הקונצנזוס לבין אלה המאתגרים אותו. הדבר מאפשר ביקורת על המצב הקיים מגורמים המצויים בקצוות, כגון הנביאים, או קריאת תיגר על המנהיגות הפוליטית, שבסופו של דבר, מחזקת או משנה את ההנהגה הקיימת. מתח זה מאפשר התחדשות במסגרת הדת הנורמטיבית, כאשר הדברים שנתפסים על-ידי ההנהגה הרוחנית או הפוליטית כלא מקובלים נדחקים החוצה.
ניתן לסכם ולומר, אם כן, שהמקרא מתאר מצב בו האל נמצא במשכן, ולאחר מכן בבית המקדש, והוא מעניק סמכות שלטונית-ריבונית למלכים (לאחר סדרה של מנהיגים כריזמטיים ותקופת השופטים) וסמכות דתית-רוחנית לכוהנים. המסגרת החברתית של העם נקבעת על-פי מערכת חוקים מסועפת ומפותחת המובאת בתורה (ומשקפת תקופות שונות), והזהות הלאומית נוצרת באמצעות מיתוסי היסוד שמייחדים ומבדלים את העם מסביבתו. חיי הדת מצטמצמים למקדש, שם ניתן "לראות את פני האל", והתערבותו של האל בחיים של בני האדם מועטה. באמצעות עשרת הדברות, האל המתגלה יוצק את היסודות למערכת המשפטית-חברתית, כאשר ישנן ערכאות משפטיות שם ניתן לקבל צדק. הפרט אינו מוטרד מגורלו האישי מעבר לעולם הזה והעונשים הם לרוב קולקטיביים, ולעיתים, מופיעים נביאים שטוענים להתגלות אלוהית וכדובריה הבלעדיים הם מבשרים רע או מציעים נחמה.