תן לצחוק ותן לשמוע.
תן לעצמך לסלוח.
להיחלץ מעינוי ההתנפצות של חלום הילדות
הדור שלי, לפחות עליו אני יכול להעיד ממקור ראשון, גדל אל תוך השאלה: "מה תרצה להיות כשתהיה גדול?" המסר החזק שהועבר לנו הוא שהילדות אינה תקופת חיים העומדת בפני עצמה, כבעלת ערך משלה. אין בה מקום לחלומות לא פרקטיים, רק לאלה העוסקים בשאלה מי ומה ארצה להיות כשאהיה אדם מבוגר. המקצועות שהכרנו ויכולנו לשאוף אליהם היו מוגבלים ולא היה באמת היצע שהעניק מעוף לחלום. יכולתי לבחור בין שוטר, כבאי, טייס, אסטרונאוט ורופא. אני חושב שזהו. כילד, בחרתי שוב ושוב להיות ד"ר דוליטל, לטפל בבעלי חיים ולתקשר עמם.
לשמחתי, הדור של ילדינו חי במציאות בה השאלה הזו "מה תרצה להיות כשתהיה גדול", איבדה מכוחה. יותר ויותר הורים מבינים ש"החיים זה עכשיו" ויש לתת לילדים להיות ילדים, כי הילדות היא הרבה יותר מ"פרק זמן שצריך לעבור אותו בריאים ושלמים, ולמצות בו את רוח השטות והשובבות". הראיה לכך היא שנפתחים בעולם, ובקצב מסחרר, עוד ועוד מסגרות חינוך אלטרנטיביות המאפשרות לילד להוביל את ילדותו ואת חלומותיו בחופש מרבי מהציפיות שלנו, המבוגרים המלווים את חייו. עוזרת למגמה הזאת העובדה שאיש מאיתנו לא באמת יודע להגיד אילו מקצועות יהיו בעולמנו בזמן שילדינו יהפכו למבוגרים.
היות שלפי אמונתי יש חשיבות זהה לעצם טוויית החלום בכל גיל ושלב בחיים, הן חלום של כאן ועכשיו והן של העתיד הקרוב והרחוק –
אני מבקש בפרק הזה לערער על החשיבות שאנו מייחסים לחלום הילדות שלנו. במהלך חיי ראיתי ואני רואה אנשים רבים שחיים בסבל ובצער על שאינם מגשימים את חלום הילדות שלהם בבגרותם. עם רבים מהם היו לי שיחות נפש אשר עזרו לי גם להיות מדויק יותר לעצמי.
המשותף לכולם היה שהרגע בילדותם בו הכריזו בתוכם מהו החלום שלהם, היה רגע דרמטי ומכונן בחייהם, בו חוו העצמה מסביבתם הקרובה. לאחת זה היה במופע הבלט, כשההורים וגם סבתא הגיעו והרעיפו עליה גאווה בעוצמה שלא הכירה כמוה קודם לכן והיא החליטה להיות הרקדנית הנחשבת בעולם. לאחרת זה קרה כשהיא הציגה הצגה בסלון מול כל המשפחה וכולם נאלמו דום והסתכלו רק עליה והקשיבו רק לה –
והיא החליטה שהיא רוצה להיות השחקנית הכי גדולה בעולם. למישהו אחר זה קרה כשהביא בפעם הראשונה תעודה שכל הציונים בה הם 100, והמשפחה החליטה שלרגל ההצלחה המופלאה שלו יטוסו כולם לחודש לאמריקה, ומאז נפלה בו ההחלטה להיות דיקן באוניברסיטת הארוורד הנחשבת. אחת אחרת סיפרה על הרגע הזה בו אחיה הקטן נפל מהמדרכה והיא מיד לקחה עלים מהעץ שליד השביל ועטפה לו את הברך עד שההורים הגיעו, וההורים כל כך חיזקו אותה על התושייה והרעיון ואמרו לה שהיא תהיה רופאה גדולה. מאז היא החליטה להיות זו שתנהל את בית החולים הכי גדול במדינה וגם תביא לפיצוח של שלוש מחלות חשוכות מרפא, לפחות. אף אחת מהדמויות שהזכרתי לא הגשימה את חלום ילדותה, אבל כל אחת מהן בהחלט עמלה וניסתה להגשים אותו, במחיר ייסורים וסבל רב של אכזבה גדולה ותסכול.
אנחנו חיים בגעגוע.
האם לא הייתם נותנים הרבה מאוד כדי לחזור לתחושת הנשיקה הראשונה עם בן או בת הזוג שלכם? כך גם הילד שבנו רוצה לחזור לאותה התחושה בדיוק, תחושת הסיפוק העוצמתית הראשונית הזו שחווה בילדותו. לחזור אל הקסם בו כל העולם שלי עצר כדי להביט ולהקשיב לי, והריע לי בהתלהבות ובגאווה עצומה.
אני רוצה להציע התבוננות אחרת על אותו "חלום ילדות", ולטובת ההדגמה של זווית ההשקפה שלי אתנדב ואשים את עצמי על שולחן הניתוחים כאן.
כפי שציינתי בתחילת הפרק, החלום הגדול שלי כילד היה לטפל בבעלי חיים ולעזור להם. רציתי להיות אדם משמעותי שעוזר לחלשים ממנו, ולהישאר חולם – להאמין שאוכל להבין ולדבר עם בעלי החיים האלה. כלומר, שאהיה בעל סגולות ייחודיות בעולם הזה. ההורים שלי חיבבו את הרעיון הזה, אבל בחוכמתם לא הדביקו לי תווית כזו או אחרת, והראש והלב שלי נותרו חופשיים. כן, רציתי להיות גם רוקי ורמבו, מוגלי ופיטר פן, אבל בטח גם אתם, נכון?
חלום הילדות והנעורים הבא שלי נטווה כשהגעתי לפנימייה ועליתי בפעם הראשונה לבמה בקבלת השבת עם הגיטרה, וכל הקהל שתק, הביט והקשיב רק לי. לאחר השיר הגיעו מחיאות כפיים סוערות, ואני החלטתי מאותו רגע, מאותו יום שישי, שהחלום שלי הוא להיות הזמר הכי גדול בארץ. הקמתי להקות במהלך שנות התיכון והפכתי לכוכב הרוק הכי גדול של הפנימייה ושל בית הספר, ללא עוררין. הופעתי עם הלהקה במועדונים ברחבי הארץ ובפסטיבלים.
כשהתגייסתי לצבא, הרגשתי שזו החמצת זמן גדולה והעברתי את השירות הצבאי בעיקר בתחושה שהעולם כולו כבר מחכה לאלבום שלי, עם השירים שאני כותב, מלחין ומבצע, ואם לא כל העולם, אז לבטח כל הארץ. במהלך השירות הצבאי הקלטתי אלבום ראשון שקראתי לו "חבר של אלוהים". היו בו שירים שכתבתי בעיקר בשנות התיכון שלי, וגם בימי השירות הצבאי. רוב שירַי אז עסקו בשאלות קשות על אלוהים ורוחניות, דיבור חופשי על מין וסמים, ואיך לא – אכזבות ושברון לב. זה היה אלבום סוער ובוער וההפקה המוזיקלית שלו היתה מושקעת מאוד וכללה גם רביעיית כלי קשת ואת הזמרת שבחיה בת ישראל האדירה, מקהילת העבריים מדימונה. כשהשתחררתי מהצבא הופעתי המון, בכל בר אפשרי, ושלחתי את האלבום לכל המנהלים של חברות התקליטים הגדולות. מנהל אחד חזר אלינו במכתב מרגש ומחמיא, אך בסופו לא חיכה לי חוזה. בינתיים, מי שניגן לי על הקלידים לאורך כל האלבום והיה רכז המוזיקה שלי בפנימייה – עידן רייכל – הוציא את האלבום הראשון שלו והפך בן לילה לדבר הכי גדול בעולם המוזיקה המקומי.
אחרי משבר קשה מול מפיק האלבום הראשון, ולאחר שגנזתי אותו, המשכתי להופיע וליצור והקלטתי אלבום נוסף, "ציפורים", יחד עם אחי הקטן-גדול יהל. ראיתי לנכון לתת ליהל קרדיט זהה לשלי ביצירה והחלטנו יחד שמעתה היצירה שלנו תהיה תחת השם "האחים דורון".
באלבום החדש היו שירים נוגים ואינטימיים יותר, שכתבתי לאורך תקופת ההדרכה בפנימייה בה גדלתי, ויצו הדסים. שירים על הגירושין של הורַי וחוויות הילדות והנעורים שחוויתי כנער מתבגר בפנימייה. האלבום הזה זכה לחוזה הפצה בחברת תקליטים ומכר כמה מאות עותקים. הופענו, אחי ואני, בכל הכוח והמרץ ברחבי הארץ, אבל החלום שלי לא התגשם. פה ושם התפרסמו כתבות והיו כמה ראיונות ברדיו, גם קצת בטלוויזיה, אבל לא הפכתי לזמר הכי גדול בארץ.
לאורך שנות העבודה שלי כמדריך נוער בדרום הר חברון, כתבנו יהל ואני חומרים חדשים, כששנינו אחראים לעיבודים המוזיקליים שכללו מחוות ללהקות שנות ה-90 האמריקניות שכה אהבנו כמו אירוסמית' ורובים ושושנים. וככה התכנסנו באולפן קטן ועתיק בדרום תל-אביב והקלטנו עוד אלבום עם שירים שלי, בשם "לעוף". פנינו שוב לאותה חברת תקליטים שהפיצה את האלבום הקודם שלנו, אך הפעם נענינו בשלילה והוצאנו את האלבום באופן עצמאי. מכרנו אולי כמה עשרות עותקים מהאלבום, למרות כתבות מפרגנות פה ושם, והופענו לא מעט. הייתי בטוח שאנחנו הולכים לשנות את פני תעשיית המוזיקה במדינה עם האלבום הזה, ומיד אחרי צאתו לאור עברתי עם שירן לגור לראשונה בעיר הגדולה תל-אביב.
כעבור חצי שנה של ישיבה בבית בהמתנה לפריצה הגדולה, חשתי בעיטות חזקות בבטן שקוראות לי לחזור ולעבוד עם ילדים ובני נוער. לחזור ולעסוק בחינוך. ובאמת התגעגעתי למפגש היומיומי הזה עם הילדים, שחסר לי מאוד. באמצע שנת הלימודים שלחתי עשרות פקסים עם קורות חיי הקצרים לכל בתי הספר האלטרנטיביים שבסביבת גוש דן, ובאותו יום כבר התקשרו אלי מבית הספר הדמוקרטי "קהילה" שבתל-אביב, והתבקשתי להגיע במהרה לראיון עבודה, אחת החונכות יוצאת לחופשת לידה ומחפשים לה מחליף.
בינתיים יהל השתחרר מהצבא ועבר לגור בדרום תל-אביב עם חברו הטוב מהפנימייה, גיא. הם הקימו יחד אולפן ביתי בו החלו לעבוד על חומרים לאלבום משלהם באנגלית – "revelday".
אני הקלטתי בזמן הזה אלבום נוסף, רביעי, וקראתי לו פשוט "יהונתן דורון". אם עד עכשיו שירַי היו מושפעים מסטיבן טיילור דרך רוג'ר ווטרס ועד שלום חנוך, כאן כבר בלטו השפעות חדשות – טום וויטס וברוס ספרינגסטין. אהבתי מאוד את העבודה על האלבום הזה, שהתבצעה בכמה אולפני הקלטה שונים בארץ. הגשמתי בו גם חלום גדול, והמוזיקאית קרני פוסטל הגיעה לאולפן וליוותה את שירַי בתוספת חשובה – צ'לו.
השירים באלבום הזה התכתבו עם חיי היומיום שלי. השיר "מעגלים" תיאר את הזוגיות בעיר הגדולה, ברקע המרדף אחר הפרנסה ומלחמת הקיום התמידית. במרכז שיר אחר באלבום, "אלנבי", עמדה הומלסית שחיכתה לטוב לבם של בני האדם, ממש במרחק כמה בלטות מבית הספר הדמוקרטי. גם שיר על סבי ז"ל היה שם, עם מילים שכתבתי כהכנה לפרידה ממנו שתגיע בקרוב ותהיה עבורי קשה מנשוא. השיר שאני אולי הכי גאה שכתבתי אותו, "כמעט 14", חוזר אל 1994, השנה שבה עזבתי את הבית והגעתי לפנימייה. גם את האלבום הזה הוצאתי באופן עצמאי, וכמה משיריו היו לשירי השבוע בתחנות רדיו שונות. הקהל שלי קצת גדל לו. הקפדתי להופיע אחת לחודשיים במועדון "אוזן בר" שבתל-אביב, לפעמים מול קהל של 70 איש, לפעמים רק 20.
הקושי הכלכלי החל להיות מורגש יותר ויותר בחיים החדשים בתל-אביב, עם הרצון להגשים את חלומי להפוך למוזיקאי מצליח, לצד עבודה יומיומית בחינוך, תחום שמביא סיפוק והנאה בשפע, אך דל בפרנסה. להשלמת הכנסה התחלנו, יהל ואני, ללמד גיטרה במתנ"ס מוזיקלי בכוכב יאיר, ופרסמתי מודעות בכל רחבי גוש דן בשאיפה להגדיל את מספר תלמידי הגיטרה שלי. ואכן התחלתי ללמד שיעורי גיטרה, מתום יום העבודה בבית הספר הדמוקרטי ועד שעות הלילה, כשאני נודד מדלת לדלת עם הגיטרה הנאמנה על גבי.
התחלתי במלאכת ההקמה של מרכז מוזיקה בבית הספר הדמוקרטי יחד עם הילדים, ואף הצלחתי להביא לפתיחת אולפן הקלטות במקום. הילדים ואני הקלטנו דיסק עם שירים מקוריים שהם כתבו. במקביל לכל זה דאגתי שגיא ויהל יבנו גם הם את האולפן שלהם בקומה עליונה של בית הספר. כמו סבתי שהיתה למורה האגדית למוזיקה בקיבוץ ובגליל המערבי בכלל והקימה בקיבוץ את מרכז המוזיקה המופתי שלה, גם אצלי המוזיקה הפכה לכלי עבודה מרכזי בעשייה החינוכית שלי, ובמפגש שלי עם ילדים ובני נוער. נשארתי בבית הספר עם הילדים גם בחודשי הקיץ ועשיתי להם קייטנות רוק אנד רול בהן הקלטנו באולפן ולמדנו עוד ועוד על גיבורי הרוק המקומי והעולמי.
לאורך כל השנים האלה המשכתי לכתוב שירים ולהופיע במועדונים ובברים, לעתים עם להקת הנגנים שלי ולעתים בליווי הגיטרה שלי בלבד, מחפש ומקושש קהל לשירַי.
שירן אשתי, שעבדה אז בערוץ "רשת", רשמה את גיא ויהל ללא ידיעתם לתוכנית הריאליטי the voice. הם אכן הופיעו בתוכנית והגיעו לשלב מתקדם בנבחרת של לא אחר מאליל נעורַי הגדול ביותר – אביב גפן, והצלחתם נמשכה לאחר התוכנית והתגלגלה לחימום הופעות של אביב גפן, לאלבומים חדשים בעברית, ליצירת קהל נאמן משלהם ולחימום של לא פחות מלהקת "בון ג'ובי" בפארק הירקון.
האח שבי והחבר שאני היו בשיא האושר לנוכח ההצלחה האדירה של גיא ויהל ושל עידן רייכל. אך הילד שבי בעט וניסה להבין למה לו כל זה לא קורה. הרי הוא, בסיפור שלו, היה הראשון שחלם מבין כולם. חלם ועמל. יצר, הקליט, הופיע, שיפר, דייק – אך ללא הועיל. הפרסום לא הגיע. לאורך כל השנים האלה התחלתי לאכול כמויות אדירות והגעתי למשקל שיא של 148 קילו. חייכתי כל הזמן, אבל גם אכלתי את עצמי לדעת מתוך כעס, תסכול, עצב.
חייתי בעינוי גדול. עינוי שאני – ורק אני – העברתי את עצמי.
לאחר חמש-עשרה שנים של סבל רב, וכיוון שכבר סבלתי מתסמונת דום נשימה בשינה בגלל המשקל העודף ובמעבדת השינה גילו שאני נחנק בלילה כ-250 פעמים והחמצן בדם שלי הולך ומידלדל – החלטתי להסכים עם רופא המשפחה שלי ולעבור ניתוח לקיצור קיבה.
הניתוח עבר בהצלחה, ויחד עם דיאטה מוקפדת הקילוגרמים נשרו להם בזה אחר זה. הרגשתי שזה רגע נפלא לפנות לגיוס המונים לצורך הפקת האלבום הבא שלי – "הים שלנו". הגיוס הסתיים בהצלחה גדולה, ובפעם הראשונה עמדתי על בימת מועדון ה"זאפה" הנחשבת, רזה ומלא תשוקה, בהופעה גדולה בה אירחתי את גיא ויהל ואת חברי עילי בוטנר.
עד היום אני מחובר מאוד לאלבום הזה, בו מופיע השיר הכי קרוב ללהיט שכתבתי – "הים שלנו". יש בו התמודדות עם הדיכאון שאחרי הלידה וגם מה שעובר על גבר שהופך לאב, דווקא בפן הזוגי. באלבום הזה הגשמתי חלום ילדות-נעורים שקינן בי: משה לוי, נגן העל והמפיק של שלום חנוך, אביב גפן ושלמה ארצי, הגיע לאולפן והקליט פסנתר וקלידים לשירַי.
מיד אחר כך התחלתי לעבוד על אלבום נוסף, "מחפשים את סופרמן", בו חזרתי אל רוק האצטדיונים בנוסח ספרינגסטין ובון ג'ובי, בשירים שנגעו במצבי הנפשי באותם ימים, ובפרידה שלי מסבתי נונה, מהצד המצרי שבמשפחתי. גם המימון להפקתו הגיע מגיוס המונים שנחל הצלחה, והשַקתי את האלבום בהופעה נוספת במועדון ה"זאפה", בה אירחתי את אחד הזמרים האהובים עלי משחר נעורַי – סולן להקת "איפה הילד", חמי רודנר. את ההופעה ההיא סיימתי במשפט משיר שלי – "מפה אני נוסע, לאן לא יודע, וטוב לי. וטוב לי. וטוב."
אני זוכר שירדתי מהבמה והרגשתי חיבוק פנימי גדול, של הילד שבי ושל המבוגר שאני. משהו במאבק שהתחולל בתוכי יותר מעשרים שנה, נרגע לו. הבנתי לפתע משהו שלא הצלחתי להבין קודם לכן. נכנסתי לחדר האמנים שמאחורי הקלעים, וכולם עטו עלי שם בחיבוקים גדולים, אבל פתאום ראיתי בעיני רוחי רק את דן. דן עזרא, חברי לכיתה מהחטיבה ומהתיכון.
נזכרתי בשיחה שהיתה לנו בפעם ההיא שברחנו מבית הספר אל הפרדסים והשדות שליד נתניה. כשסיימנו לנגן בגיטרות ולשיר, אמרתי לדן, "אבל אתה יודע, דן... למה שאנשים בכלל יקשיבו לי וליצירה שלי? הרי אני לא מביא קול מיוחד לעולם." דן הביט בי ואמר, "תראה את שיחי הפרחים כאן. גש אליהם. תגיד לי אם אתה מוצא שני פרחים זהים זה לזה." קמתי וחיפשתי ולא מצאתי.
וכמה שדן צדק אז בפרדס. אין פרח אחד הזהה לפרח אחר. לא באמת. וכל פרח ומקומו ותפקידו בעולם. הבנתי לפתע שאני מענה את עצמי שנים על שנים בתחום שאני טוב בו ואוהב אותו מאוד, אבל את הקול המיוחד שלי בעולם אני מביא בזירה אחרת – בחינוך ובכתיבה שלי.
לאחר ההופעה ההיא התחלתי לכתוב פוסטים בפייסבוק בנושאי חינוך וראיתי איך אנשים מגיבים לכתיבה שלי בהמוניהם ומשתפים עוד ועוד. הרגשתי שמצאתי את הקול שלי בעולם הזה. הקול המיוחד שלי.
החלטתי לכתוב ספר על מסע חיי ועל המסע שלי בעולם החינוך, וקראתי לו "כל מה שילד צריך". פניתי אל אנשים בגיוס המונים למימון הוצאת הספר, והגיוס נחל גם הפעם הצלחה כבירה. הספר יצא לאור ונמכר בחנויות הספרים ובאינטרנט – נכון לזמן כתיבת השורות האלו – באלפי עותקים, ובקרוב הוא יֵצא לעולם גם בגרסה האנגלית והסינית שלו. בניתי הרצאה המביאה אנקדוטות ומסרים מהספר, והיא הפכה במהרה לאחת ההרצאות המבוקשות ביותר בארץ. כשעברתי את ההרצאה ה-500 תוך כשנה, חדלתי לספור.
בתום אחת ההרצאות ניגשה אלי חברה בשם רונית שישבה בקהל, ואמרה לי, "יש כל כך הרבה מרצים טובים. אבל אין אף מרצה שגם יכול לשיר כמוך. תביא איתך את הגיטרה להרצאות ותשלב גם את הצד הזה שבך." הקשבתי לה, ומאז כל מי שמזמין את ההרצאה מבקש שלא אשכח להביא איתי את הגיטרה. כך שאני עדיין שר, ממש בתקופה הקרובה גם אקליט שיר חדש עם אחי, אבל כבר איני מענה את עצמי בגלל כישלון ההגשמה של חלום הילדות שלי. השתחררתי מהסבל.
חשוב לי להדגיש שזו אינה פשרה, אלא בדיוק מתן ביטוי לקול הייחודי שלי בעולם. ה"מה" שלי לא השתנה במאומה מאז שהייתי ילד. רק שיניתי את ה"איך". ב"מה" שלי – רציתי להיות אדם עם שליחות משמעותית בעולם, בעל סגולות ייחודיות לגעת במה שחי. חלמתי לרגש ולהשפיע על חייהם של אחרים ולעמוד על במות. ה"איך" שלי זז והשתנה. במקום לעשות את ה"מה" שלי דרך לימודי וטרינריה או התנדבות בספארי, או להסתער על המדינה עם השירים שלי, אני עושה את זה דרך הכתיבה שלי, דרך העבודה שלי בשטח עם ילדים ובני נוער, צוותי חינוך והורים, ודרך ההרצאות שאני מעביר.
שמתי קץ לעינוי ולסבל שלי. מצאתי את הקול הייחודי שלי בעולם. זה היה יכול לקרות רק כשהייתי פתוח מספיק לבחון מחדש את חלום הילדות שלי. זה שפעם, כשהייתי בן חמש-עשרה, המוזיקה שירתה אותי ובאמצעותה חוויתי העצמה גדולה, לא אומר שהיא המסלול הבלעדי או הנכון שעלי ללכת בו, זה שיכול או צריך לשרת אותי גם בגיל שלושים ושמונה.
אני מזמין אתכם לבחון האם החלום שאתם נלחמים כל כך להגשים לא הפך כבר מזמן לסיוט הכי גדול שלכם.
כשסיפרתי על רעיון ה"מה" וה"איך" שלי לחברַי, היו שאמרו לי, "אבל מה עם ההתמדה? הרי יש אנשים שמצליחים רק בניסיון המאתיים שלהם." הם צודקים כמובן. אני מאמין גדול בהתמדה. כפי שאומר לי אורי אלישר הסנסאי שלי, המורה שלי לקראטה, "אין התקדמות בנינוחות". כדי להצליח אנו חייבים להתמיד ולא לוותר. אבל – וזו תוספת שלי – כדאי לשמור על ראש פתוח, כל עוד אנחנו מחוברים ל"מה" שלנו ומוכנים להגמיש את ה"איך".
אספר לכם משהו. בלילה שלפני תום פרויקט גיוס ההמונים לספר בו אתם אוחזים כעת, חזרתי מעוד יום עמוס וגדוש וקרסתי על הספה בסלון. בחרתי לי את סרטו של הבמאי אוליבר סטון – "הדלתות", שיצא לאקרנים בשנת 1991. ג'ים מוריסון, הסולן האגדי של להקת "הדלתות" (the doors), חלם להיות קולנוען בילדותו. במהלך לימודי הקולנוע בפלורידה, הוא הכיר את רי מנזרק, והשניים נפרדו יחד מחלום הילדות שלהם והחליפו אותו בחלום חדש ואחר – להקים להקת רוק שיהיה בה מקום לביטוי אהבתו של מוריסון לכתבים של ניטשה, פלוטרכוס וארתור רמבו, ולמצוא יחד את הקול המיוחד שלהם בעולם. שניהם הצליחו בכך. הם לא שינו את ה"מה" שלהם, רק את ה"איך".
באותה שיחה עם חברַי, הם חידדו לי נקודה נוספת וחשובה: עניין הפרסום.
מטבע הדברים בעולם שאנו חיים בו קיימת נטייה לכרוך את ההצלחה וההגשמה עם הפרסום. הפרסום הוא מסז' מפנק לאגו, אין ספק. אבל חשוב לזכור כי חייו של אדם "מפורסם" יכולים להיות מדהימים ומרגשים, אך גם מטלטלים ובעלי פוטנציאל גבוה להתרסקות. "שיא הפרסום" שאנו מבקשים לעצמנו, הוא לעולם זמני ובלתי יציב לאורך זמן.
אין לי מילים לתאר את העצב והשקיעה בדיכאון שראיתי אצל אנשים שכבר היו להם להיטים רבים, בשלל תחומים, ואז התהפך הגלגל. כמו ששר מורי וחברי עידן רייכל, "אל תשכח, הכול זה כמו גלגל מסתובב. על כל אחד שעולה, יש אחד שיורד". והירידה מפסגת הפרסום כואבת מאוד, כך שאני מציע לא לתלות את המדד להגשמת החלומות במידת הצלחתו של מישהו להיות מפורסם בתחומו. אם מה שאתה אוהב לעשות זה לשיר – תשיר! אם את אוהבת לרקוד – תרקדי! אם את אוהבת לרפא אנשים – יש היום מניפה אדירה ומרהיבה של תחומים שהתמחות בהם תאפשר לך לרפא אנשים, רק תבחרי באיזה שביל ללכת! קואצ'ינג, רפלקסולוגיה, רפואה סינית, לימודי רפואה או אחיות, פסיכולוגיה, תרפיה, שיאצו... אינסוף אפשרויות.
אני מאמין שחשוב תמיד לחלום – קטנים וגדולים, בכל גיל ובכל שלב בחיים. זה שומר עלינו ילדים. ריצ'י סמבורה, הגיטריסט של להקת בון ג'ובי, כתב פעם באיזה שיר אבוד: "כולנו מאבדים את התמימות שלנו. זה בלתי אפשרי שנחזיק בה עוד." אני חולק עליו, אף שאני מבין את אמירתו. אני חושב שעצם החלום טומן בחובו מנה גדושה של תמימות טהורה שנשמרה לנו מימי ילדותנו.
לפני כמה ימים טיילתי עם משפחתי בפארק הירקון, כשברקע לא יכולנו שלא לשמוע צלילי להקה מנגנת מבין העצים. כמו העכברים בסיפור החלילן מהמלין – פסענו אל עבר הלהקה, ועמדנו שם מולם במשך דקות ארוכות. הלהקה הזו הזכירה לי עד כמה אני מתרגש לשמוע אנשים שפשוט מנגנים מוזיקה. פשוט מנגנים. הם אינם ממהרים להעלות חומרים ליוטיוב. אינם מחכים שאמרגן גדול יצנח משמיים ויגלה אותם. הם פשוט מנגנים את עצמם, מחוברים עמוקות ל"מה" שלהם, כשהחיוך הנסוך על פניהם מעיד על הנאה וחדוות יצירה טהורה.
