אנשי אופנה נוטים להיגעל מהישראל-יות. סקיני מתפקע על הבשר, מחשוף אפי, ז'קט פרוותי בהשראת שטיחון אמבטיה. עשרה קבין של טעם רע ירדו על העולם, ומדינה חובבת קניונים בלבנט נטלה תשעה. קשה מאוד לתקן מורשת תרבותית של בוז לאסתטיקה, כך וכך אחוזי לחות ונטייה תורשתית להיראות כמו ערימת מעילים. אבל שני ספרים שיצאו יחד, 'סטייל משלך' של שירה ברויאר ו'החיים קצרים, אל תקני את הנעליים' של שלי גרוס ומיכל לוי ארבל - שלושתן עיתונאיות אופנה בעבר או בהווה - מתנפלים על האתגר ללמד אותנו להתלבש כמו שצריך.
שני הספרים שולחים אותנו למהלך רוחני בתוך הנשמה, מבנה הגוף שלנו, פינטרסט, תמונות של סלבס, דרך ריקון החצי הדוחה של הארון וארגון מה שנשאר מחדש, קצת השלמות שופינג כי בכל זאת נבראנו בצלם, ועד לנחלה - הגרסה הפריזאית של עצמנו. רק שהמסע שכל אחד מהם מציע מאוד שונה. הקוראת אולי יוצאת בסוף ונראית אותו הדבר - לבושה חולצת אריג לבנה וקריספית עם קיפול אירופי במרפק - אבל הנפש איננה אותה נפש.
השלב הראשון הוא השכנוע שאת לא מספיק טובה כפי שאת. המהלך של שירה ברויאר הוא אתי: להתלבש יפה = אקט מוסרי. מי שנראית רע מפעילה חוסר התחשבות, גסות, אפילו אלימות על סביבתה. "הימים הם ימי חולצות הבטן. וזה מכה בי, נשפך מכל מקום, לפעמים זה ממש תוקף. המאמץ של נשים להתלבש צעיר בכל מחיר, ומנגד, הוויתור, ההזנחה". הדרך לשקט פנימי והרמוניה זנית עוברת דרך בגד שמייצג אותך - ואם את ברמה רוחנית נשגבת מספיק, זה דורש משי פראי.
הכבוד לסביבתך עובר דרך משטור. מוטב שלא תהיי מרוצה מדי מעצמך: לא קצר מדי; לא צמוד מדי; לא חשוף מדי; תתלבשי בהתאם לגילך; תשקיעי במגפיים היקרים ביותר שאת יכולה; אל תניחי לשפתייך להתייבש ולהיסדק; פן קליל בבוקר יוסיף חן ונפח לשיער דק; וכמובן, אין משבר חיים שאי-אפשר לצלוח באמצעות שמלה שחורה קטנה.
ברויאר לא מתלוצצת. היא מאמינה שיש לנו מחויבות פנימית להיראות טוב גם כשאנחנו נרקבות מול נטפליקס. "כשאת בבית את לא צריכה להיות מוכנה בכל רגע לבואו של נסיך, אבל גם החולצה המחוררת והטרנינג המהוה הם לא בחירה מוצלחת. הכלל הוא: בגדים חדשים ויפים, שמיועדים במיוחד לבית. לזמן השינה ראויים בגדים נעימים ומפנקים, ורצוי באיכות הטובה ביותר בגלל הכביסות התכופות שהם מצריכים". המסר חד-משמעי: צריך! להוציא! כסף! על! בגדי! בית!
ואלה בדיוק החלקים העיוורים של 'סטייל משלך'. העקרונות נכונים, מי שתיישם את החוקים של ברויאר תיראה מצוין. אבל בגדים, אופנה וקניות הם כבר מזמן לא הסיפור של ללכת לקניון ללקט סוודר קשמיר בצבע קאמל בסוף העונה. ב-20 השנה האחרונות, עם מהפכת האופנה המהירה וקניות הבגדים ברשת, הכל השתנה: לסיפור של קניית בגדים יש שכבות פסיכולוגיות של רעב רגשי, התמכרות לשופינג ולאינסטגרם, עמדה נפשית כלפי תחושת שפע, השלכות אקולוגיות, מוסריות וכלכליות. העולם של "תתאימי נעל לתיק ותיראי קלאסה" מת. אנחנו ממלאות עגלות קניות וירטואליות בשיט מעלי אקספרס כי היה לנו יום ארוך במשרד ויורד גשם ואנחנו רטובות באוטובוס שתקוע בפקק עם האף בטלפון, וזה הדבר היחיד שיכול לעזור כרגע. הדבר האחרון שאנחנו רוצות לחשוב עליו הוא הילדה הבנגלדשית בת התשע שעובדת שישה וחצי ימים בשבוע בגללנו.
וכאן נכנס 'החיים קצרים, אל תקני את הנעליים', האלן קאר של 'זארה'. שלי גרוס ומיכל לוי ארבל מנסות - במערך משולב של דחיסת ידע, ציטוטי תרבות פופ, מהלכים לוגיים, אסתטיים ורגשיים - לגמול אותנו מהרצון לקנות. קודם כל, תתחילו להיגעל קצת מהאסתטיקה של השופינג, אם באמצעות תיאור של מה שבאמת קורה בסווטשופים שמייצרים את הפריטים הנחותים שאתן מעמיסות, בנזק שגורמת לכדור הארץ ההתפרקות הכימית של הטקסטיל, או בניכור לפעולת הרכישה כפלסטר נפשי.
'החיים קצרים' מכוון להיות ספר גורו. הוא יפה נורא (איורים, עבודה טיפוגרפית, תרשימי זרימה), חכם נורא, ומוסרי במידה שהייתה יכולה להיות בלתי נסבלת אם לא היה מרוח בשכבה שמנמנה של חן והומור. גרוס ולוי ארבל פיצחו איך לחיות נכון ומסבירות איך לעשות את זה - תעבירי הלאה כל מה שלא פונקציונלי, תשתמשי נכון בבגדים שיש, תשאילי, תקני מעט ועדיף יד שנייה - אבל יבינו אם החיים עוד יובילו אותך לסייל ב'מנגו'. "זה בסדר גמור לא להתלבש יפה. גם מי שיודעת להתלבש יפה לא חייבת להשתמש במיומנות הזו על בסיס יומיומי".
האקסיומות האופנתיות מונחות כאן - ורבות מהן דומות לכללים של ברויאר - אבל הנימה שונה. בעוד ברויאר מבקשת מאיתנו להכריע אם יש לנו מבנה גוף אגסי, תפוחי או פרופורציונלי ולהתלבש בהתאם, גרוס ולוי ארבל מאשרות לנו ללבוש בגדים שלא "מטשטשים" או "מאריכים" או יוצאים מנקודת ההנחה שצריך להסתיר חלק מעצמנו. הן מאפשרות לנו איזו אנושיות נינוחה, סלחנית. קחי את המניואל נשמה, את מוזמנת לגור בבית מינימליסטי עם שלושה סוקולנטים ואיזה מעיל צמר טוב. אבל מותר לך בינתיים גם להיות אגרנית מ'פוראבר.'21 כשהתלמיד מוכן, המורה יגיע. בינתיים את יכולה להעלות צילום של הספר לסטורי.
עוד 3 ספרים על אופנה בישראל:
אחת מאיתנו > נילי לנדסמן
שיכרון עיצובים > נורית בת-יער
חליפות העתים > אילה רז
בלדה לשמלה שחורה קטנה
שני ספרים חדשים מנסים ללמד את הישראליות איך להתלבש. בעוד שירה ברויאר דוגלת במשטור קפדני, מנותק מהיבטים חברתיים ופסיכולוגיים, שלי גרוס ומיכל לוי ארבל מציעות גישה מוסרית ואנושית יותר (פורסם במדור הספרות של "7 לילות")
אנשי אופנה נוטים להיגעל מהישראל-יות. סקיני מתפקע על הבשר, מחשוף אפי, ז'קט פרוותי בהשראת שטיחון אמבטיה. עשרה קבין של טעם רע ירדו על העולם, ומדינה חובבת קניונים בלבנט נטלה תשעה. קשה מאוד לתקן מורשת תרבותית של בוז לאסתטיקה, כך וכך אחוזי לחות ונטייה תורשתית להיראות כמו ערימת מעילים. אבל שני ספרים שיצאו יחד, 'סטייל משלך' של שירה ברויאר ו'החיים קצרים, אל תקני את הנעליים' של שלי גרוס ומיכל לוי ארבל - שלושתן עיתונאיות אופנה בעבר או בהווה - מתנפלים על האתגר ללמד אותנו להתלבש כמו שצריך.
שני הספרים שולחים אותנו למהלך רוחני בתוך הנשמה, מבנה הגוף שלנו, פינטרסט, תמונות של סלבס, דרך ריקון החצי הדוחה של הארון וארגון מה שנשאר מחדש, קצת השלמות שופינג כי בכל זאת נבראנו בצלם, ועד לנחלה - הגרסה הפריזאית של עצמנו. רק שהמסע שכל אחד מהם מציע מאוד שונה. הקוראת אולי יוצאת בסוף ונראית אותו הדבר - לבושה חולצת אריג לבנה וקריספית עם קיפול אירופי במרפק - אבל הנפש איננה אותה נפש.
השלב הראשון הוא השכנוע שאת לא מספיק טובה כפי שאת. המהלך של שירה ברויאר הוא אתי: להתלבש יפה = אקט מוסרי. מי שנראית רע מפעילה חוסר התחשבות, גסות, אפילו אלימות על סביבתה. "הימים הם ימי חולצות הבטן. וזה מכה בי, נשפך מכל מקום, לפעמים זה ממש תוקף. המאמץ של נשים להתלבש צעיר בכל מחיר, ומנגד, הוויתור, ההזנחה". הדרך לשקט פנימי והרמוניה זנית עוברת דרך בגד שמייצג אותך - ואם את ברמה רוחנית נשגבת מספיק, זה דורש משי פראי.
הכבוד לסביבתך עובר דרך משטור. מוטב שלא תהיי מרוצה מדי מעצמך: לא קצר מדי; לא צמוד מדי; לא חשוף מדי; תתלבשי בהתאם לגילך; תשקיעי במגפיים היקרים ביותר שאת יכולה; אל תניחי לשפתייך להתייבש ולהיסדק; פן קליל בבוקר יוסיף חן ונפח לשיער דק; וכמובן, אין משבר חיים שאי-אפשר לצלוח באמצעות שמלה שחורה קטנה.
ברויאר לא מתלוצצת. היא מאמינה שיש לנו מחויבות פנימית להיראות טוב גם כשאנחנו נרקבות מול נטפליקס. "כשאת בבית את לא צריכה להיות מוכנה בכל רגע לבואו של נסיך, אבל גם החולצה המחוררת והטרנינג המהוה הם לא בחירה מוצלחת. הכלל הוא: בגדים חדשים ויפים, שמיועדים במיוחד לבית. לזמן השינה ראויים בגדים נעימים ומפנקים, ורצוי באיכות הטובה ביותר בגלל הכביסות התכופות שהם מצריכים". המסר חד-משמעי: צריך! להוציא! כסף! על! בגדי! בית!
ואלה בדיוק החלקים העיוורים של 'סטייל משלך'. העקרונות נכונים, מי שתיישם את החוקים של ברויאר תיראה מצוין. אבל בגדים, אופנה וקניות הם כבר מזמן לא הסיפור של ללכת לקניון ללקט סוודר קשמיר בצבע קאמל בסוף העונה. ב-20 השנה האחרונות, עם מהפכת האופנה המהירה וקניות הבגדים ברשת, הכל השתנה: לסיפור של קניית בגדים יש שכבות פסיכולוגיות של רעב רגשי, התמכרות לשופינג ולאינסטגרם, עמדה נפשית כלפי תחושת שפע, השלכות אקולוגיות, מוסריות וכלכליות. העולם של "תתאימי נעל לתיק ותיראי קלאסה" מת. אנחנו ממלאות עגלות קניות וירטואליות בשיט מעלי אקספרס כי היה לנו יום ארוך במשרד ויורד גשם ואנחנו רטובות באוטובוס שתקוע בפקק עם האף בטלפון, וזה הדבר היחיד שיכול לעזור כרגע. הדבר האחרון שאנחנו רוצות לחשוב עליו הוא הילדה הבנגלדשית בת התשע שעובדת שישה וחצי ימים בשבוע בגללנו.
וכאן נכנס 'החיים קצרים, אל תקני את הנעליים', האלן קאר של 'זארה'. שלי גרוס ומיכל לוי ארבל מנסות - במערך משולב של דחיסת ידע, ציטוטי תרבות פופ, מהלכים לוגיים, אסתטיים ורגשיים - לגמול אותנו מהרצון לקנות. קודם כל, תתחילו להיגעל קצת מהאסתטיקה של השופינג, אם באמצעות תיאור של מה שבאמת קורה בסווטשופים שמייצרים את הפריטים הנחותים שאתן מעמיסות, בנזק שגורמת לכדור הארץ ההתפרקות הכימית של הטקסטיל, או בניכור לפעולת הרכישה כפלסטר נפשי.
'החיים קצרים' מכוון להיות ספר גורו. הוא יפה נורא (איורים, עבודה טיפוגרפית, תרשימי זרימה), חכם נורא, ומוסרי במידה שהייתה יכולה להיות בלתי נסבלת אם לא היה מרוח בשכבה שמנמנה של חן והומור. גרוס ולוי ארבל פיצחו איך לחיות נכון ומסבירות איך לעשות את זה - תעבירי הלאה כל מה שלא פונקציונלי, תשתמשי נכון בבגדים שיש, תשאילי, תקני מעט ועדיף יד שנייה - אבל יבינו אם החיים עוד יובילו אותך לסייל ב'מנגו'. "זה בסדר גמור לא להתלבש יפה. גם מי שיודעת להתלבש יפה לא חייבת להשתמש במיומנות הזו על בסיס יומיומי".
האקסיומות האופנתיות מונחות כאן - ורבות מהן דומות לכללים של ברויאר - אבל הנימה שונה. בעוד ברויאר מבקשת מאיתנו להכריע אם יש לנו מבנה גוף אגסי, תפוחי או פרופורציונלי ולהתלבש בהתאם, גרוס ולוי ארבל מאשרות לנו ללבוש בגדים שלא "מטשטשים" או "מאריכים" או יוצאים מנקודת ההנחה שצריך להסתיר חלק מעצמנו. הן מאפשרות לנו איזו אנושיות נינוחה, סלחנית. קחי את המניואל נשמה, את מוזמנת לגור בבית מינימליסטי עם שלושה סוקולנטים ואיזה מעיל צמר טוב. אבל מותר לך בינתיים גם להיות אגרנית מ'פוראבר.'21 כשהתלמיד מוכן, המורה יגיע. בינתיים את יכולה להעלות צילום של הספר לסטורי.
עוד 3 ספרים על אופנה בישראל:
אחת מאיתנו > נילי לנדסמן
שיכרון עיצובים > נורית בת-יער
חליפות העתים > אילה רז
דפני ליסבונה יהלי זיו
7 לילות
03/01/2020
לקריאת הסקירה המלאה >
