מסכת ברכות
מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן
במה הייתם פותחים את ששת סדרי משנה?
נניח שאת או אתה2 חכם יהודי בתחילת המאה השלישית לספירה, והוטל עליכם לחשוב על פתיחה מתאימה לספר ושמו "המִשנה". זה יהיה הספר החשוב ביותר של עם ישראל באלפי השנים הבאות, אולי אפילו יותר מהתנ"ך, וירכז בתמצית יותר מ־1,000 שנים של תורה שעברה בעל פה מדור לדור, כולל ההסתעפויות והמחלוקות. מה הייתם בוחרים לכתוב בפתיחת הספר?
אני יודע במה אני הייתי פותח. במשהו די דומה לפתיחוֹת שכתבו הרמב"ם ור' יוסף קארו לספרים שלהם. שניהם כתבו ספרים שבמידה רבה המשיכו את משימתה של המשנה — ריכוז מסודר של ההלכות שנאמרו עד לאותו הזמן. הרמב"ם3 עשה זאת בספרו "משנה תורה", בערך 1,000 שנה לאחר חתימת המשנה, ר' יוסף קארו4 בספרו ה"שולחן ערוך", בערך 400 שנה אחרי הרמב״ם. איך הם פתחו את ספריהם?
הרמב"ם בחר בפתיחה מעט פילוסופית:
"יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו" (רמב"ם, הלכות יסודה התורה א, א).
ר׳ יוסף קארו בחר בפתיחה קצת מעשית יותר, אבל עדיין חגיגית למדי:
"יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר" (שולחן ערוך אורח א, א).
אבל המשנה לא פותחת לא כך ולא כך. המשנה מפתיעה בפתיחה היבשה הזאת (אם אפשר לקרוא לזה פתיחה):
"מאימתי קורין את "שמע" בערבין?
משעה שהכוהנים נכנסים לאכול בתרומתן" (ברכות ב ע"א).
קראתם נכון. לא הקדמה רוחנית, לא אמירה כללית על המשנה, לא מבוא למסכת ברכות. המשנה צוללת ישירות לדיני השעות שבהן צריך לקרוא את קריאת שמע,5 מבלי לטרוח ולהסביר אפילו במה מדובר. כמו שאמרנו, פתיחה מעט מפתיעה.
גם הגמרא הופתעה, והשאלה הראשונה שהיא שואלת על המשנה היא בדיוק זאת: מאיפה פתאום הגענו לפרטי דיני קריאת שמע מבלי לומר תחילה שיש בכלל מצווה כזאת?
והגמרא לא מסתפקת בשאלה הזאת, ומוסיפה מיד שאלה נוספת: אם כבר המשנה מתחילה בזמן קריאת שמע, האם לא היה הגיוני יותר להתחיל מקריאת שמע של הבוקר, ורק אחר כך לעבור ללילה?
על שתי השאלות הללו הגמרא מביאה שתי תשובות, הראשונה תענה על שתי השאלות והשנייה תענה רק על השאלה השנייה.
על אופי התורה שבעל פה
התשובה הראשונה היא שהמשנה נשענת על הפסוק הבא: "...וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים ו, ז). פסוק זה הוא חלק מהפרשייה הראשונה של קריאת שמע, וממנו לומדים שצריכים לקרוא את קריאת שמע פעמיים ביום — בערב ("בשכבך") ובבוקר ("ובקומך").
זו תשובה שעונה על שתי השאלות ששאלנו: קודם כול היא מסבירה מדוע המשנה לא הייתה צריכה לכתוב על עצם החובה לקרוא, כי החובה כבר מפורשת בתורה. שנית, היא אומרת שהמשנה פתחה בקריאת שמע של הערב כי גם הפסוק מתחיל בקריאת שמע של הערב ("בשכבך").
אז מבחינת השאלות אנחנו מסודרים. אבל הנה הצעה: התשובה הזאת היא לא רק תשובה טכנית לשאלות שנשאלו במפורש. זו בעצם אמירה עקרונית על המשנה כולה.
נסביר.
הזכרנו קודם את "היד החזקה" וה"שולחן ערוך". אלה ספרים שאמורים לעמוד בפני עצמם. כלומר, הם נכתבו במגמה שאפשר יהיה להסתפק בהם כדי לדעת את ההלכה היהודית כולה. לכן כינה הרמב"ם את ספרו "משנה תורה", והסביר "שאדם קורא תורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה, ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם". מלבד התורה של משה רבנו ומשנה התורה של רבי משה בן מימון — איננו צריכים דבר.
המשנה לא רואה את עצמה כספר העומד בפני עצמו. ובעצם היא בכלל לא רואה את עצמה כספר. המשנה היא "תורה שבעל פה". היא כוללת פירושים, הלכות ותוספות על "התורה שבכתב" (התנ"ך), שנמסרו בעל פה מדור לדור, והיא זו שמאפשרת ליישם בפועל את העקרונות הכלליים שנאמרו בה. היא בכלל לא הייתה אמורה להיכתב, ויש אומרים שהיה אסור לכתוב אותה.6 ובאמת, במשך כ־1,500 שנה היא לא נכתבה. אבל הגיע שלב שכבר לא הייתה ברירה. היו כבר יותר מדי מחלוקות, ופחות מדי לומדים, והיה ברור שהמצב הזה לא יכול להימשך עוד זמן רב.7
ככל הנראה, לקראת סוף המאה הראשונה לספירה, התנאים, כך מכונים חכמי תקופת המשנה,8 מתחילים לעשות סדר. מדובר בתהליך ממושך, ומי שניהל וחתם אותו היה רבי יהודה הנשיא (שמכונה בפשטות "רבי"). החכמים אספו את המסורות השונות שהסתובבו בעם ישראל, כאלה שהיו עדיין בעל פה וגם כאלה שכבר נכתבו על ידי חכמים שונים, בררו את אלה שלדעתם היו מדויקות יותר, ניסחו אותן בצורה ברורה ומתומצתת וסידרו אותן לפי סדר הגיוני. החיבור כולו חולק לשישה "סדרים" (לכן הוא מכונה בקיצור ש"ס, שישה סדרים), כל סדר חולק למסכתות, כל מסכת חולקה לפרקים וכל פרק חולק לסעיפים. סעיפים אלה נקראים משניות, ובכל הש"ס יש 4,184 משניות כאלה. בפרק הזה אנחנו לומדים את הראשונה שבהן.
אבל למרות שרבי הפך את התורה שבעל פה לספר כתוב, הוא בכל זאת שימר במידה מסוימת את אופייה המקורי — תורה שבעל פה. את האופי הזה אנחנו פוגשים גם במשנתנו.
כשבאים לכתוב ספר שעומד בפני עצמו, ודאי שיש צורך בסוג של הקדמה, כמו שעשו הרמב"ם ור' יוסף קארו. אבל כשמדובר בספר שלא נועד להיות ספר, אלא רק המשך לספר אחר, אין שום צורך בכך. אפשר פשוט להגיב למה שנכתב בספר הראשון, ולצלול ישר לפרטים.
זה בדיוק מה שקורה במשנתנו. המשנה לא פותחת נושא חדש. היא לא צריכה להקדים הקדמה עקרונית על מטרת הספר או על מטרת האדם בעולמו, והיא גם לא צריכה להסביר שצריך לקרוא קריאת שמע. כבר כתוב בתורה שצריך לקרוא קריאת שמע "בשכבך ובקומך", והמשנה רק באה לפרט, והיא עושה זאת לפי הסדר שבו הם כתובים בתורה — קודם ערב ואחר כך בוקר.
כך, בביאור קצר על נוסח המשפט הראשון במשנתנו, הגמרא חושפת את האופי של ספר המשנה כולו: המשנה מעולם לא נועדה להיות ספר, המשנה היא תורה שבעל פה.
מהמשנה אל הגמרא
התפתחות התורה שבעל פה לא נפסקה עם חתימת המשנה. למשך מאות שנים אחריה חכמים ברחבי העולם (בעיקר בבבל ובארץ ישראל) המשיכו לדון בה: הם הסבירו, חיפשו מקורות, הקשו, תירצו, וגם העלו נושאים חדשים שכלל לא הוזכרו. כמו המשנה, גם דיונים אלה לא נכתבו תחילה, לפחות לא באופן רשמי. רק במאה החמישית לספירה, לאחר כ־300 שנה של דיונים, החליטו שני חכמים מבבל בשם רב אשי ורבינא לתעד את כל הדיונים האלה בכתב. לתיעוד הזה קוראים התלמוד הבבלי, או בקיצור — הגמרא. כ־100 שנה קודם לכן יצא ספר דומה גם מבתי המדרש של ארץ ישראל, התלמוד הירושלמי. מסיבות שונות זכה התלמוד הבבלי להילמד הרבה יותר ממקבילו הירושלמי, וגם בספר זה נעסוק רק בו.
בגמרות המודפסות של ימינו מובאת כל משנה בפני עצמה, ולאחריה הגמרא המתייחסת לאותה משנה. את הדיונים בגמרא נהוג לחלק ל"סוגיות", בינתיים עצרנו באמצע הראשונה שבהן. בואו נחזור אליה.
למה הערב לפני הבוקר
נזכיר: במשנה ראינו ממתי מתחילים לקרוא קריאת שמע בערב. הגמרא שאלה למה המשנה לא הקדימה שבכלל צריכים לקרוא קריאת שמע, והיא גם שאלה למה המשנה דיברה על הערב לפני שהיא דיברה על הבוקר. אמרנו שבגמרא יש שתי תשובות. בינתיים, הצגנו רק את הראשונה: המשנה הסתמכה על הפסוק בתורה שאומר לקרוא קריאת שמע, וגם שם הערב קודם לבוקר.
אבל הגמרא כנראה לא מסתפקת בתשובה הראשונה. אולי כי ההסבר הזה רק מעביר את השאלה מהמשנה לתורה. למה התורה מזכירה קודם את הערב ורק אחר כך את הבוקר?
בתשובה השנייה הגמרא עוקרת את השאלה מהיסוד. בשאלה הגמרא הניחה שהבוקר מתחיל את היממה והלילה מסיים אותה. לכן היא ציפתה שהתורה והמשנה יעסקו תחילה בקריאת שמע של הבוקר, ורק אחר כך בשל הערב. על כך אומרת עכשיו הגמרא — זה לא נכון. היממה לא מתחילה ביום, היא מתחילה בלילה. את הסדר הזה הגמרא לומדת מפסוק נוסף — "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד" (בראשית א, ה). כלומר, תחילה היה ערב, אחר כך היה בוקר, וכך חלפה לה היממה הראשונה של הבריאה. לכן, גם כשהתורה והמשנה באות לדון בדיני קריאת שמע, הן מתחילות בקריאת שמע של הערב ורק אחר כך בשל הבוקר.
לישון כאריה
גם בתשובה השנייה של הגמרא ניתן לזהות אמירה עקרונית. כשאנחנו מניחים שהיממה מתחילה בבוקר, הלילה נתפס כמנוחה מהיום שהיה. אבל כשאנחנו מבינים שהיממה מתחילה בלילה — הלילה אינו מנוחה מהיום שהיה, אלא הכנה לקראת היום שיהיה. הבנה כזאת נותנת משמעות אחרת ללילה. הלילה איננו זמן של בריחה, הוא זמן של עשייה.
נזכיר שפתיחת ה"שולחן ערוך" מתארת איך אדם צריך לקום בבוקר: "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר". לפי דברינו, המשנה אומרת משהו דומה לגבי איך אדם צריך ללכת לישון — אל תתרסק במיטה אחרי יום עבודה קשה. לך לישון כגיבור, נכון לקראת העשייה של היום הבא. אולי לזה רמז הרמ"א9 בהערה שלו על ה"שולחן ערוך". כשר' יוסף קארו פתח בקימת הבוקר, הרמ"א הוסיף הערה קטנה על הלילה שלפני — "ובשכבו על משכבו ידע לפני מי הוא שוכב..."
בהמשך נראה שהאמירה הזאת נוגעת לא רק לשינה.
"מאימתי קורין את שמע בערבין?"
עד כאן טיפלנו בסוגיה הראשונה בגמרא. הסוגיה לא עסקה בתוכן של המשנה, אלא בניסוח שלה. עכשיו נעמיק לתוכן עצמו. אבל לפני שנתחיל, שתי הקדמות קצרות.
ההקדמה הראשונה נוגעת לתרומה. במסגרת המתנות שצריך לתת לכוהנים, יש מצווה על כל אדם להפריש אחוז מסוים מהיבול שברשותו לכוהנים. הפרשה זו נקראת תרומה, ובימינו היא מופרשת על ידי משגיחי הכשרות אצל המגדלים, הסיטונאים או במכולת עצמה. את התרומה הכוהן אמור לאכול, אבל רק בתנאי שהוא טהור. וזה מוביל אותנו להקדמה השנייה.
כשאדם נוגע במקור של טומאה (לדוגמה, נבלה של כלב) הוא נטמא. לא נרחיב כרגע בשאלה מה היא טומאה. לזה נגיע בפרק של מסכת יומא. כרגע רק נקבל את זה כנתון — אדם שנוגע במקור של טומאה נטמא. אם מדובר בכוהן, כל עוד הוא טמא, אסור לו לאכול תרומה. כדי להיטהר, הוא צריך לטבול במקווה. את הטבילה הוא מבצע במהלך היום והיא מטהרת אותו באופן חלקי. כדי להיטהר לגמרי, הוא צריך לחכות ללילה, כלומר ל"צאת הכוכבים". רק אז מותר לו לאכול את התרומה.10
נחזור למשנה. המשנה כאמור פותחת בשאלה: "מאימתי קורין את שמע בערבין?" התשובה לשאלה זו היא פשוטה: מ"צאת הכוכבים", כלומר מתחילת הלילה. אבל המשנה לא עונה בצורה ישירה. היא עונה בסוג של רמז: "משעה שהכוהנים [שנטמאו וטבלו] נכנסים לאכול בתרומתן", שזה, כמו שהסברנו, גם קורה בצאת הכוכבים.
תשובת המשנה תמוהה. אם תשאלו מה השעה, אענה שעכשיו אחת בצהריים. לא אענה שעכשיו הזמן שבו הילדים מסיימים את הגן. אז למה המשנה מסבכת אותנו? למה לא לומר פשוט "מצאת הכוכבים"?
גם הגמרא חושבת שהתשובה הזאת תמוהה. אבל ההסבר של הגמרא לתמיהה רק מגביר אותה: הגמרא מסבירה שזו פשוט הלכה שהובאה כאן בדרך אגב. מחבר המשנה כביכול אמר לעצמו: אם כבר אני מלמד הלכה שקשורה לצאת הכוכבים (זמן קריאת שמע), אני אלמד עוד הלכה שקשורה לצאת הכוכבים — טהרת הכוהנים לאכילת תרומה.
וזה בהחלט תמוה. מה הקשר בין אכילת תרומה לבין מסכת ברכות?!
נשאיר את השאלה הזאת פתוחה בינתיים, ונחזור אליה לאחר שנלמד את המשך הגמרא.
זמנים נוספים
כשאמרנו שרבי ערך את המשנה, אמרנו שהוא השתמש בהלכות ובמסורות שונות של תנאים שהסתובבו בעם ישראל עוד לפניו. אבל מסיבות שונות היו גם הלכות רבות שלא הוכנסו למשנה של רבי. הלכות אלה מכונות בארמית "ברייתות", כלומר הלכות שנשארו בחוץ. חלקן רוכזו בספרים שונים כמו התוספתא ומדרשי ההלכה, וחלקן מוזכרות רק בגמרא.
למרות שהברייתות נשארו בחוץ, הנחת היסוד היא שגם הן בעלות תוקף מחייב. לכן כשהגמרא מוצאת סתירה בין משנה לברייתא, זו בעיה. מה עושים כשזה קורה? בשלב הראשון הגמרא תמיד תנסה להשכין שלום. היא תפרש את המקורות השונים כך שיתברר שבעצם אין ביניהם שום סתירה. רק אם זה לא יצליח, בלית ברירה הגמרא תודה שכנראה יש כאן מחלוקת. וזה בדיוק התהליך שקורה בסוגיה שלנו.
כאמור, לפי המשנה זמן קריאת שמע הוא משעה שהכוהנים טהורים לאכילת תרומה, כלומר מצאת הכוכבים. אבל הגמרא מביאה ברייתא (נקרא לה ברייתא א), שבה מופיע זמן קריאת שמע באופן אחר: ״משהעני נכנס לאכול פתו במלח״. כלומר, משעה שאדם עני הולך לאכול. אז מי צודק — המשנה או הברייתא?
לקושיה כזאת הגמרא קוראת "ורמינהו". הפירוש המילולי של הביטוי הוא "העמד אותן זו כנגד זו", כלומר תשווה את המשנה עם הברייתא ותראה שהן לא אומרות אותו דבר.
על השאלה הזאת הגמרא עונה בקלות: אין שום הבדל בין המשנה לברייתא. גם הכוהנים נטהרים ואוכלים בצאת הכוכבים, וגם העניים מתחילים לאכול את ארוחת הערב בצאת הכוכבים. המשנה העדיפה לציין את הכוהנים, והברייתא את העניים, אבל הזמן הוא אותו הזמן.
אז עם ברייתא א הסתדרנו — אבל רק בינתיים. כי הגמרא מביאה שתי ברייתות נוספות (נקרא להן ברייתות ב ו־ג) שעוסקות בנושא שלנו, והן הולכות לסבך אותנו עוד יותר. עם ברייתא ב עוד נצליח להסתדר איכשהו, אבל עם ברייתא ג לא.
הקושיה מברייתא ב
בברייתא ב מובאת מחלוקת. "חכמים" (כך הברייתא מכנה את הדעה שנאמרה על ידי כמה חכמים)11 אומרים בדיוק כמו במשנה שלנו — זמן קריאת שמע הוא משעה שהכוהנים נטהרים לאכול תרומה. אבל ר' מאיר שם חולק על חכמים. הוא אומר שהזמן הוא "משעה שבני אדם נכנסין לאכול פתן בערבי שבתות".
מתי זה בדיוק הזמן של ר' מאיר? אנחנו עדיין לא יודעים. אבל אנחנו כן יודעים שזה לא צאת הכוכבים. כי הרי חכמים שם כבר אומרים שזה בצאת הכוכבים ("כשהכוהנים נטהרים"). אם ר' מאיר חולק עליהם, סימן שהוא מדבר על זמן אחר.
כעת בהנחה ש"בני אדם" ו"עניים" אוכלים באותה השעה, הרי שדעת ר' מאיר בברייתא ב זהה לדעה שנאמרה בברייתא א. וזו בעיה. כי קודם הסברנו שברייתא א סוברת כמו משנתנו — צאת הכוכבים, וכעת אנחנו אומרים שברייתא א סוברת כמו ר' מאיר, שבפירוש אומר זמן אחר שאינו צאת הכוכבים.
את הקושיה הזאת הגמרא מתרצת בקלות: ההנחה ש"עניים" ו"בני אדם" אוכלים באותה השעה נכונה אולי בימינו. אבל בעולם בלי חשמל, מי שאין לו כסף לשמן ולנרות, אוכל והולך לישון מיד כשמחשיך. "בני אדם" עם קצת יותר כסף יכולים לאכול מאוחר יותר.
כך המשנה ("כוהנים") וברייתא א ("עניים") עדיין יכולות להסתדר זו עם זו — שתיהן אומרות שהזמן הוא צאת הכוכבים, ואילו דעת ר' מאיר הופכת לדעה החריגה ("בני אדם"). אבל גם ההבנה הזאת לא תחזיק מעמד הרבה זמן.
הקושיה מברייתא ג
בברייתא ג מופיעות חמש דעות שונות על זמן קריאת שמע. כרגע מעניינות אותנו רק השלוש האחרונות:
1. רבי אליעזר — משעה שקידש היום בערבי שבתות (כלומר מהשקיעה).
2. רבי מאיר — משעה שהכוהנים טובלין לאכול בתרומתן (קצת לפני צאת הכוכבים).
3. רבי יהושע — משעה שהכוהנים מטוהרים לאכול בתרומתן, כמו במשנתנו.
4. רבי חנינא — משעה שעני נכנס לאכול פתו במלח, כמו בברייתא א.
5. רבי אחאי — משעה שרוב בני אדם נכנסין להסב, כמו ר' מאיר בברייתא ב.
שלוש הדעות האחרונות בברייתא הן בדיוק שלוש הדעות שראינו עד עכשיו במשנה ובשתי הברייתות הקודמות: כוהנים, עניים ובני אדם. אבל ברייתא ג מוסיפה לנו נתון חשוב: היא מביאה את שלוש הדעות כשלוש דעות החולקות זו על זו. ממילא, ודאי שמדובר בשלושה זמנים שונים. בכך חזרנו לנקודת ההתחלה: אכן יש הבדל בין המשנה לברייתא, ואין שום דרך להתחמק מכך שמדובר במחלוקת. עכשיו ננסה להבין אותה.
מותר לנסות להבין
רגע לפני שנתחיל, חשוב להדגיש: מה שראינו עד עכשיו זה מה שכתוב בגמרא. עכשיו אנחנו רוצים להיפרד קצת מהקרקע הבטוחה הזאת, ולנסות לרדת לשורשם של הדברים, לסברות שמאחורי הדעות. זהו ניסיון שילווה אותנו לאורך כל הספר. אבל בניסיון הזה יש סכנה. אני יכול להעלות 20 הסברים למה קריאת שמע צריכה להתחיל בצאת הכוכבים, וכל אחד אחר יכול להעלות 20 הסברים אחרים. ואם במקרה ההלכה הייתה אחרת היינו מצליחים למצוא 20 הסברים גם לזה. העולם הבלתי מוגבל של המחשבה יכול ליצור תחושה לא נוחה של חוסר ודאות.
אז למה בכלל להיכנס לזה? כי התורה ניתנה לבני אדם, וחלק מתפקידנו כבני אדם הוא לא רק להבין את הכתוב, אלא גם להבין את מה שלא כתוב. לחשוף את היסודות. וגם אם אני אציע הסבר אחד, ומישהו אחר הסבר אחר, זה בסדר גמור. בעולם ההלכה המעשית אנחנו בדרך כלל נדרשים לצעוד בדרכים ברורות שנכבשו על ידי הקודמים לנו. אבל בעולם המחשבה שמאחורי ההלכה, לכל דור ולכל אדם יש את הדרך שלו להבין ולהתחבר. חשוב לגשת ללימוד כזה מתוך ענווה, להקשיב לדברי התורה והגמרא, לנסות להבין ולהרגיש, לבסס את הרעיונות כמה שיותר על מה שכן כתוב, ובכל מקרה — לעולם לא לטעון שההסבר שלנו הוא ההסבר היחיד.
בואו ניכנס פנימה.
אובייקטיבי או סובייקטיבי
כדי להבין, נחזור לברייתא ב. לא הזכרנו את זה קודם, אבל כשברייתא ב הביאה את דעת חכמים שסוברים כמו משנתנו (צאת הכוכבים), היא הביאה גם ראיה לעמדתם מספר נחמיה. הפסוקים בנחמיה מתארים את שיפוץ חומת ירושלים על ידי עולי בבל (בערך במאה השישית לפני הספירה). השומרונים לא אהבו את החומה, והם הציקו לבונים במעשי טרור. לכן בלילה כולם עשו תורניות שמירה, וביום התחלקו לקבוצת בונים ולקבוצת שומרים:
"וַאֲנַחְנוּ עֹשִׂים בַּמְּלָאכָה, וְחֶצְיָם מַחֲזִיקִים בָּרְמָחִים, מֵעֲלוֹת הַשַּׁחַר עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים... וְהָיוּ לָנוּ הַלַּיְלָה מִשְׁמָר וְהַיּוֹם מְלָאכָה" (נחמיה ד, טו־טז).
מתי מתחיל ומסתיים אותו ה"יום"? הפסוק מגלה לנו: "מֵעֲלוֹת הַשַּׁחַר עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים". ועכשיו שאנחנו יודעים מתי מסתיים היום, אנחנו גם יודעים מתי מתחיל הלילה — בצאת הכוכבים. כעת דעת חכמים מובנת. זמן קריאת שמע מתחיל בצאת הכוכבים כי זהו הזמן הרשמי שבו מתחיל הלילה.
מה בנוגע לשאר הדעות? איך הן יתמודדו עם פסוק מפורש?
שאר החכמים יכולים לומר כך: נכון, מהפסוק אפשר ללמוד שה"לילה" האובייקטיבי מתחיל מצאת הכוכבים. אלא שלדעתם זה לא משנה. כי הזמן של קריאת שמע לא תלוי ב"לילה" האובייקטיבי, אלא במשהו אחר. במה? בבני האדם. ומבחינת בני האדם, הלילה לא מתחיל בצאת הכוכבים, הלילה מתחיל בארוחת הערב.
לפי הסבר זה המחלוקת היא זו:
לדעת חכמים (ור' יהושע בברייתא) זמנה של קריאת שמע תלוי בהגדרה אובייקטיבית — מתי מתחיל הלילה.
לדעת האחרים (ר' אליעזר, ר' חנינא ועוד) זמנה של קריאת שמע תלוי בהגדרה סובייקטיבית — מתי מבחינת רוב בני האדם מתחיל הלילה.
זאת התיאוריה, אבל קשה לבסס תיאוריה על מחלוקת אחת. ננסה לחזק אותה מהמשך המשנה שלנו.
בתחילת המשנה עסקנו בתחילת זמן קריאת שמע. מיד אחר כך, המשנה עוסקת בסיום זמן קריאת שמע:
"...עד סוף האשמורה הראשונה, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: עד חצות. רבן גמליאל אומר: עד שיעלה עמוד השחר".
לפי ר' אליעזר, ניתן לקרוא עד שליש הלילה. בערך עד השעה 22:00. לפי חכמים ורבן גמליאל, ניתן לקרוא כל הלילה (אלא שחכמים אמרו שעדיף לקרוא עד חצות, כדי לא לפספס בטעות).
גם המחלוקת הזאת מתאימה לתיאוריה שהצענו. ר' אליעזר אומר שצריכים לקרוא קריאת שמע עד עשר בלילה. מה מיוחד בעשר בלילה? כלום. עשר בלילה לא יותר חשוך מתשע בלילה. אז למה דווקא עשר? ר' אליעזר מבין שכשהתורה אמרה "בשכבך", היא התכוונה לזמן שבו רוב האנשים הולכים לישון. וזה מהשקיעה ועד עשר בלילה. ההגדרה הזאת היא לא הגדרה אובייקטיבית של "לילה". היא הגדרה שתלויה בבני האדם. ר' אליעזר מתאים לתיאוריה: גם את תחילת הזמן של קריאת שמע וגם את סיומו הוא תולה בגורם סובייקטיבי.
חכמים לעומת זאת אומרים שהזמן הוא כל הלילה. אולי בכך גם הם נאמנים לתיאוריה: זמנה של קריאת שמע תלוי בהגדרה האובייקטיבית של הלילה, וממילא, ברור שהזמן הזה הוא כל הלילה.12
עד כאן ראינו שתי מחלוקות ביחס לזמן קריאת שמע והצענו שמאחוריהן מסתתרת מחלוקת יסודית: האם הזמנים נקבעים על ידי גורם אובייקטיבי או סובייקטיבי. אבל זה עדיין לא מספיק. אומנם ההבנה הזאת מגדירה את המחלוקת, אבל לא מסבירה אותה. למה ר' יהושע רוצה הגדרה אובייקטיבית ולמה ר' אליעזר רוצה בסובייקטיבית? זה מוביל אותנו לשלב הבא.
על כפילויות בתורה
כשהתורה מתארת את בריאת העולם, היא מתארת אותה פעמיים. הפעם הראשונה היא זו שמוכרת לכולנו: מה נברא בכל יום, ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, יום שני, יום שלישי וכו', ובסוף בריאת האדם:
"וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ... וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹקִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם..." (בראשית א, כו־כח).
זה בפרק א. בפרק ב יש לבריאת האדם תיאור נוסף:
"וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה... וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ, וַיְצַו ה' אֱלֹקִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל" (בראשית ב, ז־טז).
למה פעמיים ולמה יש הבדל בין שתי הפעמים? זאת שאלה שצריך לשאול לא רק כאן. הרבה עניינים מופיעים בתורה פעמיים, גם סיפורים וגם מצוות, לפעמים באופן שונה מאוד זה מזה, ולפעמים אפילו סותר. למה?
אם נבקש מכמה אנשים לתאר אדם מסוים, סביר שנקבל מהם תיאורים שונים, אולי אפילו סותרים. החבר מהתיכון יספר שהוא קצת בלגניסט, חברותי מאוד וטוב בכדורסל. החבר מהעבודה יספר שהוא דווקא עובד חרוץ ומסודר להפליא, לא חברותי במיוחד ובטח שלא טוב בכדורסל. שניהם יופתעו כשהילדים יאמרו שהוא יכול להיות די קשוח, ואשתו לא תאמין שבעבודה הוא נחשב מסודר. בבית הוא תמיד משאיר את הבגדים מפוזרים על הרצפה. האם יש סתירה בין התיאורים? ודאי שלא. לכל אדם יש הרבה פנים, וכל תיאור נוגע בו מזווית אחרת.
ואם כך בני האדם, ודאי שכך גם התורה. היא מורכבת, והסיפורים והמצוות שמוזכרים בה מורכבים. כשאנחנו נתקלים בדבר שמוזכר פעמיים, אנחנו צריכים לחשוב איזו זווית ראייה כל אחת מהפעמים באה להאיר.13 זו הגישה שהובילה את הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, אחד מגדולי רבני ארצות הברית בדור האחרון, כשהוא בא לבאר את בריאת האדם הכפולה שכבר הזכרנו.14
שני סוגים של עבודת השם
לדברי הרב סולובייצ'יק, אם התורה מתארת את בריאת האדם פעמיים, היא כנראה רוצה ללמד אותנו שבכל אחד מאיתנו קיימים שני צדדים. הוא כינה אותם "אדם א" ו"אדם ב".
אדם א הוא "איש ההדר". איש ההדר נברא בצלם "אלוקים", ביטוי שפירושו שלטון וכוח, ואכן השלטון והכוח ניתנו גם לו. הוא כובש, מקדם, יוצר ומפתח, נציג האלוקים עלי האדמות: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ..."
אדם ב הוא אחר לגמרי, "איש האמונה". הוא לא נברא בצלם אלוקים, הוא נברא "עפר מן האדמה". הוא לא מנסה לשלוט על העולם ולא מנסה לפתח אותו. הוא עומד מולו מתוך ענווה והשתאות, ופשוט חווה אותו: "וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ... מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל".
התורה לא מחלקת ציונים לשני הטיפוסים. הם שונים זה מזה, אבל שניהם טובים ורצויים, ושניהם נמצאים בתוך כל אחד מאיתנו. היחסים ביניהם משתנים בהתאם לנסיבות, לגיל ולאופי, אבל שניהם תמיד שם. זו לא רק פילוסופיה, זה משהו שאפשר להרגיש בחיי היומיום. לפעמים אנחנו מרגישים שאנחנו מנהלים את העולם. ולפעמים ההפך. זוהי מורכבות שבאה לידי ביטוי כמעט בכל תחום בחיים: פרנסה, בריאות, חינוך הילדים, זוגיות. אנחנו נדרשים לפעול, ליזום ולהשפיע, אך גם להבין בו־זמנית עד כמה אנו קטנים. לעמוד בצד בענווה ופשוט לתת לדברים לקרות.
וזה בא לידי ביטוי גם בעבודת האלוקים.
כשאיש ההדר עובד את ה׳, זה הוא שעובד את ה׳. הוא מתפלל, הוא מבקש, הוא יוזם. זה שונה לגמרי מעבודת ה׳ של איש האמונה. הוא עצמו לא עושה כלום. הוא רק מנסה לחוות, להשתלב, לקבל. שני האנשים נמצאים בתוכנו, הדגש הוא זה שמשתנה.
שני סוגי קריאת שמע ושני סוגי תפילה
נחזור לגמרא. ר' אליעזר הגדיר את הזמנים, יום ולילה, לפי מה שעושים בני האדם. ר' יהושע העדיף הגדרה אובייקטיבית. אני רוצה להציע שיש כאן מחלוקת מאוד מהותית בין שתי הדעות.
ר' אליעזר מדגיש את עבודת ה׳ של איש ההדר. קריאת שמע נובעת מהאדם עצמו, הוא זה שמצהיר "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", ומובן שגם את הזמנים נקבע לפי סדר היום שלו.
ר' יהושע לעומתו מדגיש את עבודת השם של איש האמונה. קריאת שמע זה לא אני, אני רק משתלב במשהו הרבה יותר גדול ממני. לכן גם הזמנים מוגדרים על פי הגדרות קוסמיות כלליות, ולא על פי שעת כיבוי האורות שלי.
זאת ההצעה. עכשיו נבסס אותה. עד כה דיברנו רק על קריאת שמע. זה הנושא של החלק הראשון של מסכת ברכות שאנו עוסקים בה. החלק השני של המסכת עוסק בעיקר בתפילת העמידה (מה שהיום נהוג לכנות "תפילת שמונה עשרה").15 מה הנוסח של תפילה זו? בימינו זו בכלל לא שאלה, פותחים סידור והכל כתוב. אבל זה לא תמיד היה כך. המשנה בהמשך המסכת מביאה מחלוקת אם לתפילה זו יש בכלל נוסח קבוע:
"רבן גמליאל אומר: בכל יום ויום מתפלל אדם שמנה עשרה.
רבי יהושע אומר: מעין שמונה עשרה...
רבי אליעזר אומר: העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים" (כח ע"ב).
באופן פשוט, רבן גמליאל ור' יהושע מצריכים נוסח קבוע. ר' אליעזר לעומתם מתנגד לקביעות.16 דעות אלה משתלבות בהסבר שלנו. ר' יהושע (ורבן גמליאל) מדגיש את תפילת איש האמונה. זו לא תפילה פרטית שלך, אתה חלק ממשהו גדול יותר. יש נוסח קבוע ובו צריך להשתמש. ר' אליעזר מדגיש את תפילתו של איש ההדר. התפילה של איש ההדר נובעת ממנו. זוהי תפילה אישית והנוסח שלה צריך להיות אישי. לא נוסח קבוע מראש.17
הפתיחה לתלמוד
חמושים בהבנות האלה, נחזור להתחלה. נותרו לנו שתי שאלות פתוחות שאנחנו צריכים לסגור.
שאלה אחת הייתה של הגמרא: למה החכמים במשנתנו סיבכו אותנו עם הכוהנים והתרומה, במקום לומר פשוט שזמן קריאת שמע מתחיל ב"צאת הכוכבים"?
עכשיו זה מובן יותר. כשאדם צריך לטהר את עצמו, הוא צריך לעבור שני שלבים. השלב הראשון הוא פעולה אנושית — הוא צריך לטבול במים. אבל בשלב השני האדם לא עושה כלום. הוא פשוט נותן לעולם לעשות את שלו — הוא מחכה ללילה. הלילה מביא איתו זמן חדש, שמאפשר גם לכוהן להתחדש ולהיטהר. כך חכמים לימדו אותנו את גישתם בנוגע לקריאת שמע: הטהרה וההתקרבות לה׳ היא לא רק פעולה שלנו. אנחנו לא יוצרים את אחדותו של ה' בקריאת שמע, אנחנו משתלבים בתוכה.
השאלה השנייה הייתה שלנו. איך זה שפתיחת הש"ס כל כך טכנית וחסרת השראה? קודם הסברנו שהפתיחה נובעת מאופייה של התורה שבעל פה: היא לא ספר בפני עצמו, היא ספר המשך. אם בכלל אפשר לקרוא לה ספר.
אבל עכשיו נוכל להציע הסבר נוסף. המחלוקת שהש"ס פותח בה היא לא מחלוקת טכנית. היא מחלוקת שמשקפת שתי גישות יסודיות ביותר ביחס לתורה, לחיים ולעולם, גישות שילוו אותנו גם בהמשך לימוד המסכת וגם בלימוד הש"ס כולו. כשבדף כז (ע"ב) ר' יהושע יאמר שתפילת ערבית היא ״רשות״ ורבן גמליאל יאמר שהיא ״חובה״ (מחלוקת דרמטית מאוד, שתביא לפיטוריו של רבן גמליאל מראשות הישיבה), וכשבדף כו (ע"ב) נראה מחלוקת אם התפילות נתקנו כנגד התפילה האישית של האבות או כנגד הקורבנות שהיו במקדש, נוכל להציע שגם מחלוקות אלה נובעות מאותן שתי גישות יסודיות. גם הפרק הבא, על מסכת שבת, יחזיר אותנו לאותן שתי גישות וכך גם פרקים רבים בהמשך.
2 בהמשך הספר, מטעמי נוחות, נכתוב בעיקר בלשון זכר.
3 ר' משה בן מימון, מגדולי תקופת הראשונים, ומחבר הספר "משנה תורה" (היד החזקה). "משנה תורה" מסכם בסדר מופתי את ההלכות היוצאות מלימוד התלמוד הבבלי והירושלמי. הספר היה ראשון מסוגו בסדר ובהיקף שבו, ועד היום הוא אחת מאבני היסוד של לימוד הגמרא ופסיקת ההלכה. הרמב"ם נפטר ב־1204 בקהיר. הרחבנו על תקופת הראשונים במילון בסוף הספר.
4 ר' יוסף קארו עומד על התפר בין תקופת הראשונים לתקופת אחרונים. כתב בין השאר את ה"בית יוסף", ה"כסף משנה" וה"שולחן ערוך". ספריו מהווים את בסיס הפסיקה ההלכתית עד ימינו. נפטר ב־1575 בצפת. הרחבנו על תקופת הראשונים במילון בסוף הספר.
5 ומה היא באמת קריאת שמע? הכוונה ב"שמע" היא לשתיים או שלוש פרשיות (קטעים) מהתורה שיש מצווה לקרוא אותן בכל בוקר וערב. הפרשייה הראשונה מתחילה בפסוק "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד), ומכאן הביטוי "שמע" או "קריאת שמע".
6 ראו לדוגמה בגיטין ס ע"ב.
7 הקדמת הרמב"ם ליד החזקה. להרחבה בנושא תהליך כתיבת המשנה ראו לדוגמה בספר "התלמוד לכל", הרב עדין שטיינזלץ, תל אביב 2003, פרק 5.
8 הכוונה בעיקר לחכמים במאה הראשונה והשנייה. מהבולטים שבהם: הלל ושמאי, ר' יוחנן בן זכאי, ר' יהושע ור' אליעזר, ר' עקיבא, ר' שמעון, ר' יוסי, ר' מאיר, ר' יהודה, רבן שמעון בן גמליאל ובנו ר' יהודה הנשיא (הוא "רבי", עורך וחותם המשנה). הרחבנו לגבי התקופות השונות של חכמים במילון שבסוף הספר.
9 הרמ"א — ר' משה איסרליש — בן דורו של ר' יוסף קארו, כתב הערות על ספרו של ר׳ יוסף קארו ה"שולחן ערוך", כדי להתאים אותו גם לפוסקים האשכנזים. נפטר ב־1572 בקרקוב.
10 יש סוגי טומאות שהלילה אינו מטהר לחלוטין ולכן צריך גם להקריב קורבן למחרת הטבילה.
11 למושג "חכמים" משמעות כפולה. אם אנחנו אומרים על מצווה מסוימת שהיא לא מהתורה אלא תקנת חכמים (או בארמית — "מדרבנן"), הכוונה היא שחכמי התורה שבעל פה, מתישהו בין תקופת הנביאים ועד תקופת המשנה, קבעו את אותה הלכה. אבל כשכתוב במשנה או בברייתא ש"חכמים" אומרים כך וכך, המושג מתייחס לחכמים מסוימים מתקופת המשנה, והמשנה לא מציינת את שמם אלא קוראת להם חכמים כדי לומר שדעתם היא דעת הרוב. בניגוד לר' מאיר, במקרה שלנו, שנמצא בדעת המיעוט. ראו הרחבה במילון בסוף הספר.
12 אפשר לראות את שני הכיוונים גם בפסוקים שהגמרא הביאה. ראינו בתחילת הפרק את שאלת הגמרא — למה המשניות עוסקות תחילה בקריאת שמע של הלילה, ורק אחר כך בשל היום? כדי להסביר את זה, הגמרא הביאה שני פסוקים.
הפסוק הראשון היה "...וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים ו, ז) — הפסוק לא אומר שקוראים בלילה וביום, הוא מדבר על בני אדם — "ובשכבך ובקומך". הפסוק השני היה "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד" (בראשית א, ה). כאן אין שום אזכור של בני האדם (בני האדם בכלל לא נבראו בשלב הזה). מדובר בהגדרות אובייקטיביות של יום ולילה.
אולי הגמרא הביאה שני פסוקים ולא הסתפקה רק באחד מהם, כדי להביא הסבר גם לכיוון הסובייקטיבי וגם לכיוון האובייקטיבי.
13 ההסבר הזה לכפילויות נשמע פשוט ואמיתי. באופן מפתיע, זוהי גישה די חדשה, שפותחה במיוחד על ידי הרב מרדכי ברויאר (2007-1921), כהסבר לטענות שעלו מצד חוקרי "ביקורת המקרא". את שיטתו הוא פרסם במאמרים שונים, ובספריו "פרקי מועדות" ו"פרקי בראשית".
14 את הדברים כתב הרב סולובייצ'יק במסה תחת הכותרת "איש האמונה הבודד". המסה ראתה אור בעברית בספר "איש האמונה הבודד", מוסד הרב קוק, תשנ"ב, 1992. הרב סולובייצ'יק זצ"ל נפטר בבוסטון ב־1993.
15 תפילת עמידה מכונה גם "תפילת שמונה עשרה", מפני שבימי חול היא כוללת שמונה־עשרה ברכות. היא מכונה גם "תפילת לחש", מפני שהיא נאמרת בלחש. תפילת עמידה היא מוקד התפילה, ולכן כשכתוב במשנה ובגמרא המושג "תפילה", בדרך כלל הכוונה היא לתפילה זו. חז"ל תיקנו להתפלל אותה שלוש פעמים ביום — שחרית, מנחה וערבית. במשך התפילה עומדים ברגליים צמודות — מתחילתה ועד סופה — ולא מדברים שום דיבור שאינו חלק ממנה.
16 מפשט המשנה משמע שר' אליעזר מתנגד לגמרי לנוסח הקבוע. אולם הגמרא ממתנת מעט את הפשט, ומסבירה שהוא לא התנגד לנוסח הקבוע, אבל הוא כן רצה להכניס בו גם משהו יותר אישי וכן (כט ע"ב). האמוראים נחלקו מה זה בדיוק אומר — שהתפילה לא תרגיש כמשוי (משא, נטל), שיאמר את התפילה בלשון תחנונים, או שיוסיף בה גם בקשה אישית משלו, אבל הרעיון העומד מאחורי שלושת הפירושים דומה. רק הפירוש הרביעי שם לוקח את ר' אליעזר לכיוון אחר לגמרי.
17 חשוב לי לסייג את האמירה שהרגע כתבנו. העובדה שכאן נדמה שר' אליעזר ביכר את הפעילות האנושית ור' יהושע פחות, אינה מורה שכך יהיה בכל תחום.
כך לדוגמה, ביחס ללימוד התורה נראה שהתהפכו היוצרות — ר' אליעזר הוא דווקא זה שמדגיש את חשיבות הקבלה מהדורות שקדמו לנו, ואילו ר' יהושע הדגיש את חשיבות היצירה האנושית (להרחבה לגבי זה ראו הרב בנימין לאו, "חכמים" — כרך ב, הוצאת ידיעות ספרים).
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
