מכרות המלך שלמה

1
אני פוגש את הֶנרי קֶרטיס

דבר מוזר הוא שבגילי - חמישים וחמש ביום ההולדת האחרון שלי - אני אחזיק עט ביד ואנסה לכתוב היסטוריה. מעניין איזה מין היסטוריה זאת תהיה בסופו של דבר, אם אזכה בכלל להגיע לסוף. דברים רבים מאוד עשיתי בחיי, חיים שנראים לי היום ארוכים מאוד, אולי מפני שהתחלתי לעבוד בגיל צעיר כל כך. בגיל שבו ילדים לומדים בבית הספר עבדתי אני לפרנסתי באנגליה ובנַטַל הנמצאת בדרומה של יבשת אפריקה. כל השנים האלה עסקתי במסחר, בציד, במלחמה או בסיורים, ואף על פי כן, רק לפני שמונה חודשים הצלחתי למלא את הכיסים שלי. הם באמת מלאים וגדושים עכשיו - עדיין אינני יודע מה הסכום המדויק - אבל אינני בטוח שהייתי מוכן לעבור שוב את חמישה־עשר-שישה־עשר החודשים האחרונים בשביל לזכות בסכום הזה. ובכל זאת, אילו ידעתי שאצא בריא ושלם מכל העניין, עם כיסים מלאים וקצת כבוד - אולי הייתי משנה את דעתי. עם זאת, אני אדם קצת פחדן ואני שונא אלימות. יותר מזה - ההרפתקאות כבר נמאסו עלי. אני מתפלא על עצמי למה בכלל אני יושב לכתוב את הספר הזה. כתיבה היא לא השטח שלי. אני לא איש של ספרים, אם כי אני אוהב מאוד את התנ"ך וגם את "אגדות אינגוֹלדסבּי". אנסה עכשיו לפרט את הסיבות שלי, פשוט כדי לראות אם יש בכלל סיבות.
סיבה ראשונה: כי סֶר הֶנרי קֶרטיס וקֶפּטֶן ג'וֹן גוּד ביקשו ממני.
סיבה שנייה: מפני שאני תקוע כאן, בדֶרבֶּן, בגלל הכאב ברגלי השמאלית. מאז אותו יום שהאריה המתועב ההוא תקע בי את שיניו נשארה לי הצרה הזאת. עכשיו החמיר מצב הרגל והתחלתי לצלוע עוד יותר. יש כנראה איזה רעל בשיניים של האריות, שאם לא כן, איך ייתכן שאחרי שהפצע מתרפא הוא נפתח פתאום מחדש, בדרך כלל - שימו לב - בדיוק באותו חודש בשנה שבו נפצעתי? זה מזל גרוע, אם גבר שצד בימי חייו שישים וחמישה אריות לפחות, כמו שעשיתי אני, ודווקא לאריה השישים ושישה מתחשק ללעוס את רגלו כאילו היתה חתיכת טבק לעיסה. עניין כזה הורס את השגרה ומפר את שיווי המשקל, ואני אדם אוהב סדר, שלא מחבב הפתעות כאלה. אבל זה רק דרך אגב.
סיבה שלישית: כי אני רוצה שלבני הַרי, הלומד רפואה בלונדון, יהיה משהו מעניין לקרוא, סיפור שיבדר אותו וירחיק אותו מכל מיני מעשי תעלולים למשך שבוע לפחות. עבודה בבית חולים יכולה לפעמים להיות די משעממת, והסיפור שלי - יהיה מה שיהיה - משעמם הוא לא יהיה, והוא יעניק לו קצת עניין למשך יומיים־שלושה, כשישב לקרוא את ההרפתקאות שעברו עלינו.
סיבה רביעית ואחרונה: כי אני עומד לספר כאן את הסיפור הכי מוזר הזכור לי. זה יכול אולי להישמע משונה, בעיקר שאין בסיפור הזה שום אישה מלבד פוּלַטָה. אבל עִצרו! הרי ישנה גם גַגוּל, אם אמנם היא אישה ולא שֵד. אבל היא היתה בת מאה לפחות, וכבר לא מתאימה לנישואים, ולכן אינני מביא אותה בחשבון. מכל מקום, אני יכול להבטיח לכם שאין אף בחורה יפה בסיפור.
בקיצור, הגיע הזמן להירתם למשימה ולהתחיל בעבודה. זה שטח קשה, ואני מרגיש כאילו המחרשה נתקעת בסלע. אבל לאט־לאט, כמו שאומרים האפריקַנֶרים. זוג שוורים הגון יצליח במשימה, זאת אומרת - אם הוא לא זוג עלוב. לעולם לא תצליח לעשות משהו עם שוורים עלובים. ועכשיו נצא לדרך.
אני אֶלֶן קווֹטֶרמֵיין, גֶ'נטֶלמֶן יליד דֶרבֶּן, נַטַל, שבדרום אפריקה, נשבע בזאת לאמור... במילים אלה נפתחה העדות שמסרתי לשופט השלום על מותם העגום של חיוָה וּוינטפוֹגֶל המסכנים. אך משום מה המילים האלה לא נראות לי פתיחה מתאימה לספר. וחוץ מזה, אני באמת גֶ'נטֶלמֶן? מה זה בכלל גֶ'נטֶלמֶן? אינני יודע בדיוק. נכון, היו לי כמה עסקים עם כושים - לא, אני מוחק את המילה "כושים", כי אני לא סובל אותה. הכרתי בימי חיי ילידים שהיו גֶ'נטלמֶנים אמיתיים, והקוראים יסכימו איתי בנקודה הזאת עוד לפני שיגיעו לסוף הסיפור. והכרתי גם לבנים שפלים, עם כיסים מלאים כסף, שהיו רחוקים מאוד מלהיות גֶ'נטֶלמֶנים.
מכל מקום, אני נולדתי גֶ'נטֶלמֶן, גם אם הייתי כל חיי סתם סוחר־נווד עלוב וצייד. אם נשארתי גֶ'נטֶלמֶן אינני יודע. זאת תצטרכו לשפוט בעצמכם. אלוהים יודע שהשתדלתי. אנשים רבים הרגתי בימי חיי, אבל מעולם לא שפכתי דם של חפים מפשע, אלא רק מתוך הגנה עצמית. אלוהים נתן לנו את חיינו, ואני מתאר לעצמי שהוא התכוון שנדע להגן עליהם. אני לפחות השתדלתי לפעול בדרך הזאת, ואני מקווה שהדבר לא ישמש טיעון נגדי בבוא יום הדין. כן, אנחנו חיים בעולם אכזרי, ובתור אדם פחדן השתתפתי בהרבה קרבות. קשה לי לומר היום מה היה הצידוק להם, אבל מכל מקום, מעולם לא גנבתי. אם כי פעם אחת הוצאתי במרמה עדר בקר מידיו של יליד אחד. אבל הוא רימה אותי בנבזות ולא יכולתי לעבור על זה בשתיקה.
בקיצור, שמונה־עשר חודשים פחות או יותר עברו מאז פגשתי לראשונה את סֶר הֶנרי קֶרטיס ואת קֶפּטֶן גוּד. ומעשה שהיה כך היה. יצאתי לצוד פילים מעבר לבַּמנגוַטוֹ והיה לי שם מזל גרוע. הכול השתבש במסע הזה, והשיא היה כשחטפתי קדחת קשה. מיד אחרי שמצבי השתפר קצת נסעתי בנחת אל "שדות היהלומים", ושם מכרתי את כל השֶנהב שהיה לי, יחד עם הקרון והשוורים. ואחרי שפיטרתי את הציידים שלי עליתי על מרכבת הדואר הנוסעת לקֵייפּטַאוּן. אחרי שבוע בבית מלון, שבו הגישו לי חשבון מנופח, ראיתי כל מה שהיה כדאי לראות בעיר, כולל הגנים הבּוֹטַניים, שאני חושב אותם לברכה רבה לארץ, וכן בניין הפַּרלַמֶנט החדש, שלדעתי לא יביא שום ברכה - ולבסוף החלטתי לשוב לנַטַל באונייה "דַנקֶלד", שחיכתה ליד הרציף לאונייה "אֶדינבּוֹרוֹ" שבאה מאנגליה. בחרתי לי מיטה בתא ועליתי אל הסיפון, ובאותו יום אחרי הצהריים, עם עליית הנוסעים מהאונייה "אֶדינבּוֹרוֹ", הרמנו עוגן והפלגנו לים.
בין הנוסעים שעלו לאונייה היו שניים שעוררו את סקרנותי. האחד - גֶ'נטֶלמֶן כבן שלושים - היה אולי הגבר בעל החזה הכי רחב והזרועות הכי ארוכות שראיתי בחיי. היו לו שיער זהוב, זקן צהוב עבות, תווי פנים מחוטבים ועיניים גדולות ואפורות, השקועות עמוק בפניו. מעולם לא ראיתי גבר נאה יותר ממנו, ומשום מה הוא הזכיר לי דֶני קדמון. לא שאני מומחה גדול בתושבי דֶנמַרק הקדמונים, אם כי הכרתי פעם דֶני מודרני, שהוציא ממני במרמה עשר לירות, אבל אני נזכר שראיתי פעם תמונה של כמה טיפוסים מהשבט הזה, שלגמו משקה מתוך קרניים חלולות ושׂערם הארוך גלש במורד גבם. וכשהתבוננתי בחברי למסע שעמד ליד המעקה, חשבתי בלבי שאילו רק היה מגדל קצת יותר את השערות, לובש על כתפיו הגדולות אחת מאותן גלימות צבעוניות, ומניף בידיו גרזן מלחמה וספל עשוי מקרן, היה יכול להיכנס בקלות לתמונה ההיא. אגב, המראה הזה הוכיח לי מה פירושה של קרבת דם, כי אחר כך גיליתי שסֶר הֶנרי קֶרטיס - זה שמו של אותו גבר מגודל - הוא באמת ממוצא דֶני. המראה שלו גם הזכיר לי מאוד מישהו אחר, אבל באותו רגע לא הצלחתי להיזכר מי.
הגבר האחר, שעמד ושוחח עם סֶר הֶנרי, היה מוצק וכהה, ומסוג שונה לגמרי. ברגע שראיתי אותו חשדתי בו שהוא קצין ימי. אינני יודע למה, אבל קשה לטעות באנשי הצי. הזדמן לי בימי חיי לצאת עם כמה מהם למסעות ציד, והם הוכיחו את עצמם כטיפוסים הכי אמיצים, הכי נאמנים והכי חביבים שפגשתי מעודי, למרות הנטייה המצערת שלהם לקלל בכל הזדמנות. בתחילת סיפורי שאלתי מיהו גֶ'נטֶלמֶן. עכשיו אענה על השאלה: קצין הצי המלכותי. כמובן, רק באופן כללי, כי הרי גם בהם עלולה להימצא פה ושם כבשה שחורה. אני משער שהים הגדול ורוח אלוהים המרחפת מעל המים יש בהם כדי לטהר את הלב, לסלק כל מרירות ולעשות את האדם לאדם שהוא צריך להיות.
בקיצור, צדקתי גם הפעם. בדקתי ומצאתי שהגבר הכהה הזה הוא באמת קצין ימי, בן שלושים ואחת, שאחרי שבע־עשרה שנות שירות בצי המלכותי נשלח הביתה בכבוד המפוקפק שבדרגת רב־חובל, כי לא היה אפשר עוד להעלות אותו בדרגה. זה גורלם של האנשים המשרתים את המולדת שלהם - להיזרק אל העולם הקר והאכזר בדיוק כשהם מתחילים להבין באמת את תפקידם. אני לא חושב שזה היה אכפת לו, אבל אישית - אני מעדיף להרוויח את לחמי מן הציִד. נכון, גם כאן וגם כאן הפרוטה אינה מצויה, אבל בתור צייד אתה לא סופג כל כך הרבה בעיטות.
שמו של הקצין היה - את הדבר הזה גיליתי כשהצצתי ברשימת הנוסעים - גוּד, קֶפּטֶן ג'וֹן גוּד.
הוא היה רחב כתפיים, בעל קומה ממוצעת, כהה, מוצק, גבר שמעניין להביט בו. הוא היה מצוחצח ומגולח למשעי תמיד, ובעינו הימנית היה קבוע מִשקָף. המשקף הזה נראה כאילו צמח שם, כי לא היה לו שום שׂרוך, וגוּד מעולם לא הסיר אותו אלא רק כדי לנקותו. תחילה חשבתי שהוא גם ישן עם המשקף, אבל אחר כך נוכחתי בטעותי. לפני השינה נהג להכניס אותו לכיס המכנסיים יחד עם שיניו התותבות. היו לו שתי מערכות יפות של שיניים תותבות, ומפני שהמערכת שלי לא היתה משובחת ביותר, הן גרמו לי לעבור על הדיבר העשירי. אבל אני מקדים את המאוחר.
מיד אחרי שיצאנו לדרך ירד הערב והביא איתו מזג אוויר מרגיז. רוח טורדנית התעופפה מן היבשה, וערפל גועלי הבריח במהרה את כל הנוסעים מן הסיפון. ו"דַנקֶלד" שטוחת הקרקעית וקלת המשקל, היא היטלטלה בכבדות והתקדמה בעצלתיים. לרגע נדמָה שתתהפך, אבל היא החזיקה מעמד. לא היה אפשר להסתובב על הסיפון, לכן עמדתי על יד מנועי הקיטור, נהניתי מן החום והתבוננתי להנאתי במטוטלת שהיתה קבועה מולי והיטלטלה קדימה ואחורה על פי תנועות האונייה וציינה את הזווית שנוצרת עם כל תנועה.
"המטוטלת הזאת מזייפת. לא איפסו אותה כמו שצריך," שמעתי פתאום קול נרגז וזועף. הסתכלתי לאחור וראיתי את הקצין הימי השזוף, שעורר את סקרנותי עם עליית הנוסעים לאונייה.
"למה אתה חושב ככה?" שאלתי.
"חושב ככה! אני לא חושב בכלל. תראה בעצמך," המשיך בעוד הספינה מיטלטלת ומתיישרת, "אם האונייה היתה באמת מתנדנדת עד לזווית שהמכשיר הזה מראה, היא לא היתה ממשיכה להתנדנד יותר, זה הכול. המכשיר הזה דומה בדיוק לרב־חובל של ספינת מסחר - חוסר הדיוק שלו גובל ממש בפשע."
ברגע זה צלצל הפעמון לארוחת הערב, ואני לא הצטערתי על כך. אין לכם דבר נורא יותר מלהקשיב לקצין הצי המלכותי המביע את דעתו על קַבַּרניטֵי צי הסוחר. אני מכיר רק דבר אחד גרוע מזה, והוא - להקשיב לקַבַּרניט מצי הסוחר המביע את דעתו על קציני הצי המלכותי.
קֶפּטֶן גוּד ואני ירדנו יחד לחדר האוכל, שם כבר מצאנו את הֶנרי קֶרטיס יושב ליד השולחן. הוא וקֶפּטֶן גוּד קיבלו שולחן משותף, ואני ישבתי מולם. עד מהרה שקענו - הקֶפּטֶן ואני - בשיחה על ענייני ציִד ומסעות, ומה לא. הוא שאל אותי המון שאלות בסקרנות של אדם הרוצה לדעת הכול, ואני עניתי לו כמיטב יכולתי. כעבור רגע או שניים התחיל לדבר על פילים.
"אה, אדוני," קרא מישהו שישב על ידי, "מצאת את האיש המתאים. אם יש מישהו בעולם שמסוגל לספר לך על פילים - הרי זה הצייד קווֹטֶרמֵיין."
סֶר הֶנרי, שישב כל העת בשקט והקשיב לשיחתנו, הרים פתאום את ראשו.
"סלח לי, אדוני," אמר ורכן קדימה לרוחב השולחן. הוא דיבר בקול נמוך ועמוק, קול שמתאים מאוד - כך נראה לי - לריאות גדולות שכאלה. "סלח לי, אדוני, אבל האם שמך אֶלֶן קווֹטֶרמֵיין?"
עניתי בחיוב.
הגבר המגודל לא המשיך לדבר אלי, אבל שמעתי אותו ממלמל לתוך זקנו: "איזה מזל."
סוף־סוף נגמרה הארוחה, וכשיצאנו מן האולם ניגש אלי סֶר הֶנרי ושאל אם אני מוכן לבוא איתו אל תאו לעשן איתו מקטרת. הסכמתי, והוא הוליך אותי ואת קֶפּטֶן גוּד אל תא הסיפון של ה"דַנקֶלד". תא משובח מאוד זה היה. בעבר הוא היה שני תאים, אבל יום אחד סילקו את המחיצה שחילקה אותו לשניים, לכבוד אחד מעשירי הארץ שהפליג באונייה, ומאז לא החזירו אותה למקומה. היו בתא כורסה, ספה ושולחן קטן. סֶר הֶנרי שלח את הדייל להביא בקבוק ויסקי, ושלושתנו ישבנו והדלקנו את המקטרות שלנו.
"אדון קווֹטֶרמֵיין," אמר סֶר הֶנרי אחרי שהביא הדייל את הוויסקי והעלה אור במנורה, "לפני שנתיים היית, אם אינני טועה, במקום ששמו בַּמַנגוַטוֹ, שנמצא בצפון טרַנסוַל."
"אמת," עניתי, מופתע מאוד שהגֶ'נטֶלמֶן הזה בקיא כל כך במהלכים שלי, שלא היה בהם, למיטב ידיעתי, עניין ציבורי.
"אתה סחרת שם, נכון?" התערב קֶפּטֶן גוּד בשיחה בזריזות הרגילה שלו.
"נכון. לקחתי איתי קרון עמוס סחורה, הקמתי מחנה מחוץ ליישוב ונשארתי שם עד שמכרתי את כולה."
סֶר הֶנרי ישב מולי בכיסא קש וזרועותיו נשענו על השולחן. עכשיו הרים את ראשו ונעץ את עיניו הגדולות והאפורות בפנַי. היתה בהן - כך חשבתי - דאגה מוזרה.
"האם הזדמן לך לפגוש שם אדם ששמו נֶוִיל?"
"אה, כן. הוא התעכב שבועיים ליד המחנה שלי, כדי לתת מנוחה לשוורים שלו, לקראת המשך המסע לתוך הארץ. לפני שבועיים קיבלתי מכתב מעורך דין אחד, ששאל אותי אם ידוע לי מה קרה לו, ועניתי לו לפי מיטב ידיעותי באותו זמן."
"כן," אמר סֶר הֶנרי, "המכתב שלך הועבר אלי. כתוב בו שהגֶ'נטֶלמֶן הנקרא נֶוִיל עזב את בַּמַנגוַטוֹ בתחילת מאי בקרון עם רַכּב, סַבּל וצייד בן זוּלוּ ששמו ג'ים. הוא סיפר לך על כוונתו להגיע אל איניַטי, שהיא תחנת המסחר המרוחקת ביותר בארץ מֶטַבּוּלוּ, ושם ימכור את הקרון וימשיך את דרכו ברגל. כתבת גם שהוא אכן מכר את הקרון, כי שישה חודשים אחר כך ראית את הקרון הזה ברשותו של סוחר פורטוגלי, שסיפר לך שקנה אותו באיניַטי מאדם לבן שאת שמו שכח, ושהוא משער שהאדם הלבן הזה יצא עם המשרת הכושי שלו למסע ציד בתוך הארץ."
"אמת," אמרתי.
כאן היתה הפסקה בשיחה.
"אדון קווֹטֶרמֵיין," אמר סֶר הֶנרי פתאום, "אני משער שאינך יודע ואינך יכול לנחש סיבות אחרות למסע של א... של אדון נֶוִיל צפונה, או לאיזה מקום בדיוק רצה להגיע?"
"שמעתי משהו," עניתי - והשתתקתי. זה היה נושא שלא רציתי לדבר עליו.
סֶר הֶנרי וקֶפּטֶן גוּד הביטו זה בזה, וקֶפּטֶן גוּד הניד בראשו.
"אדון קווֹטֶרמֵיין," אמר סֶר הֶנרי, "אני רוצה לספר לך סיפור ולבקש את עצתך, ואולי גם את עזרתך. השליח שהעביר אלי את המכתב שלך אמר לי שאני יכול לסמוך עליך בלב שלם, כי אתה - כך אמר - אדם ידוע ומכובד מאוד בנַטַל, ובעיקר מעריכים את זה שאתה שומר סוד."
התכופפתי ושתיתי מעט ויסקי ומים כדי להסתיר את מבוכתי, שהרי אני אדם צנוע ועניו. וסֶר הֶנרי המשיך ואמר:
"אדון נֶוִיל הוא אחי."
"הו," אמרתי בהפתעה, כי עכשיו תפסתי את מי הזכיר לי סֶר הֶנרי כשראיתי אותו לראשונה. אחיו היה נמוך ממנו בהרבה ופניו היו מכוסים זקן כהה. אבל עכשיו, כשחשבתי על כך, נוכחתי שלשניהם אותן עיניים בעלות גוון אפור ואותו מבט נוקב. גם תווי פניהם לא היו שונים בהרבה.
"הוא אחי היחיד," המשיך סֶר הֶנרי, "וצעיר ממני בשנים אחדות. עד לפני חמש שנים לא נפרדנו, ככל שזכור לי, לזמן ממושך יותר מחודש. אבל לפני חמש שנים בערך נפלה עלינו צרה, כפי שקורה לפעמים בין בני משפחה. רבנו וכעסנו, ואני, ברוב כעסי, נהגתי באחי שלא בצדק."
כאן הניד קֶפּטֶן גוּד בראשו ברוב מרץ. באותו רגע היטלטלה האונייה כל כך עד שהמשקף הקבוע בעינו נמצא לרגע כמעט מעל לראשנו, וכיוון שאני ישבתי במקומי והבטתי כלפי מעלה, יכולתי לראות אותו מניע את ראשו כמטוטלת.
"כפי שאתה יודע בוודאי," המשיך סֶר הֶנרי, "אם אדם מת באנגליה בלי להשאיר צוואה ואין לו כל רכוש מלבד אדמות, עוברת הירושה כולה לבן הבכור. רצה המקרה, ובדיוק בזמן שרבנו מת אבינו פתאום בלי להשאיר צוואה. הוא דחה שוב ושוב את הכנת הצוואה עד שהיה מאוחר מדי. כך נשאר אחי, שלא רכש לעצמו מקצוע, בלי פרוטה. מובן שחובתי היתה לדאוג לו, אבל באותו זמן המריבה בינינו היתה קשה כל כך עד שלא הצעתי לו, למרבה הבושה (הוא נאנח עמוקות), שום עזרה. לא שהייתי נוקם ונוטר. פשוט חיכיתי שהוא יהיה הראשון שיגלה סימני התפייסות. אבל הוא לא גילה שום סימן. סלח לי על שאני מטריד אותך בכל הפרטים האלה, אדון קווֹטֶרמֵיין, אבל אני חייב להבהיר את כל הפרטים. נכון, גוּד?"
"בהחלט, בהחלט," אמר הקֶפּטֶן, "ואני בטוח שאדון קְווֹטֶרְמֵיין ישמור את הסיפור הזה לעצמו."
"כמובן," מיהרתי לומר, כי הייתי די גאה שיצא לי שם של אדם שומר סוד.
"בקיצור," המשיך סֶר הֶנרי, "באותו זמן היו לאחי כמה מאות לירות בחשבון. בלי לומר לי דבר על כך הוא משך את הסכום הזעיר הזה, ולאחר שאימץ לעצמו את השם נֶוִיל הפליג לדרום אפריקה בתקווה פרועה להתעשר שם. את זה למדתי אחר כך. שלוש שנים עברו בלי ששמעתי דבר מאחי, אם כי כתבתי לו כמה פעמים. אין ספק שהמכתבים לא הגיעו בכלל לידיו. אבל ככל שחלף הזמן גברה בי הדאגה לשלומו. גיליתי, אדון קווֹטֶרמֵיין, שדם סמיך יותר ממים."
"נכון מאוד," אמרתי, וחשבתי על הַרי בני.
"הבנתי, אדון קווֹטֶרמֵיין, שאני מוכן לתת מחצית רכושי כדי לדעת שאחי ג'וֹרג', בן המשפחה היחיד שיש לי, בריא ושלם, ושאזכה שוב לראות אותו."
"אבל לא עשית זאת, קֶרטיס," התפרץ קֶפּטֶן גוּד והעיף מבט בפניו של האיש הגדול.
"זהו, אדון קווֹטֶרמֵיין, ככל שעבר הזמן נעשיתי יותר להוט לדעת אם אחי חי או מת; ואם הוא חי - להחזיר אותו הביתה. שלחתי שליחים, ארגנתי חקירות, והמכתב שלך היה אחת התוצאות של מאמצַי. התוצאה לפי שעה משביעה רצון, כי היא מוכיחה שעד לפני זמן מה ג'וֹרג' היה בחיים. אבל לא ידוע לי שום דבר יותר מזה. ואז, כדי לקצר את הסיפור הארוך, החלטתי לצאת ולחפש אותו בעצמי, וקֶפּטֶן גוּד הסכים ברוב אדיבותו לבוא איתי."
"כן," אמר הקֶפּטֶן, "פשוט אין לי משהו אחר לעשות, כמו שאתה מבין. מפקדי הצי העיפו אותי מהיחידה כדי שאגווע ברעב בחצי משכורת. ועכשיו, אדוני, אולי תספר לנו אתה מה ידוע לך על הגֶ'נטֶלמֶן המכונה נֶוִיל."