העגילים של די-סיאונה

1

 

האי מאווי, שבהוואי, התגלה כטרופי ושופע צמחיה, בדיוק כמו בפרסומות, דבר שרק הרגיז את דריו די-סיאונה, ברגע שירד ממטוס הסילון הפרטי אל תוך חיבוקו של האי, שלא היה מסביר פנים.

תחושת הלחות של האוויר הייתה ממש אינטימית, ודריו לא היה אחד שמתעסק עם אינטימיות. האוויר הדחוס התרפק על עורו, גרם למכנסי הג'ינס המשופשפים שלו ולז'קט שנתפר למענו ביד אמן, שאותם הוא לבש במהלך כל הטיסה הארוכה מניו-יורק, להרגיש לחים והדוקים מדי. הוא חצה את האספלט של המסלול, לעבר הריינג'רובר שעמד שם והמתין לו, כפי שתואם מראש. בריזה קלילה נשאה עמה את הניחוחות האקזוטיים של האי – של צמחיה ירוקה ושופעת, עם הריח העמוק והחזק של עיבוד קני סוכר, מכל השדות הללו שמעליהם הם טסו לפני הנחיתה – וליטפה את פניו כמו המון נשיקות לא רצויות.

זה רק הרגיז אותו יותר. הוא ניסה לנהל שיחת עסקים, לא להתענג על מתקפת חושים כזאת, על מסלול הנחיתה הארור.

"המכונית הממתינה היא כמו שהובטח?" מארני, מזכירתו, שאלה דרך הסמארטפון החדש לגמרי, הסופר-משוכלל, שהוא הצמיד לאוזנו. הוא השתמש בגאווה במכשירים המבוקשים מאוד של החברה שלו. "הייתי ברורה מאוד בנוגע לצורך שלך ברכב שטח מפואר. הדרך אל אחוזת פוג'ינאווה אמורה להיות משובשת מאוד ו – "

"אני מסוגל להתמודד עם דרך משובשת," אמר לה דריו, בנסותו למשול בקוצר הרוח שלו. הוא לא רצה בכלל להיות כאן, זמן קצר כל כך אחרי השקה חשובה מאוד של מוצר חדש של החברה שלו, שהתקיימה בסוף השבוע האחרון – ובעצם, לא רצה כלל להיות פה – אבל זאת לא הייתה אשמתה של המזכירה. האשמה הייתה כולה שלו. אסור היה לו לתת לסנטימנטליות של איש זקן להשפיע עליו ולגבור על הרציונליות שלו. וזאת הייתה התוצאה. הוא מצא את עצמו בצדו השני של העולם, מוקף עצי דקל סחופי רוח וריחות אקזוטיים – בשעה שהיה צריך להיות במשרדו – וזאת רק כדי להרגיע את משובותיו של איש זקן. "הריינג'רובר מתאים בהחלט, ונמצא פה כפי שדרשנו."

מארני החלה לעבור אתו על הרשימה הארוכה של שיחות טלפון והודעות שהיא קיבלה בשבילו במהלך היעדרותו מהמשרד שבו הוא ממש ישן במהלך החודשים האחרונים, כמו בפלשבק למתח והלחץ שבהם הוא היה שרוי לפני שש שנים, כשרק רכש את השליטה בחברת איי.סי.אי. דריו הזעיף פנים כשעוד משב של בריזה מבושמת התרפק עליו. הוא לא אהב פלשבקים ולא אהב גם את הבריזה הזאת. היא הייתה ריחנית וחושנית גם יחד, חלפה בשערו כמו ליטוף ונכנסה מתחת לבד הפשתן העדין של חולצתו המכופתרת. כמו אצבעותיה של אישה שמטיילות במורד הבטן שלו, שובבה ומזמינה.

הוא גילגל עיניים בלעג עצמי על דמיונו הפורה, ואז העביר יד על סנטרו הלא מגולח. הוא היה מודע לכך שהוא נראה מעט מוזנח בשביל מנכ"ל של חברת מחשבים גדולה וחשובה – הלהיט הנוכחי של עולם הטכנולוגיה ושל כלל הציבור המאוהב. והוא היה מעוניין בליטופים האינטימיים של הבריזות של הוואי בערך באותה מידה שבה הוא רצה בכלל להיות פה. כלל וכלל לא.

כל הנסיעה הזאת הייתה בזבוז אחד גדול של זמנו, הוא חשב לעצמו בעוד מארני מוסיפה להקריא לו מערימת ההודעות והשיחות שדרשו את התערבותו האישית באופן מיידי, אם לא מוקדם יותר. הוא היה צריך להימצא במשרדו שבמנהטן, ולטפל בכל העניינים הללו בעצמו. במקום זאת, הוא טס עשר שעות בערך, כדי להשביע את רגשותיו הנוסטלגיים הגרועים ביותר של סבו. ג'ובאני מכר לפני שנים את אוסף שכיות החמדה הקטנות שלו, שהוא כל כך אהב, ולא הפסיק לדבר עליהן לאורך כל נעוריו של דריו. עכשיו, בגיל תשעים ושמונה, וכשמותו נראה ממש קרוב, במלוא הדרמטיות הרגילה שלו, הזקן רצה בחזרה את כל שכיות החמדה שלו.

הן מזכירות לי את אהבת חיי, טען סבו כשביקש מדריו להשיג לו בחזרה את העגילים ההם. להשיג אותם מידו של מיליארדר יפני מתבודד, שחי באחוזה נידחת בהוואי.

באופן אישי.

דריו ממש נחר בקול בהיזכרו בכך, תוך שהוא משליך את התיק שלו אל המושב האחורי של הריינג'רובר. הוא גם פשט את הז'קט שלו והשליכו. לא היה לו שום מושג איך בדיוק הוא לא השליך לכל הרוחות גם את בקשתו של הזקן, מיד כשסבו השמיע אותה בפניו. אבל מי יכול לסרב לאיש זקן הטוען שזוהי משאלתו האחרונה לפני מותו?

"תשלחי לי במייל את המפרטים הללו, מארני," הוא אמר למזכירתו לפני שהיא הספיקה לשאול מה היה הקול הזה. תבורך האישה הזאת. היא הייתה הרבה יותר אמינה מכל אדם אחר שהוא הכיר, כולל כל בני משפחתו הענפה – והדרמטית ותובענית מדי לפעמים. הוא רשם לעצמו תזכורת מנטלית, להעניק למארני עוד בונוס נאה שבהחלט מגיע לה, ולוּ רק מעצם אי-היותה שייכת למשפחת די-סיאונה הקשה כל כך. "תני לי רגע להחליף ידיים, ואחרי זה תתחילי להעביר לי את השיחות אחת-אחת."

הוא לא המתין לתשובתה של מארני, אלא החל לקפל את שרווליו, בתקווה שזה יעזור לו קצת להתמודד עם הלחות הטרופית. הוא שלף את האוזנייה שלו וחיבר אותה לטלפון, ואז התיישב מאחורי ההגה של הריינג'רובר החדש לגמרי. הוא הקיש את הכתובת המבוקשת למכשיר הניווט הלווייני והחל בנסיעה החוצה משדה התעופה הקטן, כשהשיחה הראשונה הגיעה.

אבל בעודו מקשיב לאחד מסגניו שתיאר באוזניו את המצב העדין שבו הם עומדים עם הטלפון החדש לגמרי שהם השיקו רק בסוף השבוע האחרון, הוא הוסיף לחשוב על סבא שלו, ועל אהבת חייו הזאת, שלכאורה אבדה לו לפני שנים רבות.

אהובות אבודות, מניסיונו של דריו, אובדות מסיבות טובות מאוד. בדרך כלל – מפני שמלכתחילה הן לא היו ראויות להיות נאהבות.

או, אולי, וזוהי התאוריה החביבה עליו מכל – בגלל שאהבה היא רק שקר ענקי שאנשים המציאו ומספרים לעצמם ולכל מי שסובב אותם, רק כדי להצדיק את התנהגותם שהיא, לרוב, דרמטית במידה כואבת.

ומה שבטוח הוא שאהובות אבודות לא צריכות לשוב ולהימצא אחרי שהאמת לגביהן יוצאת לאור – כמו שתמיד קורה בסוף. מוטב להותיר את העבר במקום שבו הוא מונח, לתת לו להירקב לו לבדו, ללא שום השפעה על ההווה. כך לפחות האמין דריו תמיד. 

קשה היה לדריו שלא לשתף את סבו במחשבותיו על הנושא, כשהזקן סיפר לו את אותו סיפור ישן על אהבה וסודות ובלה-בלה-בלה. הוא סיפר אותו באופן כזה או אחר במשך כל חייו, ואז הוא שלח את דריו למשימה המטומטמת הזאת, שכל אחד – ממש כל אחד, כולל בוגרי האוניברסיטה הטריים, הנלהבים, שעובדים כרגע כמתלמדים בחברה של דריו, היו יכולים לבצע בקלות רבה מאוד. אבל דריו כבר היה רגיל לעצור את לשונו בכל מה שנוגע לרגשות אידיוטיים שאנשים אוהבים להעמיד פנים כאילו היו לגמרי הגיוניים. הגיוניים ומושכלים, ועוד יותר מכך, הכרחיים. שיהיה להם לבריאות.

לא היה שום טעם לבטא את דעתו, דריו ידע זאת היטב. מעבר לעובדה שלא היה לו שום רצון לריב עם סבו הקשיש, שאסף אותו ואת אחיו ואחיותיו אל ביתו, אחרי מות הוריהם. הוא גם הבין שככל שהוא מרבה לשתף אנשים בדעותיו בנושאים שכאלה, כך אנשים רבים יותר טורחים לבוא ולהגיד לו איזה מין טיפוס ציני הוא. כאילו מדובר בפגם באישיות שלו, או כאילו זה מתיר להם לדחות את דעתו על הסף, או כאילו המשיכה העזה והמשונה שלו לריאליזם אמורה לגרום להם לדאגה עמוקה. 

הוא הפסיק להתאמץ בנוגע לזה, כבר לפני שנים. שש שנים, למען הדיוק.

ולמען האמת, זה היה כל כך לא חשוב לו שפשוט היה לו קל יותר לעשות את מה שנתבקש – לטוס אל צדו השני של העולם כדי לרכוש בחזרה זוג עגילים שבקלות רבה מאוד היו יכולים להיות מועברים בידי שליח – מאשר לנסות ולהסביר מדוע לדעתו כל המבצע הזה כה מגוחך. אלא שמין  רגש היה כרוך בעגילים האלה, כפי הנראה. הוא היה מודע במעומעם לכך שהזקן שלח את כל הנכדים שלו למשימות חסרות תועלת שכאלו, להשבת מה שקרוי בפיו המאהבות האבודות שלו. אך דריו היה עסוק מדי בהשקת המוצר החדש שלו, כך שהוא לא הקדיש תשומת לב רבה מדי לסבבים האחרונים בדרמה האינסופית של משפחת די-סיאונה.

לא ייתכן שהם עדיין לא שבעו מדרמה שכזאת. לו נמאס מזה לגמרי כבר כשהיה בן שמונה, כשהוריו ההדוניסטים וחסרי האחריות נהרגו בתאונת דרכים נוראית שיכלה להימנע בקלות רבה מאוד, וכל כתבי הרכילות והצלמים עטו מיד על ילדיהם שהתייתמו. רגשותיו בנידון לא השתפרו בהרבה מאז אותם ימים.

חלק מסוים בדריו – שלא היה קבור בו עמוק במיוחד, הוא הסכים להודות – לא היה מתלונן בכלל אילו הוא לא היה שומע לעולם מילה נוספת מאף אחד מבני המשפחה שלו. חלק בתוכו שציפה לכך שאחרי לכתו של הזקן, זה כבר יקרה מעצמו, באופן טבעי למדי. והוא כבר חיכה לזה. הוא ישקע לו בעבודתו, כמו שעשה תמיד. אלוהים יודע שהייתה לו די עבודה, לנהל את חברת איי.סי.אי – חברת המחשבים החשובה ביותר בעולם – מעמד שאליו הוא הגיע בזכות עבודה קשה ונחישות רבה מאוד. כמו שהוא השיג כל דבר אחר שהיה שלו – כל דבר שהאריך ימים.

חוץ מזה, בן המשפחה היחיד שלו, שהוא ממש אהב, היה אחיו התאום דנטה. עד שדנטה הרס גם את האהבה הזאת, הפך גם אותה לאבק של חרטה. דריו לא היה יכול להכחיש את העובדה שבגידתו של אחיו פגעה בו קשות – אבל היא גם לימדה אותו שעדיף לו בהרבה להיות מוקף באנשים שאת מסירותם הוא יכול לקנות בכסף, לא אנשים שמעניקים לו אותה רק כשזה מתחשק להם.

דריו ממש לא רצה לחשוב על אחיו התאום. זאת הייתה הבעיה במעורבות שכזאת עם בני המשפחה שלו. היא הובילה בדיוק למחשבות שמהן הוא התאמץ מאוד להימנע תמיד.

הוא הניח שאם הוא ימלא את המשימה שסבו הטיל עליו, כמו שגם אחיו ואחיותיו ימלאו כנראה את המשימות שלהם, כולם יוכלו להפסיק להתנהג כאילו כל מה שקרה לפני שש שנים, ובתקופה שעברה מאז, היה באשמתו של דריו. או כאילו יש לו בכלל חלק באשמה על מה שקרה, מאחר שהוא היה זה שעזב את הנישואים, וגם זה שהתרחק מדנטה. הוא בטח לא ביקש מאחיו לשכב עם אשתו באמצע מה שהיה ללא ספק אחד מפרקי הזמן הלחוצים ביותר של חייו. והוא סירב להשלים עם כך שיש משהו נוראי כל כך בזה שהוא לא היה מוכן לסלוח לאחיו או לאשתו לשעבר, ולא יסלח להם אף פעם.

הם הניחו לו להילחץ לאורך זמן, שני אלו. הם נתנו לו להאמין שהמתח ביניהם נובע מסלידה הדדית, ודריו, שהיה עסוק מדי בניסיון להחליט מה לעשות עם החברה שהוא ודנטה הקימו יחד, והאם כדאי להתמזג עם איי.סי.אי או לא, גם האמין בזה. דנטה התנגד בזמנו למיזוג. ובאמצע כל המתח והלחץ, והלילות ללא שינה, לגלות ששני אלו בגדו בו לאורך כל הדרך...

כאן ועכשיו, בהוואי, מכל המקומות שבעולם, דריו חשב שהדבר היחיד שלא בסדר אתו הוא, שהוא עדיין מקדיש איזו תשומת לב למשהו שמישהו מבני די-סיאונה אומר או חושב. זה פשוט חייב להיפסק כבר.

"זה ייפסק," הוא הבטיח לעצמו בין שיחת טלפון אחת לשנייה, וקולו היה מחוספס בחללו המפואר של הריינג'רובר. "ברגע שאתה נותן לזקן את העגילים הארורים הללו, אתה גמרת איתם."

הוא נהג דרך איזור העסקים של קאהולוי, ואז עקב אחר ההוראות הנינוחות של מכשיר הניווט הלווייני, והתרחק מכל חנויות הענק ורשתות המזון המהיר שהצטופפו בסביבתו של שדה התעופה, לעבר מרכזו של האי. מהר מאוד הוא מצא את עצמו על דרך בין-עירונית שהתפתלה בין שדות ירוקים של קני סוכר, ואז החל לעלות להרים, כשהוא נאלץ להודות שהנופים שנפרשו לפניו היו ממש עוצרי נשימה. האוקיינוס השקט בהק באור השמש הקיצית, כשאי נוסף נמתח מולו, הרחק בים, ירוק וזהוב. הרי הגעש העתיקים של מערב מאווי היו מלאים טורבינות רוח ליצור חשמל, עצי דקל היו נטועים לאורך הדרך, ושפע של פרחים בעלי צבעים עזים מאוד נראו בכל מקום, על השיחים והעצים הגבוהים.

דריו לא היה בן-אדם שלוקח חופשות, אך אילו כן היה כזה, הוא הניח שזה עשוי היה להיות מקום סביר לצורך העניין. בהמתינו לעוד שיחה שתיכנס, הוא ניסה לדמיין לעצמו איך בכלל תיראה חופשה שלו. הוא מעולם לא התבטל סתם, על שפת בריכה, על חוף הים או בכל מקום אחר. הדבר הקרוב ביותר לחופשה שהוא עשה לאחרונה היה סוף שבוע של ספורט אתגרי עם אחד מהמוני הגאונים המיליונרים הללו של עמק הסיליקון. אך מאחר שהוא הצליח לגייס את הגאון הספציפי ההוא ולהשיג את הטכנולוגיה שזה פיתח, ואחרי שהם הגיעו בצניחה חופשית אל מסע קטלני בקולורדו, בדרך לשיט במפלי מים גועשים, הוא בכלל לא היה בטוח שזאת נחשבת לחופשה. 

בכל מקרה, הוא לא התבטל באותו סוף שבוע, בחוף המערבי, ולא נעצר להתענג מהבריזות הנעימות. הוא עבד בלי הפסקה. אולי אם לא היה עובד קשה כל כך לפני שש שנים, הוא היה רואה מראש מה מצפה לו. אולי הוא היה מצליח לקרוא כהלכה את אותות האזהרה על המתרחש בין אחיו לבין אשתו, במקום להניח בנאיביות שאיש משניהם לא יעולל לו משהו כזה...

מה אתה מקדיש בכלל מחשבה לקשקוש כל כך עתיק ומשעמם? הוא ניער את ראשו כדי לנקותו ממחשבות מיותרות.

הכביש נמשך לאורך צוקי סלע שפלירטטו עם האוקיינוס, ואז הפך לדרך עפר כבושה, ודריו האט בהתאם. הוא הקשיב לדברי אחד המהנדסים שלו, כשהשיחה נקטעה והקליטה הסלולרית נפסקה. הוא נאנח והביט בזעף לעבר צג מכשיר הניווט שהראה שלפניו עדיין כברת דרך די משמעותית.

לא היה לו מושג למה מישהו יבחר לגור שם, רחוק כל כך מכל שאר העולם. הוא ידע שהבעלים הנוכחי של זוג העגילים של סבא שלו נודע בהתנהגותו החריגה, לא פחות משנודע בהון העצום של משפחתו, שאותו הוא רק הגדיל משמעותית מאוד במהלך חייו; אבל זה כבר היה ממש מוגזם. מה היה מפריע לו אם הדרך אל ביתו הייתה סלולה?

דריו, מצד שני, אהב את העיר ניו-יורק. הוא אהב להיות במקום שבו הכל קורה – כל הזמן. במקום שבו הוא יכול לצעוד ברחוב עמוס, בארבע לפנות בוקר, לא פחות מאשר בארבע אחרי הצהריים. במקום שבו הוא יכול להיות לגמרי אנונימי ברחובות, אבל להיות מוכר מיד בהיכנסו אל מסעדה שהוא אוהב. הוא לא היה מסוגל להבין את כל ההתבודדות השקטה הזאת, ולא משנה עד כמה הנוף סביבו יפה. הוא לא היה מסוגל להבין מה זה  נותן לו. נראה שזה רק מותיר מקום להרבה יותר מדי הרהורים מיותרים.

מצד שני, להירגע מבחינתו היה לסגור עסקה נוספת ולהגדיל את תיק המניות שלו. את זה הוא גם עשה ממש-ממש טוב.

דריו חלף על פני חנות כפרית קטנטנה שהייתה האות היחידי לציוויליזציה שהוא ראה זה כמה וכמה קילומטרים, והמשיך לאורך הדרך המאובקת והמשובשת לרגלי ההרים הנישאים. קירות אבן בדגמים מורכבים ופיסות של אחו ירוק ושופע השתרעו משמאלו, והתרוממו עם צלעות ההר התלול, ושדות רחבים יותר מימינו שהגיעו עד שפת הצוק נראו כל פעם שהמכונית פנתה בעוד עיקול.

הוא הרגיש כאילו הוא נמצא על כוכב אחר.

"רק בשבילך, איש זקן," הוא רטן.

אבל זאת תהיה הפעם האחרונה שדריו יתאמץ למען סבו. הוא הרגיש שהספיק לו כבר מהמשפחה הזאת לתקופת חיים שלמה.

ללא קליטה ברשת הסלולרית, הוא נשאר לבד עם מחשבותיו, מהן דריו העדיף להימנע גם בזמנים הכי טובים – כמו שעשה במשך רוב שש השנים האחרונות, תודה לאל. הוא כיבה את המזגן ופתח את החלונות, הניח לאותה בריזה מסתורית למלא את חלל המכונית. לבריזה היה ריח של אור שמש ופרחים לא מוכרים. היא ליטפה את עורו, הסיחה את דעתו, וכאילו מילאה אותו מבפנים. 

דריו הזעיף פנים אל המחשבה המטופשת הזאת, והתמקד לחלופין בנוף הפשוט, הכפרי בעליל, שמסביבו. קשה היה להאמין שהוא נמצא באחד מאתרי התיירות הנחשקים ביותר בעולם. בחלק הזה של מאווי לא היו מלונות פאר או מגרשי גולף מהטובים בעולם כמו שנאמר לו שיש בכל שאר רחבי האי – או נכון יותר, לעזאזל, בכל שאר מדינת הוואי. כאן היו עצים מעוותי צורה, ונוף כפרי פראי ולא מבוית. הוא המשיך להתקדם במקביל למרגלות ההרים לכיוונם של חופים מסולעים, זרועים בחלוקי אבן עגולים וסלעים וולקניים משוננים. כנסייה קטנה וגאה הצליחה להתקיים כאן, בקצה הזה של העולם, כאילו היא לבדה מצליחה לעצור את הים האפל מלפלוש ליבשה, ואז הוא שב לטפס במעלה ההר, תוך שהוא עוקף מפרצון סלעי שחור זה או אחר.

בדיוק כשהחל לאבד כבר את סבלנותו, הוא הבחין סוף-סוף בשער המתכת הנוצץ אשר ציין את הירידה אל דרך הגישה לאחוזתו של פוג'ינאווה. תודה לאל. הוא ניהל שיחה קצרה באינטרקום עם איזה שומר בלתי נראה, לפני ששער המתכת המאיים החל להיפתח כדי להכניסו. גם קטע הדרך הזה לא היה סלול, אם כי ניתן היה לראות בבירור שהוא מתוחזק הרבה יותר טוב מהדרך שעד לפנייה – שנחשבה לדרך בין-עירונית למרות שהייתה עשויה ברובה מעפר אדום כבוש ועשבים. הדרך הפרטית של האחוזה התפתלה בעצלתיים משפת צוק שמעל לים עד שהביאה אותו אל רחבה עגולה, מלאת צמחיה מטופחת, מאחורי בית מרשים שנראה כמשתרע לרוחב של קילומטרים לשני הכיוונים, בהעניקו לשוכניו מראה של נוף מדהים של האוקיינוס, עד לקו האופק.

דריו יצא מתוך הריינג'רובר ולא הצליח למנוע את עצמו מלקחת נשימה עמוקה שהכניסה לריאותיו אולי קצת יותר מדי מהאוויר המסחרר הזה, המבושם ושטוף השמש. ערפל נאחז בצלעות ההר למעלה, עטף את כל ההר בסרטי ענן אפור וכחול עמוק. הערפל נראה כמרצד קמעה, כשהוא הביט עליו. זה היקשה על דריו להיאחז בקוצר הרוח שלו, אבל עדיין הוא הצליח להיוותר כעוס.

יופי לא יכול לנהל את החברה שלו, ולא משנה עד כמה תחושת השמש על פניו הייתה נעימה, אחרי המאמץ של השבועות האחרונים והטיסה הארוכה. הוא הציץ בשעונו וראה שבדיוק הגיעה שעת הצהריים על פי הזמן המקומי, כמו שמזכירתו קבעה עם נציגיו של פוג'ינאווה. לא הייתה שום סיבה שהוא לא יצליח להשיג את העגילים הארורים הללו של סבו ולחזור מיד אל המטוס שלו. הוא יוכל אפילו להיות בחזרה בניו-יורק כבר לתחילתו של יום העסקים הבא, למחרת. ברור שלא יהיה עליו להישאר במקום המוזר הזה אפילו דקה יותר מכפי שממש הכרחי.

דריו סירק את שערו באצבעותיו ונע לאורך השביל לעבר דלת הכניסה המרשימה, ששמץ של השפעה אסייתית ניכר בעיצובה, וקול צעדיו נשמע לו רם מדי בכל השקט המקיף אותו. אפילו הדלת עצמה נפתחה ללא שום רחש, בהתקרבו אליה.

הוא הוזמן להיכנס על ידי איש צוות חייכן אשר הוביל אותו ברחבי הבית שהיה מרוהט בטוב טעם. לבית היו תקרות גבוהות מאוד, עם מאווררים חרישיים שנועדו להניע את האוויר, ויצירות אמנות מוכרות מאוד ויקרות להחריד, קישטו את הקירות. חללים פנימיים זרמו בצורה מושלמת והתמזגו עם חללים חיצוניים, עם קירות שנפתחו לצדדים כדי לאפשר כניסת אוויר ואור, מה שהפך את הבית למרווח ופתוח אל איתני הטבע באופן שהיה, לטעמו של דריו, קצת... נמהר. כמעט מציק, ובעיקר בהתחשב במחירי התמונות התלויות על הקירות – אם כי מה אכפת לו? אלו לא יצירות האמנות שלו. הדבר היחיד שמתבזבז לו פה הוא הזמן שלו. איש הצוות הזמין אותו לשבת באחת מפינות הישיבה החיצוניות, מתחת לפרגולה עמוסת שרך פורח, שממנה נשקף נוף רחב ידיים לעבר מרחביו של האוקיינוס השקט ולעבר הדרך בה הוא הגיע זה עתה.

הכל היה שם כה שקט, שדריו חשב שהוא מסוגל לשמוע את גליו של האוקיינוס מתנפצים על הסלעים השחורים על החוף שלמטה, למרות שידע בבירור שזה בלתי אפשרי בגובה רב כל כך במעלה ההר. הוא תחב את ידיו לכיסים. אם כבר אין ברירה וחייבים להרחיק עד כדי כך ולהגיע אל קצה העולם, הוא היה מוכן להודות שנוף שכזה כמעט מצליח להצדיק את זה.

 

כמעט.

הוא שמע קול צעדים על רצפת האבן, מאחוריו, והסתובב, להוט להגיע כבר אל העניין אשר לשמו הוא עשה את המסע האבסורדי הזה, כדי שיוכל לשוב כבר לניו-יורק, מוקדם ככל האפשר. הוא לא איזה הוביט, בדרכו להר האבדון, למרות שההר הזה שמתנשא מעליו הוא באמת הר געש רדום. הוא בן-אדם עסוק מאוד, ואין לו זמן לבהות בנוף, בצדו השני של העולם.

אלא שדריו קפא כעת.

לרגע המום אחד, הוא היה בטוח שהוא מדמיין שהוא רואה אותה.

כי לא ייתכן שזאת אכן  היא.

שערה השחור כדיו צנח ישר עד לכתפיה, חלק ומושלם בדיוק כמו שהוא זכר אותו. הגוף הגמיש הזה, מדהים ללא ספק, בשמלת המקסי השחורה, האופנתית, שהיא לבשה, שהתאימה למזג האוויר הטרופי, בהיצמדה למלוא אורך רגליה החטובות, עד לרצפה. והפנים שלה, הפנים שלה, הצורה האובלית המושלמת הזאת, עם העיניים הכהות שהתרוממות קלה בזוויותיהן, עצמות הלחיים הגבוהות והפה העסיסי הזה שלה, שבכל זאת היה מסוגל לגרום לכל גופו להידרך, בתגובה חסרת שליטה או היגיון, ולגמרי לא נסבלת.

הוא בהה. הוא היה אדם בוגר, איש רב עוצמה לכלל הדעות, והוא פשוט עמד שם ובהה – כאילו היא איזו רוח רפאים או שהבריזה הארורה של הוואי מוסיפה להשתעשע בו. כאילו היא עשויה להתנדף באותה הקלות שבה היא הופיעה.

אבל היא נשארה במקומה.

"דאר, שלום," היא אמרה באותה שלווה מעצבנת, מלאת שליטה עצמית, שהייתה זכורה לו טוב מדי, בהשמיעה את הכינוי ששימש רק אותה – הכינוי שרק לה הוענקה הזכות להשתמש בו.

רק לאנאיס.

אשתו.

אשתו הבוגדנית, המנוולת, שלא הייתה לו שום כוונה לשוב ולראות אי-פעם בחייו. שמעולם גם לא הזדמן לו לעשות את המעשה ולהתגרש ממנה, וחוץ מזה גם די מצא חן בעיניו הרעיון שהיא תישאר כבולה אל הגבר שבו היא בגדה באופן כה נורא, לפני שש שנים. להישאר עם אבן הריחיים התלויה סביב צווארה הדק והאלגנטי.

כאן ועכשיו, בהתייצבה ממש מולו, כמו מהלומה שניחתה עליו ישר מתוך הזיכרון שלו, זה כבר נראה פחות כמו הזנחה שמתוך רשלנות, ויותר כמו טעות מרה.

 

אנאיס קיוקו חששה מפני הרגע הזה כבר שש שנים.

חששה מפניו, חלמה עליו. מה זה כבר משנה.

ועדיין, שום דבר לא היה יכול להכין אותה לזה. להכין אותה לדריו, דריו שלה, במלוא הדרו.

שום דבר לא הכין אותה. היא לא צפתה את זה. לא כשפגשה אותו לראשונה, באחר צהריים חורפי אחד, חסר ייחוד, לא כשהוא הפך לזר גמור, באמצע הנישואים שלהם, כשהאשים אותה בבגידה הנוראה ביותר שיכולה להיות, ואז עזב אותה. שום דבר. מעולם לא. אבל היום, אנאיס חשבה לעצמה, היא כבר תיקח את השליטה. היא לא תיתן לו להפתיע אותה שוב. 

 עליה רק להתאושש תחילה מהמהלומה של המפגש המחודש אתו. אם כי נדמה היה לה שלעולם זה לא יקרה.

"מה לעזאזל את עושה פה?" הוא נהם לעברה.

אותו הקול, עמוק ועשיר, הלם בה והותיר בעקבותיו מטר של ניצוצות. אין ספק שזה הוא. היא ידעה, כמובן, שהוא יגיע, אך חלק בתוכה לא חשב שהוא באמת יבוא, אחרי כל השנים הללו. אחרי האופן שבו הוא הותיר את הדברים. אחרי שתיקתו האכזרית, המחושבת.

אך זה היה הוא, זה באמת ובתמים היה הוא.

דריו ניצב שם לפניה, על המרפסת של פוג'ינאווה, כשהגבעות הירוקות, המשתפלות, של מחוז קאופו הנידח מאחוריו, והאוקיינוס הכחול הרחק למטה, כמו משהו שיצא ישר מתוך כל הפנטזיות שלה. ולמרות כל תפילותיה, לאורך השנים, הזמן לא נתן בו את אותותיו כמו שהיא הייתה רוצה.

כמו שהיא התפללה לא פעם שיקרה

הוא לא הפך לטרול. מראהו לא עוות על ידי ליבו הקר והאפל ומחשבותיו האיומות, כמו שהיה ראוי שיקרה לו. כתפיו לא השתוחחו בגלל מה שאבד לו, והופעתו לא נעשתה מחרידה בגלל כל מה שהוא עשה.

בדיוק להיפך.

ללא שום הצדקה, דריו די-סיאונה נותר הגבר היפה ביותר שעיניה ראו אי-פעם. עדיין. אפפה אותו מין גבריות עזה, שקטה ומהורהרת, כמו שסביב גברים אחרים, מעניינים פחות, יש עננה של מי קולון או אפטרשייב. הוא לבש זוג מכנסי ג'ינס פשוטים למראה, מהסוג שרק אנשים עשירים מאוד, בעלי עוצמה רבה מאוד, יכולים לגרום להם להיראות כמו לבוש רשמי, עם אחת מהכותנות הרכות והדקיקות הללו, שנצמדות אל המשטחים הנהדרים של חזהו השרירי, עם שרוולים אשר קופלו כדי לחשוף את השיזוף הזהוב ואת הכוח של אמותיו. והיא ידעה שמאחורי משקפי הטייסים שלו, עיניו עדיין כחולות מספיק כדי להתחרות בצבע השמים של הוואי, עדיין בניגוד כה חד לשערו השחור שהיה מעט ארוך מדי, ולזקן בין היומיים שצמח על סנטרו.

לעזאזל אתו.

ולעזאזל איתה, שהיא כל כך מושפעת מנוכחותו, כמו שתמיד הייתה, למרות כל מה שקרה.

"שאלתי אותך שאלה."

אנאיס מיצמצה בניסיון לשים בצד את תגובתה המאוד לא רצויה כלפיו. אבל אצבעותיה התהדקו על עטיפת העור של הקלסר שהיא נשאה; היא לא האמינה שהיא משטה במישהו. בטח שלא בעצמה.

"אני מקווה שלא התקשית למצוא את המקום," היא אמרה, כאילו הייתה זאת פגישה עסקית רגילה לגמרי, מהסוג שהיא ניהלה בהיותה עורכת הדין של מר פוג'ינאווה, קו ההגנה הראשון שלו והאמצעי שדרכו הוא העדיף לתקשר תמיד עם העולם כולו. "הדרך לפה מעט בעייתית."

דריו לא נע. ועם זאת, היא הרגישה כאילו הוא שלח את ידו מעבר לחלל הענקי אשר הפריד ביניהם, ותפס אותה בכפו. היא הייתה חייבת לאלץ את עצמה לקחת נשימה, לשחרר סוף-סוף את הנשימה הקודמת שאותה היא עצרה כאילו שיחרורה יכאיב לה.

בעיקר כשהוא הסיר את משקפי השמש מעל פניו ומיקד בה את מלוא תשומת הלב הזועמת של עיניו הכחולות.

"באמת, אנאיס?" קולו היה מלגלג ומצמית באותה המידה שהיה כעוס, אבל היא לא נרתעה מפני העוקץ שהיה טמון בו. היא כבר הייתה קשוחה יותר. הייתה חייבת להיות, נכון? "ככה את באמת רוצה לשחק את זה?"

אנאיס לא הפנתה את מבטה. "אתה מעדיף להמשיך את השיחה מהמקום שבו הפסקנו אותה לפני שש שנים, דאר? זה מה שאתה רוצה? זה שניתקת ממני כל קשר אז, בלי אף מילת הסבר, מעיד על כך שלא."

"זאת הייתה בכלל שיחה?" קולו קיבל את הגוון הקטלני הזה, שהיא יכלה לראות גם באופן שבו הוא החזיק את גופו, וזה גרם לבטנה להתחיל לכאוב. "אני הייתי בוחר מילה הרבה יותר מכוערת כדי לתאר את הסצנה שלתוכה נקלעתי."

"זה בגלל שהראש שלך הוא ביב שופכין," היא השיבה בנסותה לשמור עדיין על נימת קול רגועה ומקצועית, למרות הנושא. "אבל אני חוששת שלא היה לזה שום קשר אליי. מעולם לא היה."

הוא צחק. לא הצחוק שהיא זכרה מהימים שמיד אחרי שהם הכירו, כשהיא הייתה בשנה שלישית של לימודי המשפטים באוניברסיטת קולומביה ודריו היה לקראת סיום התואר השני שלו, במנהל עסקים. הצחוק שגרם כאילו לכל האי מנהטן להיעצר סביבם, לטבוע בצליל המחוספס הזה של עליצות גברית מוחלטת. זה לא היה הצחוק הזה. אפילו לא קרוב לצחוק הזה.

"זה לא מעניין אותי מספיק בשביל לשאול למה בדיוק את מתכוונת בזה." הוא הביט סביב, ומבטו היה קשה בדיוק כמו לסתותיו החשוקות. "אני באתי הנה בשביל זוג עגילים, לא כדי לשחק איתך במרדף אחרי העבר. תוכלי לסייע לי בזה, אנאיס, או שמא כל הנסיעה הזאת הייתה תרגיל שרק נועד לאפשר לך לארוב לי?"

באיזו דרך נס, פיה לא נפער בתדהמה לשמע הדברים הללו.

כי היא הבינה שהוא בהחלט התכוון למה שאמר. היא יכלה לראות את זה בכל קו לוחמני ונוקשה של גופו ובניצוץ הזעם הבוהק במבטו.

"אתה ידעת שהפגישה הזאת תהיה איתי," היא הצליחה לאלץ את עצמה לומר, למרות שלא יכלה לטעון שהיא עדיין שלווה ובשליטה עצמית מוחלטת. "אנחנו החלפנו מיילים במשך שבועות."

"המזכירה שלי החליפה איתך מיילים במשך שבועות," הוא תיקן אותה. הוא נד בראשו וקוצר רוחו ניכר בכל תווי פניו. "אני הייתי עסוק בדברים שבאמת חשובים לי. ואל תחמיאי לעצמך, בבקשה, אילו הייתי יודע שאת כאן אני לא הייתי פה."

וקולו היה נוקב בדיוק כמו שהיא זכרה אותו מאותו יום נורא שבו הוא הסתלק מהנישואים שלהם, הסתלק מחייה. ללא שום אזהרה, ללא שום מבט לאחור.

כאילו לא עבר שום זמן מאז. כאילו שום דבר לא השתנה.

כאילו הוא באמת סבור שהיא זונה בוגדנית – היא עדיין לא הייתה מסוגלת להאמין שבקלות רבה כל כך, במהירות רבה כל כך, הוא האמין בזה לגמרי, בהתבסס על רגע אחד קטן, שניתן היה להסביר בקלות רבה מאוד. רגע תמים בהחלט עם אחיו, בדיוק כמו שהיא לא יכלה להאמין שהוא לא נשאר כדי לשמוע את ההסבר ההוא – או אפילו כדי לריב איתה. הוא פשוט... הסתלק. 

מה שאומר שציפיותיה המטופשות בקשר לפגישה הזאת היום, אינן יותר מאשר אותם חלומות טיפשיים שהיא טיפחה במשך כל הזמן הזה, למרות שהעמידה פנים שהיא התגברה על עזיבתו ועל בגידתו האיומה. ציפיותיה שהוא מתחרט אולי על מה שעשה. שאולי הוא שם בצד את גאוותו. שאולי הוא התעשת סוף-סוף. מספיק גרוע שהיא הרשתה לעצמה להשתעשע בפנטזיות שכאלה. זה אמר לה כל מיני דברים לא נעימים בקשר למידת הפתטיות שלה, כמה נואשת ועלובה היא.

אבל מה שהיה הרבה יותר נורא מרגשותיה הפגועים ומליבה המרוסק בעליל, זה שהשתמע מכך שעדיין אין לו שום מושג.

הוא עדיין לא יודע כלל על דמיאן.

הוא באמת עשה את כל הדרך הארוכה והקשה הזאת, עד לפינה המרוחקת הזאת של מאווי, בשביל זוג עגילים, לא בשבילה.

ובוודאי לא בשביל הבן שלהם.