לך לך מארצך- כרך ב

-א-

 

ביום סגריר בחודש נובמבר, שנת 1936, הגענו לזגרב, בירת קרואטיה, אחרי נסיעה ארוכה ומתישה ברכבת. כשנכנסה הרכבת לבית הנתיבות, הוציא אפוקה את ראשו מבעד לחלון וקרא לסבל בקול רם, כדי לגבור על הרעש. מיד הופיע אחד הסבלים אל מול חלון הקרון. הוא חבש כובע אדום וענד תווית נחושת, שמספר השירות שלו חרוט בה. הסבל נכנס לקרון שבו ישבנו, הוריד מהרשת שמעל מושבינו את המזוודות הגדולות, הניח אותן במתקן כלשהו ובעזרתו הוציא אותן מאולם בית הנתיבות. אחריו יצאנו גם אנחנו מהקרון, כל אחד מאיתנו נושא את מטען היד שלו. כמו בכל בתי הנתיבות, גם פה הייתה תכונה רבה של עוברים ושבים. רכבות נכנסו אל בית הנתיבות ויצאו ממנו. רעש חזק של שריקת הקיטור ששוחרר מהקטרים יחד עם השריקות הצורמניות של משרוקיות כרטיסני הרכבות קידם את פנינו. עברנו דרך השער שבו נטלו מאיתנו את כרטיסי הנסיעה וחיש מהר עזבנו את בית הנתיבות.

לנגד עינינו השתרע רחוב מפואר. מימין ומשמאל ניצבו בניינים בני ארבע קומות, רובם היו מעוטרים בפסלים ובשושני אבן. מדרכות רחבות נמתחו סמוך לשורת הבתים וכבישים רחבי ידיים עברו ביניהן. באמצע, בין נתיבי הנסיעה, הייתה שדרת עצים יפה. מצידה השמאלי של תחנת הרכבת התנשא בהוד מלכות המלון המרשים "אספלנדה", על מרפסותיו הגדולות. במלון זה שהו האח"מים. לאחר ששטפנו את עינינו במראה נוף יפה זה הלכנו אחרי הסבל, שבינתיים עצר כרכרת סוסים והעמיס עליה את מזוודותינו. אפוקה נתן לסבל את שכרו ואז עלינו לכרכרה. העגלון שישב על דוכן העגלה עטה שכמייה שחורה, שכיסתה אותו כמעט עד קרסוליו. על ראשו התנוסס הצילינדר המסורתי של עגלוני הכרכרות. אפוקה ביקש ממנו לקפל את גג הכרכרה, כדי שנוכל לראות את רחובות העיר בזמן הנסיעה.

נסענו אל דירתה של דודה דורה. הם כבר חיכו לנו. דודה דורה התגוררה ברחוב פוד-זידום, מתחת לחומה. זה היה רחוב קטן סמוך לחומה, שניצבה על מפלס גבוה יותר ונמתחה אל מול הקתדרלה, הכנסייה הקתולית הגדולה ביותר בעיר. בכיכר הרחבה הזאת נערך בימות החול השוק, על פעילותו הרעשנית והתוססת. מהמפלס הזה הובילו מדרגות מטה, אל פוד-זידום. מכאן ניתן היה להגיע, דרך רחוב צר וקטן, אל הכיכר הראשית, כיכר יליצ׳יץ׳, ששכנה בטבורה של העיר.

זולי ואני היינו אמורים לשהות אצל דודה דורה. העלינו את מזוודותינו, שבתוכן היו בגדינו, אל הקומה השנייה. ההורים נסעו עם מטענם אל המחסן, שבו אוחסנו רהיטי חדר השינה החדש והאלגנטי. הם התגוררו שם, עד שהדירה ששכר אפוקה תתפנה.

את חדר השינה האלגנטי הזה רכש אפוקה במחיר מציאה מדיפלומט זר, ששהה באותו הזמן בזגרב. הדיפלומט הזמין את הרהיטים האלה מאחד הנגרים הטובים ביותר. כשהרהיטים היו מוכנים, הועבר הדיפלומט למדינה אחרת. העברת הרהיטים נראתה לו מסובכת מדי, ולא היה לו זמן לחפש קונה שישלם עבורם את מלוא שוויים. כך הצליח אפוקה לקנות את הרהיטים האלה בהזדמנות. הרהיטים אוחסנו במחסן תמורת תשלום.

הריהוט המושלם הזה, של חדר השינה, היה עשוי מעץ יקר: הפירוס האמריקני, ומשובץ בעץ ורדים. זו הייתה מלאכת מחשבת של חרש עץ. בחדר השינה היו שתי מיטות גדולות, שני ארונות לילה תואמים, ארון ללבנים, ארון לבגדים, שולחן טואלט אלגנטי עם ראי עגול וכורסה מרופדת סגלגלה.

אניוקה התלהבה מהריהוט היפה הזה ותכננה לרהט את החדר החדש בצורה אלגנטית ואופנתית. סוף-סוף, לאחר כל כך הרבה שנים, יהיה לה בית נאה עם כל הנוחיות. אך דודה דורה שלי לא חשבה כך! שלא בנוכחות ההורים קנתה דודה דורה ארון — מזנון חום כהה גדול, מפלצת לא אופנתית, שהשתרעה לאורך קיר שלם והגיעה כמעט עד לתקרה. בתור הזהב של המזנון הזה הוא היה ודאי יצירת מופת בחדר האוכל של איזשהו אציל פיאודלי.

את המזנון הזה רצתה הדודה לכפות על אניוקה, אך אניוקה סירבה בכל תוקף לקבל אותו. מריבות רבות התגלעו בשל כך. אפוקה כדרכו, צידד באחותו וטען שהמזנון יפה ופרקטי, אולם אניוקה עמדה הפעם על שלה ולא הייתה מוכנה לוותר בשום אופן. בפעם הראשונה בחיי נוכחתי כיצד אניוקה נלחמת בעקשנות ולבסוף אוכפת את רצונה. המזנון "המפואר" נשאר אצל דודה דורה ומכאן ואילך קישט את חדר המגורים שלה.

אני וזולי לא היינו מאושרים משהייתנו אצל דודה דורה. אחרי קבלת הפנים הלהוטה מדי מצד קרובי משפחתנו, הצטננה התלהבותם חיש מהר. בני דודינו נאלצו לחלוק עימנו את חדריהם. החדרים אמנם היו גדולים, אולם הם עדיין הרגישו, ובצדק, שפרטיותם נגזלה מהם. הם נקמו בנו בעקיצות תכופות. הרעיון להתגורר אצל דודה דורה היה למעשה שלה, ונכפה עלינו. היא אף כעסה על ההורים שלנו, על כך שהעדיפו לישון במחסן ולא אצלה. עבור זולי ועבורי השהות הזאת אצל הדודה, אף שנמשכה שלושה שבועות בלבד, הייתה תקופה ארוכה ומצערת, שבה עמדה סבלנותנו למבחן.

בתקופה זו הצלחנו לעמוד מקרוב על האופי הקשה של דודתנו. היינו עדי ראייה ושמיעה לשיטות שבהן השתמשה דודתנו כדי להרגיע את ילדיה, כשאלה הרגיזו אותה במריבותיהם ובהתכתשותיהם הבלתי פוסקות. זולי ואני כבר הפסקנו מזמן להתכתש, ואף לא הגענו לכדי מריבות מילוליות רציניות. גם מאוחר יותר, כשבגרנו, היו לנו חילוקי דעות, אולם תמיד היינו אח ואחות ולא הרשינו שדברים אלה יעיבו על אהבתנו זה לזו ועל יחסינו ההדדיים והטובים.

בתקופה שעליה אני מספרת עדיין התקוטטו אדית ויוז'י, שהיו פחות או יותר בגילנו, באופן בלתי פוסק. הם הכו זה את זו בפראות, הקימו רעש אדיר, רצו מחדר אחד למשנהו בצעקות רמות וטרקו דלתות בחוזקה. "אימא, אימא!" צעקו בכל כוחם. היא נכנסה לחדר, שבו היו הצרחנים האלה, אוחזים זה בשערותיו של זו, ובמקום לסטור להם כמה פעמים בחוזקה, היא הניחה את ידיה על לוח ליבה, העמידה פנים שהיא מתעלפת וב״אוי וויי" גדול שקעה באחד הכיסאות. למורת רוחנו, מעולם לא החטיאה את הכיסא! הילדים נבהלו מה״התעלפויות" האלה ורצו למטבח כדי להביא לאימם כוס מים. ובזה הסתיימה הקטטה הנוכחית.

הדודה קמה בכל בוקר בשעה מאוחרת. היא שתתה כוס תה או קפה עם שתי לחמניות מרוחות בחמאה. מאוחר יותר התיישבה לארוחת הבוקר המיוחדת שלה, שהייתה מורכבת מלחם, חמאה, ביצים וגבינה. בזמן הארוחה השנייה שכנעה את האחרים ואת עצמה שלא אכלה ולא שתתה דבר לפני כן.

את הכנת ארוחת הבוקר השאירה לעוזרת ואת הכנת ארוחת הצהריים לאניוקה. במשך שלושת השבועות שבהם נאלצנו לשהות אצל דודה דורה, אכלו הילדים והדוד ארוחות מלאות וטובות, שהוכנו בזמן. הדוד מעולם לא שכח לשבח את האוכל של אניוקה.

הדודה בילתה ימים שלמים בבטלה. מעולם לא ראיתי בידה חוט ומחט, ועל אחת כמה וכמה עבודת יד. הייתי רגילה לראות את אניוקה עסוקה מהבוקר עד הערב. אם לא הייתה עסוקה במטבח, עסקה בתיקון לבנים וגרביים או בעבודות היד המפוארות והאמנותיות שלה. אף פעם לא ראיתי אותה נחה. בזמן הזה כבר למדתי לסרוג במסרגות וגם סרגתי לעצמי סוודר.

דוד דויד היה שונה מהדודה, בכול. הוא היה נמוך קומה, בעל פנים נאות, שפתיים מלאות, מבט אוהד ושפם קטן, ששיבה כבר זרקה בו. את האדם נעים ההליכות הזה, שתמיד היה שוחר שלום, הפכה הדודה לגבר הנשלט לחלוטין על ידה, השתיקה אותו שלא יוכל לומר דבר. הוא רק סבל בשקט. הדוד אהב לספר לנו על קורותיו ועל הרפתקאותיו מימי מלחמת העולם הראשונה, שהשתתף בה מתחילתה ועד סופה. בכל פעם שהחל לספר, נכנסה הדודה לדבריו, "שתוק דויד, הסיפורים שלך אינם מעניינים איש".

"אבל הייתי רוצה מאוד לספר לילדים", התחנן בראש מושפל, אך הדודה השתיקה אותו לגמרי. היא שלטה על סביבתה, פקדה עליה והתעללה בה במומחיות רבה. תמיד היו לה הערות, היא חיפשה בכל אחד רק שגיאות. איש לא ידע מראש מי יהיה הקורבן הנבחר הבא לתוכחותיה ולתלונותיה. היא התיימרה לדעת הכול טוב יותר מאחרים. היא תמיד השמיעה את דבריה בליווי תנועות ידיים רבות.

אצלנו שררה אווירה שקטה ונעימה בזמן האוכל. אפוקה סיפר על הלקוחות שלו ודנו בנושאים אקטואליים. אנו הילדים נשאלנו באשר להישגינו בבית הספר. כשהורינו דיברו זו עם זה, אנו הילדים לא התערבנו. לעומת זאת, אצל דודה דורה התערבו הילדים בשיחות המבוגרים. כדי למשוך תשומת לב, קפצו מכיסאותיהם בזמן השיחה, נפנפו בידיהם, צעקו וחוללו מהומות. הדבר גרם לרעש איום ונורא ודודה דורה עוד ניסתה לגבור על כל זה, בקולה. במהומה כזו מאבד האדם את התיאבון לחלוטין.

את עבודת הבית, בבית שבו גרה דודה דורה ביצע זוג צעיר שבעצמו גר בקומת הקרקע. הגבר, ענק ובעל כוח אדיר, אדם שידו בכול, שוטר במקצועו, עזר לאשתו בזמנו הפנוי לבצע את תפקידי חצרן הבית ודאג לכל התיקונים הדרושים. שניהם היו אנשים יפים ומאושרים, יחד עם ילדיהם.

באחת הפעמים, בשעה שתיקן דבר מה, נפצע הגבר ממסמר חלוד. הוא רחץ מיד את הפצע וחבש את אצבעו, ואחרי כן לא הקדיש לכך תשומת לב נוספת. כעבור יומיים עלה חומו. האצבע התנפחה, העלתה מוגלה וכאבה. הוא הלך לרופא שמרח משחה על הפצע וחבש את אצבעו. ביום שלמחרת התנפחה כל הזרוע שלו, ונוצרו בה פסים אדומים וסגולים. היה לו זיהום והוא סבל כאבי תופת. לא ניתן היה לעזור לו. הפניצילין עדיין לא היה ידוע. כל מי שהכירו ריחם עליו. השכנים וחבריו לעבודה ביקרו אותו כדי לעודדו. הוא ידע שאין תקווה להבראתו. כעבור עשרה ימי עינויים, בעודו בהכרה מלאה, כבה פתיל חייו.

סוף-סוף האיר השחר על היום שבו עברנו לדירתנו בהרטקייב פרולז מספר 6. הרטקייב פרולז הוא רחוב קצר, למעשה מעבר (פרולז פירושו מעבר), ועובדה זו אף באה לידי ביטוי בשתי קשתות אבן שדרכן נכנסו לרחוב משני צידיו. רחוב צר זה קישר בין רחוב יורישיץ לרחוב וולשקה. אף על פי שהרחוב היה קצר, התנועה בו הייתה רבה. סיירות של שני שוטרי מקוף סיירו במשמרות, באזור הזה. חיש מהר הכרנו את כל שומרי החוק. עם הזמן בירכו אותנו לשלום ואף החליפו עימנו מילים אחדות. הם היו מנומסים ונכונים להושיט עזרה, והאימרה "השוטר הוא חברך ועוזרך" התאימה להם מאוד.

בבניין שבו הייתה דירתנו היו ארבע קומות, וניכר שלא חסכו בחומר טוב כשבנו אותו. חזית הבניין כוסתה בלוחות שיש שחורים בגובה של יותר ממטר. דרך שער גדול, עשוי פלדה שחורה וזכוכית מלוטשת, נכנסו אל אולם כניסה, שאורכו היה כחמישה מטרים. גם בקצהו השני של אולם הכניסה היה שער דומה, שהוביל אל תוך חצר וגינה. בחצר עמד מבנה נוסף, ובו עוד שתי דירות של שני חדרים. בקצה אולם הכניסה היה גרם מדרגות, שהוביל אל הַדיוטות העליונות. אולם הכניסה וכן גרם המדרגות כוסו באותו שיש שחור, שכיסה את חזית הבית.

בדירה שלנו היו שני חדרים וחצי והיא שכנה בקומת הקרקע. ניתן היה להגיע אליה דרך גרם המדרגות. בשני החדרים הגדולים היו חלונות, שפנו אל הרחוב ועליהם הווילונות מעשי ידי אניוקה. חדר כניסה גדול, מטבח מרווח עם מרפסת, מזווה ליד המטבח, שירותים וחדר אמבטיה השלימו את הדירה. חדר השינה הגדול והבהיר של ההורים רוהט בריהוט החדש. את החדר השני, שהיה גדול ובהיר כמו חדר השינה, חלקנו שנינו, זולי ואני. בחדר עמד פסנתר הכנף והריהוט שהובא מברטיסלבה, ובכלל זה הארון שקשקשנו עליו עוד כשהיינו בברטיסלבה. היה שם שולחן עגול וארבעה כיסאות בצבע ורוד-סגלגל, ושתי ספות ששימשו לנו מיטות.

עוזרת הבית שלנו שוכנה בחדר הכניסה הגדול על ספה. מיטלטליה ומצעיה אוחסנו בארון בתוך המחסן.

החזית החיצונית ופנים הבית טופלו בצורה נאותה. בעל הבית שלנו, מר שניטלינגר, דאג לכך באדיקות רבה. ראשו הכדורי, המסופר בתספורת קצרה, היה מונח על גוף חזק ומוצק. הוא היה יהודי, אך גדל בלי לדעת דבר על היהדות והדת היהודית. דירתו, שהיו בה שלושה חדרים ובית מלאכה לשעונים, הייתה באותו הבניין, בקומה הראשונה.

בבית של שניטלינגר מילאו הפועלות שלו את תפקידי החצרנות. היה עליהן לטאטא את הבית ולשטוף אותו. פעמיים בשבוע שלח את הפועלות לכל דירה ודירה, פחית שמן בידן, והן שימנו את צירי הדלתות והחלונות. מדי פעם בפעם ערך בעצמו ביקורת בתוך הדירות. הוא לא סבל רשלנות והיה בעל בית קפדן ומחמיר. למרות המיליונים שהיו לו, שעליהם סיפר פעם לאפוקה בשיחה בארבע עיניים, באחת ההזדמנויות, היה כיליי חולני.

באשתו ובששת ילדיו טיפל בצורה עלובה. קמצנותו לא ידעה גבולות. ילדו השישי נולד בתקופה שבה גרנו בביתו. כשתקפו הצירים את אשתו, הוא לקח אותה ברגל אל בית היולדות והחזיר אותה בכרכרה לביתם כעבור יומיים בלבד, אף על פי שהייתה לו מכונית משלו. את המכונית הוציא מהמוסך רק כדי לערוך את הקניות שלו בחוץ לארץ.

אשתו הייתה אישה פשוטה מאוד. שערה הבלונדיני השופע היה קלוע בצמה על קודקודה, מה ששיווה לאישה צעירה ונאה זו מראה של מטרוניתה. היא הייתה תמיד עייפה מרוב עבודה. בעלה לא דאג שתקבל עזרה בבית. הגברת שניטלינגר התלוננה פעם בפני אניוקה שהיא סובלת מכאבי ראש תמידיים, אולם בעלה אינו מתיר לה להיבדק אצל רופא. כשאניוקה דיברה על כך עם מר שניטלינגר הוא ענה: "זה טוב שלאישה יש כאבי ראש, כי אז אין לה זמן למחשבות טיפשיות".

הילדים שלו לבשו את הבגדים הפשוטים ביותר, נעלו נעליים גסות וקיבלו את המזון הפשוט והזול ביותר. מעולם לא זכו בחתיכת שוקולד או סוכרייה. פעם נתנה אניוקה לילדים מהעוגה הטרייה שאפתה, שריחה פיתה אותם אל חלון מטבחנו. בפעם הראשונה בחייהם הם טעמו פרוסת עוגה. מיד ירד אלינו שניטלינגר ובקול חמור אסר על אניוקה להוסיף ולתת לילדים דברי מתיקה. לטענתו הילדים יהפכו ע"י כך למפונקים, הם יבקשו עוד והדבר ישפיע לרעה על המשך חייהם. ריחמנו על ה"אוליבר טוויסטים" הקטנים האלה, שמעולם לא אכלו דבר טעים מאחר שזה היה אסור. בעקבות זאת החל זולי לתת לילדים ממתקים בהיחבא, הם קיבלו אותם בשמחה ואכלו אותם בסתר.

לאחר שהסתדרנו, נרשמנו זולי ואני לבית הספר, באמצע שנת הלימודים. הדבר לא היה קל עבורנו כלל ועיקר. היה עלינו ללמוד שוב שפה חדשה, להתאים את עצמנו לשיטות לימוד חדשות ולרכוש חברים חדשים, על כל הקשיים הכרוכים בכך. עכשיו למדנו קרואטית והשפה הסלובקית נמחקה מזיכרוננו לחלוטין.

עברתי את בחינת הכניסה לאקדמיה למוזיקה והוצבתי אצל פרופסור קראוט, מורה יהודי. הוא לימד פסנתר, המקצוע הראשי שלי. את תורת ההרמוניה, ההלחנה והסולפג׳ למדתי אצל מנצח מפורסם ששמו פרופסור פוסאיץ׳.

פרופסור קראוט סבל ממחלת האגורפוביה, והוא בא והלך אך ורק בלוויית בתו, אדריאנה. אדריאנה הייתה יפהפייה, עם פני מלאך, ואף ניחנה בקול יפה מאוד. פרופסור קראוט היה מורה יוצא מן הכלל, אך מוזר במקצת. בזמן הלימודים ישב אך לעיתים רחוקות ליד תלמידיו, מלבד בשעה שניגן. הוא טייל בכיתה מאחורי גבם של התלמידים, או שנעמד אל מול אחד החלונות הגבוהים והביט אל רחוב גונדוליץ'. לעיתים הייתה לי הרגשה שהוא אינו מאזין לנגינתי, אך לאמיתו של הדבר לא חמק מאוזנו אפילו צליל אחד. בכל שגיאה הגיח מאחורי גבי ובאצבעו נגע בשכמי, מעשה שממנו יראתי תמיד.

למדתי קטע של מנדלסון. השתדלתי להכניס לנגינה חיים ורגש, אך לא הצלחתי להשביע את רצונו של הפרופסור. הוא שאל אותי: "הגידי עלמתי, היית כבר פעם מאוהבת?"

"לא, אדוני הפרופסור", עניתי והסמקתי עד שורש שערותיי.

"עד שלא תדעי מה זאת אהבה, לא תוכלי לנגן את מנדלסון".

מנדלסון נאלץ להמתין בסבלנות, כי לאהבה אני המתנתי זמן רב מאוד.

בסוף שנת הלימודים התקיימו מבחני הסיום, ואז הגיע תורו של הסולפג׳. בשעה שהמתנו לתורנו, כדי להיבחן, הכרתי תלמיד יהודי ששמו דויד הלפרין ויחד דפדפנו בספרים של כיתה ב׳ ו-ג׳ והגענו למסקנה, שגם את התרגילים האלה נוכל לשיר ללא קושי. כשקראו לתלמידי כיתתנו, התקדמנו לעבר אולם המבחנים והחלטנו לבצע גם את החומר של שתי הכיתות הגבוהות יותר. הפנים חמורות הסבר של הבוחנים, שישבו על בימה מוגבהת, לא הביכו אותנו. דויד ואנוכי סיימנו את המבחן של כיתה א׳ בציון "מצוין". כשקראו לתלמידי כיתה ב׳ ביקשנו להיבחן גם על החומר של כיתה זו.

לא ניתן היה לצפות מראש את תגובתם של הפרופסורים על בקשתנו זו. הבוחן, שאליו פנינו, ככל הנראה הבין אותנו, כי השיב: "אם אתם חושבים שאתם יכולים לעמוד בכך, הרי אין לי התנגדות וחושבני שגם לחבריי אין דבר נגד זה".

וכך שרנו את התרגילים שנבחרו עבורנו ללא כל שגיאה. בדרך זו עברנו את המבחנים של כיתה ב׳ ושל כיתה ג׳. קיבלנו שתי תעודות ובהן הציון "מצוין". דויד ואני הבטנו זה בזו בשובבות. הצלחנו לסיים שלוש כיתות בדקות אחדות ולחסוך לעצמנו שתי שנות לימוד נוספות. איש לא עשה דבר כזה לפנינו וגם לא אחרינו.

"דודי", דויד הלפרין, חברי לכיתה באקדמיה, היה בחור שמנמן בן 15, בנו של שמש בית הכנסת הגדול, שבו נהג לשיר, בכל שבת ובלילות שבת בליווי אורגן. היה לו קול צלול ונהדר שמילא בהדרו את בית הכנסת. המתפללים אהבו לשמוע אותו ומילאו את בית הכנסת. גם רבים שאינם יהודים באו לבית הכנסת כדי להאזין לשירתו של דודי.

עלינו, יוצאי הבתים האורתודוקסיים, נאסר לחלוטין להשתתף בתפילות האלה, כי ניגון בשבת, לא כל שכן בבית הכנסת, נחשב לחילול השם. לבקשתו של דודי הלכתי בשבת אחת לבית הכנסת כדי לשמוע אותו שר. התיישבתי בנוחות על אחד הספסלים. נשים וגברים ישבו יחדיו, דבר שהיה אסור בבתי תפילה אורתודוקסיים. לנשים היה שמור יציע מיוחד. ישבתי על הספסל, מודעת לעבירה שאני עוברת מעצם נוכחותי במקום, וציפיתי בחוסר סבלנות לתחילת התפילה. בית הכנסת התמלא חיש מהר, וכשסובבתי את ראשי ראיתי הרבה מתלמידי האקדמיה.

סוף-סוף החלה התפילה. שליח הציבור אמר תפילות אחדות והציבור חזר אחריו במלמול. לאחר מכן נשמעו צלילי ההקדמה של האורגן, ומגרונו של דודי פרצו "צלילי פנינה", אשר השתלבו בנגינת האורגן. דודי עמד גבוה, על דוכן נגן האורגן, ומשם ריחפה הנגינה הנשגבת מעל ראשי המאזינים המוקסמים והמרותקים וכיסתה אותם במעין מעטה קסמים. עבורי זו לא הייתה תפילה, וגם לא קונצרט. זו הייתה חוויה מוזיקלית שאי אפשר היה להשוותה לשום דבר אחר, ובוודאי שלא לתפילתו של שליח הציבור בשטיבל הפולני. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שבה שמעתי את דודי, כי בגלל האיסור לא העזתי עוד להיכנס לבית הכנסת הזה. כשהנאצים כבשו את זגרב, הפכו את בית הכנסת הזה לבית בושת.

(את דויד הלפרין פגשתי פעם אחת בשנות ה-70 בטבריה. הוא היה נשוי לגויה ולימד נגינה באקורדיון באקדמיה למוזיקה בחיפה.)

ברחוב שלנו, הרטקייב פרולז, עבר בכל בוקר מוכר עיתונים אחד בריצה בעודו קורא בקולי קולות: "אוקו, אוקו, אוקיצה!"

שמענו אותו עוד לפני שפנה לרחוב שלנו. רצנו אל החלון ובכל יום שישי קנינו ממנו את השבועון "אוקו". "אוקו" היה שבועון קומי מצויר ובו אימרות יפות בתוך עיגולים, וסיפורים שהסתיימו תמיד במקום שבו היו ההתרחשויות המעניינות ביותר. כך נאלצנו לקנות את העיתון הקומי הזה מדי שבוע בשבוע ולעקוב אחרי הרפתקאותיו של גיבור הקומיקס דאז, פלאש גורדון. גם דמותו של פרופסור בולטק, שרק שערה אחת קישטה את פדחתו, הייתה אחת מהדמויות החשובות בעיתון זה. הסיפור היה סיפור מתח על בוקר שהסתובב בערבה עם סוס אחד ועם זאב אחד. הכותרת של סיפור זה, שהובא בהמשכים, הייתה "טרוייצה או מרקו", ופירושה "השלישייה בחשכה". כשהסיפור הזה הסתיים, היה לו המשך בסיפור אחר, שבחלקו השתתפו אותם גיבורים, ושמו היה "סדמה ז׳רטבה", שפירושו "הקורבן השביעי".

מוכר העיתונים, בחור צעיר ונחמד, הופיע בשעה שבע וחצי בבוקר, סמוך לזמן יציאתנו לבית הספר. לפעמים איחר. במקרים אלה עמדנו עצבניים ליד החלון, מוכנים לבית הספר, הילקוטים על גבינו, בציפייה דרוכה להופעת מוכר העיתונים וצעקותיו "אוקו, אוקו, אוקיצה". כשהופיע בסופו של הדבר, חטפנו את העיתון מידו, כדי שנוכל עוד להעיף בו מבט מהיר, שכן בלי לדעת את קורותיו של גיבורנו במדבר גובי, לא היינו שקטים בזמן הלימודים. כמה טוב היה לנו אז! אך לא היינו מודעים לכך.