הזיקה בין הפסיכואנליזה לתורת הספרות נמשכת יותר ממאה שנה, מאז הולדתן של שתי התורות המדעיות הללו בתחילת המאה העשרים. המהלכים המתרחשים בכל אחד מן התחומים לחוד, ואף בדיאלוג ביניהם, מובילים לכך שרק באמצע המאה העשרים מגיע 'מחקר הקורא' למרכז הבמה.[27] מאותה עת הקדישו חוקרים מתחומי ביקורת הספרות מכאן והפסיכואנליזה מכאן תשומת לב רבה לחוויה של קורא הספרות.

בפרק זה אתאר כיצד התפתח 'מחקר הקורא' מתחילת דרכו ועד היום. בסוף הפרק אסביר מה עמד בדרכם של הניסיונות לפענח את התהליכים הלא־מודעים בחוויית הקריאה עד כה, וכיצד ספר זה נותן תשובה חדשה ושונה לשאלה מה קורה לקורא מבחינה נפשית כשהוא לוקח ספר לידו, ומתחיל לקרוא.

 

לקראת סוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים, בשל שגשוג תעשיית הדפוס ובתוכה תעשיית הספרים, ובשל התחלת החינוך החילוני, חלה האצה בעידוד הציבור לקריאת ספרות. עידוד זה התבטא בהקמה נרחבת של ספריות ציבוריות, התרבות ספריות פרטיות וזירוז הוראת הקריאה. כך הפכה הקריאה לפעילות נפוצה בציבור הרחב.[28]

ככל שנתערערו הישגי עידן הנאורות, כך עלתה חשיבותה של הספרות.[29] זו נתפסה בתור תחום אשר יכול לחשוף את ה'משמעות' או 'האמת' בה"א הידיעה. הספרות נתפסה אז בתור תחום שחובק את 'האפוקליפסה של הטבע', את 'הסוד הגלוי'.[30]

השגשוג בתחום הספרות הכללית לווה בטלטלה בענפי הידע השונים אשר הסיטה את המבט המדעי והתרבותי מן 'העובדות המדעיות' אל הסובייקט. ההתמקדות בסובייקט נובעת ממספר גורמים: פרסום שיטת הפסיכואנליזה של פרויד בספרו "פירוש החלום";[31] חידוד הזיקה בין הסובייקט לאובייקט בפילוסופיה הפנומנולוגית של אדמונד הוסרל;[32] וגילוי מבנה השפה כמערכת סימנים בתאוריה הבלשנית של פרדיננד דה־סוסיר.[33] סופרים קנוניים התבטאו והתייחסו לתפניות אלו שהופיעו ממש עם תחילת המאה העשרים והדגישו את הקורא. כך למשל, במכתבו המפורסם של קפקא לידידו אוסקר פולאק בשנת 1904 הוא כותב על קריאת ספרות: "אני חושב שאנחנו צריכים לקרוא רק ספרים הנושכים ועוקצים אותנו. אם הספר שאנחנו קוראים אינו מקפיץ אותנו משנתנו כמכה הניחתת על גולגולתנו, מדוע נטרח לקוראו? [...] ספר צריך להיות גרזן העולה מתוך הים הקפוא שבתוכנו. כך אני מאמין".[34] שנה לאחר מכן מרסל פרוסט מייחד חיבור עיוני־ספרותי לנושא הקריאה בהקדמה לספרו של ראסקין "שומשום ושושנים" בתרגומו. חיבור זה, שהתפרסם בשמו "על הקריאה", מקדים את ייסודה של תורת הספרות המודרנית כדיסציפלינה נפרדת, ופרוסט שוטח בו מעין תורת־יחסות ספרותית העוסקת ביחסים בין שלושה: הסופר, הספר והקורא. כמו בפגישה ראשונה בטיפול פסיכואנליטי, המכילה רמזים להמשך הטיפול, כך ניתן למצוא בחיבורו של פרוסט רמזים מטרימים לרעיונות מרכזיים שילוו בהמשך את המחקר העוסק בקורא. למשל, פרוסט כותב על החוויה הגופנית והנפשית העזה המלווה את הקריאה; על כוחה של קריאת ספרות לנתק אותנו מהמציאות המוחשית; על זמן הקריאה לעומת הזמן הממשי; ועל ההזדהות והרגשות העזים שהדמויות מעוררות בקורא.[35] בתוך יחסים אלה, פרוסט מצביע על יחסים רוויי ציפיות מהמחבר המדומיין (יחסים שחקר הספרות הפסיכואנליטי מכנה 'יחסי העברה'): "אנו חשים היטב שראשיתה של תבונתנו במקום שם מסתיימת תבונתו של המחבר, והיינו רוצים לקבל ממנו תשובות, בעוד שכל שביכולתו לעשות הוא לעורר בנו מאוויים [...] 'הובילו אותנו', היינו רוצים לומר".[36] פרוסט אף מצביע על משאלת הקורא להשתמש בקריאת ספרות לפיתוח חייו האישיים, או במילותיו: "ללמוד עתה אי מה על חייהן [של הדמויות בסיפור – מ. ר.] ולנצל את חיינו אנו".[37] והוא מסכם: "כל זמן שהקריאה משמשת לנו מורה־דרך וכל עוד מפתחות הקסמים שבידיה פותחים לנו, בתוכנו פנימה, את הדלת לחדרי מגורים שלא היה עולה בידינו לחדור אליהם בכוחות עצמנו, תפקידה בחיינו מבורך".[38] כעשור וחצי לאחר שפרוסט כותב את חיבורו, נוסדת דיסציפלינה חדשה: תורת הספרות.

באופן מסורתי, נתפסה הספרות כמחקה את המציאות (מימזיס) ומשקפת אותה,[39] רעיון קלאסי שהופיע בחיבור הראשון שעסק בספרות באופן מדעי, דהיינו, ב"פואטיקה" מאת אריסטו.[40] כבר אצל אריסטו מלווים תיאורי היצירה בהתייחסויות להיפעלויות ולהנעת הנפש שהיא מעוררת בצופה (או בקורא): חמלה, פחד, מירוק וקתרזיס.[41] אף על פי כן, חולפת יותר ממחצית מאה בין ייסוד תורת הספרות (בשנות העשרים של המאה העשרים) לבין מיקום הקורא במרכז מחקר הספרות.[42] טרם ההתמקדות בקורא כְּלב המחקר, התמקדו הזרמים הגדולים של מדע הספרות דאז – 'הפורמליזם הרוסי', 'הביקורת החדשה' ו'הסטרוקטורליזם' – בפענוח הספרות דרך שתי פריזמות מרכזיות: פענוח הטקסט הספרותי בתוך הקשריו ופענוח הטקסט כיחידה סגורה. ישנן גישות שונות לקבוע את ההקשר של הטקסט הספרותי על פי פרשנויות שונות של טקסטים וביניהן גישות המתמקדות בהתחקות אחר כוונת המחבר כנגד גישות המתמקדות במשמעות התקופתית, הפסיכולוגית, החברתית, או ההיסטורית של הטקסט.[43] לעומתן, הפריזמה השנייה לפענוח הספרות, הרואה בטקסט יחידה הסגורה בפני עצמה, מתמקדת בפענוח יחסי הגומלין בין יסודות טקסט; הטקסט כיחידה מכיל הן את המשמעות הן את מכלול ה'הוראות' לקורא.[44] זרם 'הביקורת החדשה' והתפיסה הסטרוקטורליסטית התייחסו למושג 'הקורא' על אף שחקרו את הטקסט 'כשלעצמו' ואת היחסים בין רכיביו. אלא שגישות אלה ראו בקורא רק את 'צדו האחר', המובן מאליו, של מושא עניינם המרכזי: הטקסט. משמעות נוספת הנוגעת לקורא מובלעת כאן, והיא ששני הזרמים הללו עוסקים בַּמּשותף שבפעולת הספרות – בחוקים הפואטיים, הלינגוויסטיים והמבניים ובאופן האוניברסאלי שהם מפעילים את 'הקורא באשר הוא'[45] – עוד לפני שניגשו לבחון את חוויית הקורא כאירוע ייחודי ואישי.

 

תאוריות 'מחקר הקורא' יוצאות לדרך בשנות הששים והשבעים של המאה העשרים. בתקופה זו, זרם 'התקבלות הקריאה' בגרמניה וזרם 'תגובת הקורא' בצפון־אמריקה מתחילים לתהות לגבי פעולתו של הקורא. פעולת הקריאה נתפסת עדיין בתור פונקציה של תחבולות הטקסט, אך בנוסף לכך מקבלת מעמד של שותפה קריטית בכינון משמעותו.[46] מרכז העניין עובר מיחסי הגומלין בין רכיביו של הטקסט עצמו אל יחסי הגומלין בין הטקסט לקורא; המגמה בחקר הספרות מעבירה את הדגש מן המסר והמשמעות של הטקסט אל השפעתו והתקבלותו אצל הקורא כשותף המעניק לטקסט את משמעותו.[47]

להרמנויטיקן גדמר הייתה השפעה כבדת משקל על הפניית תשומת הלב של חוקרים אל הקורא.[48] הוא הדגיש את חשיבות המודעות ההיסטורית של הקורא, והיכרותו עם דעותיו הקדומות. יש לציין שגדמר אינו רואה בדעות הקדומות גורם שלילי, אלא היבט בלתי נמנע שיש להכיר בו ושיש גם להכיר אותו. גדמר הדגיש כי חשוב שקורא יכיר את 'המתודה הביקורתית' שהוא מביא עמו כשהוא ניגש לקרוא טקסט שנכתב בעבר, באופק אחר של תקופה ומסורת.[49] בכך תרם גדמר תרומה משמעותית לכיוון הזרקור אל תודעת הקורא והשפעתה על המשמעות שהקורא יזַכה בה את הטקסט בהתאם לאופק הסתכלותו.

שתי השפעות מרכזיות על תאוריות 'מחקר הקורא' הן 'המפנה הלשוני' על פי רורטי[50] ו'המפנה הפוסט־סטרוקטורליסטי'[51] שבישר רולאן בארת במאמרו "מות המחבר".[52] מאמרו של בארת והחשיבה בעקבותיו מצביעים על כך שגבולות הטקסט פרומים וממשיכים להתהוות בקריאותיו עד לאינסוף. בנוסף לכך, משמעותו של הטקסט אינה תלויה במחבר או בגוף הטקסט, כי אם נבנית בכל פעם מחדש אצל הקורא. הסטרוקטורליסטים התייחסו לכל טקסט כאל מבנה סגור, ואילו עתה הטקסט נתפס כהתרחשות בתנועה. גם היחס לקורא השתנה: בעבר היה הקורא הצד המשלים, המובן מאליו, של המחבר והטקסט, ואילו עתה הוא עובר למרכז הבמה.[53] רולאן בארת כותב במאמרו "מות המחבר", שנחשב גם למבשר 'הוּלדת הקורא': "הנה כך נחשפת ההוויה הכוללת של הכתיבה [...] יש מקום אחד שבו ריבוי זה נאסף, והמקום הזה איננו המחבר, כפי שטענו עד כה, אלא הקורא: הקורא הוא אותו מרחב שבו נרשמים כל הציטוטים שמהם עשויה הכתיבה, מבלי שאף אחד מהם ילך לאיבוד".[54] עוד מסביר בארת שהטקסט שעד כה ייחסו לו משמעות אינהרנטית שניתן לחלץ דרך ניתוח התחבולות הלשוניות שלו,[55] נתפס מעתה כמצב רדום שהקורא צריך להעירו, להקימו לתחייה,[56] ליצור אותו מחדש ולכונן את משמעותו. אם כן, הקורא נתפס מעתה כשותף לתהליך היצירה. באותן שנים ז'אן־־פול סארטר מתאר את הקריאה בתור "הסינתזה של התחושה ושל היצירה [...] הקורא מודע לכך שהוא חושף ויוצר בבת אחת – חושף אגב יצירה, יוצר על ידי חשיפה".[57] המפגש בין הקורא והטקסט מתואר כמפגש של כינון משמעות הדדי. תהליך הענקת המשמעות לטקסט בידי הקורא הוא אינסופי, ממש כמו משמעות הקיום האנושי המתקיים מן הלידה עד המוות.[58]

 

כאשר מגדירים 'טקסט' בתור אירוע תקשורתי, נוצר בסיס לחקור כיצד הקוראים יוצרים משמעות. מכיוון שהמשמעות כבר אינה רכושו של הטקסט אלא תוצר של פעולת הקורא, השאלות שיישאלו עתה אינן עוד שאלות כגון 'מה משמעות הטקסט?' או אפילו 'מה הטקסט עושה?', אלא 'איך הקוראים יוצרים משמעות?'. במילים אחרות, המחקר בוחן את היחסים בין הקורא והטקסט כיחסים אינטר־סובייקטיביים.[59] האופי הפוטנציאלי של הטקסט נבחן ביחס לתקשורת שהוא מייצר עם קוראו. כך למשל נבדק היחס בין אספקטים סגורים ופתוחים בטקסט וכיצד הם מפעילים את הקורא; נבדקה גם השאלה כיצד האפקט האסתטי מוביל לשחזור חוויות אישיות מצד הקורא; ניתן אף לגלות היכן בטקסט מסתתרות ההוראות ליצירת משמעות על פי האופן שהוראות אלו מועברות לקורא.

הטקסט גם נבחן ברבדים שונים שלו וביחסים ביניהם לבין הקורא. דוגמה אחת לכך היא המתח בין המשמעות המיוצגת בטקסט (מהו הטקסט, על מה הוא) לבין האפקטים הפוטנציאליים של הטקסט (מה הטקסט 'עושה ומייצר'). מגמה נוספת היא המתח בין הטקסט כמכוּון למטרה ובעל איכות אסתטית לבין הטקסט כמעורר תגובה רגשית ובניית משמעויות חדשות בקורא. הטקסט מייצר מעתה משמעות בקורא – לא כאובייקט שיש להשיגו – אלא כהשפעה שיש לחוותה.[60] דרך פעולת הקריאה הקורא מכונן את משמעותו של הטקסט.[61] במובן זה, הקורא אינו נתפס עוד כמוּבָל בין סבך הוראות הטקסט, והופך לשותף אקטיבי באירוע הקריאה. אמנם הטקסט הספרותי מכיל 'הוראות ליצירת משמעות' אך המשמעות עשויה להוביל למגוון חוויות ולשיפוטים סובייקטיביים התלויים בקורא. הטקסט הספרותי מעורר תהליך של יצירת משמעות, אשר תלוי בקורא; ולכן, כדברי חוקר הספרות איזר, "טקסטים ספרותיים [...] מייצרים משהו שאינו הם עצמם".[62] וירג'יניה וולף אף מרחיקה לכת ומנחה את הקורא לקרוא את הטקסט הספרותי "כאילו היית כותב אותו".[63]

הגישה החדשה מכירה בכך שההבדלים במידת האקטיביות של הקורא הפוטנציאלי[64] אינם תלויים רק בו. שלושה קריטריונים הקשורים במאפייני הטקסט משפיעים על הקורא. הקריטריון הראשון הוא היחס בין מוגדרות לעמימות ובין ידע לפערים.[65] ככל שגדלות המורכבות, העמימות והפערים, כך יש יותר מקום לאקטיביות של הקורא.[66] יחס זה תואר בכתביו של הבלשן יאקובסון: ככל שמאפייני הפונקציה הפואטית של הטקסט חזקים יותר, משמע שהשדר, ולצדו אף המוען והנמען, עמומים ורב־משמעיים יותר.[67] הטקסט מעודד את הקורא לראות בו אופק של ייצוג שהוא מעבר לשדר חד פעמי,[68] והקורא הופך לשותף שמוזמן לפענח שדרים, להכריע ביניהם ולהשלים את הפערים שמתגלעים בהם.[69] הקריטריון השני הוא התֶמּות שהטקסטים נוגעים בהן. הקורא מוזמן "לחוות באינטנסיביות רבה חיים הדומים לעולמו הפנימי ולמציאות החיצונית כאחת, אך בה בשעה הם אינם זהים להם".[70] הוא חווה חוויה בו־זמנית של מפגש עם הטקסט ועמידה מול מראת הטקסט.[71] ככל שהתֶמּות בטקסט הספרותי נוגעות בסוגיות מורכבות ומאתגרות בקיומו ובנפשו של הקורא ומיוצגות באופן חי ומעורר הזדהות רבה יותר, כך יהפוך הקורא לאקטיבי יותר – בגישתו ובמעורבותו. הקריטריון השלישי הוא השפעת רמת הפרטנות של הטקסטים על הקורא. 'הטקסט הקריא' של בארת,[72] הנקרא גם "הטקסט הקדמי" בספרו של אוארבך[73]מוליך את הקורא בדרך שהכתוב מכתיב לו. הקורא מנותב באמצעות ריבוי של פרטים שאינו מתיר מקום רב לדמיון, ומניפולציות טקסטואליות מכוונות את מהלכיו של הקורא במשעול צר. לעומתו, הטקסטים 'הכתיבים' או 'האחוריים' "תובעים מהקוראים לכתוב אותם כביכול מחדש".[74] אלה דורשים מידה מוגברת של אקטיביות מצד הקורא, המאופיינת בחירותו ויכולתו לדמיין, לשחק וליצור.[75] בפעילות קריאה מעין זו, הקורא מקבל הזדמנות להתמודד עם שאלות קיומיות בזירה שהיא בו־זמנית פנימית וחיצונית, מעורבת וניטרלית, סביבה שבה הקורא יכול, בניסוחו של פרויד, "למות עם הגיבור ולהמשיך לחיות".[76]

ככל שהטקסט חי ופתוח יותר לפרשנות ולמשחק, הוא צפוי לייצר משמעות שונה עבור כל קורא, כך שלאותו "המלט" יהיו פרשנויות שונות, בהתאם למאפייני העצמי של הקוראים השונים המושלכים על אותה יצירה.[77]

 

קריאת ספרות נתפסת מעתה כמפגש בין שניים.

הרקע לתפיסה זו הוא תיאורו של ההרמנויטיקן גדמר, שעל פיו התנסות הרמנויטית (פרשנית) של קורא, בהינתן שאינו דוגמטי, עשויה לאפשר דיאלוג פתוח וחי בין טקסט לקורא, למרות שהטקסט נכתב אי שם בעבר, והקורא פוגש בו ברגע ההווה של הקריאה. שיאה של ההתנסות ההרמנויטית יהיה בחשיפת הקורא לשאלה שהטקסט מפנה אליו; כך הקורא מאפשר לטקסט 'לומר לו' דבר של אמת. כאמור, הקורא יוכל להיפתח לשאלות שהטקסט מפנה אליו ולהרחיב באמצעותו את אופק התבוננותו אם יכיר באחרוּתו וישהה את דעותיו הקדומות.[78] הפילוסוף פול ריקר תיאר את האחרוּת האינהרנטית לכל עבודת הבנה הנדרשת בין שני סובייקטים ככלל ובין כל קורא לטקסט בפרט. על פי ריקר הקריאה מכילה את האחרוּת הזו ואת פעולת התרגום המגשרת עליה בזכות המעבר המיוחד שלה מן הטקסט אל הקורא.[79] ההרמנויטיקן דילתיי הרחיק לכת וטען שהקורא מסוגל להכיר את היוצר טוב יותר מכפי שזה הכיר את עצמו דרך השלכת חוויות חייו לתוך היצירה הכתובה.[80]

גם בתורת הספרות מופיעה כחוט השני התפיסה המדמה את חוויית הקריאה למפגש עם הזולת. חוקר הספרות פּוֹלֶה כותב כך: "היצירה הספרותית הופכת (על חשבון הקורא שחייו שלו נדחו זמנית) למעין יצור אנושי, שהיא תודעה המודעת לעצמה והמכוננת את עצמה בי כסובייקט של האובייקטים שלו".[81] סארטר מתייחס אל הטקסט הספרותי בתור 'קול קורא' המבקש מן הקורא שיפגין נדיבות ויבחר לממשו. ברגע המפגש ביניהם, נתקל הטקסט גם בתביעותיו של הקורא ממנו.[82] כל מפגש כזה, תלוי באופיים של שני השותפים. מערך הפנטזיות, החרדות, מנגנוני ההגנה וכל מה שמרכיב את זהות הקורא ישפיע על האופן שבו הוא יפגוש את הטקסט.[83] החוקרת רחל צורן טוענת שהעובדה שהטקסט הספרותי הוא עולם לא מוגדר הנתון בתוך תבנית מוגדרת פותחת את האפשרות להתייחס אליו כאל "זולת ממשי" שהוא מקיים עמו "יחסים אנושיים".[84] הקורא עשוי להתמקד בדובר של הטקסט דרך מפגשו הפנימי עם הגיבור,[85] עם דמויות המשנה,[86] או עם המחבר שבדמיונו. אפילו בארת, מבשר 'מות המחבר', מעיד ש"כמוסד, המחבר מת [...] אבל איכשהו, כשאני קורא בטקסט, אני חושק במחבר..."[87]

בין הקורא לטקסט מתקיים דיאלוג, והקורא בוחר להשתתף בדיאלוג הזה מתוך עמדה של חירות.[88] הקורא משליך לתוך הטקסט את שאלות חייו, כגון: חיפוש משמעות, התמודדות עם חרדות הקיום ובשיאן אימת המוות, ועם שאלת מקומו של הזולת בחייו. בה־בעת הטקסט מקבל לעתים קרובות תפקיד של מורה דרך, שהקורא מצפה ממנו להיות, בלשונו של פרוסט, "החכם המחזיק באמת לבדו",[89] בהיותו בעל "תודעה מקורית משלנו".[90] תיאור זה של הדיאלוג דומה לתפיסת המטופל את האנליטיקאי, שעל פי לאקאן, המטופל רואה אותו בתור "סובייקט שאמור לדעת".[91]

חוויית הקריאה אינה מתחילה ומסתיימת בעת קריאת הספר, אלא היא אירוע מתמשך שראשיתו בעת הקריאה עצמה, והמשכו בהשפעתה, הממשיכה להתרחש בקורא גם לאחר סיום הקריאה גופהּ. המפגש עם הטקסט נחלק, אם כן, לשני שלבים מרכזיים: בשלב הראשון של המפגש, בזמן הקריאה הממשי, מעורבות הקורא בטקסט היא מידית, עכשווית, בתנועה ובהתהוות; מעורבות זו אינה מאפשרת עיבוד מלא של הטקסט או רפלקסיה מלאה עליו. בשלב השני של המפגש, בתום הקריאה, מתרחש המשך עיבוד מופנם של הטקסט; עיבוד זה נעשה בחלקו הגדול באופן פנימי ולא מודע. תהליך זה נשאר סמוי עד אשר גירוי כלשהו מציף אותו למודעות, כבתיאורה הפיוטי של וולף: "לפתע, כשמישהו קוטף חילזון מוֶרֶד, שורך נעל אולי, עושה דבר רחוק ואחר, צף כל הספר בשלמותו למעלה התודעה".[92] גם אם תיאורה של וולף רומנטי, הוא משקף את שני שלבי המפגש, המזמנים שני סוגי תהליכים הכרוכים בקריאה: המעורבות היוצרת של הקורא (הקורא 'הכותב את הטקסט' במהלך קריאתו) והעיבוד המתמשך של הטקסט והמשך הרפלקסיה עליו. שני התהליכים שזורים בשני שלבי המפגש כיוון שקורא הספרות אינו מסיים את תהליך הקריאה בתום הספר, והמסע של כינון המשמעות "פותח באישי והפרטי, חורג ממנו אל הכללי, ושב אל האישי והפרטי",[93] במעגליות שיכולה להימשך כמשך חיי הקורא.

 

באשר לכוחה 'הממשי' של הספרות לסייע לקורא נטוש ויכוח – האם זהו ייעודה של הספרות, והאם היא מצליחה לסייע לקורא לבחון את חייו באופן פרגמטי ולעצב עבורם משמעות. ישנם קולות המציעים לנקוט זהירות בשאיפה 'להשתמש בספרות', כמו אמירתו של פרוסט כי "מועידים תפקיד רם מדי למה שאינו אלא בבחינת מבוא לתורה. הקריאה עומדת על מפתן החיים הרוחניים; היא יכולה להכניסנו בשערם; היא איננה הם עצמם".[94] איזר מזהיר: "[הרעיון – מ.ר.] שטקסטים ספרותיים יכולים לשנות את נפש הקוראים [...] על ידי חשיפת משמעותם האמיתית, נראה מוגזם למדי, אם לנקוט לשון המעטה",[95] ווולף מגדילה לעשות בכותבה, ש"אמת היא שאיננו משיגים כל דבר שהוא מן הקריאה למעט עונג".[96]

עם זאת, התפיסה הרווחת יותר הפוכה ורואה בקריאה מעשה מכונן, מעצב זהות ומחולל שינוי.[97] הפילוסוף קירקגור הצביע על כך ש"פנימיות אינה יכולה להימסר באופן ישיר, שכן, הביטוי הישיר שלה הוא בדיוק חיצוניות, כיווּנה הוא החוצה ולא פנימה".[98] לפי דבריו, ייחודה של הספרות מאפשר תנועה דיאלקטית בין הפנימי־פרטי־ייחודי לבין החיצוני־כללי־אוניברסלי. תנועה זו מאפשרת לפרט לחרוג מן הסובייקטיביות שלו ולבצע אובייקטיפיקציה (הפיכה לאובייקט) של העצמיות וגם רפלקסיה על העצמיות – שתיהן בעלות ערך התפתחותי.[99] קירקגור התייחס בעיקר לערכה של היצירה הספרותית עבורו כיוצרהּ, ועבודת הכתיבה הייתה מבחינתו סוג של דאגה לקיומו, לאקזיסטנציה שלו – אמצעי לעיצוב עצמי או חינוך עצמי. אך מתוך דבריו ניתן להסיק כי גם הקריאה מעניקה הזדמנות לאותה תנועה דיאלקטית "פתוחה ומתוחה, שאיננה מתמצית אף פעם, בין הייחודיות של הניסיון האישי הקונקרטי ובין הרפלקסיביות הנעשית בכלים אוניברסאליים".[100] במילותיו של קונדרה: "[הרומן – מ.ר.] בוחן את הקיום". קונדרה רואה דוגמה לכך בספריו של קפקא אשר "מעלים אפשרות של קיום (אפשרות של האדם ושל עולמו) ובדרך זו גורמים לנו להתבונן בעצמנו, לראות למה אנו מסוגלים".[101] החוקרת אורלי לובין מסבירה כיצד הקריאה משנה את הקורא: "מעשה הקריאה הוא גם מעשה של כינון עצמי (זמני, רגעי – אך מצטבר). כל טקסט גורם לקוראת אותו לשאול על עצמה; וכל תשובה היא בגדר כינון סובייקט. למעשה, עסוקה הקוראת בפעולה של כתיבה עצמית [...] לכן התהליך הזה מכיל גם את האופציה להשתנות".[102]

דוגמה לפרקטיקה טיפולית שמשתמשת בכוחה של הספרות לסייע לקורא היא ביבליותרפיה. זוהי אסכולה בחקר הספרות אשר הפכה לפרקטיקה ועושה שימוש של ממש ב"איכויותיה המרפאות של הספרות".[103] תחום זה של ריפוי נפשי מבוסס על התהליך האינטר־־סובייקטיבי של תהליכי הקריאה והכתיבה, כמו גם על שילוב הכוחות בין המטופל, הטקסט הספרותי והמטפל (ביבליותרפיסט) המתווך בין הטקסט לקורא־מטופל".[104]

 

אסכולות בביקורת הספרות בימינו עוסקות במחקרים פוליטיים ותרבותיים, והשיבו על כנה את התפיסה שאמנות נובעת מתוך תנועה היסטורית ומתוך עמדות חברתיות ופוליטיות בדומה לתפיסת האמנות בתקופה הקלאסית. הוגים בהשראת הדה־קונסטרוקציה והפוסט־סטרוקטורליזם טוענים שהמעשה הספרותי מורכב מטקסטים הבאים לשמר עמדות כלפי גזע, מגדר,[105] קולוניאליזם, דת, הטרוסקסואליות ועוד.[106] אסכולות פוסט־מודרניות העוסקות ביחסי מגדר־אתניות־לאומיות־מעמד מצביעות על הזליגה שנוצרה בין התחומים וטשטוש הגבולות ביניהם. הן מערערות את יציבותם של יחסי הכוח ואת מעמדו של הסובייקט כיחידה קוהרנטית וחותרות תחת כל סוג של הגמוניה רעיונית או טקסטואלית. להתפתחות רעיונית זו השפעה משמעותית על מעמד הקורא בביקורת הספרות. כשם שנפרמים הגבולות בין הטקסט לסובייקט בהתפתחות הרעיונות, כך גם בחקר הספרות: בין המחבר, הטקסט והקורא הגבולות נפתחו והדיכוטומיות טושטשו. אם לומר זאת באופן רדיקלי: המחבר אף הוא 'קורא' את הטקסט שהוא כותב, והקורא 'כותב' את שהוא קורא. על פי תפיסה זו, הטקסט מכיל טקסטים נוספים שהוא נובע מהם, גם אם המחבר לא היה מודע לכך. הקורא טובל את הטקסט בשאר הטקסטים שהוא שמע וקרא עד כה, והוא מביא אותם עמו אל הקריאה, וכך הוא משנה את טבעו של הטקסט, מעשיר אותו ומאיר מחדש את מובנו. יחד עם זאת, הקוראים והכותבים אינם ערים לעובדה שהטקסט משרת כוחות הגמוניים חברתיים שמשפיעים על כתיבתם ועל קריאתם. התפתחות הרעיונות הפוסט־מודרניים הופכת את ניתוח חוויית הקורא למורכב ביותר, שכן לאורם קריאת הספרות עצמה היא 'בחזקת חשודה' ומושפעת שלא מדעת מהשפעות זרות.

 

הפסיכואנליזה והספרות הן 'אסכולות אחיות' במובנים רבים, ולחוויית הקריאה מאפיינים משותפים לחוויה הטיפולית. למשל, שתי החוויות עוסקות בסיפורי חיים, ומרכיבי היסוד של שתיהן הם: טקסט, מספר, נמען, חוויה ומשמעות. חוקרי הספרות מן הזווית הפסיכואנליטית מתלבטים בבחירת המרכיבים ומשקלם, בוחנים את סיטואציית הקריאה בכלים פסיכואנליטיים ועומדים על הדמיון בין שתי הסיטואציות.[107] בדומה להם, חוקרים של טקסטים פסיכואנליטיים בודקים כיצד ה'קריאה' וה'כתיבה' של הטקסט בשעה הטיפולית מצטרפות ליצירת טקסט כמו־ספרותי,[108] בדומה לטקסט שנכתב ביצירתו מחדש על ידי הקורא. כמו כן, בשתי הסיטואציות התקשורת נעשית דרך סיפורים[109] ומטפורות.[110] במובן זה, שני הטקסטים, הספרותי והטיפולי, הם בעלי תכונות אמנותיות משותפות.[111]

גם בספרות וגם בפסיכואנליזה מובן מאליו שהטקסט משפיע על רגשותיו של ה'קורא', ובשתיהן ה'מובן מאליו' הזה הוא גם תעלומה גדולה. כיצד הופך טקסט לרגש? מה פשר התהליך המסתורי שמילים משפיעות דרכו? מדוע סיפורו של האחד נוגע באחר? כיצד כינון משמעות וזהות מביא לתהליכי תמורה והתפתחות? שאלות אלה צפות ועולות מתוך שני השדות הללו, ועליהן מנסה לענות השדה המקשר ביניהן – 'מחקר הקורא' הפסיכואנליטי.

בפתיח לספר "נשים קוראות" גיל הראבן מתארת את הקורא באופן שמזכיר במידה רבה את מצבו של המטופל: "קובע את הקצב, בוחר לאיזו פסקה הוא רוצה לחזור או על איזו לדלג, ובעודו קורא הוא מחבר דבר לדבר, ממלא את הפערים [...] ואנו קוראים גם כדי לתת איזשהו סדר בתוהו: לחפש סיבה ומסובב ולהשקיט את עצמנו בתבנית של סיפור. אנו קוראים כדי להיטרד וגם כדי להיקרא. ועוד אנו קוראים כדי לעדן את אבחנותינו ביחס לעצמנו וביחס לזולת".[112] המטופל באנליזה, כמו קורא הספרות, מוזמן להתפנות מכל עיסוק אחר ולהעלות את כל אשר עולה ב(דפי) תודעתו, ללא צנזורה משום סוג, על מנת להעניק למטפל את ההזדמנות לקרוא בנפשו, דרך הטקסט שהוא מספר, ודרך מה שמוצפן בין המילים. בשני המקרים, ההנחה היא שסיטואציה זו תיצור תנאים אופטימאליים לרגרסיה וכן לפיתוח יחסי "העברה" כלפי המטפל בטיפול וכלפי הדמויות בקריאה, שינערו מתרדמתם את הזיכרונות המופנמים שמעצבים את האישיות והיחסים עם העולם. המטופל, כמו קורא הספרות, מוזמן פרדוכסלית גם להתמסר באופן מלא לסיטואציה, אך גם לזכור את המסגרת שהיא מתקיימת בתוכה. הוא 'כותב' טקסט, שהאנליטיקאי מוזמן לקרוא, אך הוא גם 'קורא' את סיפורו הנכתב, כמו־גם את 'סיפוריו' (פירושיו) של המטפל אודותיו, וביחד רוקמים השניים את "הדו־שיח הפסיכואנליטי כטקסט נכתב ונקרא".[113]

היתרונות של היות הקורא "לבד בנוכחות ספרו", חופפים את יתרונות הדיבור "לבד בנוכחות האחר"[114] באנליזה. בשני המצבים דרוש שקט יחסי ואווירה מאפשרת, ובשתי ההתרחשויות צולל הפרט למעמקים נפשיים אשר לא בהכרח היו פעילים רגע לפני השעה (שעת הקריאה או שעת האנליזה) וגם ייפרמו (במובנים הגלויים) עם סיומה, עד למפגש המחודש. הדמעות ינוגבו ומלאכת היומיום תחזור לדרוש את עיקרון המציאות לצידה. אך טבעי הוא שמימי פרויד ואילך נעשו ניסיונות שונים לפענח את המתרחש בשדה הספרות בכלל, ובתחום הקורא בפרט, בכלים פסיכואנליטיים. להלן תיאורם.

 

קריאת ספרות מערבת מנגנונים נפשיים מורכבים ובחלקם הגדול בלתי מודעים ובלתי נגישים ל'אני' בחיי היומיום.[115] לא מקרי הוא שחוקרים בתחום הפסיכואנליזה ניסו וממשיכים לנסות לבאר את תפקידו של הקורא במימוש הספרות ואת תפקידה של הספרות עבור הקורא. תחומי המחקר בספרות ובפסיכואנליזה מתייחסים זה לזה מאז היווסדם, וחקירת אופי היחסים ביניהם עברה שינויים משמעותיים מאז תחילת המאה העשרים ועד היום. חוקרת הספרות והפסיכואנליזה שושנה פלמן הגדירה זאת כמעבר מיחסים המושתתים על הדיאלקטיקה ההגליאנית של אדון ועבד ליחסים שווי כוחות ומעמד.[116]

פרויד ראה בעבודת האמנות יכולת גבוהה של האדם לסובלימציה, כלומר לעידון דחפיו המיניים לכדי יצירה.[117] הקורא העסיק את פרויד אך לעתים רחוקות. פרויד התייחס, בין השאר, לזיקה בין התנסויות בחיי הקורא לחוויית הקריאה שלו, לנְהִיָּה שלו אחר הסיפור עד כדי אובדן שיפוט, לתהליך האמפתי הכרוך בקריאה ולכך שהקורא מהדהד את הרגש מתוכו נבעה הכתיבה.[118] במאמרו על סיפור גרדיווה מאת ינסן, פרויד כותב את הדברים הבאים: "עם קריאת הסיפור מתעוררות בלב קוראו חוויות שונות, אם קרובות לחייו שלו גופו ואם תואמות חוויות שלו"[119] ומתפעל: "הבושה והכלימה לנו, הקוראים! כך חמד לו המשורר לצון, ואנו נמשכנו אחריו כתועים באור השרב החוזר של שמש פומפאיי לתוך שיגיון־זוטא [...] אלא שעכשיו נתאוששנו ממבוכתנו החולפת".[120] לדבריו "מבקש המשורר לקרב את הגיבור לשכלנו, בשביל להקל עלינו חדירה אמפטית לנפשו".[121] ניכר בכתיבתו שפרויד נרעש יותר מכל מן הדייקנות שבה לוכדת הספרות את המהלכים המורכבים והנפתלים של הנפש, ולכן הוא שש להדגים את רשמיו הפסיכואנליטיים דרכה. כך הוא ממשיך ואומר בצניעות באותו מאמר: "תיאורו של המשורר או מוצא השיגיון, האם עומד הוא במבחן המדע? על כך חייבים אנו להשיב את התשובה שאולי אינה צפויה, כי לאמיתו של דבר ולמרבה הצער, המצב הפוך הוא: המדע הוא שאינו עומד במבחנו של המשורר. לגבי המדע פעור עוד חלל ריק [...] המשורר מילא את הפער הזה. עדיין אין המדע תופס את משמעות ההדחקה".[122] ובאותה רוח הוא שואל: "הייתכן שהמשורר ידועים לו אותם הדברים שמכיר הרופא, ואפילו אינו אלא נוהג כיודעם?"[123] פרויד מזהה גם יתרון בקריאת ספרות כיוון שהיא מספקת לקורא הזדמנות להתמודד, דרך תהליך של הזדהות עם גיבורי הסיפור, עם חוויות אשר בחיים הממשיים היו מעוררות חרדה בלתי נסבלת, ובמסגרת הבדיה הספרותית הן זוכות לעיבוד בתנאים בטוחים.[124]

הספרות גם הייתה נר לרגליו של פרויד בחיפוש אחר קודים תרבותיים לתופעות נפשיות; כך למשל, הופכים המיתוסים על נרקיס ואדיפוס לשמותיהן של תופעות נפשיות מרכזיות. הוא אף נעזר בטקסטים ספרותיים כדי להדגים דרכם את התאוריה שלו.[125] אולם לצד השימוש המכבד שעשה פרויד בתרבות ובספרות כחלק מן ההגות הפסיכואנליטית, כשפנה לנתח טקסטים ספרותיים, הוא עבר לעמדת הפרשן הפסיכואנליטי בעל הסמכות, משל השכיב על ספת האנליזה פעם את המחבר ופעם את הדמויות בסיפור. עמדה זו מחלחלת גם לכתיבה הפסיכואנליטית הרווחת אצל שותפיו של פרויד וממשיכיו עד המחצית השנייה של המאה העשרים.[126]

שתי תופעות מקבילות תורמות לעמדה זו: האחת היא שבאותן שנים תורת הספרות עצמה, על שלושת זרמיה המרכזיים, מרוכזת בטקסט עצמו – בין אם בהקשרים בהם הוא נכתב, הכוללים את המחבר, ההיסטוריה והשפה, ובין אם בראיית הטקסט כמערכת העומדת לחקירה בפני עצמה וכשלעצמה. שנית ובהתאמה, הפסיכואנליזה, תחת השפעתו המכריעה של פרויד, מתייחסת באותה תקופה אל הטקסט של המטופל – רצף האסוציאציות החופשיות – גם כן כאל 'טקסט כשלעצמו', שבדומה לחלום, מכיל את דרך המלך אל הלא מודע, כלומר את כל הרמזים הנדרשים כדי לפענח את המשמעות הכמוסה הנחבאת בו. פענוחו כרוך בפענוח ההקשרים הביוגראפיים־היסטוריים אשר ניתן לשחזר ביחס ההעברה אל האנליטיקאי, וכל זה מתבטא ב'טקסט' של השעה. החוקרת שושנה פלמן אומרת על ניתוח הספרות הפסיכואנליטי שהושפע מאווירה פרשנית זו שפרשן הספרות מזווית פסיכואנליטית באותם ימים כמו בא למצוא את אשר חיפש, והסיפור ש'שוב' פורַש כגילום של התסביך האדיפלי ונגזרותיו נשמע כמו תשובה בתחפושת שהייתה מקופלת כבר בשאלה.[127]

במבט מאוחר יותר ניכר כי סוג ניתוח זה אכן הוליד, לעתים קרובות, פרשנויות שהחמיצו חלק חשוב מן הטמון במרחב הן הספרותי הן האנליטי, אותו חלק שאינו ניתן לרדוקציות מעין אלו.

    

  בהדרגה התחולל שינוי. במחצית השנייה של המאה העשרים נעו שני השדות – תורת הספרות ותורת הפסיכואנליזה – בהתאמה, ואף מתוך השפעה הדדית, לעבר תפיסת המשמעות כהתרחשות מתמדת, אשר נרקמת מתוך מפגש, ואינה חבויה מתחת לפני הטקסט, כמו בדימוי הפרוידיאני אודות אוצר ארכיאולוגי שהפרשן צריך לחשוף אל האור. פרויד עצמו משנה במהלך התפתחות חשיבתו את מיקומה של המשמעות מן הפיתוי המיני שהמטופל חווה מן החוץ אל גילום הפנטזיה הלא־מודעת שהתעוררה בתוכו. כפי שבתחילה פרויד מבין את הפיתוי כהתרחשות שקרתה במציאות, כך במחקר הקורא, הקורא מובן כנובע מ'גוף הטקסט'. ההבנה המאוחרת של דברי המטופלות בתור גילום פנטזיה, מקביל למחקר הקורא המתמקד ב'חוויית הקריאה' עצמה. בנוסף, פרויד מכיר בתופעת ה'העברה' מצד המטופל למטפל המשחזר ביחסו למטפל את יחסיו המוקדמים, למשל, לאביו או לאמו. מושג ה'העברה' הופך במהרה רלבנטי להבנת יחס הקורא לדמויות ולמחבר.

פרויד מכיר גם בתופעת 'ההעברה הנגדית'. תופעה זו מתייחסת ל"מכלול התגובות הלא־מודעות של האנליטיקאי לאנליזנט, ובמיוחד להעברה שלו".[128] היבטים אלה ביחסו של המטפל למטופל נובעים מעולמו הפנימי הלא־מודע של המטפל. בעיקרו של דבר, פרויד התייחס לתופעה זו בתור סכנה של פלישת תגובות נפשיות של המטפל שאינה רלבנטית להבנת המטופל, ומפריעה לו לשמר 'עמדה אנליטית' נטולת פניות.[129] אולם בהמשך התפתחות החשיבה הפסיכואנליטית, כבר משנות החמישים של המאה העשרים ואילך,[130] החוקרים החלו להבין שתופעה זו היא חלק חיוני ומשמעותי מן המפגש האנליטי ומהווה מפתח חשוב להבנת המטופל. התפתחות מכרעת לגילוי ה'העברה הנגדית', שהשפיעה רבות על מחקר הקורא, הייתה ההבנה כי המטופל משפיע באופן אקטיבי וממשי על עולמו הפנימי של המטפל. בבסיס הבנה זו נמצא המושג 'הזדהות השלכתית' שטבעה הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין,[131] ואשר פותח בידי הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון.[132] 'הזדהות השלכתית' פירושה שהמטופל משליך לתוך המְכָל הנפשי של המטפל כל מה שאינו יכול לשאת ולעכל בתוכו. המטפל חווה את חומרי הנפש הגולמיים של המטופל, ודרך הכלתם ועיבודם הוא מעניק להם פשר. המטפל מפרש, והמטופל מפנים הן את פירושיו הן את דרך העיכול הנפשית של המטפל. בעקבות תהליך מתמשך מעין זה יכול המטופל לעכל ולהכיל בהדרגה בעצמו את החומרים הרגשיים שקודם לכן היו ממאירים עבורו מבחינה נפשית. לאור תפיסה זו, הודגשה ההתבוננות בתהליכי העיבוד הנפשי של האנליטיקאי כמפתח להבנת המטופל. מושגים פסיכואנליטיים נוספים הוגדרו לניסוח ההתרחשות בתוך נפשו של המטפל: 'תגובתיות תפקיד',[133] 'נוירוזת העברה נגדית'[134] ו'טרנס־הזדהות השלכתית'.[135] כל המושגים הללו הם חלק מן ההתפתחות הרעיונית הרואה במפגש האנליטי התרחשות משותפת, שבה המטפל שותף בכתיבת הסיטואציה הטיפולית ובקריאתה.

בהמשך לדגשים אלה ביחסי ה'העברה' ו'ההעברה הנגדית' ובהשפעת המטופל על המטפל הועבר בהתאמה הדגש של מחקר הספרות הפסיכואנליטי מן הטקסט אל הקורא. כעת המחקר מתמקד ביחסי ההעברה של הקורא כלפי הדמויות בסיפור ואף כלפי מחברו, וההנחה היא שהקורא משליך על הטקסט את עולמו הפנימי וצובע את משמעות הטקסט בהתאם ליחסי האובייקט המופנמים שלו ולדינאמיקה הנפשית – מודעת ולא מודעת – שעמה הוא ניגש לקריאה.[136]

בין החוקרים הבולטים שבחנו את יחסי ההעברה של הקורא באותן שנים ניתן לציין את הפסיכואנליטיקאים הולנד ולֶסֶר, שכל אחד מהם עשה אנליזה עצמית לחוויית הקריאה שלו. הולנד ראה את הספרות בראש ובראשונה כחוויה, עוד לפני היותה יצירת אמנות, אמצעי תקשורת או צורת ביטוי.[137] באנליזה העצמית של חוויית הקריאה שלו הוא בחן כיצד הספרות השפיעה עליו. הולנד זיהה כי לספרות השפעה משחררת והסיק כי היא קשורה לצורה המארגנת של הטקסט שמאפשרת לקורא להשתחרר מן השליטה על הדחפים ובכך מעניקה לו תחושת שחרור. הולנד טען כי לאחר שהקורא יוצק לתוך הטקסט מעולמו הפנימי ומתֵמות הזהות שלו, הוא חווה חרדה ואשמה אך גם זוכה בהזדמנות להתפתח, במסגרת מה שהולנד מכנה "עסקת חליפין עם הטקסט".[138] החוקר הפסיכואנליטי לֶסֶר ראה בקריאה תהליך המערב פנטזיות לא־מודעות, ומוביל לסיפוק בו־זמני של תביעות מרכיבי הנפש השונים – האיד, האני והאני העליון – ולאיזון טוב יותר ב'אני'. לֶסֶר טען שהקורא פוגש את חרדותיו ומשאלותיו האסורות דרך הזדהות עם הלא־מודע המוצפן ביצירה, מה שמעניק לו הזדמנות לתנועה והתפתחות.[139] בעבודתם של שני חוקרים אלה יש אישוש לאמירתו של פרויד "כי ההנאה האמיתית מיצירת פיוט מקורה בשחרורן של מתיחויות בנפשנו [...] שהמשורר יוצר בשבילנו את האפשרות ליהנות, מכאן ואילך, מהזיותינו שלנו בעצמנו בלא מוסר כליות ובלא בושה".[140]

הפסיכואנליטיקאית רבקה אייפרמן הצטרפה לסוג התבוננות זה ובחנה את קריאתה באגדה "כיפה אדומה" דרך אנליזה עצמית מעמיקה. אייפרמן שבה ובחנה אותה אגדה באנליזה עצמית לאחר תקופת זמן, ובכך סיפקה מידע עשיר ומרתק על גילויים חדשים שנבעו מחזרה על תהליך האנליזה העצמית של חוויית הקוראת שלה על פני שתי תקופות. בכך הראתה באופן מובהק כי כל קריאה עומדת בפני עצמה ומייצרת התרחשות חדשה.[141]

 

אלה הם, אם כן, ניסיונות בודדים של אנליזה עצמית שחתרו להבנה עמוקה של אופן השפעת הטקסט על הקורא. עם זאת, רוב 'מחקר הקורא' הפסיכואנליטי נעשה מתוך תאורטיזציה של הספרות בכלים תיאוריים־פסיכואנליטיים, וכך הוא ממשיך להיעשות גם כיום. אציג להלן את הכלים התיאוריים המרכזיים ל'מחקר הקורא' הפסיכואנליטי.

הפסיכואנליטיקאי ויניקוט ניסח את המושג 'מרחב מעבר' (או 'המרחב הפוטנציאלי').[142] מושג זה הפך במהרה לכלי מרכזי בהתבוננות בחוויית הקורא כהתרחשות בעלת פוטנציאל טרנספורמטיבי.[143] מושג זה של ויניקוט מתאר מרחב נפשי שיש בו איכות של חלימה ומשחק, כמו רגעים שבהם ילד שקוע במשחק, והוא מקיים חוויה בו־זמנית פרדוכסלית של פנים וחוץ, אני ולא־אני, אשליה וּמציאות. זהו מרחב טרנספורמטיבי בטבעו. לטענתו של ממשיכו, הפסיכואנליטיקאי בּוֹלס, האדם מעביר את הכמיהה לטרנספורמציה שהייתה שייכת לקשר עם האם בינקות אל עבר הממד האסתטי באמנות.[144] בהמשך לרוח הדברים הזו מתארים גלדמן[145] וצורן[146] את חוויית הקריאה כמפגש עם הפוטנציאל המתמיר שבטקסט הספרותי.

מושג נוסף של ויניקוט – 'השימוש באובייקט' – תרם אף הוא להבנת חוויית הקריאה.[147] מושג זה מתייחס לאופן שבו 'משתמש' הפעוט באמו כמו גם המטופל במטפל שלו. ויניקוט טען כי האפשרות 'להשתמש' באובייקט אחר ביחסים היא הישג התפתחותי שכרוך בניסיון להרוס את האובייקט ובהיווכחות המכאיבה ובה בעת מרגיעה בכך שהאובייקט שורד את המתקפות. חוויה זו מולידה אצל הפעוט את ההבנה העמוקה והחשובה בדבר היות האובייקט נפרד ומצוי מחוץ לשליטתו האומניפוטנטית. בהשראת מושג זה, נתפס הקורא כ'משתמש' בטקסט הספרותי; משמע שהטקסט וכל אשר בו נתון להשלכותיו שלוחות הרסן של הקורא. הטקסט נשאר שלם בעת הקריאה ולאחריה עם כל ההשלכות של הקורא המעורבות בה, וממלא את תפקיד האובייקט השורד את ההשלכות. תהליך זה מסייע לקורא בפיתוח יכולתו לראות באחר 'אובייקט אובייקטיבי' שמכירים בנפרדותו ואחרוּתו ולא 'אובייקט סובייקטיבי' שנתון ליחס מחפיץ ואומניפוטנטי. אילוסטרציה ספרותית להתנסות מוקדמת ב'שימוש באובייקט הספרותי' מצאתי בספר "המילים" מאת סארטר, בתיאור ניסיונו הראשון כפעוט להשתמש בספר, עוד בטרם ידע לקרוא:

לקחתי את שני הכרכים הקטנים, הרחתי אותם, מיששתי אותם ופתחתי אותם כלאחר יד, 'בעמוד הנכון', תוך השמעת חריקה. לשווא: לא הרגשתי כך בעלות עליהם. ניסיתי, ללא הצלחה יתרה, לטפל בהם כאילו היו בובות, לנענעם, לנשקם ולהכותם. על סף דמעות, הנחתי אותם לבסוף על ברכי אמי.[148]

בעיני החוקרים, מכלול התהליכים לעיל – יחס ההעברה של הקורא כלפי הטקסט, התמקמות הקורא במרחב הפוטנציאלי של הטקסט וההזדהות ההשלכתית של הקורא כלפי מְכָל הטקסט והשימוש בו – הופכים את הקריאה לאירוע מחולל שינוי.

השפעת המפנה הפוסט־מודרני על מחקר הספרות הפסיכואנליטי

זווית מחקר נוספת של תורת הספרות הפסיכואנליטית מושפעת מן התמורה שחולל עולם המושגים הפוסט־מודרני העוסק במרכזיות השפה בתהליכים אינטר־טקסטואליים ובהשתקפויות הדדיות בין עצמי וזולת לבין טקסטים. תפיסה זו מחלחלת לתורת הספרות הפסיכואנליטית אשר מגבשת בהדרגה את התפיסה של יחסי מטפל־מטופל ושל יחסי קורא־טקסט כיחסים אינטר־סובייקטיביים שהם בעלי השפעה הדדית ומעצבים זה את הטקסט של זה. במסגרת שינויים אלה, הפסיכואנליזה יכולה לקרוא את הטקסט הספרותי דרך הכלי הפרשני שלה, אך גם הספרות יכולה לקרוא ולנתח את הפסיכואנליזה כספרות. יתרה מכך, כל קריאה מקבלת מעתה מעמד של קריאה סובייקטיבית, פרטיקולארית, שמשמעותה אינה קבועה וידועה כי אם מתהווה ומשתנה בהתאם למפגש הייחודי בין הקורא לטקסט ברגע נתון. הפסיכואנליטיקאי דונלד ספנס הרחיק לכת וטען כי אין הפסיכואנליטיקאים יכולים לעסוק באמת ההיסטורית, כי אם באמת הנרטיבית בלבד, כיון שאנו מעצבים את ההיסטוריה כל העת דרך השימוש בשפה.[149] לפיכך הפסיכואנליזה נתפסת בעיניו כפרקטיקה מַבְנָה ומעצבת זהות אשר הטרנספורמציה שלה אינה נובעת מחשיפת הלא־מודע אלא משיח אינטר־טקסטואלי בין שני לא־מודעים או בין שתי קריאות. בדומה לו, ביקש הפסיכואנליטיקאי רוי שייפר לכונן שפה פסיכואנליטית חדשה, 'שפת פעולה', מתוך ערעור מעמדה ההגמוני של השפה בכלל ושל הפרשנות הפסיכואנליטית בפרט כמבטאת 'אמת' פנימית.[150] תפיסת האחר כמעוצב על ידי רצף נרטיבים, ותפיסתו כ'טקסט המכוּנן דרך פעולות' חודרת אף היא למבט על הספרות.

בעקבות התפתחויות אלה מחקר הספרות הפסיכואנליטי הפוסט־מודרני נחלק לשתי קבוצות מרכזיות:

קבוצה אחת חוקרת את ההקשרים האינטר־טקסטואליים והשפעות הקריאה במסגרת תהליכים חברתיים כוללים. החוקרים בקבוצה זו מתמקדים בקורא ורואים בו סובייקט המשתתף בשימור, כינון ועיצוב יחסי מגדר־אתניות־לאומיות־מעמד. מוקד מחקר נוסף של קבוצה זו הוא כיצד זהותו של הקורא ואישיותו מעוצבות באמצעות הטקסטים שהוא קורא.[151]

קבוצה אחרת מתמקדת בהיבטים אחרים בקריאת ספרות, הקשורים לערעור התפיסה בדבר מרכזיותו של ידע וסמכותו של רעיון. בקבוצה זו בולטות השפעותיהם של ההוגים הצרפתים לאקאן ודרידה, המובילות לחקירת היבטים חדשים בחוויית הקורא כגון מפגשו של הקורא עם היעדר,[152] עם שיגעון, עם הכאוטי ועם החומק שבלא־מודע, בקיום ובמשמעות.[153] הפסיכואנליטיקאי אנדרה גרין מציע שכפי שהמטופל 'ממציא' את האנליטיקאי בהתאם ליחס ההעברה אליו, כך גם הקורא יכול 'להמציא' את הטקסט הספרותי בהתאם להטענתו המושלכת מעולמו הפנימי. זוהי עמדה רדיקלית של יחס ההשלכה וההעברה של הקורא כלפי הטקסט. על פי תפיסה זו מהווים האנליטיקאי והכתיבה הספרותית הַנכָחָה שמאופיינת בו־זמנית בהיעדר. המטופל והקורא ממלאים היעדר זה ב'המצאותיהם'.[154]

הפסיכואנליזה ההתייחסותית האמריקאית מקיימת שיח פורה עם החשיבה הפוסט־מודרנית ומתארת את המפגש הפסיכואנליטי כמפגש בין שני סובייקטים היוצרים ביחד יצירה שלישית – ייחודית וחד־פעמית.[155] זרם זה בפסיכואנליזה מתחשב בקריאה הסובייקטיבית של האנליטיקאי את הסיטואציה הטיפולית, ואף בקריאתו של המטופל את מטפלו, כחלק מהותי מן התהליך, אשר משפיע, מעצב ומהווה חלק מכינון המשמעות.[156] בהתאמה, מחקר הספרות הפסיכואנליטי האינטר־סובייקטיבי מבקש לתאר את הסובייקטיבי והמתחדש שבכל קריאה ובגין זה את הסובייקטיבי והמתחדש גם במשמעות הטקסט הנוצקת בעקבותיה.[157] במחקר זה ממוקם הקורא בשני התפקידים: מחד גיסא, הוא ניצב באותה עמדה בה ניצב האנליטיקאי נוכח הטקסט של המטופל; קורא בו, מפענח, ואף מעשיר אותו דרך הסובייקטיביות שלו. מאידך גיסא, הוא בתפקיד המטופל, אשר מתייחס אל הטקסט ואל המחבר שמאחוריו כאל אנליטיקאי, שבכוחו להעניק לו את התשובות על חידות קיומו.[158] כיווּן חשיבה זה הוביל לראיית המפגש בין הקורא לטקסט כמפגש אינטר־סובייקטיבי, בו כינון המשמעות מתרחש ואף מפורש על בסיס הדדי ולא על בסיס חד צדדי.[159]

 

למרות ההבנה החשובה כי בקורא טמון המפתח, קיים קושי בולט ומתמשך במחקר הקורא הפסיכואנליטי לחלץ ולהכליל את המאפיינים הלא־מודעים המעורבים בקריאת ספרות.[160] מתודולוגיה אחת מתמקדת בטקסט עצמו ומנסה להסיק ממנו על הקורא מבלי לערב בתהליך קוראים של ממש – אלא שכך מורחק ממנו קולו של הלא־מודע של הקורא. מתודולוגיה שנייה דווקא מערבת קוראים ממשיים אשר מדווחים על חוויית הקריאה שלהם – אלא שאז, כיוון שזהו דיווח, אנו נמצאים בשדה המודע, ושוב מוחמץ המבט על התהליכים הלא־מודעים העשירים המעורבים בקריאת ספרות. מתודולוגיה שלישית מנסה להגיע להיבטים הלא־מודעים דרך אנליזה עצמית של קורא פרטיקולארי אחד (כמו הולנד, לסר או אייפרמן שהוזכרו קודם), אך משום כך אינה מתאפשרת הכללה של הממצאים. לדברי הולנד עצמו, "כמו לעתים קרובות כל כך בפסיכולוגיה ניסויית, אתה מקריב הכללה ל[ידי – מ.ר.] נוקשות המתודה. מסקנות חוקרים אלו נוטות להיות קטנות ופרטיקולאריות (לעומת גדולות וגלובליות כמו בתיאוריות ספרות). זה קשה, אם כן, לסכמן או לגזור מהן כל מודל כללי של תגובה".[161]

בנקודה זו ממש, נולד ספר זה במטרה להבקיע דרך אל הלא־מודע של קוראי הספרות.

 

איננו יכולים לדווח באופן ישיר לגבי הלא־מודע שלנו, שהרי הוא, על פי הגדרה, אינו מודע לנו. בחפשי אחר מוצא מן המגבלות שתיארתי, היה עלי, אם כן, לאחוז בפרדוכס ולמצוא דרך לחלץ היבטים לא־מודעים הקשורים בחווית הקריאה מתוך דיווחיהם המודעים של הקוראים. בפסיכואנליזה אנחנו נעזרים באסוציאציות החופשיות של המטופל ובחלומותיו כדרך המלך אל הלא־מודע. מתוך כך עלה בדעתי רעיון שיהיה בכוחו לעקוף את המגבלה וללכוד את נפתוליה הלא־מודעים של קריאת ספרות: להתעמק בתיאורים של חוויות קריאה של דמויות ביצירות ספרותיות. טקסטים אלה לא נכתבו כתשובות לחקירה שבה המחבר נשאל במודע על חוויית הקריאה של הדמות. חוויות קריאה אלה שזורות בסיפורים, בדרך כלל, בתור סיפורי משנה, ובמובן זה נכתבו ללא כוונת מכוון. כתיבתן היא יותר בבחינת אסוציאציות ואינטואיציות יצירתיות של המחבר באשר לחוויית הקריאה. תיאורים ספרותיים אלה היו עבורי דרך המלך אל הלא־מודע של הקורא. ליקטתי חוויות קריאה רבות של גיבורי ספרות, והניתוח הפסיכואנליטי שלהן חשף מניפה עשירה של תהליכים ודרכים שבהן הלא־מודע האנושי מגיב כשאדונו (משרתו) לוקח ספר ליד.

בחירה זו להשתמש בטקסטים הספרותיים עצמם מצטרפת לגישה מקובלת במחקר ובספרות עיון המשתמשת בכתבים ספרותיים כעדות ומכירה בכוחה של הספרות "ללכוד את ה'הרף־עין' שבו ניתן לתפוס את החיים [...] להציע פנומנולוגיה מורכבת של החיים, על הקונטינגנטיות ועל האפשרויות הגלומות בהם".[162] ברוח זו מצאתי גם אני בטקסטים "סוג של עדות עומק על מציאות המגיחה אל שפת הספרות ומתגלמת בה".[163] זהו "הנתון הפנומנולוגי"[164] שחוויית הקריאה נבחנת לאורו. חוקר הספרות וולפגנג איזר הגדיר את הרלבנטיות של הכלי הפנומנולוגי לניתוח חוויית הקריאה כך: "התאוריה הפנומנולוגית של אמנות שמה דגש מלא ברעיון שכאשר לוקחים בחשבון יצירת ספרות, יש לקחת בחשבון לא רק את הטקסט הממשי, אלא גם, ובמידה שווה, את הפעולות המעורבות בתגובה לטקסט זה [...] השאלה היא עד כמה ניתן לתאר תהליך זה באופן הולם. הניתוח הפנומנולוגי רותם את עצמו למטרה זו ".[165] ז'אן־לוק מריון דן ביתרונו של הכלי הפנומנולוגי ובהיותו מתודה שלא מנבאת את התופעות ומקדימה אותן, אלא רק מפנה את המכשולים מדרכן, מחכה להן ומציגה אותן – מתודה המפנה להן דרך להאיר את עצמן.[166]

התאוריה הפסיכואנליטית הקלייניאנית: פריזמה להתבוננות בחוויית הקריאה

מתוך הקורפוס הפסיכואנליטי הרחב ספר זה משתמש במידה המרובה ביותר בהתבוננות הפסיכואנליטית המושפעת מן האסכולה של מלאני קליין וממשיכיה (אף שישתמש גם בהוגים נוספים כויניקוט, בולס, קוהוט ואחרים). אתאר ארבעה מאפיינים של תפיסת קליין את נפש האדם, אשר הופכים את זווית הראיה שלה לרלבנטית עבור התבוננות בספרות בכלל ובחוויית הקריאה בפרט.

1. המבנה הנרטיבי של העולם הפנימי

פרויד השתמש במונח ה'לא־מודע' לתיאור השכבות העמוקות של הנפש, ולעומתו קליין טבעה את המונחים 'עולם פנימי' ו'אובייקטים פנימיים' למטרה דומה.[167] צביונו של ה'עולם הפנימי' דומה במובנים רבים לעולם הטקסט הספרותי. צורתו של העולם הפנימי היא כצורתה של המציאות, המכילה עולם שדמויות רבות בו, וכזו היא גם צורתו של מרחב הטקסט. גם בדינאמיקה של העולם הפנימי, כמו במרחב הטקסט, האדם מקיים יחסים עם אותן דמויות, והדמויות אף מקיימות יחסים בינן לבין עצמן. יחסים פנימיים לא־מודעים אלה מתקיימים כל העת. דמיון זה בין העולם הפנימי למרחב הטקסט הספרותי עומד ביסוד העובדה שקריאת ספרות מספקת הזדמנות לעיבוד נפשי ולהתפתחות.

בנוסף, קליין רואה את האדם כיצור נרטיבי־פנטסמטי. (קליין מסמנת את הפנטסיה הלא־מודעת בכתיב ייחודי, וכך גם כאן 'פנטסיה' תסמן את התרחיש הלא מודע, ואילו 'פנטזיה' את החלום בהקיץ או את המשאלה המודעת).[168] "דרך המושג 'פנטסיה לא מודעת' קליין מתארת את האדם כמי שמספר לעצמו ללא הרף את חוויותיו וכך בונה את חוויית הנפש שלו [...] לפי קליין אין האדם יכול לחשוב־לחוות את עצמו ואת האחר ללא תסריט פנימי המורכב מדחף, אובייקט, יחסים, רגשות וחרדה".[169] המבנה הנרטיבי של הפנטסיה הלא מודעת, מבוסס "על מודל של משפט הכולל נושא, נשוא ומושא".[170] כל פנטסיה מצטרפת לשרשרת אינסופית של פנטסיות היוצרות את רצף הסיפור האנושי, שצורתו דומה למבנה הנרטיב הספרותי, אשר אף הוא מורכב מדחפים, אובייקטים (כלומר דמויות),[171] יחסים, רגשות וחרדה. על כן נקל לבחון את חוויית הקריאה דרך הפריזמה של המפגש בין הפנטסיות הלא מודעות של הקורא, שמהוות את הנרטיב הפנימי, לבין הנרטיב הסיפורי.

2. מרכזיותו של יחס ההעברה

תיאוריות 'מחקר הקורא' הפסיכואנליטיות זיהו את מרכזיות 'יחסי ההעברה' של הקורא אל הדמויות בטקסט הספרותי ואת תפקידם כמנוף חשוב בקריאת ספרות. הגישה הקלייניאנית רואה ביחסי ההעברה את הכלי הפרשני המרכזי להבנת המהלכים הנפשיים. על פי התאוריה הקלייניאנית כל ההתרחשויות הנפשיות הטעונות מתנקזות בטיפול ליחסי ההעברה. הדבר נכון בתנאי האנליזה, אך רלבנטי גם לכל סיטואציה שמאפשרת רגרסיה ואת הופעתו של "העבר בהווה",[172] ובכלל זה לסיטואציית הקריאה. מלאני קליין,[173] ובעקבותיה בטי ג'וזף,[174] תיארו 'סיטואציית העברה כוללת' שבמסגרתה כל דבר שהמטופל מביא לשעה הטיפולית טומן בחובו סיטואציה נפשית כוללת של דחפים, רגשות, חרדות ומנגנוני הגנה השייכים ליחסי האובייקט הפנימיים שלו. התבוננות זו בהעברה כסיטואציה כוללת רלבנטית לבחינת סיטואציית הקריאה. גם בסיטואציית הקריאה מתרחשת 'סיטואציית העברה כוללת' שהקורא מפעיל באופן לא־מודע מתוך תקווה לעבור טרנספורמציה נפשית.

3. הבנת הקשר בין תהליכי הסמלה להתפתחות הנפשית

התאוריה הקלייניאנית מדגישה ומפרטת את התפתחות תהליכי ההסמלה, כלומר את היכולת להשתמש בשפה בתור חלק מתהליכי ההתפתחות הנפשית של הפרט.[175] לפיכך הפרשנות הקלייניאנית מעניקה כלי ייחודי להתבוננות בתיאורים הספרותיים לא רק ברמת התוכן, אלא גם בצורות וברמות ההסמלה השונות הכרוכות בקריאת ספרות. כפי שנראה בהמשך, הכלי שמציעים קליין וממשיכיה לבחינת אופן השימוש בשפה וביכולת ההסמלה שופך אור ייחודי על תהליכים לא־מודעים המעורבים בקריאת ספרות ועל שינויים המתאפשרים באמצעות הקריאה.

4. ההיבט האקזיסטנציאליסטי בתאוריה של מלאני קליין

ספר זה מבקש לבחון כיצד משמשת קריאת ספרות את הקורא בהתמודדותו הנפשית והקיומית ולא רק לתאר את המנגנונים הנפשיים המעורבים בקריאה. התאוריה הקלייניאנית שמה במרכז עיונה התיאורטי והקליני את החרדה הקיומית על שלל מופעיה ותוצריה הנפשיים. על פי תאוריה זו, "עם לידת התינוק, נולדת עמו החרדה. הקיום האנושי מציב בפניו מפגש בלתי נמנע עם מספר אקסיומות: כל סיפוק הוא זמני וחלקי; לכל דבר יש סוף (כולל לַ'עצמי' ולאהוביו); אין אפשרות להתקיים ללא תלות באחר; האֵם קיימת כנפרדת מחוץ לשליטתו הכול־יכולה של התינוק; ולבסוף, עולמו הרגשי של האדם הוא שלו ובאחריותו [...] התינוק הקלייניאני 'נולד לעולם חסר' בשלושת המובנים האפשריים: הוא נולד לעולם כאדם חסר, הוא נולד לעולם שהינו חסר, והוא נולד, ולעולם נותר, חסר".[176] כנגד עובדות קיומיות אלה והחרדה שהן מעוררות משרטטת קליין את תנועת האדם בין שתי עמדות יסוד: האחת, עמדה שהיא מכנה 'פרנואידית־סכיזואידית', והשנייה, עמדה שקליין מכנה 'דפרסיבית'.[177] כאמור, העמדה ה'פרנואידית־סכיזואידית' מאופיינת בחרדת כיליון וברודנותם של מנגנוני הגנה פרימיטיביים, כגון כל־יכולוּת, הכחשה והשלכה – המנסים לשלוט באופן כוזב בקיום תוך כדי התכחשות לגורמי החרדה. לעומתה, העמדה ה'דפרסיבית' מאופיינת בחרדה לשלומו ולשלמותו של האובייקט[178] (האחר) ומפני אובדן אהבתו. עמדה זו קשורה ליכולת הדרגתית להכיר במאפייני ה'עצמי', ה'אחר' וה'קיום' – על מורכבותם. בעמדה זו הפרט עובר תהליך של התאבלות על עצם אופי קיומו, תהליך הכולל מגבלות שבשיאן עובדת המוות, ולכן עמדה זו מכונה 'דפרסיבית'. דרך תהליכי אינטגרציה והבשלה הקשורים בעמדה הדפרסיבית האדם יכול לנוע לעבר בגרות נפשית: לראות את הקיום, את עצמו ואת האחר על מורכבותם, לחוש חמלה, הכרת תודה, אשמה בוגרת ואחריות. בנוסף לכך העמדה הדפרסיבית מאופיינת בחיפוש דרכים ליצירה, איחוי ותיקון הן בעולם הפנימי הן בעולם הממשי.[179] התנועה בין שתי העמדות נמשכת לאורך כל החיים. קליין כתבה על ייצוגם של מאפיינים אלה בתחומי אמנות שונים: אופרה, ציור וספרות.[180] כפי שניסחה זאת ממשיכתה, חנה סגל, "עבודתה על שורשי העידון והיצירתיות העניקה דחיפה משמעותית לעבודות בשטחי ביקורת האמנות והאסתטיקה".[181]

בתהליך החיפוש אחר האתגרים הנפשיים והקיומיים שקורא הספרות מתמודד עמם המשקפיים הקלייניאניות משמשות לתיאור התנועה הנפשית של הקורא בין שתי העמדות שתוארו לעיל: בין ניסיונותיו להתכחש לחרדות, למכאובים ולמגבלות קיומו לבין היכולת להשתמש בקריאה לשם התפתחות נפשית שתשחרר אותו מכבלי החרדה לעבר אפשרויות חדשות של השלמה, מציאת משמעות, יצירה ותיקון.

עתה, לא נותר לנו אלא לפנות אל ארון הספרים, להתחיל לעלעל בדפיו, לעיין בחוויות הקריאה המתוארות בהם, ולחשוב עליהן מזווית פסיכואנליטית.