רכבת שלג
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רכבת שלג
מכר
מאות
עותקים
רכבת שלג
מכר
מאות
עותקים

רכבת שלג

4 כוכבים (17 דירוגים)

עוד על הספר

  • הוצאה: עורבים
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2019
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 148 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 28 דק'

טל יעקב

טל יעקב, שמו הבדוי של סופר עברי, נולד בי״ג באייר תשל״ד, 5 במאי 1974.

מקור: לקסיקון הספרות העברית החדשה
https://tinyurl.com/nmc7n2t5

תקציר

שני גברים, האחד זונה והשני רוצח, נקלעים למסע הישרדות בערבות השלג של מדינה מזרח אירופאית. זהו ציר העלילה המרכזי של הנובלה "רכבת שלג" הנפתחת בסצינה עוכרת שלווה שכמוה טרם נכתבה בעברית.
 
בשפה רזה ומדויקת חוקר הסופר המכנה את עצמו טל יעקב, את אפשרות העברית להיות שפת האלימות כמו גם שפת האהבה, ואנחנו נעים בין שני הקצוות במהירות שיא, לפעמים ללא הפוגה כלל.
 
מעל הטקסט מרחפת כל הזמן סוגיית הקיום האנושי בתוך מבנה אלים הפועל בדרכים ישירות ונסתרות על מנת להרוס את הגוף הפיזי ואת הנפש, ועל יכולתה של האהבה להיות גאולה מקיום זה.
 
טל יעקב הוא טל יעקב וזהו ספרו הראשון.

פרק ראשון

1.1
 
"הוא טוב," היא אמרה בהתרגשות, "אבל יקר. וקצת אכזרי."
"כמה יקר?" אמרתי.
"מעכשיו לעכשיו זה יעלה ששת אלפים דולר."
השענתי את הראש אחורה לרגע וסקרתי עם עצמי את האפשרויות, כשאני תקוע פה עוד שבע שעות מיותרות. ברגע האיטי הזה משהו בגוף שלי דיבר. צריך גבר, הוא אמר, מישהו חזק. זה לא בסמכות שלה לפנק אותי בסכום כזה על חשבון הארגון, אבל היא בטח ידעה שאני יכול להרשות את זה לעצמי. הרמתי אליה את העיניים. שיער חום חלק, מניקור מתוקתק, איפור עיניים מלא. ברגע שיצאתי מהתחנה זיהיתי אותה לפי שפת הגוף והמבט בעיניים כמו שאנשים מזהים מיד אנשים מארץ המוצא שלהם. הארגון המסריח הזה תופס את כולם. היא חיכתה לי שם עם מעטפה ובתוכה כרטיסי הטיסה שלי, והסתכלה בי כשפתחתי אותה בקוצר רוח וגיליתי שהטיסה שלי רק בעוד שבע שעות. היא ידעה שזה לא ימצא חן בעיני. הייתי עייף וחסר חוש הומור. חסר סבלנות, כי מתּי כבר לחזור הביתה. התכחשתי ליופיים של הרחובות ושל המפרץ ואפילו של קישוטי־החג, שדולקים גם ביום. המבט של עצמי בחלון הראווה היה מוכר מאוד ועדיין מפתיע: לרגע נראיתי כמו שאני מרגיש. זה מסביר מדוע כמה אנשים שעברו מולי נעצו בי מבטים תוהים.
היא הסתכלה בי בציפייה. הופתעתי מתגובתה לאפשרות שאזמין אותו. הייתי בטוח שהיא לא יכולה להרשות את זה לעצמה מהכסף שהיא עושה בעבודה הזו. איך נתקלה בו בכלל? התשובה בטח מעניינת, אבל תכלס לא התחשק לי לשאול.
בחנתי שוב את כרטיס הביקור שהראתה לי. לא היה בו שום פיתוי. 6,000 דולר, פי עשרה לפחות מהמחיר הגבוה בשוק, וכרטיס שמנוסח בצורה סתמית, כאילו מי שיודע יודע.
"תתקשרי," אמרתי.
היא צלצלה וקבעה איתו בלובי של המלון שמעבר לכביש. כשחיכינו לו בכורסאות היא ביקשה לראות את הדברים שקניתי לבן שלי: נעליים אפורות ורכבת קטנה. לא מתנות של פיצוי אלא של געגוע. הן לא היו עטופות, ונתתי לה להסתכל. היא היתה מתוחה ודיברה יותר מדי. זה גרם לי לתהות אם הסכום שסגרה איתו כלל גם אותה, אבל האמת שלא אכפת היה לי כך או כך.
"שמעתי שהלך טוב," היא ניסתה להתחיל בשיחה. תקעתי בה מבט והיא הבינה וסתמה את הפה. קמתי והלכתי לשירותים. כששטפתי ידיים העפתי מבט במראה ומצאתי שם את אותו מבט מוכר ואת אותו תסכול: אני לא יכול לעזור לעצמי. רוב הזמן אני מתמודד בעזרת הומור, אבל היום אני נואש הרבה יותר מדי. נתתי אגרוף מהיר למרכז הפרצוף שבמראה ותהיתי לשנייה אם השתקפותי הופתעה מזה. בכל מקרה, המראה החזיקה מעמד.
קצת קשה להאמין — עדיין לא ידעתי שרכבת כבר דוהרת לכיווני.
 
 
1.2
הוא הגיע במעיל עור מתבקש ומבט מזלזל וניגש ישר אלינו, העיף מבט בחליפה שלי ובפרצוף הנרגש שלה ואז שוב בעיניים שלי, וקבע את הכללים. "אתה קודם," הוא אמר.
באתי בשביל לבוא אחריו, אז קמתי מהכורסה והלכתי איתו למעלית. פתחתי את דלת החדר בכרטיס המגנטי וצעדתי פנימה עד מרכזו. הוא נעמד מולי והסתכל בי.
"מה אתה רוצה?" שאל.
"מכות," אמרתי את האמת.
אפשר היה לראות שזה קצת מפתיע אותו. אחרי שבחן אותי בלי תנועה הוא נתן לי פתאום אגרוף. אגרוף חלש, ציינתי לעצמי, ובכל זאת אגרוף. החזרתי אליו את הפנים. עניין נדלק בעיניים שלו.
"את הכסף," פקד. הוצאתי את הכסף ונתתי לו. הוא בדק, קיפל, שם בכיס המעיל ואז הוריד אותו.
"תתפשט," אמר. הורדתי את הז'קט והוא זינק עלי ודחף ידיים מתחת לחולצה שלי ולתוך מכנסי. נרתעתי, והוא צחק. הוא פתח את המכנסיים והוציא את הזין. הוא החזיק אותו כמו אלה. "בוא," אמר.
זה היה קרב, כי למרות ששילמתי לא קבעתי מי יזיין את מי. לא קבעתי, כדי לאפשר את הקרב הזה. מה שרציתי היה הקרב עצמו. בקרב הזה יהיו מכות, אולי גם דם, והוא יקבע למי מאיתנו יש יותר הרס עצמי. השאלה מי יזיין את מי היתה המוטיבציה לקרב, זה הכול. תכננתי להפסיד ממילא.
 
 
1.3
הוא ניסה להבין את גבולות הכאב שלי באמצעות אגרוף מדויק לבטן. הערכתי את המקצועיות של המכה. התקפלתי ללא קול וקרסתי על הרצפה, ונתתי לו לבעוט לי בצלעות. הבטתי בו בעיניים פקוחות כשהוא עשה את זה. הוא הוסיף גם בעיטה בבטן. הגוף שלי התכדר מעצמו כדי להכיל את הכאב. עכשיו כבר מילא הכאב החם את כולי, והניח לי להתרכז רק בחריפות שלו. הוא בעט בי שוב ואז חיכה. זה לא היה מעניין אם הוא היה מנצח מהר כל כך. בדיוק על זה בניתי, על זה שלהיות זונה זה בתכלס משעמם, על זה שבגלל העניין הוא ישתף איתי פעולה, ובגלל זה הייתי צריך לקום ולהחזיר מכות. זה בסדר, גם להכות זה כואב. פרקי הידיים מרגישים במכה שנתנו וגם שומרים על עצמם סימנים. לפעמים זה הכאב היחיד שאני נאלץ להסתפק בו.
התרוממתי בקושי והבטתי בו. עדיין לא כאב לו: הוא הביט בי בסקרנות, לא בשנאה. תהיתי מה יקדם אותי יותר לעבר המטרה שלי, כי גם מתוך סקרנות הוא הכה לא רע. החלטתי נגד ברכייה לאשכים ובעד אגרוף פתוח לסנטר. הראש שלו עף ימינה, וכשהחזיר אותו ירד לו דם מהפה. הוא הניע את הלסת וראיתי את הדם על הלשון שלו. הוא הופתע מהדם והחזיר לי במהירות בעיטה נוספת לבטן, וכשקרסתי על הברכיים, גם ברכייה לסנטר. "טוב!" אמרתי לעצמי בסיפוק כשהכאב המסמא מילא אותי שוב. הידקתי את הלסת ונשמתי לאט כדי להתרכז בתחושה המשכרת הזו.
הוא ציפה ממני לצעקות. אני לא צועק. צעקה משחררת את הכאב ואני רוצה דווקא להחזיק אותו.
"רוצה עוד?" אמר בהתנשמות, בהתגרות. כן—זה גם מעורר עוד מכות. הנהנתי.
"קום," פקד.
התרוממתי במאמץ להישאר זקוף זמן ארוך מספיק עד שיכה שוב. הוא הכה באגרוף חזק בדיוק מתחת לצלעות שלי, ומיד גם בסנטר. עפתי אחורה ונחַתּי בגבי על המיטה. כדי לחסל סופית את האפשרות שיפסיד בקרב הזה הוא בעט בי בברך שלו, שוב. התפתלתי, מתנשם, והוא נתן לי ליהנות מזה רגע בשקט.

טל יעקב

טל יעקב, שמו הבדוי של סופר עברי, נולד בי״ג באייר תשל״ד, 5 במאי 1974.

מקור: לקסיקון הספרות העברית החדשה
https://tinyurl.com/nmc7n2t5

עוד על הספר

  • הוצאה: עורבים
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2019
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 148 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 28 דק'
רכבת שלג טל יעקב
1.1
 
"הוא טוב," היא אמרה בהתרגשות, "אבל יקר. וקצת אכזרי."
"כמה יקר?" אמרתי.
"מעכשיו לעכשיו זה יעלה ששת אלפים דולר."
השענתי את הראש אחורה לרגע וסקרתי עם עצמי את האפשרויות, כשאני תקוע פה עוד שבע שעות מיותרות. ברגע האיטי הזה משהו בגוף שלי דיבר. צריך גבר, הוא אמר, מישהו חזק. זה לא בסמכות שלה לפנק אותי בסכום כזה על חשבון הארגון, אבל היא בטח ידעה שאני יכול להרשות את זה לעצמי. הרמתי אליה את העיניים. שיער חום חלק, מניקור מתוקתק, איפור עיניים מלא. ברגע שיצאתי מהתחנה זיהיתי אותה לפי שפת הגוף והמבט בעיניים כמו שאנשים מזהים מיד אנשים מארץ המוצא שלהם. הארגון המסריח הזה תופס את כולם. היא חיכתה לי שם עם מעטפה ובתוכה כרטיסי הטיסה שלי, והסתכלה בי כשפתחתי אותה בקוצר רוח וגיליתי שהטיסה שלי רק בעוד שבע שעות. היא ידעה שזה לא ימצא חן בעיני. הייתי עייף וחסר חוש הומור. חסר סבלנות, כי מתּי כבר לחזור הביתה. התכחשתי ליופיים של הרחובות ושל המפרץ ואפילו של קישוטי־החג, שדולקים גם ביום. המבט של עצמי בחלון הראווה היה מוכר מאוד ועדיין מפתיע: לרגע נראיתי כמו שאני מרגיש. זה מסביר מדוע כמה אנשים שעברו מולי נעצו בי מבטים תוהים.
היא הסתכלה בי בציפייה. הופתעתי מתגובתה לאפשרות שאזמין אותו. הייתי בטוח שהיא לא יכולה להרשות את זה לעצמה מהכסף שהיא עושה בעבודה הזו. איך נתקלה בו בכלל? התשובה בטח מעניינת, אבל תכלס לא התחשק לי לשאול.
בחנתי שוב את כרטיס הביקור שהראתה לי. לא היה בו שום פיתוי. 6,000 דולר, פי עשרה לפחות מהמחיר הגבוה בשוק, וכרטיס שמנוסח בצורה סתמית, כאילו מי שיודע יודע.
"תתקשרי," אמרתי.
היא צלצלה וקבעה איתו בלובי של המלון שמעבר לכביש. כשחיכינו לו בכורסאות היא ביקשה לראות את הדברים שקניתי לבן שלי: נעליים אפורות ורכבת קטנה. לא מתנות של פיצוי אלא של געגוע. הן לא היו עטופות, ונתתי לה להסתכל. היא היתה מתוחה ודיברה יותר מדי. זה גרם לי לתהות אם הסכום שסגרה איתו כלל גם אותה, אבל האמת שלא אכפת היה לי כך או כך.
"שמעתי שהלך טוב," היא ניסתה להתחיל בשיחה. תקעתי בה מבט והיא הבינה וסתמה את הפה. קמתי והלכתי לשירותים. כששטפתי ידיים העפתי מבט במראה ומצאתי שם את אותו מבט מוכר ואת אותו תסכול: אני לא יכול לעזור לעצמי. רוב הזמן אני מתמודד בעזרת הומור, אבל היום אני נואש הרבה יותר מדי. נתתי אגרוף מהיר למרכז הפרצוף שבמראה ותהיתי לשנייה אם השתקפותי הופתעה מזה. בכל מקרה, המראה החזיקה מעמד.
קצת קשה להאמין — עדיין לא ידעתי שרכבת כבר דוהרת לכיווני.
 
 
1.2
הוא הגיע במעיל עור מתבקש ומבט מזלזל וניגש ישר אלינו, העיף מבט בחליפה שלי ובפרצוף הנרגש שלה ואז שוב בעיניים שלי, וקבע את הכללים. "אתה קודם," הוא אמר.
באתי בשביל לבוא אחריו, אז קמתי מהכורסה והלכתי איתו למעלית. פתחתי את דלת החדר בכרטיס המגנטי וצעדתי פנימה עד מרכזו. הוא נעמד מולי והסתכל בי.
"מה אתה רוצה?" שאל.
"מכות," אמרתי את האמת.
אפשר היה לראות שזה קצת מפתיע אותו. אחרי שבחן אותי בלי תנועה הוא נתן לי פתאום אגרוף. אגרוף חלש, ציינתי לעצמי, ובכל זאת אגרוף. החזרתי אליו את הפנים. עניין נדלק בעיניים שלו.
"את הכסף," פקד. הוצאתי את הכסף ונתתי לו. הוא בדק, קיפל, שם בכיס המעיל ואז הוריד אותו.
"תתפשט," אמר. הורדתי את הז'קט והוא זינק עלי ודחף ידיים מתחת לחולצה שלי ולתוך מכנסי. נרתעתי, והוא צחק. הוא פתח את המכנסיים והוציא את הזין. הוא החזיק אותו כמו אלה. "בוא," אמר.
זה היה קרב, כי למרות ששילמתי לא קבעתי מי יזיין את מי. לא קבעתי, כדי לאפשר את הקרב הזה. מה שרציתי היה הקרב עצמו. בקרב הזה יהיו מכות, אולי גם דם, והוא יקבע למי מאיתנו יש יותר הרס עצמי. השאלה מי יזיין את מי היתה המוטיבציה לקרב, זה הכול. תכננתי להפסיד ממילא.
 
 
1.3
הוא ניסה להבין את גבולות הכאב שלי באמצעות אגרוף מדויק לבטן. הערכתי את המקצועיות של המכה. התקפלתי ללא קול וקרסתי על הרצפה, ונתתי לו לבעוט לי בצלעות. הבטתי בו בעיניים פקוחות כשהוא עשה את זה. הוא הוסיף גם בעיטה בבטן. הגוף שלי התכדר מעצמו כדי להכיל את הכאב. עכשיו כבר מילא הכאב החם את כולי, והניח לי להתרכז רק בחריפות שלו. הוא בעט בי שוב ואז חיכה. זה לא היה מעניין אם הוא היה מנצח מהר כל כך. בדיוק על זה בניתי, על זה שלהיות זונה זה בתכלס משעמם, על זה שבגלל העניין הוא ישתף איתי פעולה, ובגלל זה הייתי צריך לקום ולהחזיר מכות. זה בסדר, גם להכות זה כואב. פרקי הידיים מרגישים במכה שנתנו וגם שומרים על עצמם סימנים. לפעמים זה הכאב היחיד שאני נאלץ להסתפק בו.
התרוממתי בקושי והבטתי בו. עדיין לא כאב לו: הוא הביט בי בסקרנות, לא בשנאה. תהיתי מה יקדם אותי יותר לעבר המטרה שלי, כי גם מתוך סקרנות הוא הכה לא רע. החלטתי נגד ברכייה לאשכים ובעד אגרוף פתוח לסנטר. הראש שלו עף ימינה, וכשהחזיר אותו ירד לו דם מהפה. הוא הניע את הלסת וראיתי את הדם על הלשון שלו. הוא הופתע מהדם והחזיר לי במהירות בעיטה נוספת לבטן, וכשקרסתי על הברכיים, גם ברכייה לסנטר. "טוב!" אמרתי לעצמי בסיפוק כשהכאב המסמא מילא אותי שוב. הידקתי את הלסת ונשמתי לאט כדי להתרכז בתחושה המשכרת הזו.
הוא ציפה ממני לצעקות. אני לא צועק. צעקה משחררת את הכאב ואני רוצה דווקא להחזיק אותו.
"רוצה עוד?" אמר בהתנשמות, בהתגרות. כן—זה גם מעורר עוד מכות. הנהנתי.
"קום," פקד.
התרוממתי במאמץ להישאר זקוף זמן ארוך מספיק עד שיכה שוב. הוא הכה באגרוף חזק בדיוק מתחת לצלעות שלי, ומיד גם בסנטר. עפתי אחורה ונחַתּי בגבי על המיטה. כדי לחסל סופית את האפשרות שיפסיד בקרב הזה הוא בעט בי בברך שלו, שוב. התפתלתי, מתנשם, והוא נתן לי ליהנות מזה רגע בשקט.