עד שפגשתי את ראשֶל.
היא נזקקה לחברה טובה ואני נזקקתי למישהו.
אם אַת חדשה.
אבל ותיקה מספיק כדי להבין איפה כל אחד עומד.
במעבדת ביולוגיה.
זה בּרֵיידי פינְץ'.
טאביטה
מה שהמראות אומרות
אני תוהה מה הטעם להיות "מקובלת", כשלפעמים זה ממש עולה על העצבים. למשל, כשכל הזמן ניגשים אלייך מטומטמים ובוּרים גמורים ופולשים למרחב הפרטי שלך עם ברכות דביליות, תחינה לתשומת לב והפצרות ליחס חברי מצדך.
"היי, טאביטה... מה העניינים?... מה קורה?... מתה על העגילים שלך..." וכו' וכו'. להקיא מזה. הפלישה למרחב הפרטי שלי מתישה אותי.
שלא תבינו אותי לא נכון. ברור שטוב לי שמכירים אותי וסולחים לי על הכול, אבל רוב הזמן אני מעדיפה טיפת פרטיוּת.
ברגע זה אני נהנית משמץ פרטיות חריג — כי אני בשירותים עם קֵיילה ועם טארין. נכון, הן מדברות על דברים מפגרים, אבל לפחות הן מביטות במראָה ולא מתייחסות אלי.
"עשיתי שעה וחצי אימון אירובי אתמול," אומרת קיילה ומסיטה שיער שחור ארוך מהעיניים. בכל הנוגע לשיער, לנערות אסיאתיות יש הכי הרבה מזל. כמעט אין להן שׂער גוף, ועל הראש יש להן רעמות מבריקות וחלקות.
"אני די בטוחה שקוֹלָה זירוֹ עושה עצירות," אומרת טארין ומחזיקה את הבטן שלה.
כעבור דקה קיילה מצמצמת עיניים לעֵבר בלונדינית עליזה להחריד שיוצאת מהשירותים. "סֶרֶנה בֶּל לוקחת גלולות," היא מקשקשת. "בגלל זה החזה שלה ענק."
"השדיים שלי הם מתנה מאלוהים," אומרת טארין וזוקפת את שדיה מחוץ למחשוף עמוק של חולצת ג'וּסִי קוּטוּר. זה נכון; מידה סִי היא נכס, והיא בהחלט מנצלת את הנכס הזה.
לשם שינוי קיילה וטארין לא תוקפות אותי בשאלות כמו "מה שלום בריידי?" או "מה עושים הערב?" כי הן עסוקות בתיקון האיפור שלהן ובפרצופים שהן עושות למראָה.
אני מומחית בסתר ל"פרצופי מראָה". לכל אחת פרצוף מראָה אחר. לאמא שלי יש מבט מצועף, עיניים חצי עצומות, הבעה סקסית ומסתורית. קיילה מבליטה שפתיים כאילו היא מנשקת מישהו ושואבת פנימה את הלחיים. טארין מנמיכה סנטר בחצי חיוך שובב, בזווית שמורידה ממנה חמישה קילו. חבל שאף אחת מהן לא מצליחה עם זה במציאוּת. זה מה שדפוק ב"פרצופי מראה"; את עושה אותם כי ככה את רוצה שיִראו אותך, אבל רק את רואה את זה.
זה בטח נושא ראוי לבלוג של בית הספר, אבל למי יש זמן. אין לי כוונה לבזבז את הזמן שלי בכתיבה לבלוג רק כי הוּבֶּרמן נתנה לי מאה בכתיבה יוצרת בסמסטר הקודם. כתיבה בבלוג מתאימה למי שאין לו חיי חֶברה. חוץ מזה, הוברמן נותנת לכולם מאה. לכן נרשמתי לשיעור שייקספּיר שהיא מעבירה בסמסטר הזה. הכי שווה זה הסיורים, כי אז מבלים עם חברים ובאותה מכה מסמנים וי על מחויבות אישית. השנה יש לנו רק סיור ערב לתיאטרון "נוֹרת'ווֶסט קלאסיקל", לצפות בהצגה, אבל בשנה הבאה, כשנהיה בי"ב, ניסע לאַשלֶנד לסופשבוע של פסטיבל שייקספיר. כלומר, סופשבוע שלם שאפשר לבלות עם החבר ולהשתכר, וההורים משלמים את החשבון כי הם חושבים שאת "לומדת".
באשר לבריידי, אף פעם לא ראיתי את "פרצוף המראה" שלו. אבל פרצוף היומיום שלו מהמם למדי. יש לו גומות חן ושיער בלונדיני עבה שהוא משאיר קצת פרוע וקצת מסוגנן, ולפעמים הוא ממש שובה לב. הוא לא מאמין גדול בשיחות נפש, אבל איזה בן מאמין בהן? ובאמת, מה הטעם? יותר קל בלי שיחות נפש. את מוצאת את עצמך מדברת בלי סוף על הרגשות שלך, לא על שלו, ואז חושפת את עצמך יותר מדי ומגיעה לשיברון לב ואכזבה בלתי נמנעת.
קיילה גומרת למרוח גלוֹס ורוד של דיוֹר כולל שפתון מנפח. השפתיים שלה דביקות ומסנוורות.
"אפשר ללכת?" אני שואלת. מַרשָה אבּרהמס תוקעת בי מבטים, ויש לי הרגשה שהיא עוד רגע תאזור אומץ ותבוא לשאול אותי מה אני לובשת בנשף האביב. היא תמיד שואלת מה אני לובשת, אחד־עשר שבועות לפני הנשף, כמו שעון, ואז איכשהו מגיעה בלבוש כמעט זהה. אמור להחמיא לי שמחקים אותי, אבל החקיינים מעצבנים וצריך להתעלם מהם כשרואים שהם מתכננים לפלוש למרחב הפרטי.
ובכל זאת יש גם יתרון במיקום גבוה בסולם החברתי, והיתרון הוא שיש לך ולחברים שלך לוקרים קרובים. אין לי מושג איך זה קורה, אבל הנדל"ן הכי טוב מגיע תמיד לאלה שבאֵיי־ליסט.
קיילה וטארין ואני הולכות בנחת לשורת הלוקרים שלנו ורואות שם את בריידי עם החברים שלו. בריידי מוציא מהלוקר תוסף תזונה. הוא בקטע של "טיפוח הגוף".
גֵ'ייסון בֵּיינס שואל אותו, "איפה היית אתמול בערב?"
"כן," מוסיף נוֹאָה סימוֹס. "לא באת לפֶרבֶּר'ס."
"אמא שלך לא אמרה לך?" בריידי משיב. "היא הזמינה אותי כדי למצוץ לי."
שמתם לב שבנים אוהבים בדיחות על יחסי מין עם אמהות של החברים שלהם? או זה או לדון בדרגת ההומואיות של מישהו אחר. בקיצור, אם יש לך זין, כנראה שניחנת בכמות בלתי נדלית של הומור לא מצחיק.
נואה מכניס לבריידי אגרוף, ובריידי צוחק וכורך סביבי את זרועו. אני מריחה את הבושם שלו, דוֹלצֶ'ה וגָבּאנה. הוא לא בלתי נעים. אני מסתכלת עליו במבט של אתה הבנאדם הכי מקסים שאני מכירה, והזרוע שלך על הכתף שלי גורמת לי אושר יותר מכל דבר בעולם כולו.
"באיזו שעה לאסוף אותך הערב?" הוא שואל ומנשק אותי.
"משהו כמו תשע?" אני אומרת. אולי הוא מניאק, אבל יש לו שפתיים יפות. והגובה שלו מטר שמונים ושבע, מה שטוב, כי אני גבוהה באיזה חמישה סנטימטרים מרוב הבנות בגילי. לפעמים שואלים אותי אם דגמנתי מתישהו. אמא שלי לקחה אותי פעם להצטלם בסטודיו מקצועי, אבל שנאתי את זה. האורות היו חמים והייתי צריכה להעמיד פנים וזה שִעמם אותי לגמרי. למרות שבמובן מסוים אפשר להגיד שזה מה שאני עושה עכשיו, מסתכלת על בריידי ומשחקת את תפקיד החבֵרה המושלמת. או שאני מַפנה אליו את "פרצוף המראה" שלי.
