משפחת חרט
גד חרט היה בן לזוג הורים ממוצא פולני. הוריו היו פליטי שואה שעלו לארץ בגפם והותירו באדמת פולין הארורה קברי משפחה ונכסים שנשדדו על ידי פולנים, ששיתפו פעולה עם הנאצים.
אביו של גד, יודל חרט, עברת את שמו מ"חראטינסקי" ל"חרט" ולא רק בגלל הקונוטציה הלא מכובדת של שמו, אלא בעיקר בשל יחסו הטוב אל מולדתו החדשה המחייבת שם יהודי ו"צבר". שם המשפחה התאים למשלח יד של השושלת שקדמה לו, אשר ממנה לא נותר זכר. עיסוק המשפחה במהלך הדורות היה גילוף וחריטת עצים לארונות קודש וריהוט בתי כנסיות. השם החדש יצר מצבת זיכרון למשפחה ולבתי הכנסת שנשרפו כליל, ותזכורת ליצירות העץ שנותרו במעומעם בדמיונו של יודל.
ייתכן שהוא העדיף לשכוח את החוויות הקשות אשר עבר בעיר מולדתו, אבל חדר העבודה של סבו, הכולל איזמלים ופטישים שהיו תלויים על קיר העץ, נשאר חקוק בליבו.
היום שבו הקלגסים הפולנים שרפו את בית סבו על תכולתו, לא יימחק מתודעתו. יודל הוקיר את כל הטוב אשר המדינה הצעירה הכילה ובעיקר החופש שחסַר לו בפולין.
הוא התמלא גאווה יהודית מיום הגעתו ארצה וסחף עימו את אשתו שייני ואת בנו גד. הוא התפרנס בדוחק מהשחזת סכינים ומספריים ברחובות שכונת מגוריו, ג'סי כהן.
בשכונה שבה גר, חיו עולים חדשים מארצות ערב. משפחת חרט הפולנית הייתה חריגה בנוף השכונתי, אך השתלבה יפה מאד בבורות הכללית אשר אפיינה את תושבי ג'סי כהן, ויודל שמח להכיר תרבות אחרת ושונה משלו. הבנתו הקוגניטיבית הייתה מעל זו של האנשים אשר סובבו אותו.
מעל שולחנו לא נשמעה מילת גנאי אחת אודות ארצו החדשה ואודות אנשיה. אף על פי שיודל היה חסר השכלה פורמלית בעקבות שנותיו המייסרות במחנות באירופה ונדחק להיות חלק מאוכלוסייה פשוטה חסרת השכלה, הוא ניחן באינטליגנציה רגשית גבוהה, הוא העריך את טיבה של החברה החדשה אשר סובבה אותו, אהב אנשים מלומדים ופשוטים גם יחד, לא הבדיל ביניהם, רופאו והירקן קיבלו ממנו יחס זהה.
יודל נדד באופניו ברחובות שכונה רובצת אלימות כשמשרוקית מבשרת "הינה משחיז הסכינים עובר לידכם." פחד לא היה מנת חלקו, והרחוב היה ממלכתו הטבעית. רוב התושבים ידעו ששרד את השואה בגין כוחותיו הפיזיים, וממדי גופו החסון בלטו למרחקים. גם נשיאת הסכינים המושחזים באמתחתו רמזה שאין טעם להתעמר בו. מעולם לא תקפו אותו ולא הכלימו אותו. יראת כבוד רחשו ל"יודל משחיז הסכינים".
עם כל זאת, איש צנוע וישר היה, לא התרברב בכוחותיו ועבד ללא לאות עד יום מותו הטרגי, כאשר ערב אחד בחצר ביתו, הוא ניסה לתקן את מכשיר העבודה, ואבן ההשחזה נתלשה מהציר הסובב אותה, עפה לכיוונו ושיסעה לו את העורק הראשי שבצוואר. זרם הדם פרץ בלחץ ובאיטיות נחלש. שלולית גדולה אדומה התפתחה סביב ראשו של יודל שהיה מוטל על קרקע החצר.
בן שלושים ושבע וחצי היה יודל. גד בנו בן החמש וחצי שיחק במשחק "חמש אבנים" בחצר ביתו ליד אביו הגוסס. גד נהג להיצמד לאביו כאשר הלה עסק בתיקון כלי העבודה ושיפוצם.
הם נהגו לשיר שירי מולדת, ואף מספר דקות לפני התאונה לימד יודל את גד את השיר "הקרב האחרון"
"אימי, אימי...
האומנם ילבין שיער ראשון מצער
ובכייך ירקע בדמי?"
וזה קרה...
גד התבונן באביו המדמם והמפרפר וצעק לעבר אימו, "אימא, אימא! המתקן של אבא נשבר!"
"חמודי, אבא יתקן אותו," החזירה לו תשובה מהמטבח.
"אימא! בואי אליי, דחוף!"
"אסיים עם ארוחת הערב, ואגיע אליך. אתה ואבא תיהנו ממרק הגרוגרות."
"אימא, הגרוגרת של אבא חשובה יותר."
"אתה מצחיק, חמוד."
"את לא מבינה?! אבא שוכב על הרצפה, והוא מלא דם... הגרוגרת נחתכה לו!"
שייני ראתה את המחזה הקשה וצרחה כפי שלא צרחה מעולם.
רק לניסים חדד, איש צבא הקבע, היה טלפון בבית, וממנו התקשרה שייני ל"מגן דוד אדום". כשראה ניסים את יודל, הוא לא עמד ב"מבחן הדם השפוך" והתעלף. אשתו סחבה אותו לחדרו.
האמבולנס המקרטע הגיע כעבור חצי שעה, נהג האמבולנס בדק את הדופק ואת חום הגוף, יודל עדיין נתן סימני חיים. גד לא מש ממנו לרגע, שייני המסוחררת ישבה באפיסת כוחות על הכורסה בסלון לאחר שנטלה כדור הרגעה. במטבח מרק הגרוגרות התאדה. נהג האמבולנס שהגיע לבדו נעזר בגד, אשר עזר כמיטב יכולתו של ילד.
"איך קוראים לך ילד?"
"גד, אני הבן שלו." והצביע על יודל המוטל לפניהם.
"תבקש מאימא שתכין לי קפה עם שתי כפיות סוכר."
"אימא לא יכולה, היא התמוטטה בסלון."
"אתה יודע להכין?"
"לא אדוני, זה הכרחי? אבקש מהשכן."
"לא, אסתדר בלי. אתה יכול לעזור לי בהצלת אביך? לא נראה לי שהאישה שבסלון תוכל. זאת אימא שלך?"
"כן, היא מאד אוהבת את אבא. גם אני."
"אז תעזור לי, בבקשה..."
"בטח, אעשה מה שתבקש..."
"טוב, תחזיק את הצינורית ביד ימין ואת המשאבה ביד שמאל, תנסה לנפח את המשאבה ולהכניס אוויר לריאותיו, כמו שמנפחים גלגל אופניים. ננסה להציל אותו."
"אין לי אופניים, אך אנסה."
"ילד אתה מדהים, תהיה רופא מנתח," שיבח נהג האמבולנס את גד. אך, המאמצים להציל את יודל עלו בתוהו, או שאלתוריו של נהג האמבולנס חיסלו את הסיכוי להציל את יודל, או שמלכתחילה לא היה ליודל סיכוי לחיות. הנהג קבע שאין מה לעשות.
"יודל אציל הנפש מת במקום בזמן שנפגע," בישר בצער למי שהקשיב, המקשיב היה גד.
בניגוד להוריו, היה לגד גוף צנום, רזה, דק עצמות ובשר, אך שכלו היה חריף כמו של אביו המנוח. ליודל לא היו הזדמנויות לפתח קריירה מכובדת, אבל גד, עתידו לפניו. ארץ ישראל לא תחסום את כישוריו.
גד נָדר נֶדר שלא ימשיך את דרכו של אביו ולא יסכן את חייו כפועל או כעובד בעבודת כפיים. הוא לא דיבר על זה עם איש, אך בגילו הרך ובאמצעות מחשבה בוגרת בנה לעצמו עתיד תדמיתי.
ה"שבעה" חלפה, במהלכה שכנים אחדים הגיעו להביע את תנחומיהם, אך לא נוצרה קִרְבה של שותפות עם המשפחה האומללה. משפחה קרובה לא הייתה ליודל ולשייני מפני שמרביתה נספתה בשואה.
שפע לא היה מנת חלקם של העולים, הצֶנע אותת בשולחנם, ושליחת מנות אוכל לאבלים לא הייתה מקובלת בגלל חיסרון כיס.
ניסים חדד, איש הצבא, השכן אשר גר בדירה הסמוכה לבית חרט, שירת במודיעין, אך ידיעותיו על האויב היו מועטות ביחס להכרת חוקי התעסוקה וההטבות הסוציאליות המגיעות לכל עובד.
בערב האחרון לשבעה נכנסו ניסים ורעייתו לביתה של שייני המדוכדכת כדי לנחם אותה ואת בנה. ניסים החל לשוחח איתם ולייעץ להם.
"שייני, את תצאי גדולה מהאירוע הנוראי שפקד אתכם," עודד ניסים.
“איך? אין לי בעל, לילד אין אבא, נותרנו לבדנו, גד הקטן ואני, בלי פרנסה ובלי אוכל," מיררה בבכי.
"מגיע לך הרבה כסף על התאונה, את תהיי עשירה, תזכרי מה שאמרתי לך."
"אפילו ביטוח אין לנו," אמרה בבכי.
"שייני, לא צריך ביטוח, עזבי את הביטוחים שמרמים את כולנו. למדינה יש ביטוח ממשלתי. הביטוח הלאומי הוקם לפני ארבע שנים כדי להגן על מסכנים ומוכי גורל כמוך ולהושיע אותם. הם ישלמו לך הון. הייתה תאונת עבודה ומגיעים לכם פיצויים. תזכרי טוב את מה שאומר לך, את תיסעי ב'קאדילאק'. בג'סי כהן כולם יקנאו בך, גברים צעירים יתדפקו על דלתך לבקש את חברתך, העולם יחייך אליך, ומתל אביב תתבונני בנו, הפרולטריון מחולון."
מבחינתה, זו הייתה זריקת עידוד שהכניסה קרן אור לשבוע החמרמר שחלף. ניסים הסביר לשייני איך לנסוע, לאן להגיע ומה להגיד והוסיף, "קחי את בנך איתך, הוא יעורר את רחמיי פקידת הסעד. תגיעו בלבוש פשוט, את אל תתאפרי, אל תלעסו מסטיק ואל תעשני. אתם חייבים לעשות רושם של מסכנות, את משקפי השמש תשאירי בבית."
"אין לי איפור ולא משקפי שמש," השיבה לו.
"עוד חודש יהיו לך כל המותרות."
"הלוואי, הייתי במקומך," אמרה אישתו של ניסים. הוא הסתכל עליה, ובהינף יד הראה כמה הוא מזלזל בה ושלח לעברה קללה בערבית, "אנאל וואפור אלי ג'אבק".
היא עזבה את הדירה של שייני והטיחה כלפי בעלה, "תמצא לך מקום לינה, הלילה אתה מחוץ לחדר השינה."
למחרת השבעה ניגשה שייני לבנק לאומי כדי לפתוח חשבון למען הפקדת התקבולים אשר יגיעו מהביטוח הלאומי. פקיד הבנק הביט לעברה בזלזול ושאל אותה שאלות בעברית קלוקלת.
"יש לך ערֵבים?"
"אני לבד בעולם, כסף אין לי ורכוש גם לא. תהפוך אותי, ולא תשמע רשרוש של מצלצלים נופלים."
"מה ההכנסות שלך?"
"אין לי, אתחיל לעבוד בקרוב."
"אני מצטער, הבנק צריך אנשים עם תזרים מזומנים."
"אני אמורה לקבל מביטוח לאומי פיצויים שמנים."
"גברת, הסיפור הנדוש הזה תמיד מסתיים עם הפסדים לבנק."
בבנק הפועלים היו סבלניים יותר, נפתח לה חשבון ללא חקירות, ובתנאי שעד תקופה של שלושה חודשים תהיה בו פעילות.
לאחר פתיחת החשבון הזדרזה האלמנה להגיע יחד עם בנה גד למשרדי הביטוח הלאומי שבתל אביב.
פקידת הקבלה קיבלה אותה בוולגריות ובעברית עילגת: "מה רוצה גברת?"
"בעלי נהרג בתאונת עבודה. אני מעוניינת לקבל את הפיצויים שמגיעים לי, שאיתם אוכל לקיים את בני ואת עצמי."
"ארשום אותך. יש תור לעוד חודש, פקידת סעד תקבל אותך ותבדוק את זכויותייך."
"דחוף לי! הגעתי מחולון באוטובוס, אין לי רכב, אין לנו מה לאכול, אין לי כסף לאוטובוס, תקשיבי..."
"גברת, אל תרגיזי אותי, היום השמש לא זרחה מולי, הסיפורים שלך לא מעניינים אותי ומעלים לי את העצבים. תורך רשום, תתייצבי כאן בעוד חודש, דייקי בשעה וזכרי, גברת שרה בוזגלו תטפל בבקשתך. היא אינה מצטיינת בסובלנות יתרה, תהיי תמציתית, ואל תרחיבי את הדיבור איתה, תתרגלי בביתך את הדרישות והטענות שלך, ותרשמי אותם על נייר, קחי את כתב ההזמנה, ואל תשכחי את תעודת הזהות, וטוב תעשי אם תשאירי את הילד בבית, גברת בוזגלו היא...." הפקידה דיברה במהירות והעדיפה לקצר את המשפט, כך נתנה רמז עבה לגבי תפקודה והתנהלותה של גברת בוזגלו.
גד היה עֵד לשיחה המשפילה הזו וראה את אימו מתייפחת, מזילה דמעה חרישית, ואמר לה, "אימא, אני אפרנס אותך, אל תבכי..."
שייני חיבקה אותו בחום אימהי ולחשה לו, "גד, יהיה בסדר. אתה עתיד ללמוד בבית הספר. לא ארשה לך לצאת לעבודה עד שתסיים את שנות הלימוד. אתה תהיה רופא או מהנדס, הגאווה שלי וחלומו של אביך."
גד לא הגיב, ידע שבקרוב יצטרך לעזור בפרנסת ביתו.
חודש חלף, ושייני האלמנה התייצבה בביטוח הלאומי. כפי שנקבע לה, היא דייקה ביום ובשעה. הפעם הגיעה לבד ללא גד, חסכה את עלות כרטיס האוטובוס. היא הניחה את מכתב ההזמנה על שולחנה של אותה פקידת הקבלה, שמבחינת שייני, פניה חמורות הסֵבר נותרו כפי שהיו.
"אני מצטערת, גברת חרט, הגעת ביום הלא נכון. חבל, לא הודעת לנו. פקידת הסעד שרה בוזגלו היום בחופש, היא בסידורים, הבת הבכורה שלה מתחתנת בעוד שבועיים. שרה מודדת ברגעים אלה שמלה אצל התופרת 'אריקה' בתל אביב. את בטח מבינה את שרה, נכון?"
"כן, אני מבינה שלא מבינים אותי, נסעתי במיוחד מחולון, המתנתי חודש..."
"גברת, זה מה יש, אין מה לעשות. את רוצה שהבת של שרה תתחתן בלי אימא, או שאימא של הכלה תתייצב עצבנית בשמלה מרופטת בחתונת בתה? תיאזרי בסבלנות, אקבע לך תאריך חדש. בעוד חודש וחצי נראה מתאים, אז שרה תחזור לעצמה, התרגשות החתונה תחלוף לה, והיא תתפנה אלייך ותעזור לך ככול יכולתה. היא נהדרת ועוזרת לכולם."
"הבת של שרה יקרה לי מאד, לבטח יהיה הרבה אוכל בחתונה," אמרה שייני בעצב.
"על האוכל שיהיה בחתונה אספר לך כאשר תחזרי אלינו. בינתיים, תמתיני בביתך."
"אבל כבר הסברתי לך, אין לנו אוכל בבית!"
"שייני, אני לא מכולת, את יכולה להתכבד בעוגייה. אני אפיתי בעצמי. תחזרי במועד החדש שציינתי לך. אל תשכחי לחזור אלינו." הפקידה הושיטה לה קופסת עוגיות מרוקאיות, אך שרה העדיפה את הרעב על ההשפלה.
"אין פקידה אחרת שתוכל לעזור למצוקה שלי?"
"רק גברת שרה בוזגלו מטפלת ב'חולוניים'. יש לה היכולות להתמודד עם אוכלוסיות קשות, ועכשיו תחזרי לביתך, תנוחי, ותתחילי לחשוב איך להרוויח כסף מבלי להתעלק על המדינה. בסדר?"
"כן, אחשוב הרבה על המדינה ועלייך במיוחד," ענתה שייני בציניות.
שייני גררה את רגליה באיטיות מהביטוח הלאומי, מדוכאת, מסרבת להאמין לגורלה, אך החליטה להתחיל לעבוד בכל משלח יד שיוצע לה. גד לא שמע דבר על המפגש שלא התקיים עם פקידת הסעד, שייני העדיפה להסתיר ממנו את מפח נפשה ושידרה חיוביות בביתה. היא חשבה על השכן הברברן, ניסים חדד, אשר הבטיח "הרים וגבעות", אך בינתיים הם רחוקים מהאופק.
כעבוד חודש וחצי נפגשה שייני עם שרה בוזגלו במשרד שבביטוח לאומי, הפעם התלווה גד לאימו. שרה לא טרחה להיות נחמדה איתה, הרכיבה משקפי שמש שהסתירו את עיניה החומות ואת הבעת פניה שהיו גם כך מרוחקות.
שרה בתחילת שנות הארבעים שלה בעלת גוף חטוב ופנים צעירות ויפות, תמיד לבושה בקפידה ומושכת עיני הגברים, אופייה הזדוני לא התאים ליופייה החיצוני. המפגש החל בקרירות וברשמיות, ללא גינוני נימוסין.
"מה שמך?" שאלה באדישות שרה.
"ראשית, מגיע לך מזל טוב בעבור הבת שנישאה," אמרה שייני בנימוס.
"את נעזרת במידע פנימי לקדם את תוכניותייך?" ענתה שרה ברוגזה.
"סליחה, לא התכוונתי לחדור לפרטיותך."
"ושמך?" שאלה שנית בכעס.
"שייני חרט, אלמנת יודל חרט ואימא של גד חרט." הצביעה על בנה שישב לצידה.
"לא שאלתי בעניין קשרי משפחה. תשתדלי לענות על השאלות שאני שואלת, אל תוסיפי מילים מיותרות, אני ממלאת את הטופס שיהיה חשוב ביותר לעתידך ושיקבע את זכאותך."
"בסדר, אענה בקצרה," ענתה שייני בכניעה.
"בת כמה את?"
"שלושים ושמונה."
"חברה במפלגה?"
"לא, אין לי דעות פוליטיות."
"עובדת?"
"לא, בעצם כן, עקרת בית במשרה מלאה."
"חברת הסתדרות?"
"לא, איך אהיה חברה?! אני לא עובדת כדי לקבל משכורת."
"בעלך היה חבר ההסתדרות?"
"לא יודעת, כמדומני שלא."
"איפה הפנקס האדום שלו או שלך?"
"לא נראה לי שהיה לנו פנקס אדום, יש לנו פנקס חיסונים בצבע צהוב."
שרה קווקווה פעמיים את התשובות: לא חברת הסתדרות ולא חברת מפלגה, ואין ברשותה פנקס אדום."
"טוב, מובן לי. מה הסיפור שלך?" שאלה חסרת סבלנות.
שייני תיארה בעצב את מצבה המשפחתי לפני מותו של יודל ולאחר מותו. "יודל פרנס אותנו, את בני הקטן ואותי בעבודה דחוקה. הוא דאג לצרכינו. עד מותו לא חסר לנו אוכל על השולחן ובמקרר. יודל גם דאג שפעם בחודשיים נצא לקולנוע 'אלנבי' שבתל אביב. אבל, עכשיו אחרי שמת, אין הכנסות, אין אוכל בבית, והילד שלי מתוך ייאוש רוצה ללכת לשוק ולחפש פרנסה."
שרה רשמה כל מילה שיצאה מפיה של שייני, כמו כן המשיכה שייני ותיארה את האירועים שגרמו למותו של יודל. שרה לא הרימה את מבטה מעל הנייר אשר בו נכתב סיפורה של משפחת חרט, ומִדֵּי פעם היא הפסיקה את הכתיבה ושקעה בהרהורים.
"את היית נוכחת כאשר הוא נפגע מהאבן?" שאלה שרה.
"לא! הייתי במטבח. גד בני היה לידו."
"מה עשית כאשר ראית אותו שרוע על הרצפה?"
"חזרתי לסלון והתעלפתי."
"הבנתי. לא יכולת לעזור לו?"
"נכון, הייתי בטראומה."
"הפרמדיק כתב שראה אותך שרועה על הספה עם סכין מונחת לצידך, ניסית לשים קץ לחייך?"
"חס ושלום! בזמן שזה קרה, הכנתי מרק לבעלי ולילד שלי. חתכתי גרוגרות כדי לשים במרק, ורצה הגורל שבאותו הזמן שוסע גרונו של בעלי האהוב."
"את לוקחת סמים?"
"מה פתאום?!"
"ושותה אלכוהול?"
"לפעמים שתינו עם בעלי כוסית 'וישניה'."
לעיתים שרה לקחה לעצמה תפקיד של חוקרת פלילית ובכוונותיה לגלות רמאויות. שרה לא האמינה לסיפור האירועים שגרמו למותו של יודל, היא חשדה שישנם פרטים נסתרים, ששייני מרמה אותה, אפילו שיערה שיודל לא מת, אלא מסתתר מחוץ לביתו ויופיע לאחר זמן.
חלק מאישיותה של שרה היה לחוש חוסר אמון למבקשי הכספים מהביטוח הלאומי. היא נהגה לציין בדוחותיה כדרך קבע "הכול אגדות, אין שמץ של אמת, ממליצה לא לפצות."
תפקודה של שרה הועיל לתקציב הביטוח הלאומי והתעלם מהצורך האמיתי של אוכלוסיית הנזקקים.
שבועיים לאחר המפגש זומנה שייני לביטוח לאומי כדי לקבל את החלטת הוועדה העליונה של הביטוח הלאומי. שייני שמחה ויחד עם גד נסעה לקבל את התשלום הראשון שמגיע למשפחה.
"בני היקר גד, היום נעשה יום כיף, נסיים בביטוח הלאומי, נאכל במסעדה פלאפל, אקנה לך כדורגל במתנה, וניסע הביתה במונית."
"כן, אימא, יהיה לנו היום המאושר ביותר מאז שאבא נפרד מאיתנו." אמר גד ללא ידיעה כי ימים בעייתיים ומסובכים עוד לפניהם.
שרה קראה בטון קודר ונטול רגשות את הפרוטוקול המסכם של הוועדה שדנה ב"בקשת שייני חרט".
"ביטוח לאומי מסרב לפצות את המשפחה על אובדן המפרנס היחיד, יודל חרט, וזאת כי מתקן ההשחזה לא היה תקין. יודל ידע זאת, אך סיכן את חייו ואת חיי בנו שעמד לצידו באותה עת גורלית למשפחה. זאת רשלנות פושעת שחברה מתורבתת ומתוקנת אינה יכולה לשאת. המקרה אינו מפתיע, ולכן לא תקלה טכנית היא אשר הביאה למותו של יודל, אלא התאבדות מרצון או שלא מרצון. על כן, אנו דוחים את בקשתה של גברת שייני חרט לעזרה כספית. הבקשה נדחית על הסף."
"שייני, אני מצטערת, אבל כדי שתראי שאני נלחמתי בעבורך, יש לי הטבה מרחיקת לכת. השגתי לך אבן שַׁיִשׁ משומשת לכיסוי הקבר. אנחנו נספק את האבן, ואתם, זאת אומרת המשפחה, תדאגו להוביל אותה מירושלים לחולון, למחוק את השם החרוט בה ולרשום את השם של יודל. נו?! איך אני בשבילך?!"
פניה של שייני האדימו מרוגז, היא קמה מהכיסא בפתאומיות, ירקה על שולחנה של שרה, אחזה בידו הימנית של גד והחלה לצאת מהמשרד. כשהתקרבה למפתן הדלת, נטלה אגרטל מהמדף ופנתה לבְנה.
"גד שלי, אתה אוהב את ה'ווזה' הזו?"
"כן, מָמָה, היא יפה, וגם נראית לי חשובה ויקרה."
"כן, היא חשובה ויקרה מאד. אתה רוצה אותה בבית שלנו?"
"לא, ממה, היא לא שייכת לנו."
"אתה צודק, חמוד שלי, אתה הגון כמו אביך, ה'ווזה' שייכת לאלוהים, הכול שייך לו."
שייני השליכה בכל כוחה את האגרטל לרצפה, ניפצה אותו לרסיסים, טרקה את הדלת בדחיפה צורמנית ויצאה למסדרון מלווה בְגד.
שייני ובנה עזבו את הבניין לכיוון תחנת האוטובוס בהליכה איטית שביטאה את חוסר היכולת להכיל את ההחלטה ששמעו, הפסיעות היו כבדות, אדישות חלולה אפפה את שייני, מרחק של חמש דקות הליכה נמשך מחצית השעה. גד ההמום מהמחזה אחז בידי אימו והובילהּ לתחנה, ככלב נחיה המלווה את בעליו, והִפנים שלעיתים פעולות חריגות עשויות להניב פירות.
שייני הציע לקנות לו קרטיב בטעם תות, הטעם האהוב עליו. גד סירב והעדיף לשמור את הכסף לחג הפורים הקרב ובא.
"מָמה, קנית לי קרטיב בחנוכה, אחכה לפורים, אני לא רוצה קרטיב כרגע, עדיין טעם התותים של הקרטיב מצוי בלשוני."
"אולי אקנה לך בטעם אחר שלא נמצא בלשונך?"
"תודה! ממה, מה דעתך שנלך הביתה ברגל ונחסוך את כרטיס האוטובוס?"
"חמודי, ייקח לנו חצי יום הליכה, נגיע בערב. הפעם ניסע באוטובוס, פעם הבאה מבטיחה לך שנטייל ברגל."
הוא הסתיר את תאוותו לדבר מתיקה, אבל נתן לאימו תחושת שותפות בגורל המר אשר פקד אותם.
* * *
שרה נותרה בחדרה בדומיה שאינה אופיינית לה, לא הגיבה, שתקה ואפשרה לשייני להתרחק ממשרדה. אמנם, שרה הכירה
מעשים קיצוניים, אך הפעם מעשיה של שייני חרגו מעבר לכל מה שידעה.
שרה בוזגלו הסירה את משקפי השמש, חשפה את עיניה, ואת פניה המחייכות בציניות מרושעת. היא הרימה את שפופרת הטלפון וחייגה.
"שלום, הגעתי למשטרת יפו?"
"כן, גבירתי. במה אוכל לעזור לך? רוצה לדווח על גניבה?"
"ממש לא. אני צריכה את הקצין התורן, אפשר לשוחח איתו?"
"הוא עסוק בישיבת מטה. בעוד כשעתיים יתפנה. משהו שאינו סובל דיחוי?" שאל השוטר הזוטר ששימש כטלפן.
"פקד יוסף נבו נמצא?"
"מי את?" נדהם השוטר מהמעבר מקצין התורן לראש ההיררכיה בתחנה.
"שרה בוזגלו מביטוח לאומי. הגד לא את שמי, בבקשה, ותמסור לו שהעניין בהול." שרה דיברה איתו בקול נשי מתמסר.
"הוא גם בישיבת מטה, ואם אפריע יורע לי."
"תגיד לו שרה בוזגלו, תאמין לי שלא תינזף."
השוטר הזוטר שוכנע לעשות את מבוקשה רק משמיעת קולה המפתה.
"אנסה לקשר ביניכם, לא מבטיח שהוא יוכל להתפנות לשיחה איתך, אנא המתיני...."
"תגיד לו, שרה בוזגלו! הבנת חמוד?" פיתתה אותו שוב באמצעות קולה.
הטלפן נדם, הוא היה שוטר חדש שנכנע למשחקה של שרה. הוא חשב שאם יעזור לה, יזכה לבילוי לילי מהנה.
לאחר שתי דקות נשמע קול באפרכסת שבידי שרה.
“שלום, שרל'ה, למענך הפסקתי ישיבה עם בכירים. חמודתי, התגעגעתי אלייך, לקולך הרך, מה שלומך?"
"אני בסדר, ושלומך?" היא לא התרפסה לפניו. כהרגלה, רצתה שיעבוד קשה למענה.
"הכול תקין, חושב עלייך כל הזמן, בעיקר כשאני במדים."
"אתה לבד? מישהו מקשיב לשיחה?"
"כולי שלך חמודה, רק איתך כמו שאת אוהבת, אבל עכשיו... לובש מדים. את יודעת שמזמן לא נפגשנו, והדמיון שלי בתוך תוכך, אין לך חשק ל...?" וקולו נתקע במילים שרצה להגיד, אך נמנע
מכך.
"יוסי, קבענו שלעת עתה מפסיקים להתרועע בסתר וגם בגלוי. אשתך הצדקנית-המטורללת עלתה על הקשר האינטימי שלנו ושוחחה ארוכות עם בעלי. גרמה נזק לשתי המשפחות. למזלי, בעלי טמבל, אחרת מזמן הייתי ברבנות. עכשיו נירגע שנינו לזמן מה, ונמשיך כאשר השמיים יתבהרו."
"מבחינתי, השמים בהירים, והזמיר לא מפסיק לזמר, אז תחשבי עליי."
"אחשוב כאשר תהיה רגוע."
האיפוק אצל יוסי נבו היה החלק החלש שבאופיו. דחיית סיפוקים גרמו לו לעצבנות שהתפרצה בקריאות זועפות לפקודיו. אבל, הפעם הבין שהוא חייב לעצור בעד עצמו להצלת נישואיו הרעועים, ולא כל כך עניינו אותו הנישואין של שרה.
"אז מה העניין הדחוף יקירתי?" שאל יוסי את שרה.
"אם יש לך שלוש דקות אספר לך...."
"יש לי. למענך אקדיש יותר משלוש דקות."
שרה סיפרה במשך חמש דקות ארוכות אודות שייני ובעלה, על פי הגרסה שרקמה. בסיום סיפורה הלא כל כך מציאותי, טרקה את השפופרת ונאנחה.
יוסף נבו ריכז שוב את משתתפי ישיבת המטה, נותר חסר ריכוז במה שנדון בחדר וחשב רק על מחמדיה של שרה, האישה שעשתה לו דברים שלא ניתנים למחיקה.
ועדת הביטוח הלאומי הסכימה להצעתה של שרה, שינתה את סיבת מותו של יודל וציינה, "מותו של יודל אינו נראה כתאונה, אלא תוצאת המוות מחייבת בדיקה משטרתית."
יומיים לאחר השיחה בין נבו לשרה פתחה המשטרה בחקירה חסויה — האם יודל מת בתאונה אומללה כפי שדיווחה אשתו שייני, או שהתרחש רצח מתועב אשר תוכנן מראש על ידי אחד ממקורביו, אשר יש לו גישה למכשיר העבודה שלו? החשודה העיקרית והיחידה במעשה הייתה שייני חרט.
* * *
פרקליטת המחוז עודכנה על המהלכים שתכננה המשטרה ובאותו הלילה יצא לפועל המבצע המשטרתי ללכידת האישה האלימה. שם הצופן למבצע 'פילגש בגבעה'. שייני נעצרה בשעת חצות על ידי צוות של שלושה שוטרים שצוידו במקלעי עוזי, ברימוני רסס, במסכות גז ובכלבי תקיפה. שלושה שוטרים אחרים הקיפו את הבלוק ומנעו כל תנועה לתוכו או ממנו החוצה. שוטרי המעצר הגיעו לדירה אשר בו התגוררה שייני, הם נקשו בעוצמה בדלת ביתה כאשר אקדחי "בראונינג" היו שלופים וטעונים בכדור בקנה.
המעצר היה אירוע בלתי נשכח בתודעתו של גד. הילד התעורר מרעש השוטרים ומפתיחת הדלתות של השכנים שצצו לראות את המחזה הלא שגרתי. שייני ישנונית ותמהה על מה שמתרחש סביבה, חיבקה את גד ונישקה אותו ארוכות, המחנות באירופה הבזיקו ונעלמו לסירוגין וחשבה שלא תראה את בנה שוב. הזיכרונות הקשים הביאו אותה לעילפון חושים. היא נגררה לניידת מחוסרת הכרה.
היא בילתה במעצר ב"קישלה" של יפו ללא ייצוג משפטי כי כסף לעורך דין אַין. את תאה חלקה עם עצורים ערבים ויהודים, רוצחים וגנבים. השעות הקשות בתא, העבירה אותן במבט דרך החלון לשעון העתיק של יפו, שמחוגיו נעו באיטיות ובישרו לה שהימים הקשים עוד לפניה.
מעצרה של שייני נודע לשרה בוזגלו ישירות מפי נבו.
"שרה, מה שלומך, אהבת ליבי?"
"טוב, ואתה?"
"הכול בסדר, רוצה לבשר לך ששייני יושבת.... ונחקרת."
"אתה מדהים.... מגיע לך סיבוב בגן השעשועים.... אתה חמוד, בקרוב אתקשר אליך, ללא חיפזון."
"אני ממתין לך, להתראות בקרוב מאוד."
שרה ניתקה את השיחה והתקשרה לחבר מערכת בעיתון על המשמר, ארנון תרחמוביץ'.
"ארנון, מה שלומך?"
"שרה? שרה בוזגלו?"
"כן, זו אני."
"חשבתי ששכחת אותי, ואני חולם עלייך, ומחשבותיי לא מרפות ממך... ניפגש בקרוב? כבר שלושה חודשים שהתנתקנו."
"ארנון, הפעם לא לזה התקשרתי, יש לי 'סקוף' בשבילך."
"מקשיב לך."
למחרת בבוקר פרסם ארנון תרחמוביץ' כתבה — אישה עולה חדשה, שרצחה את בעלה, דורשת פיצוי מהביטוח הלאומי.
הכתבה שהשתרכה על רבע עמוד בדף הראשי של העיתון מהללת את כישרונה של הפקידה שרה בוזגלו שחקרה בעצמה את המקרה, גילתה את מניעי הרצח ודיווחה לחוקרי המשטרה.
הכותרת ב"על המשמר" — בפעולה נועזת של כוחות מיומנים של המשטרה באישון ליל נעצרה הרוצחת משכונת ג'סי כהן ששמה נאסר לפרסום ושמור במערכת. הסכנה הוסרה מהשכונה השלווה.
שכניה של שייני זומנו לתחקור בתחנת משטרת יפו והובאו לתחנה במכונית משטרתית, כאשר המלווים והנהג ניסו לדובב אותם והסתירו מהם את סיבת הבאתם לתחנה. השוטרים ניסו לקבל מידע כלשהו על שייני הרוצחת.
בתחנה עומתו הנחקרים מול שני שוטרים, אחד שואל ואחד כותב. החוקרים שאלו בין היתר על דפוסי התנהגות של הזוג חרט — האם רבו תדיר? האם שייני הכינה ליודל אוכל? האם האוכל השביעו והיה טעים לחיכו? האם היא סבלה מדיכאונות, האם היו לה התקפי זעם או חרדה? האם שייני התמסרה לו מרצון או "שיחקה" את הפולניה המאושרת או בכלל לא קיימו יחסי אישות?
אצל פליטי שואה כל התרחישים אפשריים ונכונים, מעשיהם לעיתים בלתי צפויים, והעבר הקשה שחוו עולה לעיתים בתובנות קשות. לא נמצא שָכן שהוציא דיבה או מילה רעה עליה — האישה שקטה, נדיבה, ישרה, עוזרת לכלל, נקיה, מגדלת בן מחונך לתפארת, הקשר בינה לבין בעלה עורר קנאה, רעייה למופת ותורמת לשכנות טובה.
שרה בוזגלו לא הסתפקה במעצרה של שייני, היא דרשה מפקידת הסעד לבקש מבית המשפט למסור את גד לאימוץ, ואכן השופט התורן אישר שילד בן חמש וחצי אינו יכול לדאוג למחסורו.
למחרת, בעת שהפציע השחר, לאחר שראה איך פושטים על ביתו, קם גד ממיטתו, רחץ את פניו והתלבש במכנסים קצרים ובחולצת טריקו. גד יצא מביתו, נעל את הדלת ונעלם מהשכונה. דיירי הבניין לא ראו אותו יוצא מהבניין.
בשעה שש בבוקר, הרחוב שקט, וכך גד חסך מעצמו עימות עם שכן שישאל על מעצרה של שייני. בריצה מהירה של ילד המחפש אחר אימו, מיהר גד להגיע לתחנת המשטרה שבחולון.
"בוקר טוב," פנה גד הקטן אל עבר השוטר שישב בדלפק הכניסה, ושלא הצליח לראותו בגלל גובהו. השוטר קם מכיסא העץ והתבונן בגד הקטן.
"שלום ילד, קרה לך משהו? גנבו לך את האופניים? למה אינך ישן?"
"לא קרה לי כלום, אני מחפש את אימא שלי."
"ואיפה אבא? גם הוא מחפש אותה?"
"אבא מת לפני כמה חודשים." גד עשה סימן בידו שסכין חתך את גרונו של אביו.
"אני מבין. ואימא נעלמה?"
"... לא נעלמה, באה המשטרה אתמול לבית שלי, ולקחו אותה באמצע הלילה."
"לאן לקחו אותה?"
"לא יודע. לכן, באתי לכאן כדי שאתם תגידו לי, איפה אתם מחביאים אותה."
"כנראה, נעצרה על מעשה רע שעשתה."
"היא לא עשתה כל רע לאיש, המשטרה רעה וטועה!"
בשלב זה, השוטר התנהג באופן ילדותי, נעלב מהילד הקטן ולא טרח לחפש את האם האובדת.
שייני לא הייתה בתחנת חולון, וגד לא שיער שנלקחה למעצר ביפו. שוטרת צעירה רחמנייה, אודליה ברוך, שמעה אותו והתרגשה מהרכות שבו, דובבה אותו ולקחה אותו למשרדה. היא הגישה לגדי כריך, שתייה ממותקת ועוגיות לקינוח. שיחקה איתו קלפים, ושידלה את נהגי ההסעות שישעשעו אותו במשחק כדורגל בחצר הבניין. בסוף משמרתה כשהוא עצוב, ללא אם וביתו ריק, הסיעה אותו לביתה בניידת.
"מחר אשתדל לחפש את אימא שלך. אל תבוא לתחנה. אם אמצא אותה, אבוא אליך ואעדכן אותך. בינתיים אני רוצה שתהיה אצלי. אם תסתובב לבד ברחובות, יאונה לך רע, ואני חוששת שישלחו אותך למעון של ילדים יתומים."
"תודה לך, רק רציתי לספר לך משהו."
"כן חמוד, ספר."
"אבא שלי מת בתאונת עבודה לפני זמן מה. הייתי לידו, ראיתי איך קרה לו, ונראה לי שהמשטרה כועסת על אימי, שלא הצילה אותו ממוות."
"אל תדאג. במשטרה יש אנשים טובים, שאוהבים את האזרחים ועוזרים להם. לא הגיוני שכועסים על אימא שלך."
"אני פוחד שהיא לא תחזור."
"סמוך עלי, אני אעזור לך."
החיבוק האימהי שהיה רגיל אליו, חסר לו. השינה הגיעה אליו באיחור, העייפות לא הועילה, הוא נשאר עֵרני עד חצות הלילה, חושב על אביו ועל אימו שאינם לידו ועל עתידו המעורפל.
בשעת בוקר מוקדמת התקשרה אודליה לכל תחנות המשטרה שבסביבה. התשובה שקיבלה, "אין כאן אישה בשם זה."
ב"קישלה" של יפו נרשמה שייני בשם בדוי כדי שהחקירה החסויה לא תעלה לכותרות בטרם עת.
בזמן מעצרה של אימו למד הילד רבות על התנהגות שומרי החוק, אך במיוחד למד להסתדר בכוחות עצמו בדירתה של אודליה.
החוקרים של שייני ניסו בכל כוחם לגרום לשייני להודות בהריגת בעלה.
"את רוצה לראות את גד?" שאל החוקר
"כן, אני מתגעגעת אליו."
"את רוצה שנשלח אותו לאימוץ?"
"אל תעשו את זה, מגיע לו לגדול עם אימא שלו." שייני פרצה בבכי קורע לב, אך החוקר לא התרשם ממנו.
"אני אעזור לך לחזור אליו, רק תודי שאת הרגת את יודל, ואת מחר משוחררת לביתך."
"אני לא מודה על דבר שלא עשיתי."
"זה סתמי רק כדי שנוכל לסגור את התיק. תודי על ההריגה, ותחיי עם גד לנצח."
"לא מודה."
הלחץ שהפעיל החוקר לא עזר לו. האמת הפנימית של שייני הצילה אותה מאשמת רצח. אילו הייתה מודה על דבר שלא עשתה, היא הייתה יושבת בכלא שנים רבות.
חלף שבוע מתחילת מעצרה של שייני, היא התרגלה למה שנגזר עליה, אך לא הבינה מדוע נקבע שהיא אשמה במות בעלה. את שייני הטרידו המחשבות בהקשר למיקום בנה ומעשיו. אך, בשל אופייה הכנוע הפנימה את הרגשות ואת הצורך להיפגש עם בנה.
בתא הקטן והעלוב שהיא חלקה עם פושעים מזדמנים, לא היה
לה עם מי לחלוק את מכאוביה, יָשנה מעט ובקושי אכלה, בעיקר שתקה.
ביום השביעי למעצרה של שייני, פקד נבו התקשר טלפונית לשרה בוזגלו.
"שרל'ה שלי, מה שלומך?"
"שלום, פקד נבו, עכשיו אני עם אנשים, משהו דחוף? אינו סובל דיחוי?"
"רציתי לפגוש אותך ולדבר."
"אתקשר אליך כאשר אתפנה."
"תודה יקרה שלי."
שרה לא חזרה אליו. היא חשבה שמחיר השיחה עם נבו ייגבה בחדר המיטות, ומצב רוחה לא היה מרומם כדי להתמסר לו.
לאחר מספר שעות פקד נבו חזר להתקשר אל שרה, והפעם התחלף טון דיבורו.
"שרה אני חייב לדבר איתך, ואל תדחי אותי שוב."
"אוי, שכחתי אותך, אני עסוקה בעבודה ומוטרדת מציבור
טרחני."
"תקשיבי לי טוב, הגברת שייני חרט עצורה כמעט שבוע. מה את רוצה שנעשה איתה?"
"אין עילה לכתב אישום פלילי?"
"גם אם נפברק אישום, אין לי לב לכלוא אותה. גם שוחחתי עם פרקליטת המחוז על המקרה."
"ומה דעתה?"
"היא אדישה, ללא עמדה מפורשת. היא אישרה שהמשטרה ואני נקבע. אם יהיה כתב אישום, שייני תבלה בבית הסוהר שנים רבות, אין סיכוי שבית המשפט לא ירשיע אותה."
"מצוין, מגיע לחצופה הזו להירקב בכלא."
"מה ידוע לך על בנה?"
"שלחתי שלושה פקידים לחפש אותו. רציתי לשלוח אותו לאימוץ, אבל הממזר הקטן נעלם, לא השאיר עקבות. מעניין איפה מסתתר, קרובי משפחה אין לו, והשכנים לא יודעים דבר עליו. תפעיל קשרים. חפש אותו!"
"את אישה נקמנית וזדונית, אך עטופה חושניות, אני מת עלייך, חמודה, וממתין לבואך."
אומנם נבו חיזר אחר שרה פעם אחר פעם, בשרנות רגליה
ומה שביניהן סובבו את ראשו, אך לא יעשה דבר קיצוני נגד
מצפונו. מבחינתו, מעצר של שבוע היה די והותר לרצות את המאהבת.
מעצרה של שייני שבוע ימים לא הניב עילה להמשך מעצרה, ולכן היא שוחררה. בפרוטוקול המשטרתי שסיכם את מעצרה נכתב, מותו של יודל התרחש מסיבות לא מפוענחות ולא ברורות, ספק תאונה ספק רצח. מעצרה של אשתו, שייני חרט, היה הכרח המציאות לנוכח הנסיבות ולצורכי העמקת החקירה. המשטרה סוגרת זמנית את התיק בהיעדר הוכחות מספיקות להעמדתה לדין.
אימו של גד חזרה לשכונה מעודדת מהחופש שחזר אליה והעדיפה לשכוח את השבוע שחלף, כפי ששכחה את עברה באירופה.
השוטרת אודליה נהגה כל יום לאחר המשמרת לגשת לבניין אשר בו גרה שייני עם בנה, כדי לבדוק אם האם חזרה לביתה.
ואכן, באחת הפעמים, לאחר שכבר חזרה שייני לביתה, נפגשו שתי הנשים. באותה פעם הוחזר גד לחיק אימו. בהתרגשות ובבכי קיבלה אותו שייני. אודליה ברוך תיקנה את כל הרוע שהציגה המשטרה.
* * *
שייני הייתה במקצועה עקרת בית. כמקובל באותם ימים, נדיר היה לראות אישה יוצאת מביתהּ לצורכי פרנסה. הנשים גידלו את ילדיהן וחינכו אותם, דאגו לשלום המשפחה ולאחדותה, המשרות לנשים היו נדירות, ולכן נשים מעטות זכו לעבודה. העולות החדשות היו האחרונות לקבל משרות איכותיות.
שייני לא הייתה נאה, פניה היו נפוחות, גופה היה שמנמן, וקפלי שומן הקיפו את צווארה ואת ידיה. ברשותה עמד חשבון בנק מאופס, חסר כספים, ללא "עובר ושב" וללא חסכונות.
סיכוייה להינשא שנית עם בעל שיפרנס אותה ואת גד הקטן היו קלושים, ובכל זאת חודש לאחר שחרורה ממעצר אגרה אומץ ופנתה לחלבן שהכיר את תושבי השכונות הקרובות, והוא עסק בשידוכים מתוך אהבת ישראל וללא תמורה.
לאחר שיחה קצרה ומראה עיניים פולשני ביטא השדכן את מה שחשב באופן גס רוח מחריד אוזניים. השדכן דחה אותה בגלל משקלה ובגלל מצבה הכלכלי.
"תשני את המצב הכלכלי שלך, תוסיפי לחשבון שלך כמה לירות. את המראה החיצוני המחריד שלך תשני, עדיף שהשומנים יהיו בבנק ולא בגופך. את יודעת, הגברים של היום מתעניינים ביופייה ובגופה של האישה, בקנקן. לא ממש אכפת להם כמה עכורים המים שבתוכו. תורידי את הבטן ואת קפלי הסנטר, ואני אדאג לך לחתן מקסים. בובה של בחור יש לי בשבילך, תפור עלייך, אלוהים שומר אותו בשבילך. התאלמן פעמיים המסכן רק כדי שתכירי אותו. התאלמן בראשונה כאשר אשתו נשרפה, בדליקה שפרצה בבית אימהּ ומתה. בפעם השנייה התאלמן כאשר אשתו נכנסה לים, לא ידעה לשחות, והיא רדפה אחריו עם גלגל הצלה למים העמוקים שהוא שחה בהם. המסכנה טבעה במים כאשר הגלגל התפנצ'ר לה, והוא לא הספיק להציל אותה. אהוב היה על נשותיו, ולכן הן הלכו אחריו באש ובמים. ילדים אין לו, והוא יכול לעשות בנים. כסף לא חסר לו, לאחרונה פתח חנות פירות וירקות מובחרים, ובנוסף כל שבת מוכר גרעינים באצטדיון 'בלומפילד' ביפו. גילו, אם מעניין אותך, שבעים ושבע, קצת מבוגר ממך, לא הרבה מעבר לרצוי, אבל כאשר תכירי אותו תמותי עליו."
“אני מעדיפה למות בלעדיו, בלי כסף ומבואסת בלי גרעינים, תודה."
האלמנה עזבה את משרד השידוכין המאולתר של החלבן בהבנה שמשם לא תבוא הַיְשועה, והייעוד שנתן לה אלוהים הוא אחר מלהינשא בשנית.
* * *
שייני עברה תלאות שסיבכו את חייה. מאז עלייתה ארצה ועד מות בעלה לא ידעה מנוח.
לאחר המפגש עם שרה בוזגלו השתכנעה שאם תשתייך לרוב השולט, תצליח לקבל יחס טוב יותר מהמדינה, ויתאפשר לה להתברג למוסד כלשהו שיוכל לכלכל אותה ואת בנה הקטן ברווחה.
צעדה המושכל הראשון היה רישום להסתדרות העובדים הכללית והשגת הפנקס האדום. קבלת הפנקס האדום היה מלווה בשיחה קצרה עם אחד מראשי הוועדים שנתן לה תחושה שמקומה בהנהגת העם ובקביעת סדר היום הפוליטי של המדינה.
"שייני, היום עשית את הצעד הנבון של חייך! את הצטרפת לעובדים הכלליים שהקימו את המדינה, והיחידים אשר מקדמים אותה. את תהיי חלק מהקִדְמה החברתית שאנו נושאים בדגל האדום, שֶׁמש העמים ימשיך להצעיד אותנו לאחדות ולשוויון."
"אתה צודק, השוויון צץ בכל מקום בחברה, אין פערים, כולנו חיים ברמה זהה."
ציינה בציניות את העובדות הלא נכונות של המצב החברתי באותם ימים — החברה התפלגה בין עולים חדשים, ותיקים, מזרחיים ואשכנזים.
"שייני, אני מעריך את השקפתך. את משלנו, ועתידך לגדולות. אל תתנתקי מהמפלגה, ותראי שחלומותייך הנשגבים מתגשמים."
"איך אתנתק? כול תוכי בפוליטיקה, אני אדומה מיום היוולדי." אמרה לו מה שהוא רצה לשמוע, ובתוכה הספק שתוכו של האיש אינו כדבריו.
היא קיוותה לטוב, אך בחלוף הזמן לא הוצעה לה חברות ב"אגד", והצעות חברות באיגודים חקלאיים לא הגיעו לפתחה. הדלות נמשכה על אף הפנקס האדום שנעזב באחת המגירות בביתה.
* * *
חודשיים לאחר קבורתו של יודל, חודש לאחר שחרורה ממעצר, יצאה שייני לרחוב ולשווקים, מטרתה הייתה לחפש רעיונות מקוריים שיפרנסו את עצמה ואת בנה גד. מילדותה ניחנה שייני בדמיון פרוע אשר הוביל אותה לחדשנות וליצירתיות בכל מעשה ידיה, וללא קשר אם מדובר בהכנת מאכלים או ביצירת בגד, מחשבתה הייתה תמיד שונה מהמקובלות, עשיית דברים שונים מאחרים.
שייני החלה להשתלב בין קבוצות הנשים אשר שוחחו על הא ועל דא כדי להבין, "מה צריכה השכנה שאין לה, ובטוח תקנה." שייני הקשיבה לתלונותיהן של הנשים, בעיקר נגד עבודות הבית המייגעות, נגד הבעלים שאינם עוזרים, נגד הבעלים המתנתקים מהעול הכרוך בתחזוקת הבית, ושזמנם מוקדש למשחקי 'שש-בש' בגינת הרחוב או בחצרות.
חיש מהר קלטה שיש עייפות או מיאוס בחיי הזוגיות בגילאי הארבעים וחמישים של בני הזוג, ושלא לדבר על גילאים מאוחרים יותר, דרכי ביטוי בחוסר יחס לבן זוג, בהתנתקות בקשר הזוגי ובהפרדת רשויות מתחת לשמיכה, ולא קרבו זה אל זה כל הלילה. שייני החליטה לייצר אמצעים שיחזירו את הזוגיות על פסים של חשק ואהבה, וישפרו את אווירת הבית והשותפות בכל הנעשה בתוך המשפחה.
רעיונותיה פרשו כנפיים ועפו.
בחורף היא סרגה לנשים גרבי צמר ארוכים מכף הרגל עד המפשעה, ובקיץ היא הכינה משקה פריון שהופק מתערובת שמן וזלין, רסק גרעיני דלעת וציר של רגלי עוף מבושלות.
דמיונה היה מפותח, אשפית ביצירת תערובות שהפליאו את בעלה בעודנו בחיים. שייני החלה לשווק את הגרביים ואת המשקה לא רק בשכונתה, אלא גם תושבי העיר תל אביב החלו להכיר את מוצריה אשר הסגולות שלהם עברו מפה לאוזן, כאשר נחשבו כמעוררי חשק מיני ומשפרי זוגיות.
יושבי הקרנות בבית קפה השכונתי תיארו בחיכוכי ידיים איך שפשוף הצמר בירכי הנשים הוא זה שמגביר את הרצון למגע של הנשים, אחדים טענו שעובי הרקמה בסיום הגרב לוחץ בנקודה הנכונה. השְׁערות רבות היו, ופתרון מדעי להצלחתה היה מעורפל.
כאשר עברה שייני ברחוב, פרנסי השכונה התבוננו בה, קדו קידה לעברה וצחקו לעברה בקריאות אהדה.
"מה שלום מחדשת ימינו כקדם?"
"חן, חן לחכמי הרחוב!"
"שייני, מאז שהגעת לשכונה, פסקה מכת הגירושין."
"אני לא מאמינה, אבל משמח לשמוע."
"תמשיכי לסרוג, ואֶת אשתי אגרוב!" הלעיז מישהו לעברה.
"מקווה להרבה שנים."
ערב אחד, הקיש השכן ניסים בדלת דירתה של שייני. הדלת נפתחה, ניסים ואשתו נכנסו מחויכים ובחיקם זר מרהיב של שושנים.
"שייני, אנחנו חייבים להודות לך."
"על מה? לא עשיתי דבר למענכם."
"הגרביים, שייני. מאז שקניתי זוג, חיינו השתנו, לאשתי פסקו המיגרנות, מטַפחת את עצמה וישנים כפיות," סיפר ניסים.
"בעלי הפסיק לקלל אותי, וחזרה אלינו אותה אהבה. בלילות אני נוגעת בכל שערה בבשרו החשוף," אמרה אשתו של ניסים.
"אני מאד שמחה ומקווה שזה יימשך שנים רבות," הוסיפה שייני.
"שייני, אני מזמין עשרים זוגות גרביים, אמכור אותם ביחידה הצבאית, אנשים הזמינו ממני וממתינים להם."
"תצטרך לחכות, יש לי הזמנות לחודשיים הקרובים."
"אנא שייני, תעשי קיצור לחיילי צה"ל, חייל שבע הוא חייל מתפקד."
"לא מבטיחה, אבל אנסה להקדים."
גד ישב ליד אימו ושמע את השיחה, ולאחר שניסים ואשתו עזבו את הבית, פנה אליה.
"אימא על מה דיברתם?"
"שום דבר חשוב. ניסים רוצה להרוויח כמה גרושים, ואני אשמח לעזור לו."
"אימא, בזמן האחרון אני רואה אותם בגינה הציבורית מחובקים."
"כן, הם זוג אוהבים."
אלה שניסו להעתיק את הגרביים הסרוגים כשלו, וכספם אבד.
היה משהו קסום בגרביים שלה שלא ניתן להסביר, והפלא נותר לא ברור.
בתחום הפרסום שייני לא נשארה חייבת. בכל מוצר הוסיפה בכתב ידה פתק, שבישר את תכונותיו הפלאיים של המוצר.
בגרביים כתבה:
לא חופשה ולא מלון, הגרביים ישלימו את החלום!, אל תתגרשי, תגרבי ותתרגשי!
בפתקים שצירפה לקוקטיל כתבה:
שיקוי האושר, יכניס אותך לכושר!, שתי כפיות אשתך תיטול ועליך בערב תיפול!
אלו רק דוגמאות מכתיבתה היוצרת של שייני הממציאה, שהקדימה מעבדות רבות במציאת פתרונות לקרבה הזוגית.
השם הטוב של שייני כיצרנית גרביים ושיקויים היה בלתי מנוצח. במשך הזמן, אימו של גד פרנסה את המשפחה בכבוד, אך לא יותר מזה. שפע לא היה, כי אז היישוב חי בדלות, אבל גד היה יכול להתחיל את כיתה א' כאשר בביתו היה כל הנחוץ כדי להבטיח לו שקט כלכלי.
הצלחתה המסחרית של שייני כיסתה את המועקה שנבעה מבדידותה, אך לא השכיחה את החלום המשותף שלה ושל יודל, משפחה ברוכת ילדים. החלום נגוז, אבל חי בתוכה.
