חרם
אלון
קמתי מאוחר וכמעט איחרתי, נכנסתי לכיתה בלי אוויר, בקושי הספקתי להגיע לפני הצלצול. לא שמתי לב שאף אחד לא ענה לי. התיישבתי והתחלתי להתארגן לשיעור. שאלתי את יואב שיושב לידי מה העניינים, אבל יואב לא הגיב. זה קורה הרבה פעמים שהוא לא עונה, ככה הוא יואב. בהפסקה הרגשתי שמשהו קורה. אף אחד לא דיבר איתי ולא הסתכל לעברי, וכשניסיתי להתקרב לחבר'ה הם הלכו לכיוון השני. חשבתי שלפחות נטע תתייחס אליי, אבל היא הסתובבה ולא אמרה כלום. ישבתי לבד. הרגשתי בחילה וכאב בטן.
כולם עמדו סביב אריק ליד מגרש הכדורסל. הוא דיבר ועשה תנועות מאיימות בידיים, והילדים סביבו הנהנו. פתאום כולם פרצו בצחוק. רק אני לא. הם ראו שאני יושב לבד. פתאום אמרתי לעצמי, חרם. הם עושים עליי חרם! ברגע אחד ירד מסך שחור מול העיניים שלי, הבנתי מה קורה לי. מילה אחת הסבירה הכול: חרם. כולם נגדך, אמרתי לעצמי. כל היום הייתי לבד ולא דיברתי עם אף אחד. כלומר אף אחד לא דיבר איתי. חשבתי לקום וללכת הביתה. היה לי רע שכולם שונאים אותי. מחשבות לא טובות התחילו להתרוצץ לי בראש שיותר לא יהיו לי חברים, שלא יזמינו אותי, לא יבואו אליי. אבל למה? איך זה קרה לי? איך יוצאים מזה? מה אני צריך לעשות? והבחילה הזאת הרגה אותי. נזכרתי שהפייסבוק שלי היה ריק אתמול בערב, ולא קיבלתי הודעות בוואטסאפּ.
לא יוצאים מזה, זה לכל החיים! אני רוצה לעבור כיתה, לעבור בית ספר, לעבור עיר, לנסוע רחוק־רחוק לארץ אחרת ששם אף אחד לא יודע שעשו עליי חרם.
נטע
מהוואטסאפּים שרצו כל הערב וגם בלילה היה ברור שעשו חרם על אלון. אריק ציווה שמי שיעֵז לדבר איתו, החרם יעבור אליו. אלון ואני חברים טובים. כולם יודעים שאנחנו בקשר טוב. בהתחלה לא שיתפו אותי, רק כשהחרם היה סגור שיתפו אותי. כל הלילה לא הצלחתי להירדם. רציתי להזהיר את אלון, אבל נורא פחדתי מאריק. רציתי להגיד לו שאני לא בחרם, אבל לא היה לי אומץ, זאת האמת.
כשראיתי את אלון לבד ושכולם מחרימים אותו וצוחקים עליו, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. כל כך פחדתי שהחרם יעבור אליי. הרגשתי שאם זה יקרה, אני אתפרק ואבכה לעיני כולם. אלון הוא חבר שלי, ואני בוגדת בו עם הרשעים כי אין לי אופי. הבנתי שאני מאבדת אותו, שאלון לא יהיה יותר החבר הטוב שלי. כשהגעתי הביתה הרמתי אליו טלפון ודיברנו. אלון סלח לי ואמר שהכי חשוב לו שהוא יודע שאני באמת איתו, גם אם כלפי חוץ אני עם אריק ועם המחרימים. המילים האלה של אלון גרמו לי להרגיש רע עם עצמי ועם החולשה שלי.
אריק
הילד הטיפש והמגעיל הזה, אין לו מקום בינינו. הוא מכניס לכיתה דעות לא מקובלות. המורים מתחשבים בו, אלון הוא הכלב שלהם, המלשין שמדווח להם על כל מה שקורה אצלנו. לילד כזה אני אקצץ את הכנפיים. הוא לא ישכח את אריק כל החיים שלו. מצא לו עם מי להתעסק, עם אריק. סימסתי ליניב ולאלעד, והם מיד אמרו, "חרם". יניב ידבר עם עוד שלושה, ואלעד ידבר עם הבנות. את נטע בינתיים לא משתפים. כשהכול יהיה סגור, אני אפציץ אותה, שתבחר - או הכיתה או אלון. ברור מה היא תבחר, חה־חה... הכיתה יותר חשובה לה. מהערב אף אחד לא בפייס שלו, לא שולחים לו כלום לוואטסאפּ. מחר בבוקר כל השכבה לא תסתכל, לא תדבר, לא תענה. ממחר בבוקר הוא אפס. עושים אותו אפס, ואפס הוא יישאר. אין רחמנות ואין פחדנות.
אלון
המילה "חרם" לא יצאה לי מהראש. בלילות לא הצלחתי להירדם. הראש שלי התמלא במחשבות שלא עזבו אותי. נטע דיברה איתי בטלפון אחרי הלימודים. היא אמרה לי שיש בכיתה שניים שרמזו לה שהם מתכוונים להתקשר אליי. זה היה השבוע הכי קשה בחיי. אריק הפיץ שמועות שאני מלשין, שדיווחתי על המרססים.
הטעות היחידה שלי היא שלא דיברתי קודם עם ההורים שלי. אימא שלי מיד הרגישה שמשהו לא טוב קורה לי, אבל הכחשתי. לא רציתי שהיא תיכנס לתמונה. אני יודע שיש לה הרבה דאגות, לא רציתי להוסיף עוד אחת. אבל מהרגע ששיתפתי את הוריי במה שקורה הרגשתי הקלה. ההורים שלי התייעצו עוד באותו לילה עם חבר שלהם, הם הציעו שכמה ימים לא אלך לבית ספר. זה דווקא נראָה לי רעיון טוב.
נטע אמרה לי שמרגע שלא באתי לכיתה לא היה חרם כי לא הייתי שם. כמה ילדים התחילו לדאוג שאולי קרה לי משהו. התחילו לחישות נגד החרם. ההורים שלי פנו למחנכת שלי, והייתה פגישה עם היועצת ועם המנהל. קצת נבהלתי וגם התביישתי, אבל מצב הרוח שלי השתפר מעט. נטע באה אליי כל יום, והיא כתבה בפייסבוק שכל הזמן הייתה בקשר איתי ולא בגדה בחברות שלנו, אולי רק יום או יומיים. אחרי נטע התחיל טפטוף, ולאט־לאט הוא הפך לזרם של הודעות בפייסבוק ובוואטסאפּ.
מחר אני חוזר ללימודים, אני בטח לא אישן כל הלילה מהתרגשות.
