אמזלג
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אמזלג
מכר
מאות
עותקים
אמזלג
מכר
מאות
עותקים

אמזלג

4.3 כוכבים (20 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2019
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 180 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות

יוסי סוכרי

יוסי סוּכָּרִי (נולד ב-1959) הוא סופר ישראלי.

היה כדורסלן בצעירותו בנבחרת הקדטים של ישראל ובנבחרת הנוער של מכבי תל אביב. למד בחוג לפילוסופיה ובמכון להיסטוריה ולפילוסופיה של המדעים באוניברסיטת תל אביב. במהלך השנים לימד במוסדות שונים: במכללה למנהל, בצלאל, קמרה אובסקורה, אוניברסיטת בן-גוריון ובית הספר לאמנויות מנשר. מרצה לפרנסתו בחברות ובארגונים. פרסם מאמרים פובליציסטיים בנושאים פוליטיים, מדיניים וחינוכיים בעיתונים שונים, בעיקר בעיתון הארץ.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/3mme8wys

תקציר

עמנואל אמזלג הוא גבר שכמוהו לא פגשנו בספרות העברית. אינטלקטואל מזרחי תל־אביבי השקוע עד צוואר בתרבות המערבית, פציפיסט וגנדרן. לאחר התפרקות נישואיו, בהיותו כבן 50, השבר מחולל בחייו מהפכה ומוביל אותו להתחקות אחר שורשיו. במסע אל תוך השושלת המשפחתית מתעוררות בו תהיות מטא־פיזיות, מוסריות וחברתיות. לאורך המסע אמזלג נקלע לסבך של זיקות אישיות: יחסו אל הוריו שמהם התרחק תרבותית, הקשר עם רעייתו לשעבר, עם ילדיו המתבגרים אל מציאות מורכבת, עם נשים מרשימות, יחסיו עם האליטה האקדמאית, ובנוגע למדינה שנעשית זרה — כל אלה עומדים למבחן. מתוך הזיקות הללו עולה דמותו של אדם מורכב שחי בין העולמות וממוקם בעמדת התבוננות קיומית. אמזלג הוא גם ספר על מצבו של האדם המשכיל בישראל ואוניברסלי מאין כמוהו.

יוסי סוכרי זכה בפרס ברנר לספרות עברית, בפרס ראש הממשלה ובפרס המכון הישראלי בוושינגטון. ספריו תורגמו לשפות זרות וזכו לשבחי הביקורת. ספרו בנגאזי-ברגן־בלזן הומחז והיה להצגה בניו יורק בתיאטרון La mama.

פרק ראשון

כשיצא עמנואל אמזלג מן הבניין בגבעתיים בסוף הפגישה החמישית, הוא כבר ידע. בסלון הנזירי ישבו שלושתם, ולכאורה לא נאמר שם דבר על כך שנישואיו הסתיימו. אבל מתחת לאופן המתון־מתון שבו דיברו עם המטפלת הזוגית על חיי הנישואים שלהם, שרר הפעם שקט מסוג שונה. שונה מן השקט שליווה את ארבע הפגישות הראשונות. הוא לא הופרע על ידי תנועת רגל עצבנית של אמזלג או מבט חסר סבלנות של הדס על האגרטל שהכיל שני פרחים אדומים — תדיר על סף נבילה. השקט החדש לא כתב את הפגישה. הוא מחק אותה. הוא הנהיר שאין בה צורך. לא בה ולא באלו שלפניה.
ארבעה ימים לאחר מכן אמרה הדס לבעלה בטלפון: "ביטלתי את השולחן". התוכנית לצאת למסעדה האיטלקית ברחוב בן־יהודה כדי לחגוג את יום הולדתו ה-51 הייתה הזדמנות אחרונה להתרחשות אינטימית בין שניהם. בתחילה לא הגיב ולו כדי להותיר את הודעתה לפרשנויות שונות, אבל כעבור עשרים שניות, מתוך דחף לומר משהו שיאפשר לו לראות ברגע הזה דבר נוסף מלבד תבוסה, הוא אמר בטון שלא הצליח להתחפש לחד: "את יכולה לבטל גם את ההצעה שלי לנסות להמשיך לחיות יחד. אין לנו מה ללכת יותר לטיפול". אמזלג עוד הספיק לשמוע "נכון" שקט והרמטי מן הצד השני, ואז נותקה השיחה. כחצי דקה לאחר מכן נשען ללא אומר על חלון הפיז'ו 307 הכסופה שלו ששריטות חרתו בבשרה ומכה ישנה צילקה את ירכתיה, ואז צנח לרצפת האספלט והחל למרר בבכי. הוא חשב משום־מה על הקשר עם מנחם ונורית קלזמר, הוריה של רעייתו שכוח החיים שלהם נראה לו מזויף בתחילה, ובחלוף הזמן נטע בו תקווה וביטחון. קומות הבניין שהקים בעמל רב קרסו זו אחר זו: ההתבגרות לצד אישיותה המסוככת של הדס, יציבות החיים של בתו אנה בת השתים עשרה ושל בנו דוד בן התשע, ולבסוף קומת הקרקע המפוארת שעליה נבנה כל הבניין כולו — הטקסים המשפחתיים הקבועים: ארוחות הערב בשבע וחצי, רכיבות האופניים בשבתות הקיציות והטיולים השנתיים באמריקה שאליהם היו יוצאים מביתו של יהונתן, אחיה של הדס, בגְרֵיט נֵק לונג איילנד. הבניין שבנה בעמל היה לאבק שגרגיריו אינם גדולים יותר מגרגירי האספלט שהתלחלחו מדמעותיו.
הנסיעה מהמכללה בראשון לציון לביתו שברחוב שמריהו לוין בתל אביב הייתה איטית כל כך עד כי דומה שהתנועה עצמה הייתה הישג. במקום לנהוג באיילון עד דרך השלום כפי שעשה תמיד, יצא אמזלג בדרך קיבוץ גלויות. לאורך הרחוב עמדו בתי דירות שקירותיהם מקולפים. הוא תיעב את העמודים החשופים שמתוכם השתלשלו ברזלים ארוכים כאיברים פנימיים, את הכביש שסדקים עמוקים נפערו בו, את רעש המכוניות והמשאיות ואת עצם השם קיבוץ גלויות. אבל עכשיו נראה לו הרחוב זר וחסר נוכחות. עמודי הבניינים הפצועים, הקירות המקולפים והכביש הסדוק התערבלו ברוח המאיימת שנשבה ממערב, איבדו את צורתם ועפו במחשבתו כשקיות נייר. שאון הרחוב נשמע לו מחריד. חולשה פשתה בזרועותיו, וליבו פעם בעוצמה גוברת. מראות הרחוב הסתחררו סביבו ונדמה היה לו שהוא מאבד שליטה על המכונית ועל עשתונותיו. ידיו רעדו על ההגה, וסימני הקץ הקרוב הטילו עליו אימה. רק לפני הפנייה לרחוב הרצל החל שוכך התקף החרדה, וכיעורו של הרחוב ורעשיו התדפקו שוב על דלת הכרתו כהווייתם. בהרצל תמיד הרגיש קצת בבית, אולי משום שהתגאה בכך שבהיותו בן תשע, שמונה חודשים לאחר מלחמת ששת הימים, עמד עם אימו בטבורה של חנות עמוסה תחפושות וסירב בתוקף להתחפש לחייל.
עם הכניסה לשדרות רוטשילד שבה החרדה לאחוז בו. הפעם נוסף עליה גם פחד מפני המוות שהיה פוקד אותו בדרך כלל לאחר שהתעורר משינה טרופה. אני הולך למות חשב לעצמו, אני לא מסוגל להמשיך לחיות. הוא חש את ליבו פועם בקצב מואץ, מואץ הרבה יותר מדי, אגלי זיעה מבצבצים על מצחו וידו הימנית שהייתה מונחת על ההגה, מתופפת עליו בלא שתהיה לו שליטה על כך. מה יהיה על דוד ואנה? איך יחיו במשפחה שבורה? כיצד יתחיל בגיל חמישים ואחת חיים חדשים לבד? היכן יגור? איך לא יכסה את אנה מדי ערב ב"כיסוי המשולש", כפי שכינו את האופן שבו קיפל את תחתית שמיכתה הכחולה, איך לא ינשק בכל לילה לפני השינה את דוד? המחשבות, קטנות וגדולות, רודפות ונרדפות, התרוצצו במוחו ללא סדר.
הוא רצה להגיע לביתו וגם רצה שלא להגיע אליו לעולם. הבית היה המגן והתוקף שלו. העוגן שממנו נמלט מדי בוקר רק כדי לממש את הידיעה שיש לו מקום לשוב אליו. הוא רצה להיות בבית ומחוצה לו בעת ובעונה אחת. הוא המשיך לנסוע במסלול ההיגיון והאט עוד יותר את המכונית. אם אחכה עד שהדס לא תהיה בבית... גמגם לעצמו, יהיו לי שעתיים להיות בבית לבדי — שעה עד שייגמר הפילאטיס ועוד שעה עד שהיא תאסוף את הילדים ותגיע הביתה. א... א... ני חייב את הזמן הזה בבית. לבד — — —

יוסי סוכרי

יוסי סוּכָּרִי (נולד ב-1959) הוא סופר ישראלי.

היה כדורסלן בצעירותו בנבחרת הקדטים של ישראל ובנבחרת הנוער של מכבי תל אביב. למד בחוג לפילוסופיה ובמכון להיסטוריה ולפילוסופיה של המדעים באוניברסיטת תל אביב. במהלך השנים לימד במוסדות שונים: במכללה למנהל, בצלאל, קמרה אובסקורה, אוניברסיטת בן-גוריון ובית הספר לאמנויות מנשר. מרצה לפרנסתו בחברות ובארגונים. פרסם מאמרים פובליציסטיים בנושאים פוליטיים, מדיניים וחינוכיים בעיתונים שונים, בעיקר בעיתון הארץ.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/3mme8wys

סקירות וביקורות

כותבים עברית עם יוסי סוכרי רפי טופז פודקאסט מדברים עברית 22/03/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
יוסי סוכרי מדבר על ״אמזלג״ צוף וייסבוך פודקאסט מדברים עברית 24/02/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
השאלון של העוקץ: יוסי סוכרי העוקץ העוקץ 06/08/2019 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2019
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 180 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות

סקירות וביקורות

כותבים עברית עם יוסי סוכרי רפי טופז פודקאסט מדברים עברית 22/03/2023 להאזנה להסכת >
יוסי סוכרי מדבר על ״אמזלג״ צוף וייסבוך פודקאסט מדברים עברית 24/02/2022 להאזנה להסכת >
השאלון של העוקץ: יוסי סוכרי העוקץ העוקץ 06/08/2019 לראיון המלא >
אמזלג יוסי סוכרי
כשיצא עמנואל אמזלג מן הבניין בגבעתיים בסוף הפגישה החמישית, הוא כבר ידע. בסלון הנזירי ישבו שלושתם, ולכאורה לא נאמר שם דבר על כך שנישואיו הסתיימו. אבל מתחת לאופן המתון־מתון שבו דיברו עם המטפלת הזוגית על חיי הנישואים שלהם, שרר הפעם שקט מסוג שונה. שונה מן השקט שליווה את ארבע הפגישות הראשונות. הוא לא הופרע על ידי תנועת רגל עצבנית של אמזלג או מבט חסר סבלנות של הדס על האגרטל שהכיל שני פרחים אדומים — תדיר על סף נבילה. השקט החדש לא כתב את הפגישה. הוא מחק אותה. הוא הנהיר שאין בה צורך. לא בה ולא באלו שלפניה.
ארבעה ימים לאחר מכן אמרה הדס לבעלה בטלפון: "ביטלתי את השולחן". התוכנית לצאת למסעדה האיטלקית ברחוב בן־יהודה כדי לחגוג את יום הולדתו ה-51 הייתה הזדמנות אחרונה להתרחשות אינטימית בין שניהם. בתחילה לא הגיב ולו כדי להותיר את הודעתה לפרשנויות שונות, אבל כעבור עשרים שניות, מתוך דחף לומר משהו שיאפשר לו לראות ברגע הזה דבר נוסף מלבד תבוסה, הוא אמר בטון שלא הצליח להתחפש לחד: "את יכולה לבטל גם את ההצעה שלי לנסות להמשיך לחיות יחד. אין לנו מה ללכת יותר לטיפול". אמזלג עוד הספיק לשמוע "נכון" שקט והרמטי מן הצד השני, ואז נותקה השיחה. כחצי דקה לאחר מכן נשען ללא אומר על חלון הפיז'ו 307 הכסופה שלו ששריטות חרתו בבשרה ומכה ישנה צילקה את ירכתיה, ואז צנח לרצפת האספלט והחל למרר בבכי. הוא חשב משום־מה על הקשר עם מנחם ונורית קלזמר, הוריה של רעייתו שכוח החיים שלהם נראה לו מזויף בתחילה, ובחלוף הזמן נטע בו תקווה וביטחון. קומות הבניין שהקים בעמל רב קרסו זו אחר זו: ההתבגרות לצד אישיותה המסוככת של הדס, יציבות החיים של בתו אנה בת השתים עשרה ושל בנו דוד בן התשע, ולבסוף קומת הקרקע המפוארת שעליה נבנה כל הבניין כולו — הטקסים המשפחתיים הקבועים: ארוחות הערב בשבע וחצי, רכיבות האופניים בשבתות הקיציות והטיולים השנתיים באמריקה שאליהם היו יוצאים מביתו של יהונתן, אחיה של הדס, בגְרֵיט נֵק לונג איילנד. הבניין שבנה בעמל היה לאבק שגרגיריו אינם גדולים יותר מגרגירי האספלט שהתלחלחו מדמעותיו.
הנסיעה מהמכללה בראשון לציון לביתו שברחוב שמריהו לוין בתל אביב הייתה איטית כל כך עד כי דומה שהתנועה עצמה הייתה הישג. במקום לנהוג באיילון עד דרך השלום כפי שעשה תמיד, יצא אמזלג בדרך קיבוץ גלויות. לאורך הרחוב עמדו בתי דירות שקירותיהם מקולפים. הוא תיעב את העמודים החשופים שמתוכם השתלשלו ברזלים ארוכים כאיברים פנימיים, את הכביש שסדקים עמוקים נפערו בו, את רעש המכוניות והמשאיות ואת עצם השם קיבוץ גלויות. אבל עכשיו נראה לו הרחוב זר וחסר נוכחות. עמודי הבניינים הפצועים, הקירות המקולפים והכביש הסדוק התערבלו ברוח המאיימת שנשבה ממערב, איבדו את צורתם ועפו במחשבתו כשקיות נייר. שאון הרחוב נשמע לו מחריד. חולשה פשתה בזרועותיו, וליבו פעם בעוצמה גוברת. מראות הרחוב הסתחררו סביבו ונדמה היה לו שהוא מאבד שליטה על המכונית ועל עשתונותיו. ידיו רעדו על ההגה, וסימני הקץ הקרוב הטילו עליו אימה. רק לפני הפנייה לרחוב הרצל החל שוכך התקף החרדה, וכיעורו של הרחוב ורעשיו התדפקו שוב על דלת הכרתו כהווייתם. בהרצל תמיד הרגיש קצת בבית, אולי משום שהתגאה בכך שבהיותו בן תשע, שמונה חודשים לאחר מלחמת ששת הימים, עמד עם אימו בטבורה של חנות עמוסה תחפושות וסירב בתוקף להתחפש לחייל.
עם הכניסה לשדרות רוטשילד שבה החרדה לאחוז בו. הפעם נוסף עליה גם פחד מפני המוות שהיה פוקד אותו בדרך כלל לאחר שהתעורר משינה טרופה. אני הולך למות חשב לעצמו, אני לא מסוגל להמשיך לחיות. הוא חש את ליבו פועם בקצב מואץ, מואץ הרבה יותר מדי, אגלי זיעה מבצבצים על מצחו וידו הימנית שהייתה מונחת על ההגה, מתופפת עליו בלא שתהיה לו שליטה על כך. מה יהיה על דוד ואנה? איך יחיו במשפחה שבורה? כיצד יתחיל בגיל חמישים ואחת חיים חדשים לבד? היכן יגור? איך לא יכסה את אנה מדי ערב ב"כיסוי המשולש", כפי שכינו את האופן שבו קיפל את תחתית שמיכתה הכחולה, איך לא ינשק בכל לילה לפני השינה את דוד? המחשבות, קטנות וגדולות, רודפות ונרדפות, התרוצצו במוחו ללא סדר.
הוא רצה להגיע לביתו וגם רצה שלא להגיע אליו לעולם. הבית היה המגן והתוקף שלו. העוגן שממנו נמלט מדי בוקר רק כדי לממש את הידיעה שיש לו מקום לשוב אליו. הוא רצה להיות בבית ומחוצה לו בעת ובעונה אחת. הוא המשיך לנסוע במסלול ההיגיון והאט עוד יותר את המכונית. אם אחכה עד שהדס לא תהיה בבית... גמגם לעצמו, יהיו לי שעתיים להיות בבית לבדי — שעה עד שייגמר הפילאטיס ועוד שעה עד שהיא תאסוף את הילדים ותגיע הביתה. א... א... ני חייב את הזמן הזה בבית. לבד — — —