אדם הפסיק לנדנד את רגליו והשפיל את מבטו כדי לראות מה נדבק לו לסוליה. הייתה זו טיפה סגולה בודדה. הוא שב ונשא את מבטו לדף שלפניו וניסה להתרכז בפתרון השאלות.

 

חמש־עשרה דקות ארוכות לאחר מכן נשמע הצלצול. אדם חיכה עד ששאר התלמידות והתלמידים רצו החוצה, ורק אז קם מהכיסא ויצא לחצר, אל השמש המסנוורת. בראש מורכן הלך לעבר סלע שנח במרחק בטוח ממגרש המשחקים אך עדיין בחצר הפתוחה, כך שניתן היה ליהנות עליו מהשמש. בעודו אוכל את הסנדוויץ’ שלו בשקט, אדם חישב את סיכוייו להתקדם סוף סוף במשחק המחשב שאליו התמכר בשבועות האחרונים.

 

הצלצול נשמע מהר מדי ואדם העמיס את התיק על גבו וצעד לכיוון אולם הספורט. באותו יום השיעור היה שיעור אירובי, כך שהם היו צריכים בעיקר לרוץ, לקפוץ ושוב לרוץ. זה היה בסדר, יחסית, ועדיין אדם ביקש ללכת לשירותים באמצע השיעור.

 

הוא לא באמת היה צריך ללכת לשירותים, אבל בכל זאת נהג לעשות זאת בכל שיעור – בעיקר כדי שהזמן יעבור מעט, וכדי להתרחק מכל הנעליים החדשות, הדחיפות וה”היי, גבר!” או “היי, אחי!” קריאות מסוג זה אף פעם לא התייחסו אליו. הוא זכה ב”היי, לוזר!” או “היי, אפס”. והכי גרוע – “היי, יא מוזר!”

 

אדם לא חשב שהוא מוזר, ובכל זאת ליבו נחמץ מהעלבון. כן, היה לו קשה מאוד להתרכז. הוא נטה לחלום בהקיץ, לא משנה כמה כולם ניסו לגמול אותו מזה. הוא לא שלט בזה: ברגע שהיה עליו להקשיב בשיעור או לרוץ במעגלים מסביב למגרש או לפתור תרגילים בחשבון – הוא פשוט התחיל לעופף. וכאילו כל זה לא הספיק, הוא גם לא אהב משחקי כדור – ובבית הספר זה כבר נחשב לפשע של ממש.

 

אדם יצא מהאולם והלך באיטיות עילאית לכיוון השירותים שבבניין בית הספר. כשהגיע למגרש ראה עוד טיפה סגולה על הרצפה. הוא נעצר, העיף בה מבט והמשיך ללכת. לאחר חמישה צעדים נוספים ראה עוד טיפה. זאת שאחריה כבר לא נמצאה במסלול ההליכה שלו לשירותים. אדם הביט סביבו בלב פועם. החצר הייתה ריקה. הוא המשיך לעקוב אחר הטיפות הסגולות בזו אחר זו עד שהגיע אל צידו השני של הבניין, ידיו מצילות על עיניו בעודו תר אחר טיפה נוספת.

 

“היי! אתה שם, חמוד!”

 

אדם קפץ כאילו דרך על דבורה עם רגל יחפה. זו הייתה המוכרת מהקפיטריה, שגם הצלה על עיניה מהשמש. היה מאוחר מדי להעמיד פנים שלא שמע אותה, אבל הדבר האחרון שרצה היה שיראו אותו מדבר עם המוכרת מהקפיטריה.

 

הקפיטריה נמצאה בחצר האחורית של בית הספר, שם הפרחות הכבדות והערסים היו מעשנים סיגריות, ליד הגדר שמעליה ילדות וילדים שלא הגיעו לבית הספר היו מתגנבים פנימה, וילדים וילדות שכן הגיעו היו מטפסים כדי לצאת. על המוכרת שעבדה בקפיטריה אמרו שהיא קוסמת אוכלת ילדים. אלה בטח היו סיפורים שנועדו להפחיד את התלמידים הצעירים, כי אדם הניח שאף אחד לא באמת האמין שהמוכרת אשמה בקסם, אחרת היא כבר לא הייתה שם. אחרי הכול, על קיר הקפיטריה שלה נתלו המגילה הממוסגרת של ערכי “הבית הנכון” ותמונה של כבוד ראשת הממשלה יעל אגוזי, כפי שהיו בכל חדר בכל בניין במדינה. מלבד זאת, המוכרת התייצבה לכל מסדר בוקר בלא יוצא מן הכלל.

 

בכל יום התנהלו מסדרי הבוקר באותו אופן. הם התחילו בדברי הלל לראשת הממשלה והמשיכו בנאום שנאמה המנהלת, המעודד את התלמידים והתלמידות לדווח לה או לאיש מקצוע אחר על כל אדם שהם רואים מבצע קסם. “קוסמים וקוסמות הם מושחתים מהיסוד,” הייתה אומרת המנהלת בקול מצטלצל. “אין מקום לקסם בעולם, קסם הוא מקור הרוע.” התלמידים והתלמידות חזרו אחריה במקהלה.

 

ואנשים עשו את זה. לא קסמים, כמובן, כאילו שמישהו היה מעז… אנשים דיווחו. אם דיווחת על מישהו שהוא משתמש בקסם, הוא היה נעלם. ממש כך. לפעמים גם משפחתו הייתה נעלמת איתו. מצד שני, אם התגלה לרשויות שראית מישהו מבצע קסם ולא דיווחת על כך – אתה היית זה שנעלם.

 

כשאדם היה בכיתה ב’ או ג’, היה לו מורה שהועלם. תלמידים מכיתה י”א דיווחו למנהלת שראו אותו מבצע קסמים בבית הספר.

 

עמוק בתוכו חשב אדם שסביר יותר שהמורה הכשיל את אחד התלמידים האלה במבחן. הוא התקשה לחשוב עליו כעל קוסם, כי הוא באמת היה אדם נחמד, אבל למחרת המורה כבר לא הגיע לבית הספר, אז כנראה שהוא באמת היה אשם. זה נשמע עצוב, אבל מאחר וקוסמים הם מושחתים, זה לא היה הפסד גדול מדי לאנושות.

 

בשיעור אזרחות הם למדו שפעם היו הרבה יותר אנשים מושחתים ורקובים בישראל. האנשים הללו התנגדו לשלטון של “הבית הנכון”, אבל למרבה המזל גם אלה נעלמו, והיום ראשת הממשלה יעל אגוזי שומרת על המדינה משחיתויות ומתועבה שכאלה.

 

“היי, ילד! בוא הנה!”

 

אדם עמד לרגע במקום. הוא שנא לדבר עם אנשים זרים בלי להתכונן לכך מראש. המילים נטו להתבלבל בפיו. הוא יכול היה להישבע שהוא לא טיפש – תמיד היו לו דברים שנונים להגיד על כל דבר. בתוך הראש. בַּפֶּה… רק לפעמים. הוא התקדם לעברה בחוסר רצון.

 

“היי, מותק, תעשה לי טובה, תזרוק את הדלי הזה לפח. אני לא יכולה להתכופף ככה כבר. זה הגיל, קורה לכולם.” היא צחקה. “גם אתה לא תישאר כזה צעיר ורזה לתמיד. מה לעשות, כפרה. גם לך יהיו מים בברכיים, שיניים פחות טובות…” היא צחקה עד שהצחוק הפך לשיעול.

 

מה אני אמור לענות על זה? חשב לעצמו אדם. וואלה צודקת, להיות זקנה זה באסה?

 

כשאדם הגיע לדלי הוא כמעט שלא הופתע לראות שזה מכיל צבע סגול, אבל הוא עדיין הרגיש כאילו נעצר במפתיע באמצע ריצת ספרינט. למה בכלל היה לו כיף כל כך לעקוב אחרי הטיפות, אבל מבאס כל כך למצוא את הדלי? ולא מוזר שלא היו מסביב לדלי שום טיפות? תהה אדם. הוא הרים את הדלי והשליך אותו לפח.

 

הדלי פגע בשפת הפח ונהדף הצידה לקרקע. מביט סביבו במבוכה, אדם הרים את הדלי, התקרב לפח והשליך אותו פנימה. היי! לתחתית הדלי היה דבוק משהו. הוא הסתכל פנימה כשליבו פועם בחוזקה. לחטט בפחים בהחלט יכול היה להיחשב מוזר, אבל לא היה אף אחד בסביבה. כנראה המוכרת חזרה לקפיטריה להצטנן במזגן. בתנועה מהירה אחת אדם הרים את הדלי.

 

בתחתית הדלי, מודבק אליו בנייר דבק, היה פתק. אדם ניסה להפריד את הפתק בעדינות, כדי שהוא לא ייקרע, וקרא בו:

 

“אני יודעת הכול

 

ושמחה לחלק,

 

אם רק תחזיר

 

אתה מוזמן לתדלק.”

 

במשך כמה שניות, עד שהתעשת, עמד אדם קפוא, ואז זרק את הדלי לפח וחזר בצעדים מהירים לאולם הספורט. המאמן לא התייחס לנוכחות המחודשת שלו באולם, ואדם (כרגיל) ניסה למשוך כמה שפחות תשומת לב. שאר היום עבר עליו בבחילה וברצון עז להתכרבל במיטה.

***

 

תחנת האוטובוס הייתה המקום היחיד שבו היה אפשר לראות את כל סוגי התלמידות והתלמידים באותו זמן. היו שם הערסים, מסריחים מסיגריות ועם ג’ל בשיער; הסטלנים, מסריחים גם הם אבל עם ראסטות וכינים; היו שם צופיפניקים והיו החבר’ה של אומנויות הבמה.

 

האוטובוס הגיע ואדם נדחק פנימה. בעודו מביט מהחלון הוא ניסה להבין למה הוא מרגיש מפוחד כל כך. לא הייתה כל סיבה, בעצם: הוא הרי הגיע לכל מסדר בוקר מאז שהוא זוכר את עצמו, הייתה להם תמונה של יעל אגוזי בבית וכל חודש אמא תרמה לא מעט כסף ל”בית הנכון”.

 

מעודד מעט המשיך אדם לבהות מבעד לחלון, נאבק לחשוב על משחקי מחשב ולא על החידה. מזל שאחד הילדים צלצל בפעמון בתחנה הנכונה, כי אדם היה שקוע במחשבות מכדי לשים לב איפה הוא נמצא.

 

בכל פעם שעלה או ירד מהאוטובוס אדם הרגיש כאילו כולם מסתכלים עליו והוא תמיד הסתבך עם התיק והארנק והאוזניות, אבל הפעם הוא בקושי שם לב. הוא היה עסוק במילות הפתק, ראשו מתבשל בשמש ומוחו מתעמק במילים המוזרות. האם הפתק היה בשבילו? האם הייתה לו משמעות בכלל?

 

מכונית צפרה והוא הזדקף בהפתעה. בצד השני של הכביש צעק הולך רגל על נהג מכונית, והנהג השיב לו בהתלהבות.

 

מבטו של אדם נדד סביב עד שנעצר על מבנה הספרייה הציבורית שלפניו. “אני יודעת הכול…” זה נשמע כמו איה – חושבת שהיא יודעת הכול. היא לא אמרה משהו בארוחת הבוקר על ספר שהיא רצתה לשאול?

 

איה הייתה אחותו הגדולה. היא הייתה בכיתה י”ב ובצופים, ולכן בקושי הייתה בבית. היא הייתה יכולה להיות מגניבה, אילו לא הייתה אומרת לכולם מה לעשות כל הזמן. אמא כבר יש לו, תודה רבה. אמא מצידה אמרה תמיד שאיה היא מתבגרת קלאסית – או מתעצבנת על כולם או מתעלמת מהם לגמרי.

 

גם אח קטן היה לו. נועם. הוא היה בן חמש והתחביב העיקרי שלו היה להקים רעש ולבלגן. לנועם היה מזל שאדם לא הרביץ לו כמו שאיה הרביצה לאדם כשהוא היה קטן. אדם הרביץ לה בחזרה, כמובן, אבל היא הייתה גדולה ממנו בהרבה.

 

“יודעת הכול, ושמחה לחלק… אם רק תחזיר…”

 

מִמי אפשר לקחת דברים, כל עוד מחזירים אותם?

 

הספרייה הייתה קרירה ומוצלת. מין יקום מקביל, שקט, שבו אף אחד לא אומר לאדם שהוא מוזר, והעלבון החמוץ שאיתו הלך אדם בבית הספר מניח לו מעט. לא היה שום דבר לא בסדר בלהיות בספרייה, הרבה אנשים באו לפה. אדם הלך לעבר המדור המועדף עליו, מדור ספרי ההרפתקאות. המדפים במדור היו ירוקים.

 

אדם נעצר בהבנה פתאומית; כל מדור בספרייה היה מסומן בצבע נפרד. הוא המשיך ללכת לאורך המדפים ועצר במדור הסגול. עוד מבט חפוז סביבו, והוא שלף ספר שבלט בבירור מאחד ממדפי המדור. כותרתו של הספר הייתה: “חיות בר בחצר האחורית”.

 

אדם רשם את שאילת הספר בדלפק, תחב את הספר לתיק, ותוך עשר דקות של הליכה מהירה כבר היה בבית.