הקדמה
חודשיים קודם
פייפר איבדה כל שמץ של היגיון כשנשיקתו חרכה את עורה ומגעו המיומן עורר את גופה באופן שכמוהו היא לא חוותה מעולם. הכאב והסבל שהיום הזה הביא לה נמחו מיד כשהוא לחש באוזניה מילים איטלקיות שנשמעו לה כה רומנטיות, למרות שלא היה לה שום סיכוי להבין אותן.
היא התענגה על החיבוק שלו. לראשונה זה חודשים רבים היא חשה נערצת, רצויה, נחוצה. מה יבוא אחרי הרגע הזה – היא לא יכלה לחשוב על זה עכשיו. היא לא רצתה להתמודד עם הריקנות. כל רצונה היה להפקיד את עצמה בידי האיש הזה והתשוקה שלו, להיכנע לנשיקות שלו ולהתמסר באופן מוחלט ולא מרוסן לרגע הזה – לאיש הזה.
היא נאנקה בתסכול כשהוא חדל מלנשק אותה. הוא התרחק ממנה והביט עליה מלמעלה, ועיני הקרמל שלו, הכהות כחטא, היו מלאות תשוקה – אליה. מחוזקת על ידי זה, היא חייכה אליו, בלי שתוכל להסתיר את הכמיהה שהתפשטה בקרבה במהירות האור. היא לא חשקה מעולם באף גבר, ובוודאי לא נושקה מעולם כמו שהוא נישק אותה זה עתה. אבל יותר מכך, זה היה האופן שבו היא רצתה שהוא ינשק אותה שוב ושוב ושוב.
האיש הזה היה מאהב מיומן מאוד, ובאופן שבו הוא הביט בה כעת, עם התאווה הגלויה הזאת שהרטיטה את האפלולית של חדר המלון, היא ידעה שאין לה דרך חזרה – לא שהיא רצתה לחזור בה. המשיכה ביניהם היתה פראית מדי, עזה מדי, עוד לפני שהוא הציע שהם יסתלקו מהמסיבה.
הלילה היא תעניק את עצמה לאיש הזה. אבל היא היתה מודעת בהחלט לכך שלא יהיה לזה מחר. היא אולי אישה תמימה שמגלה לראשונה את העונג שבמגעו של גבר, אבל היא ידעה שאל לה לצפות ליותר מכך. היא מילצרה בהרבה מסיבות של החברה הגבוהה, בסידני ובלונדון, והיא קלטה אותו בתור פלייבוי – גבר שמעוניין בלילה אחד של תשוקה, שאוהב ועוזב נשים. הלילה לא היה אכפת לה מהחלום שלה למצוא את הגבר הנכון ולהתמסד איתו. הלילה היא רצתה את הגבר הלא-נכון.
היא רצתה להטביע את יגונה בתשוקה שלקיומה היא לא יכלה להתכחש, שניצתה ברגע שעיניהם נפגשו, בהגיעו אל המסיבה. זה חלף ביניהם כאילו שהם נועדו להיות שם יחדיו, לכודים ברגע הזה של תאווה שתשנה אותה ללא ספק... תשנה את חייה. איך בדיוק, היא לא ידעה. היא רק ידעה שזהו רגע שהיא חייבת להתנסות בו.
הוא נגע בפניה, העביר את כרית אגודלו במורד לחיה, והיא עצמה את עיניה כשברכיה איימו להתקפל תחתיה. הוא משך אותה אליו, קירב אותה אליו בעזרת זרוע אחת, הותיר את גופה צמוד אל הנוקשות של גופו, גרם לגופה הבתולי לפעום בפראות רבה כל כך, מרוב תשוקה רעבתנית, שתוצאת הנשיקה הזאת כבר כאילו נחתמה מראש. כאילו זה היה גורל.
"לפני שנתקדם הלאה, אנחנו זקוקים להגנה?" קולו הצרוד, עם המבטא הכבד, החליק על גבי עורה, וחושיה היו מבולבלים כל כך בגלל התשוקה שבערה בתוכה, שפייפר לא היתה מסוגלת לחשוב בצלילות.
"הגנה?" המילה שנלחשה נשמעה כה מפתה, עד שבקושי היא יכלה להאמין שזה קולה. איך נהפכה האישה ההגיונית, הביישנית שהיא היתה בדרך כלל, לפתיינית כזאת?
"קארה, אני הולך לתנות איתך אהבים."
הוא נחלץ מהז'קט של חליפתו בתנועה מכוונת שגרמה לליבה לדהור לא פחות מהמילים שהוא השמיע. כל מחשבה הגיונית נעלמה מראשה בראותה איך הוא מסתובב ומשליך את הז'קט על כורסה סמוכה. חולצתו הלבנה בהקה באפלולית החלקית של החדר.
היא רעדה בציפייה כשהוא חזר אליה, נרגשת ומפוחדת ממה שעומד לקרות כעת. באיטיות מכוונת, הוא לקח אותה בזרועותיו שוב ונישק אותה. ואז ידו החליקה מטה, במורד צווארה ועל כתפה, נכנסה מתחת לרצועת השמלה שלה והסיטה אותה מעליה. שפתיו עקבו אחר הנתיב הלוהט שאצבעותיו הותירו, והיא הניחה לראשה להישמט אחורה בהתמסרה לשחרור המוחלט של הרגע הזה.
"זה מסודר..." היא פלטה את המילה בהתנשמות כשנשיקותיו נעו במורד צווארה, ובקושי היא יכלה לחשוב בבהירות בגלל האש שכל נשיקה הציתה בתוכה. והיא כל כך רצתה שימשיך כבר שבכלל לא חשבה על מילותיה, ולא שמה לב למשמעות המילים שנאמרו בלהט התשוקה.
"אם כך, אין שום דבר שיעצור אותנו." זו היתה הפעם הראשונה שהוא שאל שאלה זו. בדרך כלל הוא שלף את הקונדום מכיסו, כי לא רק הריון עמד על הפרק כשדובר ביחסי מין, ומוטב לא לקחת סיכון. אבל הלילה, עם האשה הזאת, הוא משום מה שכח להיזהר.
בקלילות קצת מדאיגה, הוא משך את הרוכסן שבצד שמלתה, ובד המשי השחור החליק מיד במורד גופה. להט של תחושת מבוכה הציף אותה, והיא הביטה בפניו כשהוא נגע בחזה שלה, ואצבעותיו התרכזו בפסגה המתקשה של פטמתה, גרמו לה להיאנק מהנאה. ואז הוא הרכין את ראשו והחל לגרות את הפטמה השנייה בלשונו, עד שהיא חשבה שהיא עומדת להתפוצץ מהנאה.
"זה כל כך..." היא עצמה את עיניה כשהחום צרב בתוכה, ולא היתה מסוגלת להגיד דבר נוסף.
"את רוצה אותי, קארה?"
נשימתו החמימה העצימה את תחושת החלום שלה כשלשונו הוסיפה להתגרות בפטמתה.
"אני רוצה שאתה..." היא התאמצה לבטא את המילים בעת שהוא הוסיף לחולל את הקסמים שלו. היא החדירה את אצבעותיה לשערו הסבוך, רצתה שהוא לא יחדל לעולם. "תתנה איתי אהבים."
הוא צחק חרש מול השד שלה, והתחושה גרמה לה להתפתל מולו.
"אני לא מסוגל לחשוב על שום רעיון מוצלח יותר, שובבה קטנה שכמותך."
המבטא שלו ריגש אותה לא פחות מהמילים שלו, והעצים את הצורך החדש והמרגש הזה שהיא הרגישה בתוכה, שדחק את פייפר האמיתית וגירש אותה משם.
"עכשיו." היא משכה אותו אליה, הצמידה אותו חזק ברצונה לחוש את גופו, לטעום את עורו. "אני רוצה אותך עכשיו."
צחוק חרישי וסקסי חמק מבין שפתיו והוא הרפה ממנה לשנייה, הרחיק אותה כמטווחי הזרוע. בד המשי השחור של שמלתה החליק מטה אל הרצפה ונקווה כמו שלולית סביב קרסוליה בהותירו אותה בתחתונים שחורים וזעירים ובנעלי העקב דקיקות הרצועות שלה.
מבטו האפל שוטט על פני עירומה הכמעט מוחלט והאוויר ביניהם היה טעון בניצוצות של תשוקה. התקף של ביישנותה הרגילה איים להופיע, אבל היא דחקה אותו בחזרה, סירבה להניח לו לקלקל לה את הרגע הזה, ושלחה את ידיה לעברו. הצורך שלה לראות יותר ממנו, להרגיש אותו גרם לה למשוך את חולצתו חזק כל כך, שכפתוריה נתלשו.
נהמת העונג הפראית שלו עודדה אותה להמשיך, גרמה לה לרצות אותו יותר, לרצות את זה אפילו עוד יותר. היא לא היתה מסוגלת לעצור כעת – לא יכלה להיכנע להססנות הרגילה שלה ולבלות אחר כך את שארית חייה בתהייה מה אם? הלילה היא תראה בעצמה "מה אם". היא לא יכלה לתת לרגע הזה לחמוק ממנה בלי להיענות לו.
בתנועה אחת, כה מהירה, כה החלטית, הוא הדף אותה אחורה, אל המיטה, תוך שהוא מסיר את חולצתו הלבנה וחושף את פלג גופו העליון השרירי, הזרוע שיער שחור, דליל. ואז, כשניצוץ שובב מבליח בעיניו מלאות התעוזה, הוא הסיר כל פיסת לבוש מעל לגופו הנהדר.
היא הביטה, מהופנטת ומרוגשת, בעת שהוא קרב לעברה, התנשא מעליה במלוא קומתו. היא רעדה בציפייה בשוכבה שם, ומבטו לא עזב את מבטה אפילו לא לרגע. ליבה הלם כל כך חזק, שהיא היתה בטוחה שכל לונדון מסוגלת לשמוע אותו, ואנחת עונג חמקה מפיה כשהוא הרכין את גופו מעליה, והנוקשות שלו היתה כמעט יותר מדי בשבילה.
הוא שב ודיבר באיטלקית בהתחילו לנשק את צווארה, תוך שהיא מעבירה את ידיה על מרחבי גבו החזק, נועצת את ציפורניה בבשרו. אבל עדיין, זה לא היה מספיק. עדיין היא רצתה יותר.
מונעת על ידי צורך עז, שעליו לא היתה לה כבר שום שליטה, היא החדירה את ידיה בין גופי שניהם, והוא התרומם מעט כדי להניח לה לגעת בו. היא רצתה לחוש אותו, לענות אותו כמו שהוא מענה אותה. אבל עדיין, זה לא הספיק. היא רצתה להסיר את מחסום הלבוש האחרון ולהרגיש אותו נוגע בה באופן אינטימי, לפני שהוא כובש אותה לגמרי.
הבהילות השתלטה עליה והיא נצמדה אליו, הרימה את מותניה לעברו כשכל גופה מתחנן לפורקן ולשיכוך התשוקה. היא כל כך רצתה אותו. זה היה כאילו שהיא חיכתה תמיד לרגע הזה – חיכתה לו.
"דיו מיו. את אלילה שנשלחה כדי לענות אותי."
קולו הגרוני ביחד עם נשיקותיו הלא פוסקות על צווארה היו כמעט יותר מדי, והיא ידעה שזה חייב להיות עכשיו – הם חייבים להתמזג, כי כבר אין שום דרך חזרה.
הוא נע, נעל את ידיו על פרקי ידיה והצמיד את זרועותיה למזרן משני צדי ראשה. ההבעה הפראית בעיניו היתה מרגשת ומפחידה באותה המידה. נשימתו נעשתה מהירה ומאומצת כשהוא נעץ בה את העיניים הללו, עם המבט הסקסי האפל. היא הרימה את ירכיה, כרכה סביבו את רגליה ושילבה את קרסוליה כשהצורך שלה להתאחד איתו הלך והתגבר.
קללה נוספת נפלטה מפיו, והוא הרפה מאחת מידיה בעת שהרים את מותניו וקרע מעליה את תחתוניה השחורים. אנקת התדהמה שלה רק עודדה אותו והוא כמעט שלא השתהה כשהיא הצמידה את עירומה אל גופו והרגישה באופן אינטימי את הלהט של זיקפתו.
"פר דיו."
המילים ברחו מפיו כשהוא נע והציב את עצמו ממש מולה. הוא חדר לתוכה, וזעקת ההפתעה שלה עצרה אותו מיד. היא הביטה מעלה וראתה הבעה זועמת על פניו היפים, אבל היא לא יכלה לתת לזה להסתכם בכך. היא רצתה כיבוש מלא. היא רצתה שהוא ייקח אותה, ויעשה אותה שלו. אפילו אם זה רק ללילה האחד הזה.
"אל תעצור." היא הרימה את מותניה, לקחה אותו לתוכה עמוק יותר תוך שהיא מרימה את ראשה כדי להצמיד לחזהו נשיקות, לטעום את המליחות העזה של תשוקתם על גבי עורו.
"את..." הוא לחש בצרידות.
אבל היא הצמידה את שפתיה לשפתיו, הסתירה את האמת בהשתמשה בצורך הבלתי מרפה של גופה וכשהיא מרימה את עצמה אליו, מעמיקה ומעצימה את הכיבוש שלו, מאלצת גם אותו להיכנע לרגע הזה.
עוד קללה פראית חמקה מפיו בהצטרפו אליה בריקוד הסקס התזזיתי. זה היה נהדר, כל כך הרבה יותר טוב מכל מה שהיא העזה לקוות אי-פעם, עד שברחפה מעל לאובדן החושים המוחלט היא זעקה בקול, הצמידה אותו בכוח אל גופה וכמה דמעות חמקו להן וזלגו על לחייה. היא טמנה את פניה בחזהו, שאפה לקרבה את ניחוחו הסקסי, וידעה שהרגע הזה ייחרט בזיכרונה לעד.
באותו הרגע שבו היא איבדה את בתוליה, הפכה לאישה אמיתית, עם גבר שאפילו את שמו לא ידעה.
כשפעימות ליבה והלמות גופו הלכו ונרגעו, היא החלה להתרחק, אך הוא כרך את זרועו סביבה ומשך אותה בחזרה אליו. "קארה, את לא הולכת עדיין לשום מקום."
המילים הלוהטות הללו סובבו לה את הראש – ביחד עם ההכרה במה שהיא עשתה זה עתה. מבעד לערפל התשוקה החלו כעת לחזור סוף-סוף מחשבות צלולות. היא איבדה את בתוליה והעמידה בסכנה את המשרה החדשה שלה – בשביל גבר שלא טרח אפילו להציג את עצמו בנימוס המינימלי. נשיקותיו ומילותיו הרכות פיתו אותה ביום שבו היא היתה במצבה הרגיש ביותר, ביום שבו היא היתה חייבת אישור להיותה עדיין בחיים, הוכחה שהיא מסוגלת להיות אישה ששולטת בחייה.
נשימותיו העמיקו כשהוא החל להירדם, ולמרות שגופה היה צמוד וחבוק אל גופו, פייפר ידעה שאין לה ברירה אלא להסתלק. היא חוותה אולי לילה נפלא ביותר, אבל זה לא מה שהיא.
היא חמקה בזהירות מהמיטה ואספה חרש את בגדיה כדי להתלבש בחשיכה הכמעט מוחלטת. הוא נע בשנתו והיא הביטה בו – בפניו הנאים, בגופו החטוב, המכוסה חלקית בסדין הצחור – לחקוק את כל זה בזיכרונה, כי זה היה ללא ספק גבר שמעוניין רק ברומן חולף. למרות תמימותה, בקשר לזה לא היה לה שום ספק.
היא עזבה חרש את החדר של הגבר שאת שמו היא לא ידעה אפילו – הגבר שלעולם היא לא תשוב לראות כשתחזור להיות שוב האישה שהגיעה ללונדון מאוסטרליה, רק לפני שנה.
1
בזעם על האופן שבו חייו החלו להתפרק במהלך השבועיים האחרונים, דנטה מנצ'יני התגבר על ההשפעה של וויסקי רב מדי בפגישה המאולתרת של הערב הקודם. הוא השתדל לא לחשוב על הפתרון המדהים שבנג'מין קרטר העלה כמענה לכתבה מכפישה שהמגזין סלבריטי ספיי פרסם אודותיו.
הכתבה השערורייתית שמנתה אותו, את בן קרטר, את השייח זיידאן אל-חמידי ואת קסנדר טראקאס בתור ארבעת הרווקים ההוללים ביותר בעולם – גרמה נזק בל יתואר למפעל הצדקה החביב עליהם, קרן התקווה. עכשיו, מנהלי הקרן תבעו מהם לתקן את דרכיהם או לפנות את מקומם כתומכים העיקריים בקרן. ומה שהוסיף על חומרת המצב היה שעיסקה גדולה, שעליה הוא עמל, היתה בסכנת התמוטטות בגלל הנזק שנגרם לשמו – הוא רווק הולל שחוגג עם כל אחת, ועכשיו זה כבר ידוע לכולם.
האם יכול להיות שהרעיון של בן יצליח? האם נקיטת מהלך קיצוני כל כך כמו נישואים ירחיק תשומת לב לא רצויה מקרן הצדקה ויבטיח לו את העסקה הרווחית ביותר של חייו? יכול להיות. אבל האם הוא באמת מוכן לקחת את ההימור הזה...?
דנטה פתח בתנופה את דלת בניין המשרדים שלו, בלי לטרוח להסיר את משקפי השמש ובוודאי בלי שיהיה מוכן להודות בכמויות הוויסקי הגדולות שלגם בזמן שהסבירו לו שהוא חייב למצוא לעצמו רעיה; היה לו כאב-ראש עז ומצב רוחו היה נורא.
הוא לחץ בכוח על הכפתור, לזמן את המעלית, ושאף עמוקות בהמתינו, כשהוא רותח עדיין על כך שבטינו ד'אנטוניו מעוניין לסגת מהעסקה בגלל שהוא, דנטה מנצ'יני, והחברה שלו, לא מייצגים את ערכי המשפחה שכל כך חשובים לו.
כשהדלתות החליקו חרש ונפתחו בפניו הוא נכנס למעלית. הוא השתוקק לרגע אחד של בדידות ושקט, לפני שייכנס למשרדים ששימשו כמטה העסק הבינלאומי העצום שהוא הקים, שעסק בפתרונות אנרגיה מתחדשת. הוא שב ושאף עמוקות בניסיון להשיב לעצמו קצת שליטה עצמית ולגרש את כאב הראש המאיים לשוב ולתקוף.
הדלתות נסגרו וחושיו נכנסו מיד למצב של דריכות. זיכרונו חזר אל ליל הסקס הלוהט שהוא בילה במלון הלונדוני עם איזו אדמונית בלתי מוכרת שלא חדלה למלא את חלומותיו ומחשבותיו מאז ועד עתה.
היא היתה פראית ומלאה בלהט, ועם זאת, כשהוא הפך אותה לשלו, הוא קלט שהיא היתה בתולה. קללה מתגלגלת חמקה מפיו בהיסגר דלתות המעלית והוא נכלא שם לבדו עם הזיכרון שרק הוסיף למצב רוחו הרע במידה לא אופיינית. הרגיז אותו מאוד שהעיניים הירוקות היפהפיות הללו מוסיפות לרדוף אותו, ושלמרות שהאלכוהול זורם עדיין בגופו אחרי ליל אמש, דמו מתלהט מעצם המחשבה עליה והוא מתמלא בתאווה יוקדת.
"מָאלֶדיציונֶה." הוא אף פעם לא הוסיף לחשוב על מישהי אחרי שהסתיים הרומן שלהם, והמפגש עם האדמונית הזאת היה לפני חודשיים. ככה שהוא הסתיים, ללא ספק.
הוא הידק את אגרופיו בכוח משני צדי גופו. זה לא הזמן לשקוע בזיכרונות של לילה אחד חסר כל משמעות. הוא היה חייב להישאר בשליטה עצמית מוחלטת – ממוקד בעניין שעל הפרק. אסור לו להניח לפיסת רכילות בסלבריטי ספיי לסכן את אחת העסקאות הגדולות ביותר שהוא ניסה לעשות אי-פעם, או להכתים את מפעליה של קרן הצדקה שהוא עזר לממן. אבל הוא גם לא התכוון להישמע לתכתיביו של בנג'מין קרטר. לא היה לו שום רצון להתמסד באיזה נישואים מאושרים רק כדי להציל את תדמיתו. חייבת להיות עוד דרך, והוא ימצא אותה – בזה הוא היה לגמרי משוכנע.
דלתות המעלית נפתחו, לא רגע אחד מוקדם מדי, והוא הותיר מאחוריו את החלל המבושם בניחוח מעלה זיכרונות, וצעד אל משרדו. ראשו פעם בלי רחמים בגלל כל השתייה של הלילה הקודם וחמתו בערה בגלל הסיבוכים אחרונים בסגירת העסקה.
מזכירתו קפצה ממקומה, בהיכנסו, בלהיטות ניכרת, אך הוא סירב לקחת חלק בהחלפת דברי הנימוסים הרגילים שלהם כל בוקר. לא היה לו כוח לנימוסים ברגע זה. כל רצונו היה לקבל דממה מוחלטת והרבה קפה – שחור וחזק.
"אני לא רוצה שיפריעו לי," הוא ירה את ההוראה בחולפו על פני שולחנה, כשהוא מתאווה להיות כבר לבד במשרדו, עם החלונות המשקיפים על הנופים המבוקשים ביותר של הרובע העתיק של רומא.
"סיניור מנצ'יני..." היא החלה להגיד, בהתעלמה מהוראתו, והוא עצר והתבונן בה, כשכבר עמד לפתוח את דלת משרדו, בשמחה על משקפי השמש שהוא מרכיב עדיין.
הדבר האחרון שהוא רצה היה שמזכירתו תדע על שתיית היתר המאוד לא אופיינית של הלילה הקודם. אחרי הפגישה שלו עם בן ועם האחרים, הוא הצליח לחטוף שעה או שתיים של שינה, במהלך טיסתו בחזרה לרומא, במטוסו הפרטי, אבל זה לא סייע לעמעם את השפעות הלוואי של הוויסקי. הדבר היחיד שהוא היה צריך היה שיעזבו אותו במנוחה.
"בלי שיחות טלפון. בלי פגישות. שום דבר." הוא הטיח בה את המילים בזמן שהיא לקחה נשימה כדי למחות, ואז הפנה לה את גבו והתפרץ למשרדו. הוא טרק את הדלת, עצם את העיניים, ולקח נשימה עמוקה. העולם יצא מדעתו. נראה היה שכל מה שהוא השיג במאמצים רבים כל כך עלול להתפרק סביבו לרסיסים.
הוא הפטיר קללה וחצה את משרדו בצעדים גדולים אל מכונת הקפה כדי ללחוץ על הכפתור, ואז ניצב ליד החלונות והשקיף אל העיר שבהתחלה היתה לו כמו פילגש עריצה ותובענית, אבל כעת הפכה כבר להיות אחד משני המקומות היחידים בעולם כולו שבהם הוא הרגיש לגמרי בנוח.
כשהארומה הנעימה של הקפה החלה למלא את המשרד, הוא שמע פתאום תנועה מאחוריו וכל גופו נדרך. הוא הסתובב לאט כדי לראות מי זה בדיוק שנמצא במשרדו, ונזכר כעת בהתעקשותה יוצאת הדופן של מזכירתו לדבר איתו – נראה שהיא רצתה להזהיר אותו שמישהו ממתין לו כאן.
מה שהוא לא ציפה לראות היתה הסירנה בעלת להבת השיער, מי שרדפה את חלומותיו ומחשבותיו מאז אותו הלילה לפני חודשיים, אחרי שהיא חמקה מהמיטה שלו בשעות הקטנות של הלילה, לפני שהוא הקיץ. לא משהו שהוא היה רגיל שיקרה לו.
"אני מקווה שלא אכפת לך שחיכיתי לך כאן בפנים..." קולה של האדמונית היה לא יציב וחסר ביטחון, ובמכנסי הג'ינס והפונצ'ו הסרוג, הכחול-כהה שהיא לבשה, היא לא נראתה בכלל כמו היפהפייה הזוהרת ומלאת הביטחון שאיתה הוא שכב באותו הלילה. אבל, מצד שני, גם אז היא התגלתה כשונה מהתדמית שהיא הציגה, לא? היא לא היתה איזו פתיינית מנוסה. היא היתה בתולה. עובדה שהיא הסתירה מפניו עד שהיה כבר מאוחר מדי.
הוא הסיר את משקפי השמש והביט בה. איך היא הצליחה לאתר אותו? איך היא גילתה מי הוא? השעות המעטות ההן במלון היו כה לוהטות, כה מלאות תשוקה ותאווה, שהם אפילו לא אמרו את שמותיהם זה לזה, שלא לדבר על מספרי טלפון.
אצבעות קרח של אימה אחזו אותו. האם היא כאן כדי לנצל את הכתבה ההיא בסלבריטי ספיי כדי לסחוט אותו איכשהו? האם היא מתכננת למכור את הסיפור לכל המרבה במחיר? האם לשם כך היא הגיעה לרומא ללא שום התראה? כדי לתבוע ממנו דמי שתיקה?
"למען האמת, כן אכפת לי." המרירות הכועסת שבקולו לא הסתירה כמעט את האכזבה שמילאה אותו בגלל ההבנה הזאת. הוא הציב אותה על איזה מזבח מרומם מאז אותו הלילה, מחשבותיו לא חדלו מלחזור אליה, כאילו היה איזה נער מאוהב. היא הצליחה לגעת בו כמו שאף אישה אחרת לא התקרבה אפילו לעשות. אפילו כעת דמו החל להתלהט רק מהידיעה שהיא נמצאת כל כך קרוב אליו, בדיוק כמו שקרה לו כשהריח את שרידי ניחוח הבושם שלה במעלית, רק כמה דקות לפני כן.
היא קמה, והוא הניח למבטו לנוע לרגע במורד רגליה הנתונות במכנסי הג'ינס, כשהוא נזכר בתחושה של מגען כשהיא כרכה אותן סביבו. הוא ניתק בפראות את מוחו מהעבר והשיבו אל ההווה. לחשוב על לילה חולף של סקס היה בניגוד לטבע שלו.
"מה את רוצה?" הוא ירה את השאלה לעברה.
"יש רק דבר אחד שעליי להגיד לך, ואז אלך."
בקולה היתה עדיין איזו נימה של חוסר ביטחון, ופניה נראו חיוורים. האם זה רק בגלל שהיא לא היתה מאופרת כמעט?
היא נראתה שונה לגמרי מהפתיינית שגרמה לו לנטוש את המסיבה באותו הלילה, והיא ניצבה לפניו כעת ונראתה לגמרי כמו הבתולה התמימה וחסרת הניסיון שהיתה כשהוא לקח אותה לחדר המלון שלו. אבל היא כבר אינה בתולה. הוא היה המאהב הראשון שלה והוא רצה לדעת למה היא הסתירה ממנו את העובדה הזאת. אבל השאלה לא יצאה לו מהפה. בהביטו בה, הוא התמלא תחושה שיש שם משהו הרבה יותר גדול, הרבה יותר מאיים.
"כמה?" הוא תבע לדעת ונעץ בה מבט נוקב בניסיון לאמוד את תגובתה, כשהוא כועס על כך שבכלל העמיד את עצמו בכזה מצב, שלא נהג בזהירות הרגילה שלו בכל מה שנוגע לנשים.
גבותיה המעודנות התכווצו מיד מעל עיניה. "כמה מה?"
הוא צעד לכיוונה וניחוח הבושם שלה שב ודיגדג מיד את זיכרונו. הא אטם את מוחו בפני כל המראות שאיימו להציפו. האישה שניצבת בפניו עכשיו היתה שונה מאוד מהאישה שגירתה אותו עד שהוא איבד כליל את שפיותו – בנוסף לשליטתו העצמית.
הוא נאנח וצעד לעבר מכתבתו, השליך את משקפי השמש על לוח השולחן ואז נשען עליו בנעצו בה מבט קשה וכועס. "כמה כסף את רוצה? תמורת שתיקתך?"
"אני לא מתכוונת לספר לעולם כולו." היא מיהרה להטיח בו, וקולה ביטא את תחושת חוסר הצדק שלה.
רק בקושי הוא הצליח לכבוש את החיוך. הג'ינג'ית עזת האופי הציצה לרגע מאחורי המסכה של הבחורה הפשוטה וחסרת הניסיון שהיא הציגה.
"אז למה את כאן בכלל, קארה? ואם כבר מדברים על זה, איך בכלל הצלחת למצוא אותי?" הוא כבר החל לחוש משועמם מהשיחה הזאת. ראשו הסתובב באכזריות, וכל רצונו היה לשבת קצת בדממה. היתה לו עיסקה גדולה להציל, ולא היה לו שום צורך בילדונת הביישנית הזאת שתתווסף לכל המכשולים שעליהם עליו להתגבר.
"היתה כתבה..." היא אמרה חרש בעת שהוא צעד בחזרה לעבר החלונות.
הוא הסתובב והסתכל עליה, וראה איך היא עקבה אחרי כל תנועה שלו, איך היא סובבה את גופה קמעה כדי לשמור על קשר עין איתו. זה עורר בקרבו חשד.
"אני מודע מאוד לכך שהתפרסמה עליי כתבה," הוא נהם לכיוונה, המתח בראשו התקרב מאוד לנקודת פקיעה. השיחה המשעממת הזאת היתה אמורה להסתיים כבר בכך שהיא היתה נוקבת במחיר שלה – ממש לפני שהוא משליך אותה ממשרדו. אז מה מנע אותה מכך? ועוד יותר חשוב, מה מנע אותו מלהשליך אותה החוצה?
"ככה נודע לי השם שלך." היא הרימה את גבותיה והסמיקה לפני שהמשיכה. "לא היה לנו ממש זמן להחליף פרטים באותו לילה."
החלפת פרטים היתה הדבר האחרון שעניין אותו. כל רצונו היה שהיא תהיה כבר עירומה ושרועה תחתיו. הוא היה נמהר וחסר שליטה עצמית. לעזאזל, הוא אפילו קיבל את המילה שלה שהיא משתמשת בגלולה למניעת הריון, דבר שהוא לא עשה מעולם, לא משנה עד כמה מדהימה ומפתה האישה היתה.
"נכון, אבל ככה היה לנו הרבה יותר כיף, קארה, נכון?" הוא חייך אליה, הרשה לעצמו להיזכר בלהיטות שלה, בתובענות שלה, שכה הדליקה אותו, שבחנה את שליטתו העצמית כמעט עד הקצה.
"פייפר." עיניה הוצרו בנעצה בו מבט כועס, ומעמקיהן הירוקים בהקו בפראות.
"פייפר?" הוא חזר אחריה, ומוחו לא היה מסוגל לתפקד כנדרש. לעזאזל, הוא עוד לא שתה אפילו אספרסו כדי לגרש את שארית ההשפעה של הוויסקי, למרות שהארומה הנפלאה מילאה עדיין את משרדו.
"קוראים לי פייפר ריילי."
הוא הינהן. "ועכשיו, כששנינו יודעים זה את שמו של זה, אולי תגידי לי למה בדיוק את נמצאת פה." הוא שוב חצה את משרדו והביט באישה שעד היום היתה מבחינתו רק הג'ינג'ית מאותו הלילה. כמו קודם, היא הסתובבה כדי לפנות לכיוונו. עכשיו, כשהוא יודע כבר את שמה, האם היא תוסיף להישאר במחשבותיו באופן מפתה כל כך? הוא בהחלט קיווה שלא.
"הייתי חייבת לראות אותך בגלל ש..." היא עצרה, והוא שילב את זרועותיו על חזהו, כשכעסו על כל השיחה הזאת הולך ומתגבר.
"דיו מיו. פשוט תגידי מה שיש לך להגיד ותעזבי. אין לי זמן למשחקים מיותרים."
"בסדר גמור." היא זקפה את קומתה, הרימה טיפה את סנטרה והישירה את מבטה אליו. "אני בהריון."
דנטה היה בטוח שעשרים וארבע השעות האחרונות שלו היו מלאות רק בצרות בלבד, שהשתלטו על יחסו היהיר. הוא לא ציפה לרגע – או לא קיווה – שהמילים הללו יאמרו לו. הוא לא יכול להיות אבא – לא אחרי שהוא כבר הוכיח עד כמה הוא לא מסוגל לדאוג לאף אחד.
"איך?"
המילה נורתה מפיו לפני שהוא הספיק להשתלט על עצמו, אך היא עמדה מולו בנחישות חסרת פשרות. אפילו הסומק הלוהט שהתפשט על פניה שוב לא הצליח לשנות את העובדה שלפתע היא נעשתה הרבה יותר אמיצה ובטוחה בעצמה – דומה יותר לאישה שאיתה הוא התעלס באותו הלילה.
פייפר לא נסוגה לאחור. היא נותרה נוקשה ויציבה, ממקדת את כל מעייניה בגבר שאת ילדו היא נושאת בבטנה. הגבר שהמוניטין שלו היו מרוחים על פני כל כותרות עיתוני הרכילות בשבועות האחרונים, בהיותו אחד הרווקים הכי מבוקשים והוללים בכל רחבי תבל. הוא ממש לא דמות האב האידיאלית, אבל היא לא היתה יכולה למנוע ממנו את הידיעה שהוא עומד להפוך לאב – בדיוק כשם שלא יכלה למנוע מהילד שלה את הזכות לאבא.
היא ראתה איך הוא החל להתהלך ברחבי המשרד, אדיש לחלוטין לספל הקפה המתקרר, לו הוא נראה כזקוק בהחלט. הוא נראה אלגנטי ומהודר בדיוק כמו בערב ההוא של המסיבה. ההבדל היחיד היה ברמז לזיפי זקן על סנטרו וקווי המתח שנחרצו בפניו, שעוררו את אהדתה. אבל היא לא יכלה לתת לרגשות להפריע לה. לא כעת, כשהיא יודעת עם מי בדיוק יש לה עסק.
"נראה לי ששנינו יודעים בדיוק איך."
היא לא יכלה להאמין לשמע הגרגור הסקסי שבו היא עטפה את המילים הללו בהביטה בו, והיא תהתה כמה השפעה עדיין יש לאיש הזה עליה. ליבה דהר בפראות ובטנה עשתה סלטות מהירות. היא לא היתה משוכנעת כלל שזה רק בגלל המתח שכל הסיטואציה עוררה. זה היה הגבר האפל והלוהט לו היא איבדה את בתוליה – דנטה מנצ'יני. פלייבוי, ומאוד גאה בהיותו כזה, אם להאמין לכתבה שבה היא נתקלה בסלבריטי ספיי רק במקרה.
"מה שהתכוונתי הוא איך, אחרי שהנחת לי להאמין שאמצעי המניעה שבו רציתי להשתמש היה בלתי נחוץ?" מילותיו נאמרו באיטיות ומבטאו האיטלקי היה כבד, כאילו הוא מתקשה לקלוט את מה שהיא אמרה לו – את כל המשתמע מזה.
כן, זאת היתה השאלה שהיא שאלה את עצמה מיד אחרי שעשתה את בדיקת ההריון הביתי הראשונה שלה – ואת השנייה. זה הפך לשאלה איך היא יכלה להיות טיפשה כל כך, עוד לפני הבדיקה השלישית, ועד שהיא קרעה את עטיפת הבדיקה הרביעית והאחרונה זה כבר הפך להיות מנוסח תוך שימוש במילים שבהן היא לא השתמשה בדרך כלל, ומיד אחר כך הגיעה הפאניקה שלה בקשר למה שהיא יכולה לעשות.
להיות אם לא נשואה לא היה מה שהיא תכננה או רצתה לעשות. היא גדלה עם אבא שהרעיף עליה חום ואהבה, ותמיד רצתה את זה גם בשביל ילדיה. ועכשיו היא בהריון מהגבר הזה.
"למקרה שלא ידעת, מעולם לא הייתי במצב כזה עם גבר לפניך. כשהזכרת אמצעי הגנה אני הנחתי שאתה דאגת לזה." היא הטיחה בו את המילים, זועמת על עצמה, אבל כועסת עוד יותר עליו, על כך שהוא נרתע מלקחת אחריות על משהו כזה.
הוא פסע לכיוונה, חשד בהק בעיניו האפלות, והיא נאבקה בכוח כדי להדוף את הזיכרון של אש התשוקה שבערה בהן, תשוקה אליה, מלאה בצורך ובתאווה. זה היה רגע שמחוץ לזמן, אותו היא רצתה לזכור לנצח. אבל עכשיו, תודות לתוצאות אותו הלילה, כבר לא תהיה לה שום ברירה.
"ומאיפה לי לדעת שאת לא הלכת ישר ממיטתי אל המיטה של מישהו אחר? איך אני יכול לדעת שהתינוק שאת טוענת שיש לך בבטן הוא אכן שלי?"
היא נאנקה בתדהמה לשמע הפראות של מילותיו הקרות. היא הריצה כל מיני תסריטים בראש במהלך השבועות האחרונים, אך אף אחד מהם לא היה כה תוקפני. בהחלטה של רגע, היא קנתה כרטיס טיסה לרומא, בגלל שכל רצונה היה להגיד לו, פנים אל פנים, שהוא עומד להפוך לאבא. לרגע היא לא ציפתה לשום דבר נוסף ממנו. אבל בגלל הקשר ההדוק שהיה לה עם אביה, היא לא יכלה שלא לספר לדנטה מנצ'יני בצורה אישית. היא האמינה, בטיפשותה, שהוא ירצה לדעת שהשעות הנפלאות והלוהטות ההן ביחד יצרו חיים חדשים. יצרו את הילד שלו.
עד כמה היא טעתה.
תחושת התבוסה השתלטה עליה, ואחריה תחושת ליאות. היא אפילו לא הזמינה לעצמה מלון. ברגע שגמלה בליבה ההחלטה, היא רצתה לנסוע לרומא מהר ככל הניתן, ולעשות את מה שנראה לה נכון, לפני שהאומץ שלה יבגוד בה.
"יש בדיקות שיכולות להראות דברים כאלה." היא העבירה את אצבעותיה בשערה, הסיטה אותו מעל פניה, משכה אותו אחורה, והניחה לו לצנוח. היא היתה עייפה מכדי שתוכל להתמודד עם זה כעת. היא חשה בחילה לאורך כל הטיסה שלה, בעת שעברה בראשה שוב ושוב על מה שהיא עומדת להגיד לו. בעת שניסתה לנחש מה תהיה תגובתו.
"אם כך, אנחנו נערוך בדיקה כזאת, ברגע שניתן יהיה לעשות זאת בבטחה."
המילים הקשות מיקדו אותה מיד בחזרה.
"אין לי שום כוונה להאמין במילה שלך, בנושא כזה."
"אם כך, יעניין אותך אולי לדעת שניתן יהיה לעשות את הבדיקה הזאת עוד כמה שבועות." היא לא יכלה למנוע את תחושת הניצחון ששטפה אותה למראה המבט הזועם שהוא נתן בה. הוא ציפה ממנה להיכנע, להיבהל ולסגת ללא שום מאבק אל הפינה שלה – כמו ילדה קטנה? בזמן שהמחשבות מה לעשות נאבקו בתוך ראשה, היא כבר עשתה את התחקיר שלה באינטרנט וידעה שבתוך שבועיים, אם זה יהיה נחוץ, היא תוכל לוודא שהוא אכן האב.
הוא נע לעברה – קרוב כל כך שהיא יכלה לראות את רסיסי הצבע השחור בעיני הקרמל החומות שלו, שכמעט השתלטו כליל על צבען הרגיל. היא גם הבחינה בשמץ של ניחוח אלכוהול, ותהתה אם הוא הותיר מאחוריו אישה אחרת הבוקר, אחרי לילה של סקס ושמפניה, כמו הלילה שלהם. המחשבה החליאה אותה, והבחילה שבה ועלתה בגרונה. ברכיה איימו להתקפל תחתיה בהתחוור לה שוב עד כמה מטופשים היו חלומותיה המרוסקים.
"את נשמעת משוכנעת מאוד שזה הילד שלי."
הוא נשמע אדיש לחלוטין למצוקתה, מבטאו התגבר, והיותה קרובה אליו כל כך השיב לתודעתה את הזיכרונות של הלילה שהם בילו יחדיו, מה שהעצים עוד יותר את הבחילה שלה. היא מיהרה להשתלט על עצמה. אסור היה לה להישבר עכשיו. לא לפניו.
"אתה הגבר היחיד שאיתו שכבתי. הלילה ההוא שבילינו יחד היה לחלוטין לא אופייני לי." היא הרחיקה מראשה את הסיבות לכך שהיא נענתה למשיכה הברורה שהוא הצית ביניהם באופן כה שערורייתי. היא השתדלה אז להמשיך בעבודתה למרות מבטו הלוהט שממש הפשיט אותה שם, באמצע המסיבה ההיא, אך זה היה כמעט לא אפשרי.
"אז למה בכל זאת עשית את זה?"
הוא הקיף אותה בצעד איטי, והיא הסתובבה בהרגישה שהיא חייבת להשאיר אותו בשדה הראייה שלה, וכשהיא מקללת בליבה את חוסר יכולתה לראות בעינה השמאלית – כתוצאה מפגם שאיתו היא נולדה. היא רצתה לבקש ממנו לעמוד במקום אחד, אבל היא ממש שנאה שאנשים יודעים על המום שלה. כתוצאה מניתוח שעברה בילדותה, ומעדשות המגע שהיא הרכיבה, כבר לא היה שום צורך להסביר כיום את מצבה בלי סוף.
היא לקחה נשימה עמוקה. כנות היא הדרך הטובה ביותר, ואם הוא רוצה לדעת למה היא הלכה איתו למלונו, אז היא תגיד לו. "זה היה יום השנה הראשון למותו של אבא שלי, ואני מניחה שלא הייתי מי שאני בדרך כלל."
מבטו החודר החליק במורד גופה, והיא בלעה כדי להתגבר על עצביה שאיימו להכריע אותה. "וזאת מי שאת בדרך כלל?"
"כן," היא ירתה מיד, בעלבון על הנימה הנוקבת של קולו.
היא ידעה שהיא לא נראית בכלל כמו האישה שהוא לקח לחדרו שבמלון. לא רק זה, היא גם ידעה שהיא שונה מאוד מהאישה הבוטחת בעצמה שעשתה את עבודתה כשהיא לבושה בשיא השלמות, בבגדים שאולים, והיתה אחרי טיפול בסלון יופי. האישה ההיא היתה כל כך שונה ממי שהיא באמת, שזה היה כמעט מגוחך – אבל דנטה מנצ'יני לא נראה בכלל משועשע.
"וָה בֶּנֶה. את זה ניתן להסדיר בקלות רבה מאוד." הוא שלח את ידו אליה והסיט את השיער אחורה מפניה בעדינות רבה כל כך, שהיא יכלה לחשוב שזאת היתה מחווה אינטימית או אוהבת – כמעט.
המומה מהחום של קצות אצבעותיו שהתחככו בפניה, היא נסוגה לאחור. "למה אתה מתכוון כשאתה אומר שניתן יהיה להסדיר את זה בקלות?"
"האישה שפגשתי בלונדון כן קיימת. היא היתה אמיתית מאוד כשהיא חייכה אליי עם עיניה הירוקות, היפהפיות. היא גם היתה לגמרי אמיתית כשאני הפשטתי אותה, נישקתי אותה והתעלסתי איתה באהבים."
היא כבשה את הדחף להגיד לו, למען האמת, שהאישה ההיא לא היתה קיימת מעולם. שבאותו הלילה היא היתה מישהי אחרת, מונעת על ידי הדחף לחוש את מגעו של מישהו ועל ידי המשיכה המינית שהתלקחה ביניהם ברגע שעיניהם רק נפגשו. מאז אותו הלילה היא איבדה את עבודתה בגלל שניהלה אהבהבים עם אחד הלקוחות, ואז היא גם גילתה שהיא בהריון. האישה שהוא זוכר לא תוכל להתקיים יותר. כבר עתה, היא השתנתה.
"יכול מאוד להיות, אבל אין לי שום כוונה לשוב ולהיות האישה ההיא. הדבר הרציני שרציתי להשיג בבואי הנה הוא ליידע אותך שאתה עומד להיות לאב." בתוכה היא קיללה את האימפולסיביות של החלטתה לבוא לרומא. מה בדיוק היא חשבה? שאהבה ואושר היא תמצא פה?
"וכעת כשאני יודע, אנחנו נעשה את הדברים על פי דרכי."
הוא צעד בחזרה אל החלונות ועמד והשקיף על רומא כשאור השמש של תחילת החורף ריצד על הגגות של העיר שהיא תמיד חלמה שיום אחד עוד תבקר בה.
"בשום פנים ואופן לא." היא שבה ותהתה למה בדיוק היא באה הנה. "אני לא רוצה שום דבר ממך. אתה יכול לשוב בחזרה אל חיי ההוללות שלך. הייה שלום, דנטה."
היא לקחה נשימה עמוקה כשהוא מתח את כתפיו בתגובה למתקפה המילולית שלה, ואז היא צעדה במרץ אל דלת היציאה ממשרדו. כל רצונה היה להימלט משם. לברוח ולהתחבא כך שתוכל ללקק את הפצעים שלה ולשקם את חלומותיה המנופצים על אושר ועושר לעולם ועד. איזו טיפשה היא היתה בטפחה חלומות על כך שהוא יעמוד לצדה, ייקח על עצמו את תפקיד האב. מה שהיא קראה בסלבריטי ספיי היה אמור להספיק כדי למחות מליבה תקוות כאלה עוד לפני שעלתה על המטוס לרומא.
היא שמעה את הקללה שלו עוד לפני שראתה אותו מתייצב בינה לבין הדלת, והיא תהתה אם הוא ניחש שהיא לא מסוגלת לראותו בעינה השמאלית. האם הוא מנצל את החולשה שהיא כה התאמצה להסתיר?
"תן לי לעבור," היא דרשה כשהכעס והאכזבה מתנצחים בתוכה והופכים את קולה לחד ופראי.
"את לא הולכת לשום מקום. יש עדיין דברים שאנחנו צריכים לדון עליהם. דברים שעליהם צריך להחליט."
"כמו מה?" היא שילבה את זרועותיה מתחת לפונצ'ו הסרוג שהיא בחרה ללבוש הבוקר, בצאתה את דירתה הקטנה בלונדון.
דנטה הביט בפייפר ונאבק בדחף לזוז אחורה ולהניח לה ללכת. הוא ידע שהיא מסוגלת לעזוב עם משהו שמעולם הוא לא רצה – ילד. אבל הראש העסקי שלו עבד שעות נוספות בעת שהיא ירקה אש וגופרית לכיוונו. פייפר נושאת בבטנה את הילד שלו – הדבר האחד שיכול להיות כעת המענה לכל הבעיות והצרות שהתפרצו מאז שהתפרסמה הכתבה הארורה ההיא.
"הילד שלי."
הוא לא היה מסוגל ולא רצה להמשיך לחשוב יותר על התוכנית שהחלה להתגבש בראשו.
"זה שינסית להכחיש את האפשרות שהוא עשוי להיות שלך עד שהעליתי את הנושא של בדיקת אבהות?"
ההאשמה בקולה פגעה בו עמוקות, נגעה בו במקום שעל קיומו הוא לא ידע בכלל.
"את נושאת בבטנך את הילד שלי. את היורש שלי, ולא משנה איך זה קרה, אני אתמוך בך. בנוגע לזה אין בכלל שום שאלה." כלפי חוץ הוא הפגין שליטה עצמית... אם כי בפנים, טעויות העבר שלו שבו והתנפלו עליו. אבל הוא לא היה מסוגל להפנות את גבו לעצמו ובשרו. יכול להיות שהוא נהג מאוד לא נכון פעם בעבר, אבל זה הילד שלו. "אבל ברור שזה יהיה בתנאים מסוימים."
"אני לא רוצה את התמיכה המסויגת שלך, דנטה. אני רוצה ממך יותר מזה, בשביל הילד שלי – או שום דבר בכלל."
העלבון שבקולה הידהד בחלל המשרד, ועיניה הירוקות נראו כה פראיות, שהוא ממש רצה לגשת ולנשק אותה. לחוש את שפתיה שוב תחת שפתיו ולגרש בנשיקה את הפראות, להחליפה בלהט שמסתתר בתוכה כמו שהוא ידע יפה מאוד.
"לא מעניין אותי מה את אומרת שאת רוצה. את לא היית טורחת לבוא עד הנה להגיד לי שאת נושאת בבטנך את התינוק שלי, אם לא היית מעוניינת במשהו, פייפר." הוא אהב את התחושה של שמה על לשונו, אבל עדיין, איזה חשד הוסיף להציק לו. "אולי אני צדקתי כבר בהתחלה. אולי זה כסף בתמורה לשתיקתך?"
עיניה הירוקות ניצתו בזעם והכעס קרן ממנה בגלים שממש ניתן היה לחוש בהם. "אני לא רוצה ממך שום דבר שכזה, ואני רואה שעשיתי טעות ממש גדולה כשחשבתי שיהיה לך איזה שמץ של עניין בתינוק שלנו."
היא הסתובבה ותפסה את ידית הדלת, לפתוח אותה במשיכה, אך תגובותיו היו מהירות כברק והוא הצמיד את כפות ידיו אל משטח הדלת וטרק אותה בחזרה לפני שהיא פתחה אותה מספיק כדי לעבור דרכה.
"את לא הולכת לשום מקום לפני שאנחנו מחליטים על הכל, קארה מיה." הוא גחן קרוב אל אוזנה ללחוש את האזהרה שלו, והופתע כשהיא קפצה ממנו, והסתובבה לנעוץ בו שוב מבט זועם. נימת האיום של קולו גרמה לה להיראות פגיעה, וקרבתו הפכה אותה לעצבנית כמו חתלתול קטן, אבל בכל זאת, היא השתלטה על עצמה והתכוננה למלחמה.
"אני לא קארה מיה שלך." היא ממש התיזה מפיה את המילים, כמו חתול פראי שנלכד בפינה. "ואני לא רוצה דבר ממך. תשכח שבכלל ראית אותי אי-פעם."
איך הוא יכול לשכוח אם מאז אותו הלילה בלונדון היא לא חדלה מלהעסיק את כל מחשבותיו? מאהבת אלמונית שהעניקה לו את בתוליה ואת הלילה שלעולם הוא לא ישכח.
הצעתו של בנג'מין קרטר שבה ועלתה בשולי תודעתו. הופעתה של פייפר במשרדו לא היתה יכולה להגיע בתזמון מושלם יותר. הבשורה שבפיה – שהיתה עשויה להיות מאוד לא רצויה בכל הזדמנות אחרת – התאימה בשלמות לתוכנית ההולכת ומתגבשת במוחו במהירות רבה. הוא זקוק לרעיה, והיא נושאת בבטנה את הילד שלו.
"זה לא יקרה – לא כשאת בהריון ממני." הוא החזיק בעדינות את זרועותיה, למנוע ממנה כל ניסיון נוסף להימלט. "נישואים הם האופציה היחידה."
.jpg)
