סדרת העולמות 2- העולם שלה

 

כשהגענו למועדון כל מה שפפר הייתה צריכה לעשות כדי שיכניסו אותנו היה לנופף לשומר בכניסה. המוסיקה בקעה בעוצמה מהרמקולים, הרחבה הייתה מלאה בזוגות רוקדים, והבר נראה כאילו בכל רגע הוא עומד לקרוס מרוב עומס.

"זו מסיבה!" צעקה פפר.

"צודקת." בקולי לא נשמעה אותה התרגשות שנטפה מפפר.

החברה הכי טובה שלי שילבה את ידה בידי. "אל תחשבי עליו, אנחנו הולכות לבלות בזמן שהוא ידאג לאן נעלמת."

לא הצלחתי להתאפק, פרצתי בצחוק. ג'ונתן ידאג? אני אתפלא אם הוא בכלל שם לב שנעלמתי.

"הוא אידיוט," היא אמרה בפעם המיליון בארבעים הדקות האחרונות.

"אני יודעת, פשוט..." היו לי ציפיות רבות מהערב הזה, אולי חששתי אבל גם התרגשתי. אלוהים, אני הכנתי פנקס עם שאלות! רציתי לבלות איתו את הערב, ובמקום זה כל מה שזכיתי לו היה להופיע בלבוש מגוחך במסיבה רשמית ולראות את מי שאמור להיות בן הזוג שלי מתעסק עם מישהי אחרת.

זה בהחלט יכול להרוס את מצב הרוח של בחורה.

"מספיק! בואי נרקוד."

היא גררה אותי לרחבה והנחתי למוסיקה ולפפר להסיח את דעתי. התיק הקטן שלי רטט בידי, שלפתי את הטלפון כדי לראות מי מתקשר אליי, ברגע שראיתי את שמו של ג'ונתן על המסך לחצתי על דחה. לא הייתה לי שום כוונה לדבר איתו.

"ככה אני אוהבת אותך!" צעקה פפר והצליחה להוציא ממני חיוך. המשכתי לרקוד והייתי מודעת עד כאב לעובדה שג'ונתן לא ניסה להתקשר אליי שוב אחרי שניתקתי לו. לא בדיוק ציפיתי שהוא יפציץ את המכשיר שלי בשיחות, אבל לפחות שיתקשר יותר מפעם אחת.

אלוהים, אני פתטית.

רקדתי במועדון מעולה עם החברה הכי טובה שלי, וכל מה שהצלחתי לחשוב עליו היה הוא. הסתכלתי על פפר שקפצה וצחקה לידי, והחלטתי שלא עוד, מחר בבוקר אדאג לדבר איתו על מה שקרה הערב, אבל עכשיו? עכשיו אני הולכת ליהנות ולעזאזל הכול!

הדחקתי כל מחשבה על ג'ונתן קאלן לחלק האחורי של מוחי, עצמתי עיניים והנחתי למוסיקה לבלוע אותי. קפצתי, רקדתי, צחקתי ובתוך זמן קצר הזעתי עד ששערי השחור נצמד לעורי. תחושות התסכול והאכזבה נעלמו והתחלפו באופוריה שרק ריקודים ומוזיקה יכלו לספק לי. הייתי שקועה כל כך בעולם הקטן שלי עד שצעקתי בהפתעה כשזוג זרועות גבריות נכרכו סביבי ומשכו אותי באגרסיביות אחורה עד שנצמדתי לחזה שרירי וקשה.

"כשאני מתקשר אלייך תעני לטלפון הארור!"

זיהיתי את הקול הזה, וכשניסיתי להשתחרר מהאחיזה של בעליו גיליתי שזו משימה קשה יותר משחשבתי.

"הי, תשחרר אותה!" קפצה פפר להגנתי, ולולא העובדה שוויל נעמד לצידה וריסן אותה, אני די בטוחה שהיא הייתה מנסה לתלוש את הידיים של ג'ונתן מהמקום, אבל היא הסתפקה רק בלשלוח לעברו מבטי מוות.

הבטתי סביבי בתקווה שאחד הרוקדים ברחבה יבחין במה שקורה ויקרא לאבטחה, אבל מהר מאוד נגוזה התקווה הזאת כשהבנתי שמהצד אנחנו נראים בסך הכול כמו עוד זוג שנצמד זה לזה. ג'ונתן סובב אותי כדי שאביט בו, שערו השחור היה מבולגן, והמחשבה שהוא נראה ככה משום שהעביר זמן במיטה עם הברונטית חסרת השם, גרמה למיצי מרה לעלות בגרוני.

ניסיתי להשתחרר שוב אבל ללא הועיל.

הוא הצמיד אותי עוד יותר לגופו עד ששדיי נמחצו תחת חזהו המוצק, ופיו ריחף מעל אוזני כדי שאהיה מסוגלת לשמוע אותו גם מבלי שיצעק.

"למה עזבת?"

מעולם לא ידעתי ששתי מילים פשוטות יכולות להכיל זעם רב כל כך, ובסיטואציה אחרת אולי אפילו הייתי נסוגה, אבל למזלי הייתי מתודלקת מהכעס של עצמי.

"באתי לחפש אותך, היית עסוק אז עזבתי."

הבנה הפציעה בעיניו היפות, ומשהו דומה לשעשוע ריכך את תווי פניו הקשים.

"ראית אותי עם טינה?"

אה אז ככה קוראים לה?

"כן. עכשיו אם תסלח לי אני מעוניינת לחזור לרקוד עם החברה שלי."

חיכיתי שהוא ישחרר אותי, יתנצל או אפילו יציע לי הסבר, אבל הוא לא עשה אף אחד מהדברים הללו, במקום זה הוא חייך.

"את מקנאה."

עיני השמאלית החלה לקפוץ כשהזעם שלי הגיע לגבהים חדשים, הוא בטח עובד עליי, חשבתי, שבכל רגע יקפוץ אשטון קוצ'ר עם מצלמה ויגיד לי שכל זה בדיחה אחת גדולה. לא רציתי להאמין שיש סיכוי שהגבר הזה מעז לצחוק עליי אחרי שתפסתי אותו עם אישה אחרת!

נשמתי עמוק, ובמקום להתפרץ עליו כמו שרציתי, חייכתי את החיוך המתוק ביותר שיכולתי. "לא, פשוט ציפיתי שלפני שתשנה את התנאים שלנו תדון איתי בזה קודם."

"מה?"

"ברור שלא היית רציני בנוגע לבלעדיות, וזה היה נחמד אילו היית אומר לי את זה לפני שראיתי אותך עם טינה."

ליטפתי את לסתו המסותתת, החיוך שלי הפך ממתוק לזדוני.

"אבל עכשיו אני יודעת, וזה אומר שגם לי מותר ליהנות טיפה, לא?"

גופו נדרך תחת המגע שלי.

"אני לא משחק משחקים, אנה, אם את חושבת שאשתף איתך פעולה, את תתאכזבי מאוד."

נעמדתי על קצות האצבעות שלי, נצמדתי לאוזנו ולחשתי, "באמת? בוא נבחן את זה."

הפעם כשניסיתי להשתחרר הוא הניח לי, ולפני שפניתי לכיוון הבר הצלחתי לראות את הבעת הגאווה שהתנוססה על פניה של פפר. סקרתי בזריזות את היושבים בבר וכשהבחנתי בחבורה של גברים שעמדה בפינה, עשיתי את דרכי אליהם.

"שלום בחורים," נאלצתי לדבר בקול רם כדי שהם יוכלו לשמוע אותי, והחיוך שלי התרחב כשהם השתהו כדי לבחון אותי, תשוקה ניכרה בפניהם.

"היי לך." הבחור בחולצה השחורה המכופתרת צעד לקראתי, הוא לא התבייש לבחון את החזה שלי או את רגליי החשופות. בכל זמן אחר הייתי מסתובבת ומשאירה אותו לבד, אבל הלילה העובדה שהוא חזיר שירתה את המטרה שלי.

"היי, תהיתי אם אוכל להזמין אותך למשקה."

"דווקא אותי?" הוא זייף פני מופתע, וידעתי שהוא רצה שאלטף את האגו שלו, ולא הייתה לי שום בעיה עם זה.

"כן, ראיתי אותך מהצד השני של הבר ותהיתי אם תרצה לשתות איתי משקה או שניים." זו הייתה רק חצי אמת, כשניגשתי אליהם לא היה לי מושג עם מי מהם אתחיל, למזלי, הוא חסך לי את הטרחה כשהוא היה הראשון לדבר איתי.

"בטח, תסלחו לי בחורים." הוא נפרד מהחברים שלו והניח יד על גבי התחתון, התעלמתי בכוונה מהשריקות ומהצחוק שהגיעו מכיוון חבורת הגברים, והנחתי לו להוביל אותי לאזור מבודד יותר של הבר.

הגנבתי מבט אל עבר המקום שבו השארתי את ג'ונתן לבדו, וחייכתי בסיפוק כשגיליתי שהוא לא הסיר ממני את עיניו, גם אם זה דרש להזיז בכוח אנשים מדרכו.

"תרצי משהו ספציפי?" קולו של הגבר חסר השם גרם לי להסתובב ולהביט בו.

"לא אכפת לי. אני אנה, דרך אגב."

הוא חייך ולקח את ידי. "מרקוס, אבל את יכולה לקרוא לי מארק."

הוא נשק לכף ידי ונאבקתי בדחף לנגב אותה בחצאית. מארק מנשק עם רוק, הרבה, הרבה רוק.

"אז, אנה, מה בחורה יפה כמוך עושה פה לבד?"

שילבתי את ידיי על חזי בתקווה שאם אסתיר אותו הוא יביט בפניי, זה לא עבד.

"אני לא לבד, אני פה עם חברה."

זה הצליח לעורר בו עניין.

"והחברה שלך יפה כמוך?"

"אפילו יותר," עניתי וזו הייתה התשובה האמיתית הראשונה שנתתי לו הערב.

"ותגידי לי, אנה, החברה שלך אמיצה כמוך?"

החנקתי את הצחוק המבעבע שלי. הו, מארק, שלא תעז לחשוב על זה.

"אני חושבת שאתה רץ לפני שלמדת ללכת," הזהרתי אותו בחיוך.

"תעוף!" מילה אחת שגרמה לשערות בעורפי לסמור.

חום גופו של ג'ונתן מאחוריי צרב את עורי.

"סליחה?" מארק לא זיהה את ג'ונתן, והתחלתי לחשוש שהמשחק הקטן שלי יסתיים רע מאוד עבורו.

התערבתי לפני שהעניין יחמיר. "מארק, זה ג'ונתן קאלן, ג'ונתן זה מרקוס, אבל אתה יכול לקרוא לו מארק," ערכתי היכרות זריזה ביניהם. נדרש שבריר של שנייה מהרגע שמארק הבין מאיפה השם הזה מוכר לו, ועד שהצבע עזב את פניו השחומות.

"ק... קאלן, אני... אני..."

"בדיוק הולך," הצעתי לו, והוא הנהן נמרצות. הוא כמעט נפל בניסיונו להתרחק מאיתנו, והרגשתי רע על שעירבתי אותו.

"אני מקווה שאת גאה בעצמך, כי הוא היה במרחק של שנייה מלאבד את העיניים שלו."

פניתי להסתכל עליו, גופו הגדול גהר מעליי, הז'קט המחויט הדגיש את כתפיו הרחבות, העניבה השחורה שלו הייתה משוחררת, ופניו הנאות הביטו בי מלמעלה. עיניו בערו באש, ולרגע התפלאתי שלא עליתי בלהבות רק מעוצמתן.

"לא היית עושה לו כלום," עניתי בשלווה אף שבאותו רגע הרגשתי הכול חוץ משלווה.

"כבר אמרתי לך שאני לא חולק את מה ששלי."

צחקתי. "אמרת לי הרבה דברים, ג'ונתן, לדוגמה אמרת לי שנהיה בלעדיים, והערב הוכחת לי אחרת."

"את משחקת במשחק מסוכן."

הנהנתי. "נכון, אבל חשבתי שאתה לא משחק."

הוא אחז בכתפיים שלי, וידיו רעדו מהמאמץ לא לנער אותי.

"טינה הייתה בת הזוג שלי לפנייך, גם היא שיחקה איתי משחקים, אנה, והיא הפסידה."

האיום היה ברור אך התעלמתי ממנו.

"אתה בטוח שהיא הפסידה? כי מהמקום שעמדתי בו זה לא נראה ככה."

"היא רצתה הזדמנות שנייה, אני סירבתי והיא נישקה אותי. שום דבר מעבר לזה לא קרה."

הנהנתי.

"ומה שקרה הערב עם מארק לא יקרה שוב," הוא הזהיר אותי.

חייכתי, אחזתי בעניבה שלו ומשכתי אותו קרוב יותר, שפתיי ריחפו מעל שלו, והריח שלו הצליח לגבור על ריחות הזיעה והאלכוהול.

"אתה שונא משחקים, מר קאלן? בסדר גמור. אני אהיה ישירה לחלוטין, בפעם הבאה שאראה אותך עושה החייאה מפה לפה למישהי, אני בחוץ. כי אני לא יודעת אם שמת לב, אבל גם אני לא חולקת את מה ששלי."

נשקתי ברכות לשפתו התחתונה והתרחקתי ממנו, אבל לא לזמן רב. לפני שהספקתי למצמץ כרך ג'ונתן את ידו סביב המותניים שלי וגרר אותי החוצה. צווחתי בהפתעה וניסיתי להיאבק בו.

"רגע, פפר! אני לא משאירה אותה פה לבד!"

"היא עם ויל, שום דבר רע לא יקרה לה."

"אבל..."

הוא נעצר בפתאומיות. "או שתבואי איתי בשקט או שנעשה פה סצנה. הבחירה שלך."

נשמתי במהירות וידעתי שאני יכולה להמשיך להילחם בו, אבל יש מלחמות שעדיף להפסיד בהן כי המאבק פשוט לא שווה את זה.

"בסדר, אבל ויל לא עוזב אותה לבד לשנייה, והוא מוודא שהיא מגיעה הביתה בשלום."

הוא הנהן וחזר ללכת, הפעם עקבתי אחריו מרצוני.

האנשים זזו מדרכנו במטרה שלא להירמס, וכשיצאנו הייתה לי רק שנייה אחת ליהנות מהאוויר הצח לפני שהכניס אותי ג'ונתן אל תוך מכונית ה־ב.מ.וו השחורה.

"סע, טיילור."

הגבר לא פצה פה והתניע את המכונית לחיים בזמן שג'ונתן לחץ על כפתור, וחלון ההפרדה בין מושב הנהג למושב האחורי עלה והעניק לנו פרטיות. שתקתי וחיכיתי בסבלנות שידבר.

"מה שקרה עכשיו..." הוא נאבק במילים שלו. הסתרתי את החיוך שלי, לגרום לג'ונתן להיות חסר מילים סיפק לי הנאה למרות המצב ההזוי שהיינו בו.

"זה לא יכול לקרות שוב, את לא יכולה לברוח לי מבלי להגיד מילה ואז לא לענות לשיחות שלי."

כבר התכוונתי להטיח בפניו כל מה שישב לי על הלב אבל אז זיהיתי משהו שלא חשבתי שהוא מסוגל אליו, דאגה. ג'ונתן דאג לי ואפילו שרציתי להמשיך לכעוס עליו, לא יכולתי.

"לא התכוונתי להדאיג אותך."

"לא הדאגת," הוא מחה, "אני שונא משחקים, זה הכול."

נרתעתי אך למרות הכאב שהמילים שלו גרמו לי, אמרתי, "ואני שונאת שצוחקים עליי כשאני פגועה, וזה מה שעשית במועדון, ג'ונתן. ראית שאני נסערת ומצאת את זה משעשע."

הוא נאנח והעביר יד בשערו השחור, פורע אותו עוד יותר. "אני לא יודע מה לעשות איתך, אנה."

נשכתי את שפתי התחתונה בהיסוס. "תקבל אותי כמו שאני, כי זה מה שאני מנסה לעשות איתך." החלקתי על המושב לכיוונו והנחתי את ידי על ירכו המוצקה.

"אתה חושב שכל זה קל לי? המסיבות, המאבטחים, הבחורות? אתה חושב שאני נהנית לקום בבוקר ושאימא שלי לא מדברת איתי? או שאנשים שמכירים אותי כל החיים מביטים בי ושופטים אותי על משהו שהוא בכלל לא עניינם?" נשמתי עמוק והמשכתי, "אתה חושב שקל לי לקבל את מה שקורה לי איתך? ואת כל מה שבא עם זה? כי אני יכולה להגיד לך שלא, בכלל לא, ג'ונתן. ואני לא אומרת את זה כדי לגרום לך להרגיש רע או לנגן לך על המצפון, אני אומרת את זה כדי שתבין שלא רק אתה מתקשה פה.

אני מבינה שאתה רגיל שהבחורות שאתה יוצא איתן עושות כל מה שאתה רוצה, אבל אני לא הן, אני לא באה מהעולם שלהן, גדלתי אחרת לחלוטין. ידעת את כל זה כשרק התחלנו, ואמרת שאתה מקבל אותי ככה, למרות התנאים שלי ולמרות העקשנות."

הסדרתי את נשימתי ואזרתי אומץ לסיים את הנאום שלי.

"אבל אם אתה מתחרט, כל מה שאתה צריך לעשות זה להגיד, אני אכבד את ההחלטה שלך ואשמור על הפה שלי סגור." עצרתי את הנשימה שלי בזמן שחיכיתי לתשובה שלו.

"אני לא מתחרט," הוא אמר לבסוף ונשמתי לרווחה, לא ידעתי עד כמה חששתי מהתשובה שלו עד שהרגשתי את גופי נרפה.

"אני רוצה אותך, אנה, כי את מי שאת, אילו היית מתנהגת בכל דרך אחרת, לא הייתי מחזר אחרייך."

הרמתי גבה בשעשוע. "אז זה מה שזה היה? חיזור?"

הוא הפתיע אותי כשהרים אותי והניח אותי בחיקו, נאלצתי לשבת בפישוק מעליו והסמקתי מהתנוחה האינטימית.

"אני מודה שזה היה חיזור אגרסיבי יותר מבדרך כלל."

"נחמד לדעת שאני מיוחדת."

ידיו ציירו על מותניי.

"את תמיד חייבת לומר את המילה האחרונה, נכון, מיס בראון?"

החיוך שלי התרחב, באיזשהו אופן מוזר, מיס בראון, הפך לכינוי החיבה שלי, ואהבתי אותו.

"לאן אנחנו הולכים? בפעם האחרונה שגררת אותי למכונית מצאתי את עצמי באיי בהאמה לחופשה לא מתוכננת."

הוא גיחך. "לא הפעם. הפעם אנחנו נוסעים במעגלים עד שאחליט על יעד."

"אתה צריך לחזור למלון?"

הוא נד בראשו לשלילה. "לא, אדמונד דואג שם לכול, ואמילי עם החברות שלה."

שיחקתי בעניבה שלו. "אז לי יש רעיון למשהו שנוכל לעשות."

הרעב בעיניו הותיר אותי מסוחררת מעט, הוא בחן את ידיי.

"כולי אוזן," קולו העמוק היה מחוספס יותר מהרגיל.

בלעתי רוק בקושי, הושטתי יד לתיק הקטן שלי, ונחיריו של ג'ונתן התרחבו כשהוא נשם נשימה עמוקה. הוצאתי ביד רועדת את הפנקס הקטן שלי וחייכתי בביישנות.

"לא צחקתי כשאמרתי שאבוא מוכנה."

ג'ונתן בהה בפנקס הצהוב הקטן, ואז זרק את ראשו לאחור וצחק.