ספר זה הוא הזמנה למסע לאורך כל השנה היהודית. מסע מחג לחג. כל חג הוא תחנה חשובה בלוח השנה היהודי. לכל חג יש את השמות שלו, המסורות שלו, מאכליו, מנהגיו, הדגשיו, רעיונותיו והמורשת שלו. ואני לא באתי אלא להוסיף נדבך נוסף, הוא הנדבך האקטואלי, הרלוונטי לבני דורנו.
על דורנו עובר תהליך שאי אפשר להתעלם ממנו. מהפכה רוחנית. מהפכה איטית ושקטה. הדור החדש בועט בכל מה שהורישו לו הדורות הקודמים, הוא בז לרעיונות שהנחילה לו היהדות והוא הולך לרעות בשדות זרים. הדור החדש אימץ לו אידיאלים חדשים: שיווין ואמונות חדשות שזה מקרוב באו.
בהרצאותיי בחוגים רבים אני מרגיש כי הירושה הרוחנית שלנו מדלדלת, הלשון העברית המקראית ולשון חז"ל הפכו ללשון לועזית והידע בנושאי חגי ישראל מעניין פחות את הדור החדש.
אי לכך, החלטתי ליטול על עצמי משימה: להביא לציבור הרחב והמגוון, דתיים וחילוניים, מכל קצוות הקשת הישראלית, את פסיפס חגי ישראל מנקודת מבט אקטואלית, מרעננת, הקשורה לעולמו של המבקש למצוא בחגי ישראל את הישן ואת החדש.
הקריאה בספר היא מסע מגוון ומפתיע המלמד על הסתכלות שונה ומעניינית בכל חג ומועד לאורך כל השנה.
כל זאת בתקווה שהישן יתחדש והחדש יתקדש.
ספר זה הוא פרי מחקר ועיון של שנים רבות במסגרת החוג למקרא במכלת אורנים וכן הקורסים להשתלמויות מורים אותם אני מעביר בכל הארץ.
לפרחי ההוראה ולמורים בפועל, שנטלו חלק בהרצאותיי, אני אסיר תודה. הם הם הנותנים לי את הכוח וההנאה בעיסוק במפעל זה. הם הסיבה הגורמת לי לקום כל בקר מחדש כדי לחדש ולהתחדש.
לאברהם חייק, המשנה למנכ"ל עמותת המורים, הנותן לי את הבמה להרצאות ומפגשים עם מורים.
לעמוס אוזר, איש האשכולות והמורה לתנ"ך בבית הספר "כרמל זבולון" ביגור. הארותיו והגהותיו המחכימות האירו את דרכי בכתיבת הספר.
לגיסי, הרב יוסי בן הרוש, על העזרה בהגהה של הספר ובהערות המחכימות שלו על כל פרק ופרק.
לגיסי, פרופ' דוד פסיג, שהוא כאח לי, שעזר לי בכל שלב בכתיבה ובעריכה שרק הוא, בניסיונו הרב יכול לתת. הנחיותיו ועצותיו היו נר לרגליי.
וכמובן למשפחתי היקרה ששמעה ממני על שולחן השבת רבים מרעיונותיי המובאים בספר.
תודה גם לקהל המסור, הרב והמגוון הממשיך להגיע לשיעורים שלי ולפכות את מעיינותיי. העם הרואים את הקולות הופכים אותם מקולי שלי לקולות התרבות והמורשת של כלל החברה והעם.
מבוא
"היהדות אין לה קאתיכיזם1, לוח השנה הוא הקאתיכיזם שלה." 2 השבתות והמועדים, החודשים והחגים, הצומות ושאר ימים המצוינים בשנה הם ספר עיקרים חי. מערכת שלמה של אמונות ודעות באה לידי גילוי ממשי והגשמה מעשית בכל אותם הימים. אדם מישראל חי את כל ההיסטוריה הארוכה של עמו בכל שנה ושנה על ידי קיום המצווֹת והמנהגים שנקבעו לימים מסוימים בתורה, בספרי הנבואה, בדברי חז"ל, או בתקנות חכמי הדורות.
בספרי זה, אני מבקש לפתוח צוהר אל לוח השנה היהודי כדי להביא משהו מ"ברכת החג" אל נפשכם, כלשונו של ביאליק. הכותב:
עצתי האחת לכם היא: חוגו את חגי אבותיכם והוסיפו עליהם קצת משלכם, לפי כוחכם ולפי מסיבתכם (נסיבות חייכם). העיקר, שתעשו הכל באמונה ומתוך הרגשה חיה וצורך נפשי, ואל תתחכמו הרבה.3
אחת המטרות של ספר זה היא לפתוח לקוראים "חלונות" חדשים אל החגים והמועדים בלוח השנה היהודי, הרחבת הבנתם של הקוראים את תכני החגים, מנהגיהם, הגותם וזיקתם לעולמנו.
חגי ישראל הם כמו "עמדות אספקה" לקראת מסע גדול. כל תחנה כזאת מעניקה לנו ציוד מסוג מסוים, וכאשר אנו עוברים בכל התחנות ומצטיידים בכל הדרוש - ביכולתנו לצאת למסע. כך כל אחד ואחד מהחגים מצייד אותנו בתכניו הייחודיים, כדי שילוו אותנו לאורך השנה כולה.
ראש השנה מעניק לנו קבלת עול מלכות שמים, יום הכיפורים — את ערך הסליחה וההיטהרות, חג הסוכות ושמחת תורה — אחדות ישראל ושמחה. חג הפסח - רעיון הגאולה והחירות, חג השבועות — מתן תורה. בכל חג אנו סופגים את תוכנו הייחודי, ונושאים אותו איתנו למשך כל השנה.
בדרך כלל מיוסדים החגים על עיקרי האמונה, וכל חג וחג מגלם בצורה מיוחדת אחדים מהם. לפיכך משמשים מועדי ישראל מקור עשיר לחינוך על ערכי היהדות. הצורה החיצונית של החג — השביתה ממלאכה והאווירה החגיגית — מסייעת ומזמנת הזדמנות טובה להעמקת החינוך לעיקרי אמונתנו.
הורים ומחנכים חייבים אפוא לדאוג לכך, שהחג לא יעבור על הנוער בשמחה ובנעימות בלבד, בהילולה גרידא, אלא ינוצל להבהרת הרעיונות הגלומים בחג, ולבירור מצוותיו ויסודותיו הרוחניים. הכיתה, התפילה, שולחן השבת, התוועדות ומסיבות — הינם כלים חשובים לעניין זה.
מועדי ישראל מהווים יסוד איתן לביסוס החינוך היהודי. בלימוד רעיונותיהם, מנהגיהם והמסורות הקשורות בהם — קונה לו הילד והמבוגר ערכי יסוד בתורת ישראל, במידות ובהתנהגות מוסרית.
"והגדת לבנך" הוא צו דתי לאומי לכל אחד מההורים והמחנכים. עליהם לשתף את הילדים בחוויות הלאומיות ולקרבם להבנת הערכים החשובים של העם היהודי, הבאים לידי ביטוי במצווֹת כל חג, דיניו, מנהגיו ומורשתו.
לקורותיהם וחליפות תולדותיהם של עמים אנו קוראים בדרך כלל היסטוריה. אולם יש היסטוריה גם לערכי תרבות. כשם שעמים וממלכות עולים ויורדים חליפות, עתים גוברים ועתים מידלדלים, אף שפות וספריות ושאר כל קנייני הרוח כך. גם החגים והמועדים יש להם היסטוריה משלהם. יש לו לכל חג מחגי ישראל תקופת זוהר ותקופת שפל.
שני יסודות קיימים בכל חגי ישראל, יסוד רוחני היסטורי ויסוד גשמי טבעי. חג הסוכות הוא גם חג האסיף והמים. זמן מתן תורתנו הוא גם חג הביכורים, וזמן חרותנו הוא גם חג עומר השעורים.
עם ישראל יוצא ממצרים, לאחר שנים רבות הוא ברשות עצמו. זהו ללא ספק אחד הרגעים הגדולים בתולדותיו. ומהו הדבר בראשון שעליו הצטווה העם המשוחרר? לא על מתן תורה העתיד לחול בעוד שבעה שבועות, גם לא מצווה זו או אחרת. היה זה למרבה ההפתעה דווקא לוח השנה, ראשית מניין הזמן: "החדש הזה לכם ראש חדשים" (שמות יב 1). מדוע? המדרש להלן מבקש להתמודד עם שאלה זו:
'החדש הזה לכם ראש חדשים', אמר רבי יהושע בן לוי: למה הדבר דומה? למלך שהיה לו אורלוגין (שעון גדול), כיוון שעמד בנו על פרקו, אמר לו המלך: 'בני, עד עכשיו אורלוגין זה היה בידי, מעכשיו מסור הוא לך', כך היה הקב"ה מקדש חדשים ומעבר שנים. כיוון שעמדו ישראל, אמר להם: עד עכשיו חשבונם של חדשים ושל שנים בידי, מכאן ואילך הרי הם מסורים לכם (תנחומא פרשת בוא).
משל האורלוגין, אליו מתייחס רבי יהושע בן לוי מלמד על מרכזיותה של חווית הזמן בעיצוב הזהות היהודית. ברגע היציאה ממצרים העניק האל לבני ישראל "שעון" במתנה. לא שעון פשוט היה זה, כי אם אורלוגין של ממש. אורלוגין מקורי ביותר, שאת "מחוגיו" יסובב - מדי פעם - עם ישראל עצמו. כך יידע תמיד ובכל מצב את ה"שעה" הנכונה, האמתית והמדויקת .
אורלוגין זה ידוע יותר בשמו "קידוש החודש וסוד העיבור". הכוונה היא למערכת המורכבת והמתוחכמת של חישובים אסטרונומיים, המאפשרת את קביעת השנה היהודית על חודשיה ומועדיה4.
בתרבות היהודית הזמן נחשב למעצב זהות מרכזי. איך יכול מושג מופשט כל כך כמו זמן לעצב את זהותו של האדם? שאלות אלו עלו גם בימי הביניים, כאשר ליהודים לא היתה מדינה משלהם, והם נצמדו בעיקר לזמן המקודש. כך דנו בנושא החכם היהודי (החבר) ומלך כוזר שחקר את היהדות, והתגייר עם רבים מבני עמו.
ההוגה והמשורר ר' יהודה הלוי (ספרד, 1140-1075) בספרו "הכוזרי" מבקש לחזק את היהודים בימי גלותם מתוך תקווה שיחזרו גם הם בקרוב למקומם.
אמר החבר: ... שעת התפילה לחסיד (היא) כגרעין הזמן ופריו, ושאר השעות תהיינה לו כדרכים המוליכות אל שעה זו, שלבואה הוא מצפה. ... וכך יהיה לו יום השבת לפרי השבוע, כי יום זה מזומן (מיועד, מוכשר) להידבקות בעניין האלוהי ... (שהרי) אי אפשר שיעבור שבוע מבלי שיתקלקלו הגוף והנפש... ככה ממלא הגוף בשבת את אשר אבד לו בששת הימים, ויתכונן לקראת העתיד. והנפש - אף היא זוכרת ביום זה מה שאבד לה, מתוך שעסקה בצרכי הגוף. ביום זה היא כאילו מתרפאת ומחלימה מחולי שהיה לה ... ושוב מתעתד החסיד לקראת הרפואה החודשית בראש חודש... לקראת 'שלוש רגלים' ... ולבסוף לקראת יום צום (כיפורים) הנכבד...
אמר הכוזרי: ... בחשבי על מצבכם בגלות, ראיתי כי אמנם יש לאלוה סוד בדאגו להשארתכם (הישרדותכם), וכי את השבתות והמועדים שם האלוה בין הסיבות החזקות ביותר להשתמרות דמותכם וצביונכם ...לולא הזמנים ההם שאתם שומרים בנאמנות כזאת, בהיותם מועדים שניתנו לכם מאת האלוה... לא היה אחד מכם לובש בגד נקי ולא הייתם מתכנסים למקום אחד לשם קריאה בתורתכם, מחמת דיכאונכם באורך תקופת שעבודכם ... (ואילו) עכשיו עוברת עליכם בימים אלו (ימי שבת ומועד) שִשִית ימי חייכם במנוחת הגוף ובמנוחת הנפש, מנוחה שאין מלכים יכולים להגיע לשכמותה .. (ריה״ל, ספר הכוזרי, מאמר שלישי, סעיפים ה, י , בדילוגים).
מעגל השנה היהודי הוא ביסודו מעגל חברתי: שותפים בו תמיד הכלל, בשמחה ובעצב, והוא מאופיין בהתכנסות משפחתית חגיגית, בתפילה בציבור, בטקס משותף. יתירה מזו, הוא מדגיש את האחריות החברתית המוטלת על הקהילה, כדי להבטיח את שמחת השבת והחג גם אצל אלה המצויים בשולי החברה (בעזרת מוסדות כמו "קופת צדקה", "קמחא דפסחא", "מתנות לאביונים").
לפי פרנץ רוזנצווייג5 בזכות הזמן המשותף יצרו היהודים קהילת "יחד" אשר חוצה גבולות גיאוגרפיים ופוליטיים, ומגדירה מחדש את היהודים בגולה כעם שלא על ציר המקום, מדינה, כמרבית העמים, אלא על ציר הזמן. הקטע להלן מספרו "כוכב הגאולה" נושא את השם המעניין "המעשה היהודי" בו הוא טוען:
במרכז הזמן רואים בני אדם השווים־בזמן שחיים על פי אותו לוח שנה איש את רעהו, כך נפגשו בגבולו של זמן אלה (=היהודים) אשר הבדלי החלל (=המרחק הגיאוגרפי) לא נחשבו בעיניהם הפרדה שצריך עוד לגבור עליה ...פעולת האהבה, הן האלוהית כלפי האדם והן האנושית של איש אל רעהו, הייתה צריכה כאן להיות מכוונת אך ורק לקיומה של יחדות (מלשון: יחד) זו על פני הזמן, להתקנת שוויון הזמנים של שורות הדורות הנפרדים בזמניות (=בתקופה ההיסטורית המדויקת שבה הם חיים). זוהי הברית בין נכד ואבי אבותיו; בזכות ברית זו נעשה העם לעם־עולם =(עם נצחי). שעה שנכד ואבי ואבותיו רואים זה את זה, רואים הם באותה שעה עצמה זה בזה את הנין האחרון ואת האב הראשון ... ומהווים הגילום האמתי של עם־עולם ... מן הזקנים ומן העוללים באה לנו חוויית־משרין ישירה של יהדותנו ... לא באח העומד קרוב אלינו, אלא באלה העומדים רחוקים ביותר מאתנו בזמן, בזקן- שבזקנים ובצעיר־שבצעירים, בזקן המוכיח ובילד השואל, בזקן המברך ובנכד המבורך.
עתה עלינו לעבור שנית (=במבט חדש) על מעגל השנה הדתית ... למן השמיעה המשותפת, דרך הסעודה המשותפת ועד להשתחוויה המשותפת (בתפילה) ... עם ונצחו נועדו להשתקף במחזור השנה... כאן המדובר לא בדיוקן משותף אלא בהליכה משותפת, בעשייה משותפת)...פרנץ רוזנצווייג, כוכב הגאולה, עמ' 366, 372).
ספר זה עוסק בחגי ישראל הפזורים על פני כל השנה. הוא כולל מאמרים המשלבים חדש וישן, אקטואליה ורלוונטיות לבני דורנו, בתקווה שהישן יתחדש והחדש יתקדש.
1. קאתיכיזם= ספר קטן, הנהוג בנוסחאות שונות בכנסיות הנוצריות, ובו מבוארים בקיצור — ביחוד למטרה חינוכית — עיקרי אמונתם.
2. הרב שמשון רפאל הירש, אגרות צפון אגרת ח, ביאור לתורה, דברים פרק לב.
