אינקרסרון

פרק 1

מי יֵדע למפות את מרחבי אינקַרסֶרוֹן?
את תאיו, מנהרותיו, תהומותיו?
רק אדם שידע חירות בחייו
יֵדע לזהות את כלאו, מרחביו, ממדיו.
שירת סאפִיק

פִין היה מוטל על בטנו על רצפת האבן, כבול לאבני המרצפת של שטחי המעבר. זרועותיו היו פשוטות לצדדים וכבולות בשלשלאות כבדות כל כך, עד שהתקשה להזיז את מפרקי ידיו אפילו סנטימטר אחד מעל הרצפה. קרסוליו היו כבולים בסבך של נחשי מתכת מפותלים, שננעלו באמצעות טבעת מתכת הקבועה באבן. הוא לא היה מסוגל להרים את חזהו כדי לנשום די אוויר. הוא שכב שם באפיסת כוחות ולחיו צמודה לאבן הקפואה.
אבל האזרחים עמדו להגיע סוף סוף.
הוא הרגיש אותם עוד לפני שהקולות הגיעו לאוזניו, לפי התנודות ברצפת האבן, שהחלו כפעימות זעירות וגברו בהדרגה עד שהרעידו את שיניו ומתחו את עצביו. ואז נשמעו קולות בחשיכה - שקשוק קרונות המשא, הצלצול האיטי והחלול של גלגלי המתכת. הוא גרר את ראשו לצד השני, ניער את השיער המטונף מעיניו וראה שהחריצים המקבילים ברצפה נמשכים ממש מתחת לגופו. הוא היה כבול לרצפה היישר מעל המסילה.
מצחו נצץ מזיעה. בעזרת הכפפה שעל כף ידו אחז בשלשלאות הקפואות והרים את החזה מעל הרצפה כדי לנשום. האוויר היה חומצי וצורב והדיף ריח של שמן.
לא היה טעם לצעוק עכשיו. הם עדיין רחוקים. הם לא יוכלו לשמוע את קולו מבעד לרעש הגלגלים עד שיגיעו אל מרכז האולם הרחב. הוא יהיה מוכרח לתזמן את הצעקה שלו באופן מדויק. אם יאחר, הקרונות לא יספיקו לעצור וידרסו אותו. הוא התאמץ נואשות להדוף מההכרה את האפשרות השנייה - שהם יראו אותו וישמעו אותו, אבל לא יטרחו לעצור.
אורות.
אורות קטנים ומתנודדים, שנישאים ביד. הוא התרכז וספר אותם: תשעה, אחד-עשר, שנים-עשר; ואז ספר שוב, כדי שהספירה תהיה מדויקת ותהדוף את גל הבחילה שעמד בגרונו.
הוא טמן את פניו בשרוול חולצתו הקרוע כדי להירגע מעט וחשב על קֵיירוֹ, על החיוך שלו, על הסטירה הקטנה שנתן לו בלעג כשבדק את המנעול לפני שהסתלק ונעלם בחשיכה. הוא לחש את שמו במרירות: קֵיירוֹ.
חללים ענקיים ואולמות ומעברים בלתי נראים בלעו את הלחישה. ערפל היה תלוי באוויר המתכתי. הקרונות חרקו ושקשקו ממרחק.
עכשיו ראה מולו אנשים, שהתקדמו בדשדוש איטי. הם הגיחו מהאפלה והיו כפופים ומכונסים כל כך בגלל הקור הנורא, שהתקשה לזהות אם אלה ילדים או נשים זקנות וכפופות. אלה ילדים כנראה - כי אם יש עמם זקנים, הם ודאי מסיעים אותם בקרונות, יחד עם הסחורות. דגל שחור-לבן בלוי היה פרוש על הקרון המוביל; הוא הצליח להבחין בפרטי הסמל שלו - ציפור אצילית שבמקורה מנעול כסוף.
"עצרו!" צעק. "תסתכלו למטה! כאן!"
חריקת גלגלי המתכת זעזעה את אבני המרצפת. התנודה טלטלה את עצמותיו ואת שיניו. הוא הידק את כפות ידיו בכוח כאשר משקלם האדיר ותנופתם של הקרונות קרבו אליו ועמם ריח זיעת הגוף של הפועלים הרבים שדחפו אותם, ושקשוק וטלטול הסחורות שנערמו עליהם. הוא כבש את הפחד וחיכה, מנסה להתמודד עם העובדה שכל שנייה שחולפת מקרבת אותו אל המוות; הוא כלא את נשימתו ולא הניח לעצמו להתמוטט, כי הוא פין הרואה בכוכבים והוא מסוגל למשימה הזו. עד שבהלה איומה עלתה בו כגל והתפרצה והוא הרים את החזה מעל הרצפה וצרח: "שמעתם אותי?! עצרו! עצרו!"
הם המשיכו להתגלגל לעברו.
הרעש היה בלתי נסבל. עכשיו יילל וצרח ובעט והתפתל, כי הקרונות העמוסים בתנופתם האדירה התגלגלו ללא מעצור וכמעט כבר התנשאו מעליו והאפילו עליו, ומשקלם עמד למעוך את עצמותיו ואת כל גופו בכאב איטי ומייסר ובלתי נמנע.
ואז נזכר בפנס שלו.
זה היה פנס זעיר, אבל זה מה שהיה לו. קיירו וידא שהפנס יישאר אצלו. הוא הדף את משקל השלשלאות בכוח, התגלגל ודחף את ידו לכיס מעילו ושרירי זרועו התעוותו במאמץ. אצבעותיו נגעו בשפופרת הדקה והקרה.
כל גופו רעד מאימה וממאמץ. הוא הצליח להוציא את הפנס, אבל מיד הפיל אותו, והפנס התגלגל אל מחוץ לטווח ידו. הוא פלט קללה נמרצת, התפתל וזחל קדימה ולחץ עליו באמצעות סנטרו.
אלומת אור פילחה את החשיכה.
הוא התנשם בהקלה, אבל הקרונות עדיין התגלגלו לעברו. הוא היה בטוח שהאזרחים יכולים לראות אותו עכשיו. הם בוודאי יכולים לראות אותו! הפנס הקטן זהר ככוכב בחלל האפל העצום של האולם ובאותו הרגע ידע, שמבעד לכל המעברים שלו ומבוכי המסדרונות ואלפי התאים שלו, אינקַרסֶרוֹן חש שפין בסכנה והקרונות המתגלגלים לעברו הם השעשוע האכזרי שלו. הוא ידע שהכֶּלֶא צופה בו אבל לא יתערב בנעשה.
"אני יודע שאתה רואה אותי!" צעק.
גלגלי הקרון היו בגובה של אדם ממוצע. הם שרקו כשהתגלגלו בתוך חריצי הפסים; גיצים וניצוצות עפו על אבני המרצפת. ילד קרא, מישהו צעק ופין פלט אנחה ונדרך בידיעה שהמאמץ נכשל, שהכול אבוד. ואז הכתה באוזניו יבבת הבלמים וחריקתם הרעידה את כל גופו עד לקצות אצבעותיו.
הגלגלים התנשאו לגובה רב. הם היו ממש מעליו.
אבל הם עמדו ללא ניע.
הוא היה משותק. גופו היה רפוי כבובת סמרטוטים מהמאמץ ומהאימה. אלומת האור שנפלטה מהפנס האירה רק מסמר גדול אחד שחיבר בין הקרון לגלגל.
ואז, מתוך הערפל, נשמע קול סמכותי: "מה שמך, אסיר?"
הם התגודדו בחשיכה. הוא הצליח להרים מעט את ראשו וראה דמויות מכוסות ברדסים.
"פין. שמי פין." הוא הצליח רק ללחוש וכמעט השתנק. "כבר חשבתי שלא תעצרו."
מישהו נחר בבוז. מישהו אחר אמר: "הוא נראה לי כמו אחד מהטינופות."
"לא, בבקשה! בבקשה! תעזרו לי לקום!" הם שתקו ואיש מהם לא זז, לכן פין נשם נשימה עמוקה ודיבר באופן מחושב: "הטינופות התקיפו את האגף שלנו. הם הרגו את אבא שלי וקשרו אותי כאן על הפסים, כדי שכל מי שיעבור יוכל לדרוס אותי." הוא נאבק בלחץ שבחזהו ואצבעותיו לפתו את שרשרת הברזל החלודה. "בבקשה, אני מתחנן בפניכם."
מישהו ניגש אליו. קצה המגף שלו עצר ממש ליד עינו של פין. מגף מלוכלך עם טלאי.
"מי הם היו בדיוק, הטינופות?"
"החמושים. המנהיג שלהם קורא לעצמו ג'וֹרְמַנְרִיק, אדון האגף."
האיש ירק בסלידה על אבן המרצפת, סמוך לאוזנו של פין. "אה, ההוא! הוא בריון משוגע."
למה לא קורה שום דבר? פין התפתל בייאוש. "בבקשה! שחררו אותי! הם עלולים לחזור!"
"אני אומר שנדרוס אותו. למה להתערב במשהו שהוא לא מענייננו?"
"כי אנחנו אזרחים ולא טינופות." קול של אישה הפתיע את פין. הוא שמע את רשרוש בדי המשי שלה מתחת למעיל המסע הגס. היא התכופפה והוא ראה את ידה הנתונה בכפפה, מושכת בשלשלאות שלידיו. מפרקי ידיו דיממו. המתכת החלודה השאירה סימנים על עורו המלוכלך.
האיש אמר בעצבנות: "מַאֶסְטְרָה, תקשיבי..."
"לך להביא את מספרי המתכת, סִים. מיד."
פניה היו קרובים לפניו של פין. "אל תדאג, פין. אני לא אשאיר אותך כאן."
הוא הרים את מבטו למרות הכאב שהיה כרוך בכך וראה אישה כבת עשרים, אדומת שיער וכהת עיניים. לרגע הריח את ריחה - ניחוח קל של סבון וצמר רך, ריח שפילח את לבו ופרץ לתוך זיכרונו, לאותה תיבה נעולה ואפלה בקרבו. חדר. חדר עם אח מבוערת בגזרי עץ תפוח. עוגה בצלחת חרסינה.
ההלם ניכר כנראה בפניו. היא הביטה בו מתחת לברדס, שהטיל צל על פניה, ועיניה היו מהורהרות. "אנחנו נשמור עליך."
פין בהה בה. הוא התקשה לנשום.
חדר ילדים. קירות האבן. הווילונות האדומים הכבדים.
גבר הגיע בצעדים חפוזים והחליק את מספרי המתכת בין השלשלאות. "זהירות על העיניים!" נהם. פין שמט את ראשו על שרוולו והרגיש איך מתקהלים סביבו אנשים. לרגע חשש שהוא עומד לחוות את אחד ההתקפים המפחידים שלו והוא עצם את עיניו והרגיש את גל החום המסחרר שוטף את גופו. הוא נאבק בגל, בלע את הרוק ואחז בחוזקה את השלשלאות כשמספרי המתכת הכבדים חתכו אותן ושחררו את ידיו. הזיכרון החל להתפוגג. החדר והאח המבוערת, העוגה המקושטת בכדורי כסף זעירים על הצלחת המעוטרת בשוליה בפס זהב. הוא ניסה להיאחז בו, אבל הזיכרון חמק ונעלם והאפלה הקפואה של אינקרסרון חזרה, יחד עם הצחנה המתכתית החמוצה של שמן המכונות.
שלשלאות נגררו ושקשקו. הוא התרומם וקם על רגליו בהקלה, ונשם את האוויר עמוק אל ריאותיו. האישה אחזה בידו וסובבה אותה. "צריך לחבוש את זה."
הוא קפא על מקומו בלי יכולת לזוז. אצבעותיה היו קרירות ונקיות והוא חש במגעה על עורו החשוף שבין השרוול הקרוע לכפפה. עיניה היו קבועות בקעקוע הקטן שעל מפרק ידו - הציפור בעלת הכתר.
היא קימטה את מצחה. "זה לא סמל של האזרחים. זה נראה כמו..."
"כמו מה?" הוא נדרך מיד. "כמו מה?"
רעם התגלגל ממרחק רב והדהד באולם. הגבר עם מספרי המתכת גחן מעל השלשלאות שלרגליו, הזיז אותן והיסס לרגע. "זה מוזר. המנעול הזה. הוא משוחרר..."
המאסטרה בהתה בציפור. "כמו הסמל שעל גביש הבדולח."
מאחוריהם נשמעה צעקה.
"איזה גביש בדולח?" שאל פין.
"מין חפץ מוזר שמצאנו."
"ויש עליו אותה ציפור? את בטוחה?"
"כן." היא הביטה במנעול במבט מבולבל. "אתה לא היית באמת -"
הוא מוכרח לדעת. הוא חייב להגן על חייה. הוא משך את ידה וגרר אותה לרצפה. "תתכופפי," לחש. ואז הוסיף, בכעס, "את לא מבינה? זאת מלכודת!"
לרגע קצר בהתה בו ואז ראה את הבעתה מתחלפת מהפתעה לאימה. היא שחררה את כף ידה מידו בתנועה מהירה, נעמדה וצעקה, "תברחו! כולם לברוח!" אבל השבכות שברצפה כבר נפתחו ברעש אדיר, זרועות נמתחו כלפי מעלה, אנשים הונפו והועלו וכלי נשק הוטחו במרצפות.
פין זז. הוא הלם באיש שהחזיק את מספרי המתכת, בעט במנעול המזויף ונחלץ מהשלשלאות. הוא שמע את קיירו צועק אליו; חרב נצנצה מעל ראשו והוא זרק את עצמו על הרצפה, התגלגל והביט למעלה.
האולם היה אפוף עשן שחור. האזרחים צעקו ורצו לתפוס מחסה מאחורי העמודים הכבדים, אבל הטינופות כבר עטו על הקרונות וירו לכל עבר ללא הבחנה. הבזקים אדומים נפלטו מתוך כלי הנשק המגושמים ומילאו את כל האולם בריח חריף.
הוא לא ראה אותה. אולי נהרגה, אולי נמלטה. מישהו עבר לידו ודחף כלי נשק לידו. הוא חשב שאולי זה היה לִיס, אבל כל הטינופות חבשו את הקסדות הכהות שלהם על פניהם והוא לא הצליח לזהות אותם.
ואז ראה את האישה. היא הסתירה ילדים מתחת לקרון הראשון; ילד קטן אחד התייפח והיא תפסה אותו והעמידה אותו לפניה. אבל סביבם נפלו כדורים קטנים שנפתחו ברחש כביצים שנבקעות ומתוכן נפלט בלחישה גז שהעלה דמעות בעיניו של פין. הוא שלף את הקסדה שלו ומיהר לחבוש אותה על ראשו. הרפידות הספוגות נוזל, שכיסו את פיו ואפו, אפשרו לו לנשום. מבעד למגן העיניים ראה את האולם באדום, והדמויות שבו נראו בבירור.
היה לה נשק והיא ירתה.
"פין!"
פין שמע את צעקתו של קיירו, אבל התעלם ממנה. הוא רץ לעבר הקרון הראשון, זינק מתחתיו ותפס בידה של המאסטרה. כשסובבה אליו את ראשה, הוא חבט בידה והפיל את הנשק שלה והיא צרחה בכעס והתנפלה עליו עם הכפפות הממוסמרות שלה. הוא הרגיש איך הן שורטות את הקסדה שלראשו. כאשר גרר אותה ממקום המחבוא שמתחת לקרון, בעטו בו הילדים ונאבקו בו, ומסביבם הושלכו מטה מוצרי מזון מהקרונות, נתפסו בידיים מיומנות והוחלקו ביעילות לתוך פירים שבמורד השבכות.
יללת אזעקה החרידה את האולם.
אינקרסרון זע.
לוחות חלקים הוסטו לצדדים בתוך הקירות; פנסים חזקים נדלקו בתקתוק מהיר ופילחו את האפלה ממקומם בגג הנסתר ואלומות האור גיששו על פני הרצפה בכל הכיוונים ואיתרו את הטינופות, שהתפזרו כחולדות מבוהלות והטילו צללים ענקיים על הרצפה.
"לפנות את השטח!" צרח קיירו.
פין דחף את האישה לפניו. לידם רצה דמות שאור הפנסים פגע בה והיא נעלמה בלי להשמיע צליל, תוך כדי תנועה. ילדים ייללו.
האישה פנתה לאחור, מוכת הלם וקצרת נשימה, והביטה במי שנותר מאנשיה. פין גרר אותה אל הפיר.
מבעד למסכה, מבטיהם הצטלבו.
"רדי למטה," פלט בנשימה חטופה. "או שתמותי."
לרגע קצר חשב שהיא עומדת להתנגד.
ואז ירקה בפניו, חמקה מאחיזתו וקפצה לתוך הפיר.
מטחי אש ניתכו על רצפת האבן ופין זינק מיד אחריה.
הפיר היה עשוי מבד משי חזק, לבן ומתוח. הוא החליק במורד חסר נשימה, ונחת על ערימת פרוות גנובות וחלקי מתכת חדים.
המאסטרה, שכבר נגררה הצדה וישבה כשאקדח מכוון לרקתה, הביטה בו בבוז.
פין קם וכל גופו כאב. סביבו ירדו טינופות נוספים אל תוך הפיר, עמוסי שלל שבזזו, חלקם מדדים וחלקם בהכרה מעורפלת. האחרון שירד, ונחת בקלילות על רגליו, היה קיירו.
שבכות הברזל נטרקו ברעם.
הפירים התקפלו ונעלמו.
דמויות מטושטשות התנשפו והשתעלו והסירו מסכות.
קיירו הסיר את המסכה מעל פניו באיטיות וגילה את פניו הנאים, המאובקים. פין התנפל עליו בחמת זעם. "מה קרה?! נכנסתי ללחץ שם! למה לקח לכם כל כך הרבה זמן?!"
קיירו חייך. "תירגע. אַקְלוֹ לא הצליח להפעיל את כדורי הגז. אבל הצלחת לעכב אותם יפה עם הפטפוטים שלך." הוא הביט באישה. "בשביל מה צריך אותה?"
פין משך בכתפיו. הוא עדיין לא נרגע. "היא בת ערובה."
קיירו הרים גבה בספקנות. "לא שווה את המאמץ," פסק ורמז במנוד ראש לגבר שאחז ברובה; האיש דרך את נשקו. פניה של המאסטרה היו לבנים כסיד.
"לא מגיע לי לקבל משהו על זה שסיכנתי את החיים שלי שם למעלה?" אמר פין בקול יציב. הוא לא זז, אבל קיירו הפנה אליו את מבטו. לרגע בהו זה בזה. ואז אמר אחיו בדם בקרירות, "אם אתה רוצה אותה..."
"כן, אני רוצה אותה."
קיירו העיף מבט נוסף באישה ומשך בכתפיו. "טוב, כל אחד והטעם שלו..." הוא הטה את ראשו וקנה הרובה הוסט כלפי מטה. הוא טפח לפין על כתפו ועננת אבק עלתה מבגדיו. "כל הכבוד, אחי," אמר.