יום רביעי, ז' בתשרי התשי"ז, 12 בספטמבר 1956, שעה 00:50, דרום הר חברון

סרן מאיר הר־ציון, מפקד פלוגה א', פלוגת הסיור של גדוד הצנחנים 890, כרע ברך וצפה בדממה באמצעות משקפתו על מצודת סְפר המדבר אֶ-רַהְוַה שהתנשאה מולו על קו הרקיע של דרום הר חברון. חלפה למעלה משעה מאז שחצה את קו גבול שביתת־הנשק ישראל-ירדן בראש כוח הצנחנים שעליו הוטל להשתלט על מבנה המשטרה, להרוג את כל הנמצאים בו, לפוצץ אותו ולחזור לשטח ישראל לפני אור ראשון. מאחוריו כרעו ברך או שכבו כ־180 לוחמי הגדוד ומפקדיו כשהם מתנשפים לאחר המסע המואץ מקו הגבול במעלה הגבעות הצחיחות. הם היו עמוסים לעייפה בכלי נשק אישיים, במקלעים קלים, בפצצות ררנ"ט, במטולי נ"ט (בזוקה), במטעני צינור (בונגלור) בשקים עם חנ"ם (חומר נפץ מרסק), במכשירי קשר, באלונקות מתקפלות ובציוד רפואי.

באותה שעה נעו חרש שני כוחות נוספים. האחד - כוח חסימה בפיקודו של מפקד פלוגה ה' מגדוד 890, סרן אריה בירו, התקדם על הכביש הראשי המוביל צפונה לעיירה אֶ-דַ'הַרִיַה. הוא נע אל עבר העיקול שבו אמור היה להתמקם כחסימה נגד כוחות תגבורת ירדניים שעלולים היו להגיע לעזרת מבנה המשטרה המותקף. הכוח השני התקדם על הרכסים שממערב לכביש. הכוח הזה היה מפלוגה ד' של גדוד הנח"ל המוצנח 88 בפיקודו של המ"פ, סגן זאב וקס (וקסי), והוא נע בדרכו להשתלט על בית שסומן כמגורי הקבע של אנשי המשטרה הירדנית.

המבצע הזה החל לאחר שהתקיים נוהל הקרב יום קודם לכן בחטיבת הצנחנים 202. על המבצע הוחלט בתגובה לתקרית חמוּרה שאירעה בצהרי 10 בספטמבר 1956 ושבה נהרגו שישה חיילי צה"ל בקרב עם חיילי המשמר הלאומי (אֶל-חַארֵס אַל-וַטַנִי) הירדני בחבל לכיש. בתקרית גם נפצעו שלושה חיילים, בהם קצין שנפצע קשה ונפטר לאחר כמה ימים, ובכך עלה מספר הנופלים לשבעה. נשקם נלקח שלל.

באותה שעה תרגלה פלוגת קורס מ"כים של העתודה האקדמית סיור גבול ביום במסגרות כיתתיות לצורך הכרת השטח. בלילה הפלוגה הייתה אמורה לתרגל תנועה מאובטחת והתמקמות למארבים. התרגול נערך סמוך לגבול ליד היאחזות הנח"ל אמציה (היאחזות שהוקמה מדרום לכפר הערבי אֶ-דוּוֵימֶה שנחרב במלחמת העצמאות).

בשעה 11:15 - כשאנשי הפלוגה היו במרחק של כ־100 מטרים מקו הגבול - הם הותקפו מן המארב על־ידי עשרות חיילים של גדוד 52 של המשמר הלאומי הירדני שיצאו מבסיסם שבכפר אִדְנַא, השוכן 10 ק"מ דרומית־מזרחית לקיבוץ בית גוברין. החיילים הירדנים ירו לעברם בין היתר פגזי מרגמה 81 מ"מ. חילופי האש ופעולות החילוץ נמשכו זמן רב, ובמהלכם נגררו חיילים ישראלים פצועים והרוגים לשטח ירדן, ושם עברו התעללות קשה שכללה בין היתר את כריתת איברי המין שלהם. מאוחר יותר באותו היום נאלצה יחידה סדירה של הלגיון הערבי (הצבא הירדני, להלן: הלגיון) שהגיעה למקום לפתוח באש לעבר אנשי המשמר הלאומי הירדני וכפריים מן האזור כדי לחלץ את שש הגופות שהושלכו לשטח ישראל. בשחר של אותו היום פוצצו אנשי פדאיון1 את מסילת הברזל תל־אביב-באר שבע בקילומטר ה־62 שלה (מדרום למעברת קריית גת).

למחרת, 11 בספטמבר, טס הרמטכ"ל רא"ל משה דיין בשעות הבוקר לדוד בן־גוריון ראש הממשלה ושר הביטחון, שפרש זמנית לשדה בוקר. דיין הציג לבן־גוריון תוכנית לפעולת תגמול שבה יפוצצו כוחות הצנחנים חלק מבתי הכפר אִדְנַא לאחר שיפונו מתושביהם. בן־גוריון הסכים, אך התנה זאת באישור הממשלה שבראשה עמד באותה עת לוי אשכול כממלא מקום. דיין טס מיד לירושלים לישיבת ממשלה שכינס אשכול. לאחר דין ודברים עם רוב שרי הממשלה, שהתנגדו לפעולה והאשימו את מפקדי צה"ל ברשלנות ובחוסר אחריות, התקבלה החלטה שלא לצאת לפעולה באִדְנַא, אבל אושרה פעולה נגד משטרת אֶ-רַהְוַה בדרום הר חברון, משום שהייתה יעד צבאי ולא אזרחי.

בשעה שהדרג המדיני דן בעניין התגובה הרצויה הורה המטכ"ל למִפקדת פיקוד המרכז ולחטיבת הצנחנים 202 לצאת למבצע "יהונתן" - פעולת תגמול נגד הכפר אִדְנַא. בהתאם לפקודה הורה סא"ל אריאל שרון מפקד החטיבה ליחידותיו היערך לפשיטה רגלית על הכפר. ההכנות היו חפוזות, והכוחות החלו להתרכז בשטח כינוס סמוך לתל לכיש. מפקדי הפלוגות והמחלקות למדו את היעדים ואת צירי הגישה אליהם, והלוחמים, בפיקוח סמלי המחלקות, הצטיידו בתחמושת, ברימונים, באמצעי חבלה, באלונקות וכדומה. קציני או"ם שהסתובבו באזור צפו בהכנות, והיה חשש שהם ידווחו על כך לצבא ירדן.2

לפנות ערב כינס שרון את כל משתתפי המבצע, והעביר להם בקולו הרועם והבוטח תדריך אחרון. מכיוון שהכוחות היו אמורים לנוע כ־17 ק"מ עד לאִדְנַא בערוציהם של נחל לכיש וּואדי אִדְנַא, הוחלט שהם יֵצאו לדרך באור אחרון כדי שיחצו את גבול שביתת־הנשק זמן קצר לאחר רדת החשֵכה. בתום התדריך התחגרו הלוחמים ונערכו בסדר תנועה בהתאם למשימותיהם. מ"פ א' הר־ציון החל לנוע מזרחה כשהוא מוביל אחריו את כל כוחות הגדוד. איש כנראה לא הבחין שהוא עדיין צולע קלות כתוצאה מפגיעת כדור ברגלו שבועיים קודם לכן - בעת שסייר מעֵבר לגבול מצרים ברצועת עזה. לאחר תנועה של כמה קילומטרים התקבלה ברשת הקשר הגדודית הוראה לעצור ולשוב לשטח הכינוס - לאכזבתם של כל המפקדים והלוחמים. בשטח הכינוס התברר למפקדי הכוחות שהתקבלה פקודה מן המטכ"ל על שינוי המשימה. הוחלט שהפעולה תבוצע באחריות פיקוד הדרום, והיעד יהיה מצודת סְפר המדבר אֶ-רַהְוַה, השוכנת בין העיירה אֶ-דַ'הַרִיַה ובאר שבע וממזרח לכביש הראשי.3 משטרת אֶ-רַהוַה הייתה אחת משבע מצודות הסְפר של משטרת הגבול הירדנית שהוקמו בדרום הר חברון על־ידי הממלכה ההאשמית לאחר מלחמת העצמאות. הן הוקמו בנקודות ששלטו על קו שביתת־הנשק ישראל-ירדן. שש מצודות כאלה הוקמו גם לאורך גבול ישראל-ירדן בערבה, ומצודות נוספות הוקמו בצומתי דרכים בין חברון לבית לחם, ובהן תרקומיה, צומת גוש עציון וצומת חוסאן. היו אלה מבני אבן מרובעים בני קומה אחת; שבשתיים מפינותיהם הזדקרו צריחים דמויי אוזניים שהִקנו להם את הכינוי מיקי מאוס. בכל צריח היו כמה חרכי ירי. הגישה לצריח הייתה מן החדר התחתון באמצעות סולם ברזל פנימי שהוביל לפתח קטן בתקרת החדר. מסביב לחצר הפנימית של המבנים היו חדר יומנאי, מגורים, מחסנים, אורוות סוסים ובאר מים. מסביב למצודות האלה הוקם מכשול שהיה מורכב משתי גדרות בקר מקבילות במרחק של 10 מטרים זו מזו, וביניהן היו מונחים גלילי תיל קונצרטינה. על כביש הגישה למשטרת אֶ-רַהוַה - מול הכניסה הראשית אליה - ניצב בין שני עמודי בטון שער ברזל מסורג בתיל. בצמוד לקירות הבניין החיצוניים של המשטרה היו שבע עמדות חפורות שהיו מחוברות ביניהן בתעלת קשר. התעלה הקיפה את המבנה למעט כביש הגישה שהוביל אליה. בכל תחנת משטרה כזאת היו מוצבות בדרך־כלל כיתת שוטרים וכיתה של המשמר הלאומי. כל אחת מהן קיימה קשר אלחוטי עם יתר תחנות המשטרה ועם פלוגת הסיור המדברי שחנתה במרחק של כרבע שעת נסיעה מהן. 4

כשקיבל מג"ד 890, רס"ן רפאל (רפול) איתן, את ההודעה שיעד המבצע הוא משטרת אֶ-רַהוַה, הוא הורה למפקדי הפלוגות שלו לנוע אחריו בשיירה לשטח כינוס מצפון למושב עומר. ללוחמים לא נאמר דבר על שינוי המשימה. באותה שעה מיהר מח"ט 202 שרון למִפקדת פיקוד הדרום בבאר שבע כדי לקבל את פקודת המבצע החדשה. את הפקודה הוא קיבל בשעה 22:00 בעל־פה ובצורה תמציתית ביותר. כמו כן הוא קיבל לידיו מקצין המודיעין הפיקודי תיק שטח על משטרת אֶ-רַהוַה, שכלל ידיעות מפורטות אך לא מעודכנות - משום שמחלקת המודיעין של הפיקוד עדיין לא הספיקה לעדכנו. גם תצלום האוויר של המשטרה שהיה בתיק לא היה עדכני.

חצי שעה לאחר מכן כבר קיים שרון - על מכסה מנוע של ג'יפ בשטח הכינוס - קבוצת־פקודות חפוזה למפקדי גדוד 890 ולמ"פ מגדוד הנח"ל המוצנח 88. שיירת כלי הרכב, שבה נסעו הכוחות המבצעים, מנתה 42 משאיות, נו"ן־נו"נים (קומנדקרים), אמבולנסים וג'יפים. השיירה הייתה ערוכה בשדרות פלוגתיות, והמתינה באורות כבויים לצד הכביש. בקבוצת־הפקודות פירט שרון למפקדי הכוחות את המשימות שעליהם לבצע:

1. פלוגה א', בפיקודו של סרן מאיר הר־ציון, המונה 50 לוחמים, תוביל את הכוחות לעבר מבנה המשטרה, תפרוץ אליו ותטהר אותו.

2. פלוגה ג', בפיקודו של סגן אלישע שלם, המונה 40 לוחמים, תיערך מחוץ למבנה המשטרה ותחפה באש על הפריצה.

3. פלוגה ב', בפיקודו של סגן טיבי שפירא, המונה 70 לוחמים, תשמש כוח הסבלים שיישא את חומרי הנפץ במשקל 440 ק"ג, ותהווה עתודה כללית למבצע. עם הכוח הזה ינועו גם הסמג"ד, רס־ן מרסל טוביאס, קצין החבלה הגדודי, סגן ירמי ברדנוב, ורופא הגדוד, סגן ד"ר מוריס אנקלביץ שאליו יתלווה חובש.

4. כוח חוסם - המונה 25 אנשי סגל מפלוגה ג', בפיקודו של מפקד פלוגה ה', סרן אריה בירו, ועוד ארבעה חיילים מפלוגה ה' - יחסום את כביש אֶ־דַ'הַרִיַה-אֶ-רַהוַה מצפון למצודת המשטרה כדי למנוע הגעת תגבורת.

5. כוח לכיבוש בית המגורים של השוטרים ופיצוצו - מחלקה מפלוגה ד' של גדוד 88 (גדוד הנח"ל המוצנח), המונה 36 לוחמים, בפיקודו של המ"פ סגן זאב וקס (וקסי).

לאחר שסיים לפרט את נושא הכוחות והמשימות הסביר שרון למפקדים את תוכנית הפעולה ומסר הנחיות נוספות:

1. מאזור תל שוקת ועד למקום חציית הגבול ייסעו הכוחות בכלי רכב ללא אורות.

2. מקו הגבול ינוע כל הכוח תחילה כגוף אחד. הכוח הפורץ, בפיקודו של הר־ציון, יוביל בראש; אחריו ינוע כוח החיפוי בפיקודו של שלם; אחריו ינוע הכוח של וקס שיועד לכבוש את בית המגורים שהיה מבודד; אחריו ינוע כוח החסימה בפיקודו של בירו; ובמאסף ינוע כוח הסבלים בפיקודו של שפירא.

3. בהגיעו למבנה המשטרה יחדור הכוח הפורץ לחצר המבנה דרך השער הראשי, יפנה ישר לכניסה הראשית, יפרוץ אותה וישתלט על המבנה. המחלקה בפיקודו של סגן דוד בן־עוזיאל (טרזן) תטהר את התעלה ההיקפית.

4. כוח החיפוי ייערך בעמדות מול חזית המצודה שבה היו השער והכניסה הראשית, ויעסיק באש פצצות ררנ"ט ורקטות בזוקה (מטולי נ"ט) את הכוחות במבנה. כמו כן ירתק באש נק"ל כל כוח שיימצא בחצר מבנה המשטרה או בסמוך לו.

5. לאחר ההשתלטות יכניסו הסבלים את מטעני החבלה לתוך המבנה בהתאם להנחיות קצין החבלה, ואז יפוצצו את המבנה.

6. בשעה שיתנהל הקרב על המבנה יתקדם כוח החסימה צפונה, ויחסום את הכביש הראשי שעליו עלולה להגיע תגבורת מאזור אֶ־דַ'הַרִיַה.

7. הכוח המיועד לכבוש את בית המגורים המבודד ישתלט עליו, וישמיד כל כוח אויב שיימצא בו או בקרבתו.

8. הסיוע הארטילרי למבצע יתבסס על גדוד מרגמות כבדות 334 בסיוע ישיר ועל גדוד חת"ם 404 בסיוע כללי - שני אלה יהיו בחיפוי נצור.

9. למבצע יוקצה מטוס קל שישמש לממסר ולתצפית. סרן זלמן זמיר מבית־הספר לצניחה, יאזין במטוס לרשת הקשר של גדוד 890.

10. הקשר במבצע יתבסס על שישה מכשירי קשר - מ"ק 300 - בלבד.

11. נסיגת הכוחות עד קו הגבול תבוצע באותו הציר שעליו הם באו. מקו הגבול ינועו הכוחות בכלי הרכב בחזרה - כל אחד לבסיסו.

התדריך המפורט נמשך כ־45 דקות. כמה דקות לפני שהשיירה הגדודית החלה לנוע צפונה הצטרפו לפלוגה א' ארבעה מלוחמי הפלוגה שהיו באותה העת צוערים בבה"ד 1 ועמדו בפני סיום קורס הקצינים. היו אלה דב תמרי, אפרים ברנד, יוסי יפה וצביקי נור. עִמם הגיע הצוער דודיק רוטנברג שיצא לקורס הקצינים מפלוגה ה'. בבוקר הפעולה נשלחה מגדוד 890 משאית לבה"ד 1 עם הוראה להביא את אנשי הגדוד לשטח הכינוס כדי שייקחו חלק בפעולה. החמישה שובצו כמפקדי חוליות לאחר שתודרכו בקצרה על־ידי הר־ציון.

בשעה 23:30 הגיעה השיירה הגדודית לשטח ההיערכות במרחק של כ־1 ק"מ מקו שביתת־הנשק ישראל-ירדן (כיום ממערב ליישוב מיתר). הלוחמים ירדו מכלי הרכב, חגרו על גופם את ציוד הלחימה, נאמרו מילות תדרוך אחרונות, והר־ציון החל להוביל אחריו את הגדוד במעלה הגבעות. חבורת־הפיקוד (חפ"ק) של מפקד החטיבה התמקמה סמוך לנקודת חציית הגבול - כ־2.5 ק"מ ממשטרת אֶ־רַהוַה. בסמוך לה חנו כמה אמבולנסים צבאיים שהיוו את תחנת איסוף הנפגעים הפיקודית. לאחר זמן־מה עזב בירו את הטור, פנה עם כוחו מערבה והחל לנוע צפונה על הכביש. בעצם תנועתו לאורך הכביש הוא כבר היווה חסימה - אם כי הוא חתר צפונה במהירות כדי להגיע למקום הנוח ביותר למיקום החסימה. אז פנה גם סגן זאב וקס מערבה, חצה את הכביש והוביל את הכוח שלו לעבר הבית הבודד שהיה אמור להיות באזור חִ'רְבֶּת תַתְרית.

כאמור, בשעה 00:50 הגיעה פלוגה א' למרחק של כ־80 מטרים ממבנה המשטרה, ונערכה לפריצה מכיוון דרום־מזרח מול הכניסה הראשית. בינה לבין הכניסה הפריד מכשול - שתי גדרות בקר מקבילות במרחק של 10 מטרים זו מזו וביניהן גלילי תיל קונצרטינה. על כביש הגישה אל המבנה ניצב שער ברזל מסורג בתיל. פלוגה ג' נערכה בעמדות חיפוי מימין לכוח הפורץ. הקשר בין שני הכוחות היה אמור להתנהל בצעקות. פלוגה ב', שנשאה את חומרי הנפץ, נשארה מאחורי כוח החיפוי.

בעוד הלוחמים נערכים בדממה מאחוריו בטור עורפי, שהיה מחולק לחוליות פריצה ולחוליות טיהור, צפה הר־ציון במשקפתו לעבר המבנה. אף שהירח שקע שעה וחצי קודם לכן, היה הלילה בהיר למדי, והוא יכול היה להבחין שבין שער הברזל לדלת הכניסה הראשית עוסקים שני שוטרים בטיפול שגרתי בשלושה סוסים. גם עמדות הלחימה בחזית הבניין נראו לא מאוישות. לימים סיפר הר־ציון שהייתה לו תחושה מוזרה ולא מוסברת, תחושה שלא הייתה לו שליטה עליה. למרות זאת הוא העריך בשלב הזה שהפעולה תהיה הפתעה מוחלטת לירדנים. ואולם בשעה 01:00, ולפני שכל הכוחות הספיקו להיערך להסתערות, קרע נפץ ירייה את הדממה. אחד הלוחמים פלט כדור מנשקו. הסוסים צהלו בבהלה. שני השוטרים נמלטו לתוך המבנה והזעיקו בקולי קולות את השומרים שניצבו הכן בצריחים ואת חבריהם שישנו בתוך המבנה.

הר־ציון פלט קללה חרישית, התעשת במהירות ופקד על אנשיו: "קדימה הסתער!". הוא שעט בראשם לעבר השער של הגדר החיצונית. באותן השניות פקד גם אלישע שלם על לוחמיו לפתוח באש לעבר הבניין, ואלה ירו אש מכל כלי הנשק האישיים שלהם ומן המקלעים הקלים. שלושת מפעילי המרנ"טים (בזוקאים) ירו שבע רקטות 82 מ"מ בזו אחר זו, ואלו התנפצו ברעם אדיר על קירות המצודה ועל צריחיה, בעיקר על הצריח הצפוני ששלט על הכניסה למצודה. הירדנים התעשתו יחסית מהר, ופתחו באש אוטומטית לעבר לוחמי פלוגה א' שרצו במהירות לעבר שער הכניסה החיצוני.

בהתאם למידע של המודיעין, השער היה אמור להיות נעול בשרשרת. משימת פריצתו הוטלה על סג"ם גדעון קרֶסֶל, אחד ממפקדי המחלקות בפלוגה, לימים סיפר על כך קרסל:

מאחר שהייתי אמור לפוצץ את השער, נשאתי על גבי מטען פריצה בתוך תרמיל. ברגע שמאיר הורה לנו להסתער רצתי עם חייליי לעבר השער, ומצאתי שהוא לא נעול, ורק שתי הכנפיים שלו היו מחוברות בשרשרת ברזל. הצלחתי לפתוח את השרשרת ופתחתי לרווחה כנף שער אחת, אבל אז הירדנים כבר ירו לעברנו אש חזקה וספגתי בבטני שני כדורים. דרך השער הפתוח למחצה הסתערו מאיר ושאר הלוחמים פנימה לעבר דלת הברזל שבכניסה לבניין.

כעת הגיעה תורהּ של המחלקה בפיקודו של סגן מיכה קפוסטה לפעול. אנשי המחלקה הסתערו תוך כדי ירי לעבר המבנה. הר-ציון הצטרף אליהם. בהתאם לתדריך, צעקו אנשי המחלקה של קפוסטה לכוח החיפוי: "חדל אש!", כפי שסוכם בתדריך לקראת הפעולה. אלה מיהרו להסיט את האש שלהם לעבר הצריחים. כאשר חלפו מבעד לשער תחת אש הירדנים נאלצו קפוסטה ולוחמיו לרוץ בטור עורפי בשל גדרות התיל שתחמו את דרך הגישה מימין ומשמאל. הם נעצרו ליד הדלת הראשית, הצטופפו לידה ונצמדו לקירות האבן. מאש הירדנים שירו בעיקר מן הצריח הצפוני, ששלט על שער הכניסה ועל דלת הכניסה, נפגעו נוסף על קרסל שלושה לוחמים. ואולם בשלב הזה איש לא עצר לטפל בנפגעים. היה חשוב יותר להשתלט במהירות על הבניין ולהשתיק את אש הירדנים.

אחד הירדנים ירה מן הצריח הדרומי במשך כעשר דקות ברציפוּת אש בלתי מכוונת, שלא סיכנה את הלוחמים, עד שחוסל בירי של פצצת ררנ"ט של כוח החיפוי. כעת חדירת מחלקתו של קפוסטה לתוך המבנה הייתה אמורה להיות קלה יחסית. ואולם, לא כך היו פני הדברים. דלת העץ בפתח הבניין, שהזדעזעה ממטען החבלה שהניח לידה דב תמרי, נפרצה סופית בבעיטה חזקה של אחד הלוחמים, אך מעברהּ השני המתין בדריכוּת בחדר היומנאי החשוך חייל של המשמר הלאומי הירדני חמוש במקלע הוצ'קיס 1922. קפוסטה וכמה מלוחמיו ניסו לפרוץ למבנה, בשעה שניתכה עליהם אש מגג המבנה, אבל אז ירה לעברם המקלען הירדני צרור ארוך. מאש המקלע נפצעו מיד קפוסטה ושלושה מאנשי מחלקתו. קפוסטה נפגע ברגלו משני כדורים. אנשיו עדכנו את הר־ציון שמפקדם נפצע, והוא מיהר לתפוס פיקוד על הפריצה למבנה. על האירועים בהמשך כתב לימים סא"ל (במיל') מיכה בן־ארי (קפוסטה) בספרו לא כל כדור הורג:

השער פוצץ. קמתי ורצתי לדלת הבניין, יורה לעברם של אלו שיורים עליי מהמבנה וכל החיילים אחריי. הגעתי לדלת, תליתי את לבנת החבלה, פוצצתי ופרצתי פנימה [בפועל השער לא פוצץ, ואת מטען החבלה בדלת הכניסה הניח כאמור דב תמרי. מ"ג], ובום! חטפתי צרור כדורים ששניים מהם פוגעים לי ברגל. ברגע הראשון לא יכולתי לזוז. זה הוא, מלאך המוות. בזירה הזאת הוא הפיל אותי לקרשים בסיבוב הראשון, אבל השופט עדיין נותן לי צ'אנס. אני מבין שאני לא יכול להיכנס פנימה, אבל הכוח מאחוריי חודר פנימה ומטהר את המשטרה. בינתיים צלעתי חזרה לעבר השער וחטפתי עוד כדור מהמשטרה באותה רגל. מאחר שאני עם הגב למשטרה הכדור נכנס לי מאחור. צעקו למאיר שנפצעתי ואני לא נכנס פנימה, והוא רץ מיד, ובכניסה למשטרה בדלת חטף כדור אחד בודד בצוואר, שחדר לגרונו, קרע לו את כלי הנשימה ואת העורק הראשי למוח ונתקע בעמוד השדרה.

פציעתו הקשה של הר־ציון כנראה לא באה לו בהפתעה גמורה, כפי שסיפר לימים לסופרת נעמי פרנקל, שרִאיינה אותו בעת שסייעה לו להוציא לאור את ספרו פרקי יומן:

התקופה שלפני פציעתי הייתה תקופה מוזרה. כבר השתתפתי בעשרות פעולות וסיורים ומעולם כדור לא שרט אותי. סמוך לפעולה שבה נפצעתי, השתתפתי בסיור לאורך הגבול בעמק בית־שאן, נפגעתי וכדור שרט את ידי. שריטה קלה בלבד, ובכל זאת פגיעה. עבר זמן קצר ושוב נפגעתי בשעת סיור. כדור ברגל. שבועיים בבית־חולים. כשיצאתי לפעולה הגדולה, שבה נפצעתי קשה, עדיין הייתי צולע קצת. ואז נפגעתי פגיעה חמורה באמת. שלוש דרגות, דרגה אחר דרגה. לפני הפציעה הקשה אמרתי לחברי: "הזקן הטוב שם למעלה מזהיר אותי. בחור, הגיע הזמן להפסיק, אם לא תשמע בקולי, אוי ואבוי לך"... וכך היה.5

הדיווח על פציעתם של הר־ציון, קפוסטה, קרסל ושישה לוחמים נוספים הועבר בצעקות לאחור, והרופא הגדודי ד"ר אנקלביץ והחובש הגדודי מיהרו אל הפצועים. בינתיים חדרו אנשי הכוח הפורץ למבנה, התפצלו לחוליות והחלו לטהר את חדריו - תוך השלכת רימוני יד וירי צרורות מתת־מקלעי העוזי שבידיהם. חלק מן החוליות טיהרו את החצר הפנימית, וחלק עלו לטהר את הגג ואת הצריחים. בחדר שמתחת לצריח הדרומי נמצאו חמישה שוטרים ששכבו על מזרנים כשהם לבושים והם חוסלו מייד. יתר השוטרים שהיו על הגג או בתוך הצריחים חוסלו בשלב הטיהור. הכוח בפיקודו של מפקד המחלקה סגן דוד בן־עוזיאל (טרזן) טיהר באותה השעה את התעלה ההיקפית שמסביב למבנה, מצאה ריקה והצטרף ללוחמים שהתרכזו ליד פתח המבנה.

בבניין עצמו לא הייתה התנגדות חוץ מאשר בשלב הכניסה הראשוני. בקרב על מבנה המשטרה, שנמשך כעשרים דקות, נהרגו כל ששת השוטרים וחמשת אנשי המשמר הלאומי מגדוד 59 שהגנו עליה. הטיפול בתשעת הנפגעים ופינוים מבניין המשטרה החל עוד לפני שהסתיימה הלחימה. סא"ל (במיל') ד"ר משה אגמון (מוריס אנקלביץ) סיפר על כך לימים:

בשלב התנועה לעבר המשטרה הייתי עם הסמג"ד, רס"ן מרסל טוביאס. יחד אתנו היה עוד חובש. לפני שהחלה האש עשינו תצפית, וראינו את החיילים הירדנים מסתובבים ליד המשטרה אבל הם לא הרגישו שום דבר. תוך כמה דקות התחילה ההתקפה. קודם כול ירינו ירי רתק - ירי מהצד על מנת לתת ריכוך ראשוני. איך שנגמרה האש, הפלוגה בפיקודו של מאיר הר־ציון תקפה. אני הייתי במרחק 20 מטרים מהכניסה והם היו כבר בפנים. תוך כמה דקות נשמעו צעקות: "דוקטור, דוקטור". לקחתי את התיק, מרסל הסמג"ד רץ אחריי, ומצאתי את הפצוע הראשון שוכב על האדמה עם הבטן פתוחה [גדעון קרסל. מ"ג]. בדקתי אותו, מכיוון שהחובשים היו מיומנים וחבשו אותו היטב, לא הייתי צריך לטפל בו.

פתאום צעקו לי שיש עוד פצוע ליד השער [דלת הכניסה למשטרה. מ"ג]. רצתי פנימה עוד 30-20 מטרים עד השער שכבר היה פרוץ. התקרבתי וראיתי חובש צעיר מנסה לחבוש לפצוע את הראש. שאלתי אותו אם הוא בטוח שהפציעה היא בראש, והוא ענה לי: "לא יודע, ככה זה נראה. הדם באזור הראש". פקדתי עליו לתת לי פנס. כל הניתוח בוצע לאורו של פנס כיס כשקיים סיכון גדול שהירדנים יראו אותו בחושך ויירו עלינו. בכל אופן, הארתי עם הפנס, וראיתי שהפצוע הוא מאיר הר־ציון, שהצוואר שלו נפוח - סימן לדימום פנימי. זה חנק אותו. הוא השתנק ובקושי נשם. לא היה לו דופק, והוא איבד המון דם. הוא נכנס לשוק, להלם. ההלם הזה הציל אותו באותן הדקות בגלל שהוא לא דימם יותר, וזה גם מה שאִפשר לי לנתח אותו. אמרתי לחובש לתת לי סכין.

בזמן שעבדנו זרקו רימונים מלמעלה, ונפל גשם של חתיכות אבנים [כאן הוא טועה. את הרימונים זרקו לוחמי פלוגה א' כשטיהרו את הצריחים ואת הגג. מ"ג]. בכל פעם ששמעתי בום התכופפתי לכיוון מאיר כדי להגן מפני זיהום. זאת לא הייתה סביבה סטרילית, אבל אין מה לעשות, קודם כול חושבים על איך להציל חיים. בצד אחד מישהו החזיק את הפנס, בצד השני פתח החובש את החבישה, ומיד החלטתי שהדבר הראשון שצריך לעשות זה לאפשר למאיר לנשום.

הייתה לי סכין אמיתית לניתוח, בשונה ממה שסיפרו לאחר מכן - שעשיתי את הניתוח עם האצבעות, עם השיניים או אפילו עם קנה של עוזי. הכול שטויות, בתיק שלי היה סט שלם לניתוח כזה (ערכה לפיּוּם קנֶה [טרכאוסטומיה]. מ"ג). מצאתי עם האצבעות את הנקודה בצוואר, והרגשתי שהאזור נפוח. פתחתי את הצוואר עם הסכין והכנסתי לתוכו צינורית. לכל צינורית כזאת יש מוביל עם שפיץ בקצה שבאמצעותו דוקרים את האזור הנפוח. דרך המוביל מעבירים את הצינורית, ולאחר מכן מוציאים אותו. כך עשיתי, והרגשתי שניתוח השדה הצליח. מאיר התחיל לנשום.

על פעולתו זו של ד"ר אנקלביץ הוענק לו עיטור העוז. בתום הטיפול הראשוני הוצאו שמונה מן הנפגעים משטח מבנה המשטרה אל הכביש על גבי אלונקות מתקפלות שנשאו לוחמי פלוגה ג'. הם הועלו על אמבולנסים צבאיים שקודמו מקו הגבול על־ידי חפ"ק מפקד החטיבה. בנסיעתם צפונה על הכביש הראשי, שהיה משובש מאוד, נורו לעבר האמבולנסים כמה צרורות מקלע מעמדה שממערב לכביש. בתחילה פונו הפצועים האלה לנקודה סמוכה לקו הגבול, ורופאים בכירים של פיקוד המרכז בדקו לאור פנסי לוקס את הטיפול הראשוני שהעניק להם הרופא הגדודי. הנפגע התשיעי, הצוער דב תמרי שספג רסיסים בברכיו, חזר בכוחות עצמו עד לקו גבול שביתת־הנשק. בעת ההליכה הוא נשען על דודיק רוטנברג. מתחנת איסוף הנפגעים הפיקודית הוסעו תשעת הפצועים לשלוחה של בית החולים הדסה ששכנה בבית אבן גדול מתקופת התורכים במרכז העיר העתיקה של באר שבע.

בתום הקרב הוצאו מן המבנה מסמכי שלל, כלי נשק שלל ושלושה סוסים שנמצאו על־ידי הלוחמים. את המבנה הכין לפיצוץ קצין החבלה הגדודי, סגן ירמי ברדנוב, שהשתמש בכל 440 ק"ג החנ"ם שהביאו הסבלים. שלב פינוי השלל והכנת המבנה לפיצוץ נמשך כ־40 דקות. אורי דן כתב עיתון במחנה ואברהם ורד צלם העיתון, שנלוו לכוח המבצע עסקו במקביל בצילום הלוחמים ובתיעוד הפעולה. באותה העת הגיעו למקום כמה קצינים ממחלקת המבצעים במטכ"ל כדי לבחון מקרוב את תוצאות הפעולה: אל"ם מאיר זורע, אל"ם דוד אלעזר ("דדו") (לימים רמטכ"ל צה"ל) וסא"ל רחבעם זאבי ("גנדי").

בגמר ההכנות לפיצוץ הורחקו כל הכוחות למרחק של כ־200 מטרים, והבניין פוצץ בארבעה שלבים - בכל פעם אגף אחר של המבנה. הפיצוץ הושלם בשעה 02:00. המבנה נהרס לחלוטין. מהדף הפיצוצים עפו רסיסים ושברי בטון עד למרחק של כ־300-200 מטרים, וחלק גדול מהם נפלו בין הלוחמים. לאחר פיצוץ המבנה החלו הכוחות לנוע בחזרה לשטחנו - למעט כוח החיפוי וחפ"ק מג"ד 890 שנותרו בקרבת המבנה ההרוס. אלה המתינו לחבירה עם כוח החסימה בפיקודו של בירו, שניהל קרב מאסף מוצלח עם כוח התגבורת הירדנית שהוזעק לסייע למשטרה. כוח החסימה הצליח לפגוע קשות בכוח התגבורת, וחזר לשטחנו ללא נפגעים. בשעה 03:00 חבר עם חפ"ק מג"ד 890, שהמתין סמוך למבנה המשטרה, גם הכוח מגדוד נח"ל 88 בפיקודו של וקס, שנשלח לפוצץ בית בודד באזור ח'רבת תתרית ומילא את משימתו ללא נפגעים.

לפני עלות השחר, כאשר הכוחות המבצעים חצו את גבול שביתת־הנשק בחזרה לשטחנו, ערך הרמטכ"ל דיין סמוך לגבול תחקיר ראשוני שבו השתתפו בין היתר הקצינים הבאים: אלוף פיקוד הדרום אל"ם אסף שמחוני; אל"ם עוזי נרקיס ראש מחלקת המבצעים; אל"ם דוד אלעזר מפקד בית־הספר לחי"ר; מח"ט 202 סא"ל אריאל שרון; סא"ל רחבעם זאבי; ורס"ן מרדכי בר־און ראש לשכת הרמטכ"ל. מן הדיווחים של מפקדי הכוחות התברר שלכוחותינו היו תשעה פצועים. האבֵדות של הירדנים באותו הלילה היו: עשרים הרוגים, מהם חמישה שוטרים, חמישה אנשי לגיון ועשרה אנשי המשמר הלאומי. כמו כן היו לירדנים שלושה פצועים. מהפעולה נלקחו שלל מקלעים, מכשיר קשר, אקדחי תופי, שלושה סוסים ומסמכים שונים.

את התחושות של הלוחמים והמפקדים הזוטרים בפעולה היטיב לתאר זאב שמילוביץ בספרו בין הנפילים. שמילוביץ, שסיים קורס מ"כים כמה ימים לפני הפעולה, השתתף בה כנושא אלונקה בפלוגה ג' בפיקודו של שלם. וכך כתב:

עוד מעט בוקר. אנחנו בדרך חזרה לתל נוף. למרות העייפות אף אחד לא ישן. כולם מספרים חוויות, מה היה ואיך היה ולמה היה. כולנו מרגישים שהתבגרנו בבת אחת בשנות דור; ראינו איך הורגים, ראינו איך נפגעים, ראינו את העוצמה, היינו חלק מהעוצמה. יתרה מזאת, אנחנו, אנחנו העוצמה בהתגלמותה.6

תחושת זחיחות הדעת הייתה מנת חלקם לא רק של המשתתפים במבצע. כך חשו גם המפקדים הבכירים. במהלך הבוקר, כששבו הרמטכ"ל דיין וראש לשכתו בר־און לקריה בתל־אביב, כתב בר־און ביומן הרמטכ"ל:

לצבא היה קשיים גדולים. יחידותיו של אריק כבר התכנסו באזור לכיש, מתוך הנחה שאובייקט הפעולה יהיה הכפר אידנה. קציני או"ם הבחינו בתנועת החיילים וברנס [גנרל אדסון לואיס מילארד ברנס, ראש מטה משקיפי האו"ם. מ"ג] ניסה להתערב. מבחינה זו, אולי טוב שהפעולה בקטע אחר: קשה להניח שמשקיפי האו"ם לא דיווחו לערבים. שינוי ההוראה הגיע בשעה מאוחרת. היה צריך לעבור לבאר שבע, וברגעים האחרונים - לתכנן הכול מחדש. אף־על־פי־כן הפעולה מוצלחת ביותר. המשטרה "עפה", החסימה פגעה בשלושה "לנדרוברים" [מכוניות צבאיות נושאות חיילים], והיו לצבא הירדני יותר מ־20 הרוגים. לנו יש כמה פצועים.

מאיר הר־ציון נפגע בצווארו, פצע אנוש, בשעת הפריצה לבניין. הרופא הגדודי היה במקום והציל את חייו על־ידי שפתח לו באולרו חור בצוואר והכניס צינור לריאות לחידוש הנשימה. עדיין חייו בסכנה והכרתו לא שבה. משה ביקר אותו בבית החולים. בדמדומיו הכיר אותו, וחיוך עלה בשפתיו.

הקרב הקצר על משטרת אֶ־רַהוַה הסתיים ב־12 בספטמבר 1956 בשעה 02:00. עבור סרן מאיר הר־ציון הוא הסתיים בשעה 01:10, אך מאותה דקה הוא החל בקרב חדש - הקרב על החיים.7

 

 

1. הכוונה לפליטים פלסטינים תושבי מחנות הפליטים ברצועת עזה שהשתייכו ליחידת חבלה שכּוּנתה פדאיון (מושג מוסלמי דתי שמשמעותו "המחרפים נפשם למות, והפודה עצמו במלחמת מצווה למען אללה"). היחידה הזאת הוקמה על-ידי המודיעין המצרי. אנשיה גויסו באמצע 1954 – בתחילה למשמר הלאומי (אַל-חַארֵס אַל-וַטַנִי),, ובאפריל 1955 גויסו מתוכו ליחידת הפדאיון שמטרתה הייתה ביצוע פעולות טרור לשם ערעור החיים התקינים בישראל – ראו: גבעתי 1994, עמ' 313-312.

2. תיק א"צ 1371/922/1975, מחלקת היסטוריה – מבצע "יהונתן" ([משטרת] א־רהווה), 11.9.1956 – 17.10.1956; תיק א"צ 79/358/1960, לשכת אלוף פיקוד המרכז – וח"ק תקרית חרבת 'גמג'ום [קרב דווימה – קורס מ"כים של העתודה האקדמית], 1 בספטמבר 1956 – 31 באוקטובר 1956; דיין 1976, עמ' 225-224; מילשטיין 1985, עמ' 379-377; מוריס 1996, עמ' 420-419, ו'נזכור את כולם' - אתר אגף שיקום והנצחה במשרד הביטחון.

3. תיק א"צ 1371/922/1975, מחלקת היסטוריה – מבצע "יהונתן" ([משטרת] א־רהווה), 11.9.1956- 17.10.1956; ריאיון עם אל"ם (במיל') אלישע שלם, 12 באפריל 2016, וכן: שמילוביץ 2006, עמ' 278-271.

4. תיק א"צ 1371/922/1975, מחלקת היסטוריה – מבצע "יהונתן" ([משטרת] א־רהווה), 11.9.1956 – 17.10.1956; תיק א"צ 4/18/2016, דיווחי מודיעין לגבי תחנת משמר הגבול של ירדן במשטרת א־רהווה בדרום הר חברון, 23 באפריל 1951- 22 במארס 1958; תיק א"צ 886/1053/1970 – מפת משטרות ירדניות בערבה; חיים רובינשטיין (עורך), יצחקי 1980, מוספים, עמ' 36; מחלקת המדידות ישראל. 1:1000,000 גיליון חברון, אלול תשי"ט, ספטמבר 1959.

5. 5. תיק א"צ 4/18/2016, דיווחי מודיעין בנוגע לתחנת משמר הגבול של ירדן במשטרת א־רהוה בדרום הר חברון, 23 באפריל 1951– 22 במרס 1958. המקלע הזה דומה במראהו החיצוני למקלע הבריטי הקל ברן – ראו למשל סקירה כללית ופירוט על המקלעים של הצבאות השונים במרשתת; ריאיון עם פרופ' גדעון קרסל, 9 במרס 2016; הר-ציון 1969, עמ' 26; קפוסטה 2006, עמ' 108.

6. תיק א"צ 1371/922/1975, מחלקת היסטוריה – מבצע "יהונתן" ([משטרת] א־רהווה), 11.9.1956 -17.10.1956; ריאיון עם אל"ם (במיל') אלישע שלם, 12 באפריל 2016; ריאיון עם סא"ל (במיל') דוד בן־עוזיאל, 19 במאי 2015; ריאיון עם תא"ל (במיל') ד"ר דב תמרי, 30 ביוני 2016; ריאיון עם אל"ם (במיל') צביקי נור, 1 במאי 2016; דיין 1976, עמ' 225-224, מילשטיין 1985, עמ' 383-377; שמילוביץ 2006 עמ' 279-271; גילאי 2013, "פעולות התגמול – פעולת א־רהווה – מבצע "יהונתן", 11 בספטמבר 1956; טל זגרבה. ריאיון עם סא"ל (במיל') ד"ר משה אגמון: "ניתחתי את מאיר הר־ציון בשדה הקרב", במחנה, 18 בארס 2008. אטלס כרטא 1978, עמ' 122; יצחקי 1980 – יהודה, עמ' 15-11; אתר המרכז למיפוי ישראל - תחום מחקר ומדידות מיוחדות: זריחת ושקיעת השמש והירח – כללי, ספטמבר 1956.

7. דיין 1976, עמ' 225; הר-ציון 1969, עמ' 27.