"חפצתי לחבר ספר, שיהיה שמו אדם ויהיה נכלל בו כל האדם, אבל אחר כך נמלכתי בדעתי ומנעתי עצמי מזה". בדבריו אלה של ר' שמחה בונם מפשיסחה פתח מרטין בובר את ספרו פני אדם.1 בובר מצא בדברי ר' שמחה את קיצור קורות ההגות האנושית בנושא האדם, ואת ההחמצה הגדולה של הפילוסופיה, שידעה שנושא העיון החשוב ביותר שלה הוא האדם, אבל לא הצליחה למצות את העיון בו, כלשונו: "מאז מעולם ידע האדם, שהוא עצמו הנהו נושא עיונו החשוב ביותר, אבל גם חושש הוא למצות את העיון בו, כלומר לדרוש בכלל הווייתו עצמו ותכליתה" (שם).

האם ייתכן שדווקא הרוחניות החדשה, שביטוייה שוטפים את התרבות בעשורים האחרונים, זו הנתפסת כתופעה שטחית, מפונקת או נרקיסיסטית, נושאת עמה את הבשורה שחיפש בובר? התבוננות בתרבות המערב בעשורים האחרונים מלמדת על צמיחתם של אופנים חדשים לעסוק בעצמנו: ספרות העזרה העצמית והפסיכולוגיה הפופולרית; אימון בהשראת תורת הנפש הבודהיסטית; חשיבה הכרתית ("לימודי ימימה"); לימוד של "פנימיות התורה" או חסידות לצד "עבודה פנימית" או "העמקת המודעות" - תופעות אלה והטרמינולוגיה האופיינית להן מציצות אלינו מכל עבר. לשינוי התרבותי שאנו מצויים בו ישנם היבטים רבים, ואולם המרכזי שבהם מצוי בהיסט מִשיח העוסק ברעיונות, באידאולוגיה או בתאולוגיה לשיח קיומי וטרנספורמטיבי המעוגן באדם ובעולמו הנפשי.

הולדתה של הפסיכולוגיה המודרנית לפני כמאה ושלושים שנה נטלה תפקיד חשוב בעיצוב השיח החדש. הפסיכולוגיה, שהחלה את דרכה כדיסציפלינה מקצועית בתחום מדעי החיים, השתנתה והתגוונה, והתפשטה אל כל תחומי התרבות המערבית. התפשטותה השפיעה לא רק על התרבות אלא אף על החוויה האנושית, כלשונו של סטיבן מיטשל: "הפסיכואנליזה אינה רק דיסציפלינה מקצועית ומדעית בתוך תרבותנו, אלא היא אופן חשיבה, גישה לחוויה האנושית, אשר הפכה למרכיב של תרבותנו ואשר חודרת לאופן שבו למדנו לחוות את עצמנו ואת נפשנו".2 מיטשל ציטט את מבקר התרבות הרולד בלום, שהפליג אף הוא בתיאור מקומה של הפסיכולוגיה בתרבות: "תפיסותיו [של פרויד] [...] החלו להתמזג עם תרבותנו, ובהחלט יוצרות עתה את המיתולוגיה המערבית היחידה המשותפת לאינטלקטואלים בני זמננו".3 הפסיכואנליטיקאי כריסטופר בולאס מדבר על הפסיכואנליזה כעל "אנתרופולוגיה של האדם" ורואה בה את "תהליך הגילוי העצמי העצום ביותר שיצרנו עד כה בתרבות המערב".4 ייחודה של האנתרופולוגיה החדשה בכך שהיא לעולם גילוי של כל פרט כתרבות פרטית.5 בנקודה זו אנו נוגעים באחד המאפיינים של השיח החדש: זהו שיח שזנח את העיסוק התאורטי והמכליל ודבק בהתנסות, בתרגול ובפרקטיקה.6 ההתנסות היא לעולם פרטית ועל כל יחיד לעבור את תהליך הלימוד באופן אישי. שיח של התנסות פרטית המכֻוונת כלפי החיים אופייני לחכמות המזרח ולמסורות מערביות עתיקות.7 המסורות הללו שבות אל התרבות המערבית העכשווית בתיווכן של תאוריות ופרקטיקות פסיכותרפויטיות. המאפיינים התרפויטיים הממלאים את התרבות העכשווית חורגים מתחום הפסיכולוגיה המקצועית והמדעית. מדובר בשילוב אקלקטי של פסיכולוגיה פופולרית, טכניקות של "אימון", תורות מן המזרח המתורגמות לשפת הפסיכולוגיה ועוד. השיח הפסיכותרפויטי העכשווי קשור קשר הדוק לתרבות העידן החדש ולאתוס השינוי העצמי העומד במרכזה. תנועת העידן החדש החלה להתגבש בארצות הברית ובאירופה בשנות ה-70 של המאה ה-20. בשנים האחרונות תרבות זו חודרת מן השוליים למרכז החברה גם בישראל, ולאחרונה גם לקבוצות ויחידים מקרב החברה הדתית. מדובר לכאורה באוסף אקלקטי של פרקטיקות ושל רעיונות שקשה למצוא בהם מכנה משותף, ואף על פי כן הצליחו החוקרים לעמוד על אתוס, על רעיונות ועל מאפיינים ייחודיים הקושרים בין מגוון התופעות.8 לדברי כמה מן החוקרים, בלב האתוס של תרבות העידן החדש מצוי החזון בדבר השינוי הפנימי שעל כל יחיד לעבור.9 סדנאות, ספרי הדרכה ומסגרות לימוד שונות שנועדו לסייע בתהליך השינוי הפנימי, משתמשים בכלים תרפויטיים הנרתמים עתה לשירותו של החזון. בכמה מהסדנאות ומספרי ההדרכה בולטת שטחיות בנוסח ספרי העזרה העצמית ותרבות ה-just do it האמריקאית.10 הביטויים השטחיים של התרבות החדשה גררו יחס של זלזול וביקורת. ביקורת הופנתה גם כלפי העיסוק המרובה בעצמי. חלק מחִצֵּי הביקורת הופנו כלפי השיח הטיפולי בטענה שהוא עשוי לדכא את ההתרסה ואת ההתנגדות שבאדם, ובכך למנוע את המאבק בעוולות ובעיוותים חברתיים.11 הביקורת ושאלת הצדקתה יידונו להלן בפרקי הספר, ועם זאת לצד הביקורת יש מקום להתבונן ביתרונותיו של השינוי התרבותי: מתוך הניסיון לממש את אתוס השינוי העצמי ובעזרת השיח הקיומי־תרפויטי מובנה עצמי פתוח וגמיש בעל כישורים רגשיים ונפשיים שנעדרו מהעצמי שהובנה בהקשרים תרבותיים אחרים. קריאתו של סוקרטס המהדהדת בתרבות המערבית זה מאות שנים, "דע את עצמך", החלה להתממש בדרכים חדשות שדומה כי הפילוסופיה המערבית לא הצליחה להגיע אליהן. האם ייתכן שהיינו זקוקים למפנה הקופרניקאי הזה כדי "לגעת" סוף־סוף בהווייתנו האנושית באופן בלתי אמצעי? האם השיח הקיומי־תרפויטי מצליח במקום שבו כשלו הפילוסופיה, האתיקה והאידאולוגיה של התרבות המערבית המודרנית? בובר עצמו מתח ביקורת על הפסיכולוגיה, אולם ייתכן שדווקא השיח הקיומי המאמץ כלים תרפויטיים הוא שמאפשר להבנות עצמי פתוח וגמיש המביא לידי ביטוי היבטים של ההוויה האנושית שבובר חתר אליהם.12 ייתכן שגם הפריצה מה"אני" לזיקה משמעותית עם ה"אתה", שבובר העמידה בלב הגותו, מתאפשרת דווקא בקהילתיות החדשה ההולכת ונוצרת. האם מבין התופעות והשינויים המתרחשים בתרבות הולכים ונכתבים דפים מן הספר ששמו "אדם"?

'מי הזיז את היהדות שלי?' - החיים הדתיים והרוחניות החדשה

 

ההיסט התרבותי משיח פילוסופי, תאולוגי או אידאולוגי לשיח קיומי ורגשי בעל מאפיינים תרפויטיים לא פסח על החברה הדתית ועל עולמה הרעיוני של היהדות. דפדוף קל בעיתונות, בפרסומות, בעלונים המפרסמים אירועי תרבות, ממחיש היטב את השינוי ואת היקפו: כנסים וימי עיון לציבור הדתי שעד לא מזמן הסתכמו בעיקר במתן שיעורים והרצאות, התרחבו, והם כוללים עתה תרגול, סדנאות "התוועדות" וניגון. במקום להסתפק בבירור ה"אמת" הרעיונית, מייחדים זמן גם ל"עבודת השם", כלומר להיבטים נפשיים ורגשיים של החיים הדתיים;13 בספרות תורנית הרואה אור בשנים האחרונות ניתן למצוא ספרים שבהם רגשות בני המשפחה הם נקודת מוצא לדיון בטקסטים העוסקים בפרשות השבוע או בחגים, וכן קלפים של "אימון" ברוח יהודית; ירחונים לציבור הדתי כוללים טורים רבים של כותבים המשלבים עיון במקורות עם כלים מתחום האימון (coaching) ותובנות פסיכולוגיות; מודעות הפרסום מספרות על שיעורי תורה המשלבים עבודת גוף, מודעות עצמית או מדיטציה יהודית. תופעה נוספת המעידה על שינוי תרבותי היא ריבוי המסגרות החדשות המשלבות פסיכולוגיה עם יהדות. השיח החדש חודר אל חלקים בחברה הדתית ומביא לשינוי ולהבניה מחדש של אתוס, רעיונות, טקסים, ריטואלים, דפוסים חברתיים, גיבורי תרבות ועוד. יש שאתוס השינוי העצמי מעצב מחדש רעיונות בעולם היהודי, כגון הרעיון המשיחי, המשתלב עתה בחזון השינוי האישי והצמיחה הרוחנית; גם דימוי האלוהים משתנה כדי שישרת את תהליכי הצמיחה והשינוי: האל הופך ל"ידידותי" יותר כדי שיתאים לאופטימיות שביחס לאדם ולחזון השינוי שלו; ההיררכיה הפנימית בין רעיונות בשיח הציוני־דתי משתנה: ניתן להבחין בירידת קרנם של רעיונות המבטאים כוח, אחריות או רציונליות ובעליית קרנם של רעיונות המבטאים רוך, הרפיה ומתן מקום לנס; מרכזי הכובד של המבנים החברתיים עוברים מהמעגל הלאומי ומהקהילה המדומיינת אל מעגלים של קהילות או חבורות; רשת הקואורדינטות למיון ולהבחנה בין קבוצות ומגזרים משתנה; פרדיגמות בינאריות מתחלפות בראייה היברידית של רעיונות ושל זהויות; מתפתחים טקסים חדשים, כגון טקסי פרֵדה מן החיים או ליווי רוחני לקראת המוות; גיבורי תרבות מתחלפים, כפי שבא לידי ביטוי בפופולריות הגוברת של ר' נחמן מברסלב; השפה הדתית עצמה משנה את תפקידה והופכת משפה המשקפת מציאות לשפה המשרתת תהליך של שינוי וצמיחה, והיא גם מכוננת את האמונה: לאחר ערעורם של התאולוגיה ושל הבסיס האונטולוגי של היגדים תאולוגיים, הופך השיח על העצמי, בסיועה של שפה הלקוחה ממרחב המשמעות הדתי, לנקודת מוצא לכינון מחדש של האמונה.14 בתפקיד זה משמשת השפה הדתית גם במסגרות לא־דתיות הנזקקות לאלוהים שישמש להם עוגן בתהליכים של טיפול;15 השיח החדש הביא לשינוי גם ב"ארון הספרים" היהודי: סיפורים של חז"ל ותורת החסידות הם בבחינת חוליית מעבר המתווכת בין רעיונות עכשוויים ובין העולם היהודי. בדומה לחכמת המזרח גם ספרות האגדה והסיפור החסידי מעבירים מסרים בדרך האנקדוטה. הטקסט הסיפורי מאפשר קריאות קיומיות המעבירות את הלומד תהליך ומלוות את ה"מסע" של השינוי העצמי. זהו אחד ההסברים לעליית חשיבותה של ספרות חז"ל בתרבות העכשווית בהשוואה לטקסטים פילוסופיים אך גם בהשוואה לתנ"ך. ירידת קרנו של התנ"ך ועליית קרנו של סיפור האגדה נובעות למעשה גם מהמעבר מציונות לפוסט־ציונות.16 מקום חשוב בתהליך הטרנספורמציה של התרבות העכשווית אל העולם היהודי שמור לכתבי ר' נחמן מברסלב, שכמה מהרעיונות החדשים מהדהדים בהם היטב. צירופן יחדיו של תמורות אלה ואחרות עשויות להוליד במתבונן הרגשה ש"מישהו הזיז את היהדות שלו". ספר זה מבקש להתבונן במסלול הגלוי והסמוי שבו מתרחש השינוי, לעקוב אחר כמה מהקווים המשרטטים את שביליו ולהבין את ההקשר התרבותי והרעיוני שלו. הספר מתבונן בכמה מהתמורות הנזכרות: הוא עוסק בתמורה בבית המדרש ובדרכי העיסוק בטקסטים מן המקורות; הוא דן בהחלפתם של גיבורי התרבות בחברה הדתית־לאומית ובדחיקת מקומו של הראי"ה קוק על ידי ר' נחמן מברסלב; הוא נותן את הדעת על השינוי שחל ברעיון המשיחי, המועתק מן ההיסטוריה ומן הלאומיות אל עולמו המנטלי של היחיד; הוא עוסק בתמורה באידאלים חברתיים ולאומיים ובהחלפתם בסוג חדש של קהילתיות; הוא נדרש גם לצמיחתן של פרקטיקות חדשות של תפילה, צעקה והתבודדות, ולבסוף יש בו גם הרהורים על היחס בין "משחק השפה" של הפילוסופיה (אפלטון) ו"משחק השפה" של הפסיכולוגיה (פרויד) ועל הדרכים הראויות לשלב ביניהם מנקודת ראות של אדם, חברה ותרבות.

בכל פרקי הספר שזורות גם שאלות של הערכה: האם התמורה שחלה ביהדות מבורכת בעינינו, או שמא היא מסכנת את יכולת העמידה הלאומית בהתעלמותה משאלות לאומיות ואידאולוגיות? האם גישות מכילות ורב־תרבותיות מסכנות את יכולת השיפוט שלנו ואת ההבחנות הערכיות העומדות ביסודה? האם התמורה בדרכי לימוד התורה מציעה לנו טיפוס של דתיות עמוקה ומשמעותית יותר, או שמא היא מרדדת את השיח הדתי וכרוכה באובדן האוטונומיה של האדם המאמין ובאובדנם של חוש הביקורת והיצירה האינטלקטואלית? דיון בשאלות אלה שזור בפרקי הספר.

 

יהדות לנוכח תרבות משתנה

 

מקום שארבע אמות הקיום היהודי קיימות ללא עוררין שם לא קיימת פילוסופיה יהודית.

(פרנץ רוזנצווייג)17

 

הפילוסופיה היהודית נולדה מתוך דיאלוג וקונפליקט עם התרבויות שבקרבן חיו יהודים. ולא רק הפילוסופיה, כי אם מכלול התרבות היהודית: אתוס, סמלים, תקוות ומעשים מתגבשים ומשתנים בתוך הקשר רעיוני ותרבותי רחב יותר. הפילוסופיה של היהדות נסקרה בספרות המחקר על פי המפגש שלה עם התרבויות השונות: יַוונוּת, נצרות או אסלאם או על פי שינויים בתמונת עולם.

השלב האחרון שבו עמדה סקירתו של הדיאלוג הבין־תרבותי של ההגות היהודית עד לא מכבר, הוא זה שעוצב מתוך הנרטיב המודרני והציוני במפנה המאות ה-19 וה-20: הנרטיב המודרני סיפר סיפור של קִדמה, של חילון ושל אדם הנעשה חופשי ואחראי לגורלו. הנרטיב הציוני השתלב בסיפור המודרני בבקשו לעצב יהודי חדש, המחליף את הציפייה הפסיבית לגאולה ביוזמה, ואת התלישות הגלותית בשִׁיבה אל ההיסטוריה. הגות יהודית־דתית במפנה המאות ה-19 וה-20 אימצה את הנרטיבים הללו והגיבה עליהם, הן בניסיונה לתת מענה לתמונת העולם החילונית והן בחפשה אחר תאולוגיה שתאפשר לאתוס הציוני ולאתוס המשיחי לשכון יחדיו. גם ההגות האורתודוקסית שדחתה את המודרנה אימצה את הנרטיב המודרני בטיעוניה נגדו. ואולם ההגמוניה של הנרטיב המודרני נסדקה בעשורים האחרונים. גישות רציונליות ופוזיטיביות התחלפו בהלך רוח ספקני ומערער שהעמיד שאלות חדשות לפִתחה של ההגות היהודית וארבע אמות קיומה. הערעור ואובדן נקודת האחיזה זרעו מבוכה בעולם הדתי, האמוּן על אמיתות, על פשר ועל משמעות. קולות ראשונים ומהוססים של דיאלוג חדש בין הגות יהודית ובין הלכי רוח או רעיונות של הוגים פוסטמודרניים החלו להישמע.18 ר' ישראל מרוז'ין דיבר על "שלוש שעות אחרונות קודם זמן הגאולה" שבהן "יהיה קשה מאד להחזיק עצמו ביודישקיט כמו שעומד קיר ברזל חלק וצריכין לעלות ולטפס בלי ציפורניים".19 אם נרצה נוכל לדרוש שהמילים "שלוש שעות אחרונות" שנקט הרבי מרוז'ין הן ביטוי לקונפליקט האמונה במאות השנים האחרונות, למן ההשכלה והמודרנה דרך משבר המודרנה ועד להלך הרוח הפוסטמודרני. אולם בעוד אנו מתעדים את הטיפוס העיקש על קיר חלק, צמחה בקרקע הערעור הפוסטמודרני תרבות חדשה המנהלת יחסים מורכבים עם קרקע צמיחתה: תרבות העידן החדש. מצד אחד ניתן להצביע על תפיסות המשותפות לפוסטמודרניזם ולעידן החדש, כגון הוויתור על קוהרנטיות או על מבנה משמעות טוטלי, הוויתור על אידאולוגיה וכן הגישה המכילה והרב־תרבותית. מצד אחר הלך הרוח הפוסטמודרני המערער והספקני התחלף באמירות פוזיטיביות הכרוכות באופטימיות, ברגשנות לפרקים ובשיבתם של הדת, המיסטיקה והקסם לעולם.20 הקונפליקט שהפרה והצמיח הגות יהודית במשך שנות דור מפנה את מקומו לדיאלוג חדש: לנוכח התפשטותה של תרבות העידן החדש נראה לפעמים שדווקא האחיזה ברציונליות נעשית קשה כטיפוס על קיר חלק... ואולי כאן טמון זרעו של קונפליקט חדש.

 

לספר את הסיפור החדש

 

על אף התמורות נותרו חלקים נרחבים של השיח המחקרי והאידאולוגי בחברה הישראלית מאחור, שבויים בכבליהן של הבניות בינאריות שהן חלק מהנרטיב המודרני והציוני. תמונה זו משתנה לאחרונה. בד בבד עם חדירתה של תרבות העידן החדש מן השוליים למרכז והשתלבותה בתרבות ההגמונית משתנה גם יחסה של האקדמיה לתופעה. מחקרים בנושא תרבות זו בישראל החלו לראות אור ודומה שהתופעה עדיין בתחילתה. המחקרים מתארים את התרבות ומנסים לעמוד על מאפיינים הקושרים יחדיו את שלל ביטוייה. אזכיר כמה מהם: מחקרה של מריאנה רוח־מדבר שביקש לחלץ רשת רעיונית המשותפת לתופעות תרבות העידן החדש חרף גיוונן;21 ספרה של דלית שמחאי לזרום נגד הזרם: פרדוקסים בהגשמת חזון 'העידן החדש' בישראל, שהוא מחקר סוציולוגי־אנתרופולוגי על תרבות העידן החדש בישראל.22 גם בספר זה ניתן לעמוד על האתוס של העידן החדש כפי שהוא עולה הן מספרות המחקר והן מתצפית משתתפת שערכה הכותבת באתרים שבהם מתגבשת תרבות זו בישראל. לצד שנֵי מחקרים אלה יש מקום להזכיר את הקובץ רוקדים בשדה קוצים: העידן החדש בישראל, שערך עידו תבורי.23 בד בבד ראו אור מחקרים על תרבות העידן החדש בעולם היהודי והדתי. חלקם נולדו מתוך חקר הקבלה, החסידות והמיסטיקה היהודית, שתופעות העידן החדש משיקות להן. כתיבה הגותית חלוצית על החברה הדתית בסביבה פוסטמודרנית, ולנוכח תרבות העידן

החדש מצויה בספריו של הרב שג"ר.24 כתיבתו מצויה על התפר שבין הגות ובין התבוננות חוקרת, ותלמידיו משתלבים הן בתמורה התרבותית הנדונה כאן והן במחקר עליה. מבין החוקרים יש לציין במיוחד את עבודתו החלוצית של יהונתן גארב, שהציע מיפוי של תופעות העידן החדש, מיסטיקה, קבלה ונאו־חסידות בעולם האורתודוקסי במפנה המאות ה-20 וה-21. גארב עמד בין השאר על שינויים בדרכי הלימוד ובעולם הישיבות, והציע סקירה רוחבית של התופעות הללו.25 רחל ורצברגר כתבה עבודת דוקטורט שכותרתה כשהעידן החדש נכנס לארון הספרים היהודי: התחדשות רוחנית יהודית בישראל.26 זהו מחקר שדה מנקודת מבט אנתרופולוגית וסוציולוגית העוסק בשתי קהילות של "התחדשות רוחנית יהודית" שפעלו בישראל: קהילת "המקום", שיזם אוהד אזרחי, וקהילת "בית חדש", שייסד מרדכי גפני. שתי הקהילות פעלו בשוליים התרבותיים של החברה הישראלית, ואולם ורצברגר העריכה שמדובר בביטוי מוקצן לתהליכים המתרחשים בחברה היהודית־ישראלית בכלל. ואכן, התהליכים שתיארה אינם עוד נחלת השוליים של החברה הדתית. תופעות של שילוב בין רוחניות עכשווית ליהדות, כגון התנועה להתחדשות יהודית בצפון אמריקה של הרב שחטר־שלומי, שליחכו את גבולות האורתודוקסיה ובדרך כלל נדחו על ידה, משתלבות עתה גם בקרב קבוצות דתיות הנאמנות להלכה, בעיקר מהציונות הדתית. ספרו של משה וינשטוק אומן, על המסע הישראלי לקברו של ר' נחמן באומן, עוסק גם הוא בתופעה הנמצאת על קו התפר שבין תרבות העידן החדש לעולם היהודי־דתי.27 חוקרים נוספים של קבלה, דתות, אנתרופולוגיה ותרבות תרמו אף הם היבטים לתיאור המפגש שבין העידן החדש ליהדות, ונראה שהיד עוד נטויה.28 ספר זה מצטרף למחקרים המתרבים המספרים את סיפורו של השינוי התרבותי, והוא מתרכז בעיקר בחברה הדתית ובייחוד בזו הציונית־דתית ובהתגוונותם של רעיונות ופרקטיקות מסורתיים. הספר מבקש להציץ אל הרגע שבו מתהפך דף בספר דברי הימים של הדיאלוג הבין־תרבותי של הקיום היהודי ולתת בו סימנים. עיקר המבט מופנה אל שינויים המתרחשים על רקע הרוחניות העכשווית, ועם זאת בכל אחד מהנושאים שהספר דן בהם יש עיסוק גם במשבר של המאה ה-20 ובערעור המודרנה. המכנה המשותף של פרקי הספר מצוי אפוא בעצם חילוץ הקרון שכמה מגלגליו נשארו עומדים בתחנה של המודרנה והציונות, ובסיוע לו להחליק אל עבר תחנות נוספות במסעו של הדיאלוג הבין־תרבותי: התחנה שהלכי רוח מערערים בתר־מודרניים מנשבים בה; והתחנה שבה היהדות פוגשת את תרבות העידן החדש והרוחניות העכשווית. בכך הוא מצטרף למחקרים המלווים את המסע התרבותי של "ארבע האמות של הקיום היהודי" המתערערות פעם נוספת לנוכח עינינו ומחפשות את מקומן מחדש.29

הערות מתודולוגיות

 

תשומת לב לאופיים של המחקרים שנסקרו כאן מלמדת שהם כוללים מחקרים רעיוניים לצד מחקרים סוציולוגיים ואנתרופולוגיים. שילוב זה אינו מקרי והוא אופייני לחקר הרוחניות העכשווית, המציב אתגר בפני חוקרי הרעיונות האמונים על מחקר טקסטולוגי.30 תרבות העידן החדש היא תופעה חיה שאת עקרונותיה יש לחלץ פעמים רבות מהתרחשותה בפועל ולא מטקסטים רעיוניים. הדבר נובע בין השאר מאי־ההתאמה שבין כתיבתו של טקסט רעיוני וקוהרנטי ובין הריתמוס האופייני לתרבות זו, המבטאת את עצמה בטקסים ובפרקטיקות וכן ברעיונות אקלקטיים ולא במשנה סדורה. גם בספר זה, אף על פי שנקודת המוצא שלו רעיונית, נכללים היבטים "סֶמי־אנתרופולוגיים", שבהם המציאות התרבותית הפכה להיות מעין טקסט (כך בפרק על תמורות בלמדנות, המבוסס בחלקו על תצפית משתתפת ב"בית מדרש להתחדשות"). עם זאת אין מדובר במחקר סוציולוגי כי אם בדיון ברעיונות. לתרבות העידן החדש היבטים נוספים המשפיעים על אופי העיסוק המחקרי בה. אחד מהם הוא התחמקותה מההגדרות ומהגבולות המאפיינים את החשיבה המודרנית, הרציונלית והאקדמית. ייתכן שמשום כך אנחנו מוצאים טשטוש גבולות בין מחקר ובין שותפות והזדהות עם תרבות העידן החדש בקרב מקצת החוקרים והעוסקים עיסוק אקדמי בתופעה. הדבר בולט במיוחד בכנסים לחקר הרוחניות העכשווית הנערכים באוניברסיטת חיפה החל משנת 2009. בכנסים הללו לא נשמרת ההבחנה החדה בין המחקר ומושאיו ונכללות בהם הרצאות אקדמיות לצד סדנאות והתנסות.31 גם ספר זה אינו נמלט מטשטוש הגבולות ויש בו שילוב של התבוננות, ניתוח, העלאת שאלות והבעת דעות. היבט נוסף של התרבות העכשווית המשפיע על העיסוק המחקרי בה הוא הדינמיות וההשתנות המתמדת שלה, המצמידה תווית של "פג תוקף" לכל מחקר המנסה ללכוד אותה. בגבולות הללו נכתב ספר זה.

הערה מקדימה נוספת נוגעת לשאלת ההיקף והתפוצה של התופעות הנסקרות כאן. בדבריי עד כה תיארתי שינוי תרבותי מפליג. האומנם מדובר בתופעה גורפת או שמא בתופעות שוליות? האם השינוי בעולם הדתי חורג אל מעבר לקבוצות קטנות הקשורות בעיקר לציונות הדתית? כיוון שאיני חוקרת של מדעי החברה אין באפשרותי להציג נתונים כמותיים או לנתח תפוצה והתפלגות של התופעות. הדברים שלהלן אינם מבקשים אלא להצביע על תופעות ומגמות לצד ניתוח רעיוני ודיון במשמעותם. עם זאת התרשמותי היא שמגמות השינוי שספר זה עוסק בהן מסמנות כיוון. אמנם בכמה מהמקרים מדובר בתופעות אזוטריות או בקהלים מצומצמים, אבל הם מאתגרים את התרבות ההגמונית ועשויים להשפיע במישרין או בעקיפין על מעגלים נוספים.

ללכוד את הרגע שבו מתרחש השינוי

 

"יש דבר שיאמר ראה־זה חדש הוא, כבר היה לעלמים אשר היה מלפננו" (קהלת א, י). האם שִגרה לעומת חידוש היא רק בעיני המתבונן או שמא ישנם רגעים שבהם אכן מתהפך דף בהיסטוריה של התרבות והרעיונות, רגעים שבהם השיח ההגמוני משנה את פניו או מוחלף? ומה מקומה של המודעות לשינוי ביצירתו של השינוי? ביסודה של ההנעה הראשונית לכתיבתו של ספר זה עמדה ההרגשה שכמעט מבלי משים מצאנו את עצמנו נוכחים באותם רגעים מיוחדים שבהם השביל הסלול הגיע לפיתול בדרכו; רגעים שבהם מתערערים הקווים המשרטטים את התרבות וגבולות השיח נסדקים ומתחלפים באחרים; רגעים שבהם מצטרפים יחדיו השינוי ומסה מכרעת של תודעת שינוי; הרגע שבו מתהפך לו כביכול דף בספר התרבות. ספר זה מבקש ללכוד את הרגע ולהתבונן בו. העלאתו של השינוי למודעות והדיבור עליו הם חלק בלתי נפרד מהשינוי עצמו: חלק זה מעצים את השינוי ומזין אותו, אולם הוא גם הופך אותו לנחלת העבר וממית את הרגע הנדיר שהזדמן לנו לצפות בו. האם הגל הגדול כבר מאחורינו? או שעודנו בפתחו של "עידן"? איננו יודעים לאן מועדות פניה של התרבות. מכל מקום, לפנינו הזדמנות מרתקת להתבונן בדף המתהפך וללכוד את השינוי במעופו. ושמא מוטב להשאיר את השינוי סמוי מן העין? מלכוד זה רובץ לפתחו של כל חוקר: מצד אחד מבט מחקרי גס עשוי להחניק את התופעות בעודן באבן; מצד אחר הרפלקסיה עשויה לסייע לנו להבחין ביתרונותיו ובחסרונותיו של השינוי ולהזמין אותנו ליטול חלק בו ובעיצוב גבולותיו.

פרקי הספר

 

בפרקיו השונים של הספר אדגים מקצת מן התמורות הנזכרות. הפרק הראשון, שכותרתו "מי הזיז את התורה שלי? לימוד תורה ותרבות העידן החדש", עוסק בתמורות שעברה הלמדנות היהודית לנוכח שינויים בתרבות במאה השנים האחרונות: חילון, פוסטמודרניזם ועידן חדש. הפרק מתרכז בעיקר בלימוד התורה בהקשר התרבותי של העידן החדש ובשינוי שכיניתי "פסיכותורפיה". פתחתי בנושא זה שכן הוא חושף בפנינו את מה שאני רואה בו תשתית ומַפתח להבנת התמורה שחלה בשיח הדתי - משיח רעיוני, תאורטי ואידאולוגי לשיח קיומי־תרפויטי וטרנספורמטיבי; ומקרקע תרבותית מערבית, מודרנית ורציונלית להשפעות הקשורות בתרבות העידן החדש. פרק זה עוסק גם בהגותו של הרב שג"ר ובתפקיד שממלאים הוא ותלמידיו ביצירתו של אחד המסלולים שבהם "הזיזו" את "היהדות שלי".

הפרק השני עוסק במותה של התפילה עם "מות האלוהים" ובהתפרצותן המחודשת של הצעקה והתפילה ברוחניות העכשווית. גם כאן בא לידי ביטוי ההיסט מעיסוק תאולוגי, עיוני ומטפיזי אל הפרקטיקה והתרגול. יסודו של הפרק בהרצאה לכבוד הופעתו של אחד מספרי הרב שג"ר, ובכך הוא ממשיך את ההתוודעות לתפקידו של הרב בהכשרת כניסתן של המגמות החדשות אל לב החברה הציונית־דתית.

הפרק השלישי, "לרדת מהר הגעש - מהרעיון המשיחי בציונות ועד לתרבות העידן החדש", מזכיר לנו את הפחד ממשיחיות בשיח הציוני, ואת חששותיו המפורסמים של גרשם שלום שמא לא נצליח להקהות את העוקץ האפוקליפטי בנסותנו לשוב אל תוך ההיסטוריה; שמא הר הגעש החבוי בשפה העברית יתפרץ ממעמקים ויבלע את המפעל ההיסטורי שלנו. החששות הללו מעוגנים בנרטיב ציוני ומודרני. הפרק עוקב אחרי אתוסים משיחיים חלופיים. חלקו הראשון של הפרק, "מותו של המשיח וצמיחתו מחדש על הריסות אושוויץ", עוסק במשיחיות על רקע משבר המאה ה-20, והוא כולל עיון בדמותו של המשיח בספרו של אלי ויזל שערי היער אגב השוואה לכמה רעיונות המופיעים במסתו של ולטר בנימין על ההיסטוריה, וגם לרעיון המשיחי אצל עמנואל לוינס. חלקו השני של הפרק מתבונן בהשתנותו של חזון הגאולה על רקע מגמות פוסט־ציוניות וגם על רקע העידן החדש, והוא מלמד ש"המשיח מתחיל בתוכי", בפרפרזה על מילותיה של שרי אריסון שצוטטו רבות. אחד הצירים שסביבו מתלכדים השינויים שחלו בתפיסת המשיחיות במהלך מאה השנים האחרונות הוא הציר של השינוי בתפיסת הזמן וההיסטוריה, נושא השוזר יחדיו את חלקיו השונים של הפרק. במשיחיות הקשורה לעידן החדש באה לידי ביטוי המגמה השזורה בכל פרקי הספר שבזניחת המישור האידאולוגי והרעיוני והחלפתו בתהליכים טרנספורמטיביים ובפרקטיקות של צמיחה אישית.

הפרק הרביעי, "מפרומתאוס עד 'באדולינה' - בחינה מחודשת של היחס בין הרוחניות החדשה, חברה ותיקון עולם", עוסק בביקורת שהוטחה כלפי תרבות העידן החדש שהיא מפונקת, נרקיסיסטית ומקדמת ערכים קפיטליסטיים. האם ספרו של גבי ניצן באדולינה הוא למעשה מנשר "קפיטליסטי חזירי" כפי שטענו נגדו גדי טאוב ושלי יחימוביץ?32 האם בברסלבריות החדשה יש יסודות החותרים תחת הסדר החברתי? ואולי התרבות המפונקת הפתיעה והיא דווקא מקדמת אותנו לעולם טוב יותר? ומה בין המחאה החברתית של קיץ 2011 ובין הרוחניות החדשה? גם בפרק זה נראה כיצד הביקורת על העידן החדש מעוגנת בין השאר בנרטיב המודרני והציוני ונבחן נרטיביים חלופיים. בחלקו השני של הפרק, "'המלכה באדולינה' והמלך המשיח", נכיר גישות אוטופיסטיות המבליטות את יתרונה המוסרי של התרבות העכשווית וגם כאלה המייחסות לה משמעות משיחית. גישות אלה מרחיבות את העיון ברעיון המשיחי על רקע תרבות העידן החדש מהפרק השני.

הפרק החמישי מתמודד עם השאלה שבכותרתו: "האם קסם הסוד של הראי"ה קוק יכול להתחרות בסוד הקסם של רבי נחמן?" הפרק נכתב על רקע הפופולריות הגוברת של ר' נחמן לעומת ירידת קרנו של הראי"ה קוק גם בקרב הציבור שנמנה בעבר עם חסידיו. מה הביא להחלפתם של "גיבורי התרבות"? האם הבלטת היסודות המיסטיים והרוחניים בהגותו של הראי"ה קוק עשויה לשנות את התמונה? האם שאלה זו תלויה בנסיבות תרבותיות וחברתיות או בגורמים רעיוניים? מה יקרה, לדוגמה, אם יהפכו את קברו של הראי"ה קוק בהר הזיתים למקום של עלייה לרגל ויקיימו שם טקסים של פתיחת הלב, ניגון ושירה? הפרק מצביע על יתרונותיו של ר' נחמן על רקע ערעור המודרנה, הפוסט־ציונות והרוחניות העכשווית. החלפתו של הראי"ה קוק בר' נחמן קשורה גם היא להיסט הנידון בכל פרקי הספר - המעבר מעיסוק ברעיונות לחיפוש אחר שפה של "ריפוי" ו"עצות". פרק זה עוסק גם ברב שג"ר, שמילא תפקיד חשוב בעליית קרנו של ר' נחמן בקרב ציבור אינטלקטואלי המשתייך לציונות הדתית.

הפרק האחרון בספר, "אפלטון ופרויד - האם קווים מקבילים שאינם נפגשים?" - אינו דוגמה נוספת לשינויים אלא ניסיון להתבונן בהיבט מרכזי המחבר בין התופעות שנסקרו בספר: ההיסט מִשיח פילוסופי לשיח טרנספורמטיבי בעל מאפיינים תרפויטיים. בפרק האחרון ביקשתי להעמיק בשאלות הנוגעות לקיומם של שני "משחקי השפה", זה של הפילוסופיה וזה של הפסיכולוגיה, ובשאלת התפקיד שהם ממלאים בתרבות: כיצד אנו יודעים באיזה "משחק שפה" לבחור בנסיבות שונות? האם הבחירה ביניהם היא גם ביטוי למאבקי כוח? האם הניסיונות המתרבים לאחרונה לרתום מרחבי משמעות כגון יהדות, חסידות או בודהיזם לתורות ולפרקטיקות של טיפול הם אפשריים, או שמא יש בהן עירוב של מין בשאינו מינו? ולבסוף: מהם היתרונות והחסרונות בהתגברותו של השיח הפסיכותרפויטי על חשבון השיח הפילוסופי? האם החליף "פרויד" את "אפלטון", "באדולינה" את "קאנט" ושפות פרטיות הכוללות אימון ותרגול את השפות המכלילות והתאורטיות? או שעדיין יש חשיבות למשחק השפה של הפילוסופיה בתרבות שלנו? הרהורים בשאלות אלה חותמים את הפרק.

כמה מפרקי הספר מבוססים על הרצאות שנשאתי בכנסים שונים. בשעה שעיבדתי את ההרצאות כדי שיתאימו לספר השתדלתי לצמצם את הרעיונות החוזרים, אולם יש שנאלצתי לחזור על רעיונות שכבר נזכרו כדי לשמר את מבנה הצגת הנושא, ועל כך אני מתנצלת בפני הקוראים.

רוב ההרצאות ששימשו יסוד לספר ניתנו בכנסים שהתקיימו במהלך שנת 2011 ובתחילת 2012. לאחר כתיבתם הראשונית של הפרקים חלה האצה בפרסום כתביו של הרב שג"ר, ואין זאת אלא שכמה מהרעיונות שעלו בספריו יש בהם כדי לטלטל את החשיבה הדתית הרגילה ואת עולמה של הציונות הדתית. הרב שג"ר (1949-2007) כתב על העולם הדתי לנוכח הפוסטמודרניזם ועסק גם בעידן חדש, באותן תמורות המצויות גם ברקע הספר הזה. כך קרה שהגרסאות המאוחרות של פרקי הספר התעשרו מעומק רעיונותיו של הרב שג"ר ונוכחותו בולטת לכל אורך הספר. מן הבחינה הזאת יש בספר זה גם אשנב הצצה להיבטים בהגותו ולהשלכותיה על חלקים מהחברה הציונית הדתית.33

הפרקים שונים באופיים: יש הנושאים אופי אקדמי ויש שעניינם שיחה והרהורים; כמה פרקים עוסקים בנושאים כבדים (כגון משיחיות על רקע השואה) וכמה עוסקים בתופעות תרבותיות קלילות. אני מקווה שמבין החלקים המגוונים באופיים תצוף ותצטייר תמונה רחבה של השינוי התרבותי שביקשתי להצביע עליו, והקוראים יוכלו לתהות על משמעותו, על חסרונותיו ועל יתרונותיו.