1
מחכה כבר חצי שעה והרוח צולפת בקרסוליים. לפחות יש כאן קצת אור, כי בשמים כבר חשוך לגמרי. עוד מעט יתחיל לרדת גשם.
שעה כזו שכולם בדרך הביתה, ואני חושבת על תה קינמון ואיך הייתי מדליקה את כל האורות הקטנים, יוצרת מאוּרות חמימות בפינות, ומחכה למשהו טוב שיקרה. היה לנו בית והיה לנו טוב. היו ארוחות ערב, וחברים עם ילדים ובלי ילדים, וירקות אורגניים, וכלבה, ופרדסים, ותא דואר בצרכנייה, ושתי מכוניות. היה איזון. אפילו שני קווי טלפון היו לנו, אחד לפקס. ושני חדרי שירותים, ומרפסת ענקית מכוסה גַפנית, משקיפה על ים רחוק, והשמש היתה שוקעת מולה. היו פיסטוקים, ועוגיות חיטה מלאה, ומכונת כביסה מצוינת, וסדר מוּכּר ונוח של איך מנקים את הבית, מאיפה מתחילים כדי לא לדרוך על הרטוב. היה חדר שינה עם מצעים בהירים ושתי שידות, אחת מכל צד, אצלי פנקס של דפים חלקים ועט ללכוד בו את החלומות בבוקר לפני שיימלטו ממני, ואצלו המון ספרים עם סימניות, ואטמי אוזניים, וקטורת. ושני שטיחי כותנה זהים שהביא מהודו, ומזגן שאף פעם לא עבד וכוסה בסארי צבעוני.
מי צריך מזגן בקור הזה. אני מחככת רגל ברגל, והידיים בכיסים, הכי עמוק שאפשר. שמישהו יסביר לי פעם אחת ולתמיד איך קושרים צעיף על הצוואר בלי שייכנס אוויר קר, אבל אין אף אחד בתחנה. כל מיני אוטובוסים שנוסעים למקומות אחרים נהנים לעצור לידי, לפתוח את הדלתות ולהראות כמה חם וצהוב שם בפנים.