פרולוג – מיקה
המיץ שבכוס הגיע אל השליש הנמוך שלה כשראיתי אותם מתקרבים אל בית הקפה. באזנייה שמעתי את קולה ‘הגיע הזמן… הם מתקרבים אליך…’ היא דיברה אלי כאילו הייתי היסטרית והיא חייבת להרגיע אותי, ‘אנחנו שומרים עליך…’ היא הוסיפה בקולה הרגוע. רציתי לומר לה שהיא טועה ואני לא זקוקה לשמירה הזו, אבל ידעתי שאין בזה תועלת. היא תהיה אי שם ברקע בין אם ארצה בכך או לא. קלטתי את מבטם על ידי הנפת יד קלילה. הם נעצרו. אולי גם חייכו, אבל את זה כבר לא יכולתי לראות. קרן שמש קראה תיגר על עיניי. הנחתי על השולחן שטר אדמדם אחד של עשרה פראנקים שוויצריים שיכסה את מחירו של המשקה ועוד טיפ נדיב, אספתי את התיק מהכיסא שלצידי ויצאתי. עוד לפני שכף רגלי דרכה על אבני המדרכה שהזמן סתת כרצונו, התחמשתי במשקפי שמש. חששתי שעיניי יחשפו את מחשבותיי.
‘את נראית נהדר…’ אמר ראמי וגחן לנשק אותי. בתנועה כמעט טבעית סובבתי את פניי ושפתיו נצמדו אל לחיי. מבעד לעדשות הכהות הבחנתי ברמז לחיוך בקצה שפתיו של מייקל.
‘תנהגי בטבעיות…’ הורה לי הקול שבאוזני. רציתי לחפש אותה ואיכשהו לסמן לה להפסיק לעקוב אחריי. איך אני יכולה לנהוג בטבעיות כשהיא נכנסת לי כך לתוך הראש? ובכל זאת, נעמדתי על קצות אצבעותיי, חיבקתי את עורפו והצמדתי את שפתיי אל שלו. זו לא הייתה נשיקה לוהטת לפי קנה המידה שלנו, אבל בהחלט כן לפי מבטו של הגבר שחלף על פנינו.
‘אוקיי… הבנו שנפרדתם לכמה ימים ואתם מתגעגעים… קדימה, בואו נזוז.’
‘בואו נזוז…’ הסכמתי איתו, ‘בדרך תוכלו לספר לי מה עשיתם כשהייתם רחוקים ממני…’
‘אני בעיקר ישנתי…’ הוא חיזק את חיבוקו וחייך כפי שעשה כשרצה לפתות אותי, ‘הייתי צריך להתאושש אחרי…’
מייקל הרים את ידו בתנועה של פסק זמן בספורט, ‘אתה יכול להפסיק פה…’ הוא קטע אותו, ‘אני צופה שעומד להגיע מידע שאין לי בו עניין.’
חייכתי, ‘גם אני התגע…’ נתז של נוזל כהה כיסה את משקפי השמש שלי. העברתי יד וניגבתי, ‘מה לעזאזל…’ לצידי התמוטט ראמי על המדרכה הקרה. הוא כיסה בכף ידו את צידו השמאלי של בית החזה שלו אך זה לא עצר את שטף הדם.
רציתי לצרוח לה ‘אלוהים אדירים, לא היית צריכה לירות בו!’ אבל באותו רגע נפתחו שערי הגיהינום ויריות החלו נשמעות מכל עבר.
